ידידי איתמר שאלתיאל פרסם היום פוסט שזוכה לתפוצה נרחבת ברשתות, פוסט חריג בחריפותו הרטורית עבור האיש נעים ההליכות הזה. איתמר זועם, ובצדק, על (חוסר) התגובה של השמאל הישראלי לחשיפות של אל-ג'זירה מהימים האחרונים. לדעתי, עם זאת, הוא לא מבין נכון את הסיבה לשתיקה הנבוכה של השמאל; חוסר ההבנה הזה נובע מחוסר הבנה של המשמעות האמיתית של המסמכים שנחשפו, ואי לכך איתמר לא מצליח להצביע על כיוון אחר עבור השמאל. חבל, כי הבנה נכונה של משמעות המסמכים יכולה להצביע על אסטרטגיה חלופית בשבילנו.
איתמר צודק באומרו ש"כשירותם של הפלסטינים לשלום" איננה הלקח העיקרי של חשיפות אל-ג'זירה, כפי שטוען הזומבי המכונה "שלום עכשיו". אבל מהו הלקח, אם כן? הוא אינו אומר זאת מפורשות, אבל נדמה שבעיני איתמר הלקח הוא דווקא אי-כשירותה של ההנהגה הישראלית לשלום, אי-כשירות שאותה השמאל לכאורה אינו מדגיש מספיק.
אבל זה כלל וכלל איננו המסר העיקרי, לפחות לא בשביל הפלסטינים היודעים היטב כבר שנים רבות שההנהגה הישראלית איננה מעוניינת בשלום. הלקח בשבילם דווקא כן נוגע להנהגה הפלסטינית: המסמכים חושפים אותה בערוותה כמשתפת פעולה פעילה עם פשעי הכיבוש הישראלי. לא רק שלא מדובר בפרטנר לשלום אלא שהרשות הפלסטינית תחת אבו-מאזן הפכה לזרוע של הכיבוש עצמו, שותפה לתכנון חיסולים ומבצעי הרג. כפי שכותבת כרמה נבולסי, הנזק הכי גדול כאן הוא הבגידה המוכחת, הבלתי ניתנת לערעור, של ההנהגה הלאומית-חילונית במטרה הלאומית הפלסטינית. הכרזה הבאה מביעה, בוולגריות לא פחותה מזו שבה מסיים איתמר את הפוסט שלו, את הזעם הפלסטיני לנוכח בגידת ההנהגה (לשון הכיתוב: "אנחנו שותפים לשלום, ואתה?").
בכל הנוגע להנהגה הישראלית, המסקנה היא לא שהיה צ'אנס לשלום ואולמרט דפק אותו, אלא שגם ההצעה הבזויה והנאלחת ביותר שהציע העבד הנרצע של הכיבוש ושל האמריקאים, אבו-מאזן, לא התקבלה על דעת ראש ממשלה ישראלי הנחשב ל"מתון" יותר מזה הנוכחי. נכון – על כך יש להוקיע את השלטון הישראלי. אבל נשגה באשליות אם נחשוב שבכך חרג אולמרט מהמנדט שניתן לו. הכוחות שמנהלים את מדינת ישראל מעוניינים לא רק בבאנטוסטניזציה של פלסטין – שאותה הגיש להם אבו-מאזן על מגש של כסף – אלא גם בהמשך שפיכות הדמים שתיאר איתמר, ובהמשך פילוגו של העם הפלסטיני. רק כך אפשר להבין את כשלון המשא ומתן שניהל הכיבוש עם יציר כפיו שלו.
בהחלט מצב שמעורר זעם ותסכול. אבל האם יש טעם להפנות את הזעם הזה פנימה, אל השמאל הישראלי, ולעשות שוב את מה ששמאלנים אוהבים, לדברי איתמר – לתקוף שמאלנים אחרים? הרי מה שאיתמר רוצה שהשמאל יזעק – שהמדינה "ויתרה על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל" – הוא שטות גמורה, כי הסכם שלום מהסוג שאבו-מאזן ונתניהו יכולים היו לחתום עליו איננו כזה שהעם הפלסטיני יכול להרשות לעצמו לקבל. הוא איננו הסכם מהסוג שהשמאל העקבי בישראל ובפלסטין מדבר עליו כבר שנים: הסכם שיכלול פיתרון אמיתי לפליטים הפלסטינים, הכולל מרכיב של שיבה לישראל, ריבונות פלסטינית במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, ופינוי של כל ההתנחלויות. הסכם כזה, למרבה הצער, לא יתקבל בצד הישראלי, לא היום ולא מחר. ולשמאל נותר התפקיד של המתריע בשער, חסר אונים אך צודק.
אם אנחנו רוצים לזעום על השמאל הישראלי (ואנחנו רוצים, כמובן), אנחנו צריכים להסתכל על הגילויים של אל-ג'זירה בהקשר אזורי רחב יותר. השבועות האחרונים הם שבועות היסטוריים בשביל אגן הים התיכון המזרחי. המהפכה בתוניס היא הפעם הראשונה שמאבק עממי מצליח להפיל דיקטטורה פרו-מערבית מאז סוף המלחמה הקרה. מאז נפלה ממשלת חרירי בלבנון, פרץ מאבק עממי נגד הממשל השמרני באלבניה, והיום החלו הפגנות ענק חסרות-תקדים במצרים. בכל המאבקים האלה משתתפים כוחות חילוניים, דמוקרטיים ושמאליים. אף אחד מהם אינו מובל מטהראן. האדון האמריקאי והאסלאם הפוליטי הם כבר לא המשחקים היחידים בשטח.
כל זה כמובן מתקשר ישירות לחשיפות של אל-ג'זירה. גם אם ברחובות שכם וחברון עדיין לא החלו הפגנות הענק, הפעמון התוניסאי שמצלצל למובארכ וחרירי מצלצל גם לעבאס. בהקשר הזה, אפשר לזעום על השמאל הישראלי מסיבות אחרות לחלוטין, לזעום בעיקר על הפרובינציאליות הבלתי-נסבלת שלו ועל כך שהוא כיבה מזמן שני נרות שאמורים לעמוד לרגליו של כל שמאל, בכל זמן ובכל מקום: אינטרנציונליזם ואנטי-אימפריאליזם. אפשר לזעום על כך שהוא הימר בכל הכוח על ה-pax americana, שאינו אלא המשך המלחמה "בעצימות נמוכה" שאותה מבכה איתמר יפה יותר משאוכל אני לעשות, ושהוא ממלא פיו מים בכל הנוגע לפשעיו של ה"פרטנר המתון" שאינו אלא רודן תאב-בצע וחסר לגיטימציה.
האם שמאל ישראלי אינטרנציונליסטי ואנטי-אימפריאליסטי צפוי להצליח, בטווח הקצר, בכיבוש הלבבות של אזרחי ישראל היהודים? סביר להניח שלא. אבל אם נסתכל מעבר לגבולותינו הזמניים והחדירים נגלה עשרות מיליונים של אזרחים מתקוממים שניתן לשלב עמם ידיים במאבק משותף נגד העוני הגובר וכלכלת המלחמה שגוררת את כולנו לאבדון. זהו אופק חדש לשמאל הישראלי שקשה לנו אפילו לדמיין – אבל הוא פותח בפנינו אפשרויות שעליהן לא חלמנו. אפשרויות שמעבר לזעם ולתסכול, אפשרויות של תקווה.
תגובות אחרונות