החברים של ג'ורג'

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ×”-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג ×”×–×” בזמן אמת, הירי ×”×™×” רצח ולא הרג  ×›×™ היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי ×›×–×” בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר ×”×–×”. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור ×—×™ השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ×”×”×’× ×” העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג ×”×–×” אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא ×–×™×”×” מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ×”×”×’× ×” שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ×”×”×’× ×” עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה ×”×™×” חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית ×”×™×” מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של ×—× ×™× ×” לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של ×—× ×™× ×” ×™×”×™×” הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה ×™×”×™×” כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את ×”×—×™×” שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. ×–×” לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי ×–×”, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור

בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן ×›×–×” (יש יותר מדי מקרים שבהם ×–×” איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.

כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”

כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. ×–×” הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.

שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.

אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.

האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.

לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.

אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.

וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף ×›×–×” שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. ×–×” לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.

גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.

אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.

מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.

כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.

למה? ×›×™ צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.

להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, ×›×™ כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – ×–×” משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.

התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.

התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה ×™×”×™×” הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.

אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.

הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.

(יוסי גורביץ)

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – × × ×™×— לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. ×–×” כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ×”-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל ×”×™×” שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על ×–×”. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב ×”×–×” לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע ×™×¢×£ קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, ×–×” ×”×™×” פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם ×›×™ ×”×™×” מושחת ואכזר השכיל להפנים ×›×™ אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת ×¢×–×”. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על ×¢×–×”, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק ×”×–×”. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את ×–×”: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה ×”×–×” היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, ×›×™ הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו ×–×” עם ×–×” באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי ×”×™×” מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק ×–×” – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה בין העריצות הידועה לשמצה של טיראן אוסטרי ובין הדיקטטורה הצבאית של בנימין נתניהו

קלמנס ונצל פון מטרניך היה, במאה ה-19, לשם נרדף לעריצות. הוא היה הקנצלר של אוסטריה במשך כ-27 והוא בנה מדינת משטרה חשאית כדי למנוע כל שינוי מדיני או אפילו דיון באפשרות של שינוי כזה. מטרניך היה האיש שנתן לנו את המושג “ריאקציה”: לא סתם שמרנות, אלא שמרנות לוחמת, שמגלגלת לאחור את הישגי המהפכה הצרפתית. הוא פעל כמיטב יכולתו למניעת איחודה של איטליה, וטען שאיטליה איננה מושג מדיני אלא מושג גיאוגרפי בלבד. הוא הטיל צנזורה כבדה על התקשורת ובאופן כללי היה בחור רע קלאסי.

במהלך המהפכה של 1848, התחוללה הפגנה. הצבא האוסטרי הרג חמישה מפגינים. כתוצאה מן האלימות הבלתי נתפסת הזו, הודיע הקיסר למטרניך שהוא לא יוכל להבטיח את שלומו, וזה נס לגלות.

ההמונים המתקוממים בהונגריה דרשו מיד את שחרור כל האסירים הפוליטיים במה-שהונגריה-לא-היתה-אז. החזקת אנשים במאסר בשל דעותיהם הפוליטיות היתה סימן הכר של משטר מטרניך. הממשלה נכנעה והודיעה מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים בהונגריה.

היה בדיוק אחד כזה. הוא שוחרר.

[..]

זו הדיקטטורה האוסטרית הידועה לשמצה של ראשית המאה ה-19. הנה נבחן מה קורה במדינת האין-כיבוש-זה-בכלל-שטחים-שנויים-במחלוקת הציונית.

ובכן, בסוף אפריל 2016, החזיקה המדינה היהודית ב-692 עצירים מנהליים, ביניהם 13 קטינים. הנתונים על חודש מאי טרם שוחררו (ויוני, כמובן, עוד לא נגמר), אבל המדינה מכריזה מדי יום על מעצרים מנהליים חדשים, וביוני הצטרף אל העצירים המנהליים גם בילאד קאיד. הלה הוא חבר החזית העממית, שנשפט למאסר של 14 שנה בשל פעילות עוינת כנגד המשטר הכובש במולדתו. הוא הוכנס למעצר מנהלי בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להשתחרר.

×–×”, צריך לציין, לא תרגיל של מטרניך; ×–×” תרגיל של הגסטפו. ×”×™×” ואיכשהו שוחרר עציר על ידי בתי המשפט בניגוד לעמדתה, האנשים של הגסטפו פשוט אספו אותו מבית המשפט ולקחו אותו ל”מעצר מונע”, השם הנאצי למעצר מנהלי. חותמת הגומי של שופט צבאי אישרה את המעצר המנהלי ב-22 ביוני, בנוהל – אף בית משפט ישראלי עוד לא ביטל מעצר מנהלי אי פעם. אבל ×–×” בסדר: אם הים ×”×™×” נשרף והדגים היו עולים על העצים ושופט ×”×™×” מבטל את המעצר המנהלי, מיד ×”×™×” מוגש כתב אישום מפוברק נגדו, ועד שיתברר שהוא ×”×™×” מפוברק, הוא ×”×™×” נעצר עד תום ההליכים. כידוע, מעצר מנהלי בישראל ובשטחים המוחזקים על ידיה לא מוגבל בזמן; תמיד אפשר להאריך אותו בעוד חצי שנה. מקסימום שופטי בג”ץ יבכו שקשה להם. יבכו – אבל יאשרו.

קאיד הודיע לפני 11 ימים על שביתת רעב. לאחרונה הצטרפו אליו 27 שובתי רעב אחרים. אחד מהם נשר אתמול בשל בעיות בריאות; 26 ממשיכים בשביתת רעב מזה היום השמיני.

התקשורת היהודית לא דיווחה על שביתות הרעב האלה ודיווחה באופן מצומצם מאד על התרגיל המסריח של מעצרו המנהלי של קאיד. זו לא היתה צנזורה, זו היתה אחותה הגרועה יותר, צנזורה עצמית. אל תעצבן את הקוראים ואל תארגן לנו עכשיו חרם של הצל.

לא שאין צנזורה: המשטרה עוצרת בחודשים האחרונים עשרות פלסטינים בגלל דברים שהם כתבו בפייסבוק. יהודים שכותבים דברים דומים, או גרועים משמעותית מהם, לא נעצרים כלל. המדינה עצרה משוררת פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, דארין טאטור, משום שכתבה שיר שקורא להתנגדות. היא הוחזקה במעצר שלושה חודשים, כעת היא במעצר בית מזה ארבעה חודשים, והמשפט שלה עודו מתנהל. על פניו, נראה שהמדינה מיהרה לעצור את טאטור – ולא טרחה אפילו לארגן תרגום מקצועי של השיר שבשלו היא נשפטת.

הנער לעניינים מלוכלכים, או בתוארו הרשמי שר המשטרה גלעד ארדן, הוציא שלשום (ה’) צו מנהלי שמורה על סגירת ערוץ תקשורת פלסטיני, מוסאווא. הוא נימק אותו בכך שהערוץ מופעל על ידי הרשות ללא אישור בכתב על פי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות) 1994. צנזורה? מה פתאום. רק צו מנהלי.

פעם, אגב, היתה צנזורה של ממש. כל פרסום ×”×™×” מצריך את אישור הצנזור וחמושים ישראלים היו פושטים על בתים בנסיון למצוא בהם פרסומים אסורים. ×–×” נמשך עד 1994 בערך. ישראל עדיין מבצעת מדי פעם פשיטות על כלי תקשורת פלסטיניים ומחרימה את הציוד שלהם, אבל הפעם היא קוראת לזה “מאבק בהסתה” – כלומר, עמידה על זכותה למנוע פרסומים שמעצבנים אותה – ולא “צנזורה.” צנזורה נשמעת פחות טוב.

רגע, יאמר האומר, אבל המעצרים המנהליים – הם מיועדים למאבק בטרור, לא לדיכוי פוליטי. באמת? איך אתה יודע? עברת על הראיות? יש בכלל ראיות? ישראל מערבבת, לטובתה, בין מאבק פוליטי ובין טרור. כל קריאה להתנגדות לכיבוש נתפסת, מבחינתה, כהזמנה של טרור או קידום שלו.

אחרי הכל, ישראל כבר לימדה את הפלסטינים שאין טעם לנהל מאבק לא אלים. פעם אחר פעם, היא רצחה את הצועדים ואחר כך נמנעה מלחקור את הרצח. פעם אחר פעם, התובע הצבאי סא”ל מוריס הירש הפליל פלסטינים שניסו לנהל מאבק אזרחי, לעתים באמצעות עינוי של ילדים עד שיודו בדברים שלא היו.

הירש × ×›×— באולם בעת נסיון למעצר עד תום ההליכים של אחד הבולטים שבמנהיגי המחאה הלא אלימה, עבדאללה אבו רחמה. האחרון נעצר – בפעם המי יודע כמה – לאחר שארגן רכיבת אופניים לעבר אדמות כפרו, בילעין, שנתפסו על ידי המשטר הציוני. הוא סירב להתפנות מהמקום והמדינה/הירש מיהרו להגיש נגדו כתב אישום ×–× ×™×— על “הפרעה לשוטר” (מי העניק את הסמכות לשוטר?), ודרשו להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים. למה מעצר עד תום ההליכים? על פי התובע הצבאי ויטל האוזמן, “כדי להרחיק אותו מסביבתו החיידקית.”

כלומר, אדם מארגן מחאה לא אלימה, מסרב להתפנות – אקט מקובל בצעדות מחאה – ומיד תופרים לו תיק ומנסים לכלוא אותו עד תום ההליכים. ואז גם מגדירים את המשפחה שלו, ששניים מבניה נהרגו על ידי צה”ל, כ”סביבה חיידקית.”

בין לבין, הורגים אנשים. יורים ברכב של צעירים שחוזרים מהבריכה ואחר כך מוכרים את זה לתקשורת היהודית כ”חיסול מחבל” שביצע “פיגוע אבנים”, מתוך ידיעה ברורה שהתקשורת לא תנסה לברר. עכשיו מערכת הטיוח צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לטפל בהתנהלות השגרתית של חטיבת כפיר שלרוע המזל קיבלה תשומת לב.

ככה נראית דיקטטורה צבאית. היא שם עוד מעט 50 שנה. היא גרועה משמעותית ממשטרי העריצות של המאה ה-19. כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, העיר ישעיהו ליבוביץ’ שמספר הילדים שהרג צה”ל עד אותו הזמן כבר עבר את כלל מספר האנשים שהרגה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ניקולאי הראשון ברוסיה.

ואחרי שהרגנו אותם כשהם הפגינו, והבהרנו להם שמהפגנות לא יצא להם כלום, אנחנו נורא מזועזעים כשהאנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית מתקוממים ונוקטים באלימות לא מבחינה. ממי הם יכלו ללמוד את זה?

בנימין נתניהו, יש להעריך ולקוות, לא ×™×–×›×” לכהן בתפקידו 21 שנים כמו מטרניך. אבל מבין הדיקטטורים הצבאיים הישראלים – אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק ושרון – הוא מכהן בתפקידו יותר מכולם: עשור שנים במצטבר. הוא הדיקטטור הנוכחי, הוא האחראי, וממנו יש לקוות שייגבה הדין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך ×”×–×” מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד ×›×”, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – ×–×” המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)