מרתק לראות כיצד חמקה מעיניה של אחת המשפטניות הבכירות בישראל, רות גביזון, פסיקתו המופרסמת של בית המשפט העליון האמריקאי משנות ה-50 שקבע כי ה"מופרדים לעולם לא יוכלו להיות שווים". אילו הייתה מודעת לעקרון זה סביר היה להניח כי לא הייתה נוקטת במאמרה האחרון, שדן בדרכי ההתמודדות עם המכתב הרבנים, בגישה שאמנם קוראת לבוא לידי "חשבון נפש" אך גם "לבחון ביושר" את השלכותיו של אותו כתב שנאה על דפוסי המגורים.

כראוי למעמדה, ניתן ואף מן המתבקש הוא להניח שגביזון תראה ברעיון השיוויון כדבר-מה שנמנה עם סוג הדברים החיוביים, שלא לדבר על כך שהוא מן המרכיבים ההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה – אחד הצדדים במשוואת "היהודית והדמוקרטית" שניסוחה והצדקתה היא הקדישה את מפעל חייה.

נראה כי גביזון הופתעה לגלות שהצירוף הקדוש, "יהודית ודמוקרטית", יכול להיות מאותגר דווקא מכיוון הממסד הרבני, ולא רק מצדן של קבוצות פוסט-ציוניות או לא-ציוניות, שמהם כה קל להתעלם בשל שוליותם היחסית. כתגובה, היא בחרה לנקוט ברטוריקה שהיא כביכול יותר ממתונה, יותר ממאוזנת: היא קראה להימנע מהתלהמות, להימנע מביצוע מעשה שיציג את הרבנים כקורבן של פגיעה בחופש הדת, ולבחון את העדפתם של "הסדרים חברתיים מגוונים יותר".

אולם לו הייתה לוקחת גביזון אחריות על הגולם שסייעה לטפח, ושעכשיו חדל להתנהג יפה כפי שרצתה, הייתה קוראת לא רק לפתיחת הליכים נגד אותם רבנים, אלא גם לתיקון המעוות על ידי עידוד אינטגרציה מלאה וגורפת של לא יהודים ויהודים יחדיו, למשל. במקום להבין כי את הדיון בהסדרי המגורים יש להותיר בידי המיעוט ולא בידי הרוב, הרי שגביזון ביקשה ליצור "דיון ציבורי", לתת "מקום לוויכוח פנים-דתי" ודי מרחב שיאפשר "לא לאלץ גם את מי שמתנגדים… להתייצב להגנת חופש הדת". על אותו משקל יש להבין שהטיעון ש"היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי" מתיישב רק עם תמונת יהדות צרה ונדירה במחוזותינו, סותר בחריפות כל חזון אזרחי ומותיר פתח מסוכן למדרון האפליה התלול שלו אנו עדים כבר זמן מה.

בעידן שבו נראה כי יחסי הכוחות בין האליטה התרבותית שעמה גביזון נמנית ובין האליטה הדתית הולכים ומשתנים בישראל, אולי מוטב למחות את דמעות התנין ולהבין כי לא רק שגישתה של גביזון, מי שהייתה מועמדת לשיפוט בבג"ץ, אינה מרככת את האווירה הציבורית, אלא שהיא למעשה מהווה עוד לבנה בבניין הסגרגטיבי, הלא דמוקרטי המובהק של מדינת ישראל.

(סתוית סיני היא תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע ומשהו, בשיא היובש, היתה ידיעה על כמה רבנים ודוגמנית שעלו השמימה בבלון פורח, ובגובה של אלף רגל החלו להתפלל את תפילת הגשם. הדוגמנית, כמובן, היתה שם כדי למשוך את תשומת הלב של התקשורת, אחרת הסבירות ששטיק של כמה קבליסטים לא היה מעניין אף אחד. התגובה הראשונה שלי למקרא הידיעה התמוהה ההיא היתה "אולי ישן הוא, ויקץ". אחרי הכל, אם אתה מקבל את עיקרי הבסיס של היהדות, אלוהים יכול לשמוע אותך – ולהתעלם, ברוב מוחלט של המקרים – מכל מקום. הצורך בטיסה ובקרבה לעננים הוא אלילות מובהקת.

אתמול, שידר ערוץ 2 ידיעה תמוהה לא פחות. הוא ליקט את האמונות התפלות שנפוצו בקרב הטוקבקים באתרי החדשות, ותהה אם יש קשר בין ההפטרה שנקראה בשבת, העוסקת באליהו הטובח בנביאי הבעל (משום צוטט הפסוק קודם לכן) ובין השריפה בכרמל. זאת משום שבהפטרה מופיעים הפסוקים הבאים מפרק י"ז של מלכים ספר א': "ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל… (כ"ט) ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב… (ל"ח) ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים…". שימו לב לדילוג המהיר על כל מה שבין פסוק כ"ט לפסוק ל"ח. זו עשויה להיות תוכחה לא נעימה לעובדי אלילים. לא שיש הבדל ניכר בין עדת מנשקי המזוזות של היום ובין העם הישראלי בימי אליהו: שניהם מחפשים את "הוכחת הכדורגל" התיאולוגית, קרי היכולת לצעוק "יש אלוהים!" אחרי נצחון. עדכון: כפי שמצא הקורא זיו פ., אפילו הידיעה על הטקסט של  ההפטרה לא נכונה. הטקסט הזה נקרא יותר באזור פורים, מה שהגיוני.

ערוץ 2 מתאר את זה כ"תיאור מפתיע של שריפה גדולה על הר הכרמל". התואר "מפתיע" ראוי רק אם אתה בור מוחלט. קודם כל, אין שום דבר "מפתיע" בתיאור שמופיע בטקסט בן 2,500, במיוחד כזה שהיית צריך לקרוא לבגרות. שנית, גם אין שום קשר בין ההפטרה הזו ובין השריפה. ההפטרות אינן משתנות; הן קבועות; הן חוזרות על עצמן במחזוריות שנתית. הסיכוי שההפטרה הזו תקרא בשבוע של שריפה הוא, על כן, 1:52. בדרך כלל הוא יותר נמוך, כי הפרשה הזו נקראת במה שפעם היה התחלת החורף, אבל לידיעת חובשי הכיפות המכחישים את ההתחממות הגלובלית – כי היא סותרת את ההבטחה שנתן יהוה לנוח – היה די חם כאן בנובמבר ובתחילת דצמבר. במקום להבהיר את הנקודות האלה, או סתם לא לשדר ידיעה מופרכת, ערוץ 2 מעדיף לשתף פעולה עם הבורים ועם המפעילים שלהם, רבנים להחזרה בתשובה שאיכשהו תמיד מצליחים למצוא איזה פסוק שאם מעקמים אותו הוא מתאים לטרגדיה השבועית – דבר שהם תמיד מוצאים בדיעבד, כמובן. אף פעם לא מראש. כל ההוכחות האלה על איך המפץ הגדול מופיע כבר בהבלים שבדה משה דה ליאון מליבו ומכונים ספר הזהר מעולם לא שימשו מישהו להעלות טענה מדעית לפני שהמדע העלה אותה.

על העגלה הזו טיפס שלשום עובדיה יוסף. הוא אמר בדרשה השבועית שלו ש"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת", ציטוט מהתלמוד. קודם כל, כפי שיעיד המקרה הזה, זה לא נכון אמפירית. יש עוד כמה ציטוטים מהתלמוד, שיסבירו לנו באיזה עולם חיים יוסף ושליחיו: "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת באה; מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת באה; ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה; דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית; חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה".

כלומר, על פניו לא רק שאנחנו אמורים לפטר את כל בחורי הישיבות, שהיו אמורים להגן עלינו מכל צרה בזכות לימודיהם אבל נכשלו בתפקידם והביאו עלינו בצורת ושריפת ענק, הרי שהיינו צריכים לפטר אותם מזמן – כל המלחמות האלה פה הן בגללם, "המורים בתורה שלא כהלכה".

נזכיר גם שזו טקטיקה די ותיקה של ש"ס: בעת אסון הבונים ב-1985, תלה שר הפנים דאז, יצחק פרץ – אז עדיין איש ש"ס – את האשמה בחילול השבת בפתח תקווה. רבנים אחרים טענו שמדובר במזוזות פסולות. אלה, כמובן, מקרים שבהם הקורבנות הם חילונים. תלונות כאלה לא נשמעות כאשר נפגעי האסון הם חרדים. אז מדובר בקורבנות טהורים שאלוהים בחר בהם כדי לכפר על עוון הדור.

ואחרי שצחקנו צחוק מר, צריך לזכור ולהזכיר שעובדיה יוסף לא לוקה בשטיון. הדרשה שלו ביום שישי, על מקורות השריפה, היתה דרשה פוליטית. היא היתה מיועדת להסיט את האש משלוחו, שר הפנים אלי ישי, שנושא באחריות המיניסטריאלית לשריפה. כמו המחזירים בתשובה, הם משתמשים בדת כאמצעי פוליטי: אמצעי להגנה או להתקפה, הכל על פי הצורך. אין שום דבר טהור או מנותק במי שעוסק בדת בספירה הציבורית. הוא תמיד עוסק גם בפוליטיקה. במקרה של יוסף ושל הכתבה המטומטמת בערוץ 2, המטרה היא לקדם את התפיסה ש"הכל כתוב מראש", שממנה מחליקים בקלות אל תפיסת "כולנו אשמים", ואם כולנו אשמים, אז לדרוש את ראשו של אלי ישי על שיפוד זו דרישה שיכולה להגיע רק מצד אנשים שרודפים אותו כי הוא דתי, מזרחי וימני – בדיוק מה שהוא טען הבוקר.

את ישי צריך להעיף מתפקידו לא רק בגלל שהוא שר גרוע בכל מה שקשור לציבור הכללי – הוא שלוח מרן, אחרי הכל, לא נציג הציבור – אלא גם משום שהוא והמפלגה שלו מקדמים תפיסה אנטי-אנושית ואנטי-מדעית. אבל אין לישי מה לדאוג: אם נתניהו יפטר אותו, זו תהיה אמירה שאחד השרים שלו אחראי לשריפה. ואז תעלה השאלה למה בעצם מינה נתניהו אדם כזה לתפקידו, ומה הקשר שלו-עצמו למחדלים. נתניהו כבר מודאג: הבוקר כבר נשמעו מקורביו אומרים ש"גם ממשלת שרון פישלה". הם כנראה סומכים על כך שלא נזכור מי היה שר האוצר של שרון.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום חמישי תיערך הפגנה בכיכר רבין, בשעה שבע, שתקרא להתפטרות ממשלת ישראל גם בלי הצורך להמתין לתוצאות ועדת החקירה. לצערי כנראה שלא אוכל להיות שם עקב התחייבות קודמת חשובה, אבל הדבר חשוב.

הערה מנהלתית ג': מצעד זכויות האדם השנתי יתקיים, כזכור, ביום שישי הקרוב. הוא יתחיל ב-10:30 בתיאטרון הבימה. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

רונית "דמיקולו" תירוש, שהדבר היחיד שזוכרים ממנה הוא איך נסה בדמעות מדיון שהיו בו שאלות קשות בוועדת החינוך של הכנסת, שלפה היום מהבוידעם הפוליטי את רעיון עברות השמות, והיא מנסה לבייש באמצעותו את חברי הכנסת. זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב במגמת הזומביפיקציה של הפוליטיקה הישראלית – זוכרים את "ישראל מחכה לרבין?" – אבל עדיין די מאוס. תירוש נתלית באילן ננסי, דוד בן גוריון, שהמדיניות הזו אכן היתה פרי מורעל שלו.

בכך חוזרת תירוש לחלק הבאוש ביותר של הציונות, שלילת הגלות. בית התפוצות יוצא מגוחך במיוחד, כשהוא מכין שורה של שמות אלטרנטיביים לחברי הכנסת. בוז'י הרצוג אמור להפוך לבוז'י רוזן. למה רוזן? כי הרצוג זה תואר אצולה.

אבל רגע, "הרצוג", במשמעות המקובלת שלו, הוא דוכס. לא רוזן. אז למה מורידים את בוז'י המסכן בדרגה? מה, כשבבית התפוצות הלכו לברר מה זה בעצם "הרצוג", הם לא ראו שמדובר בדוכס? הם ראו, אבל הם חשבו שמדובר במילה זרה. מקורה, אחרי הכל, ב-dux הלטיני. אלא שמדובר בתואר של האימפריה הרומאית המאוחרת, שמופיע גם בתלמוד (בשתי צורות: דוכס ודוכוס). ועכשיו מסתבר שגם מילים תלמודיות לא מספיק טובות בשביל תירוש ובית התפוצות. מוזר: בשנות השישים, שבהן הקפידו על הברבריות החדשה הזו הרבה יותר, לא היו בעיות עם המכונית הידועה כרמל דוכס. בקצרה, בתירוש אנחנו רואים את הציונות בשלב השני שלה, שבניגוד לדעתו של מרקס דווקא מצליח לשלב היטב את הטרגדיה עם הפארסה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)

נסענו הבוקר, – איתמר, יאיר, יזהר, יובל ואנוכי, יחד עם קבוצה של מפגיני שייח' ג'ראח – להפגנה בהפגנה לאל מעסרה, כפר פלסטיני קטן ומוקף אויבים סמוך לבית לחם. ההפגנה עצמה לא היתה חריגה במיוחד, להוציא מעצרו של האנרכיסט אסף קינצר, שעל פניו, מהמקום שבו עמדתי, נראה חסר סיבה. תמונות משם אפשר לראות כאן.

אבל לא על ההפגנה רציתי לדבר. בדרך לאל מעסרה, הרכב של יאיר ספג פנצ'ר. משהו היה דפוק בברגים; לא הצלחנו לפתוח אותם ופותחן הברגים שלנו התעקם. בעל מקצוע טיפל בבעיה תמורת תשלום הגון, והמשכנו בדרך. הגענו באיחור, אבל הספקנו להצטרף להפגנה.

כשהסתיימה ההפגנה והיינו בדרך החוצה, הרכב עלה על משהו, וספגנו פנצ'ר שני. גלגל נוסף שני, כמובן, לא היה לנו. בירור מהיר העלה שכל הפנצ'ריות באל מעסרה סגורות – יום שישי היום – ומהיות השעה קרובה לכניסת השבת, אף פנצ'ריה בהתנחלויות הסמוכות לא היתה זמינה.

זה התחיל להיראות מלחיץ למדי, כשאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך. זה לקח כשעה; בינתים נשארנו שם, מוקפים בילדים סקרנים שלאיטם התגברו על ביישנות או פחד והתקרבו אלינו, שוחחו איתנו, שיחקו איתנו, ביקשו להצטלם. יאיר ואיתמר החלו לערוך תרגילי קונג פו, להנאתם הגדולה של הילדים. זה קרה כ-200 מטרים, פלוס מינוס, מהמקום שבו חצי שעה קודם לכן רגמו אותנו חיילים ברימוני הלם וגז.

אחר כך הגיעה המונית חזרה עם צמיג שמיש, שילמנו – מחיר יותר מהוגן – ונסענו חזרה. אבל כל האירוע קצת טלטל אותי.

השירות הארוך ברצועת עזה הרגיל אותי להסתכלות מסוימת. סוגים ספציפיים של נופים, מבנים, אנשים – כל מה שעשוי להזכיר את עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה – מכניסים אותי לדריכות כמעט בלתי נשלטת. אינסטינקטים ישנים מתריעים מפני סכנה בלתי נראית. מגע ישיר ובלתי עצמאי עם פלסטינים – להבדיל מפלסטינים ישראלים – כמעט שלא היה לי, להוציא הפגנות, ושם אתה מתרכז במאבק ופחות באדם שלצידך. המגע שהיה, נבע בסופו של דבר מיחסי מרות. העובדים העזתים של אבי ישנו בביתנו, אבל בסופו של דבר הם היו פועלים. יחסי המרות אולי היו שקופים, אבל אף אחד לא חשב לרגע שהם לא שם.

על יחסים עם עזתים כבושים מיותר, כמובן, להרחיב את הדיבור. היתה פעם אחת, משונה, בקיץ 1990, כשנסעתי עם חייל מילואים שמאלני הביתה במכונית עם גג פתוח, ונופפנו לשלום לכל הילדים שראינו, והם נופפו חזרה. אבל גם אז, שנינו היינו על מדים ושנינו היינו חמושים. ההנחיות לגבי מגע עם פלסטינים היו קפדניות: איסור מוחלט של ידידות או מסחר. החשש היה, בין השאר, מכך שמסחר עם האוכלוסיה הכבושה יוביל את החיילים לעשוק את המקומיים (וראיתי חיילים שעשו את זה), אבל מצד שני היה גם חשש מהרעלה או מפגיעה אחרת.

אף אחד לא איים עלי באל מעסרה. המקום היה הרבה יותר ידידותי כלפי מאשר כמה וכמה ישובים ישראלים. אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר. בעצם, אם מישהו איים עלי, אלו היו חיילי כפיר.

איתמר כבר כתב בעבר על ההיפוך הזה שעובר על המפגין כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בצד שרשמית הוא הצד הלא נכון של המתרס. אבל כאן אפילו לא היתה החוויה המחשלת של בריחה בצוותא מרימוני הגז שירו הבני זונות שממול. סתם אחר צהרים בכפר, עם אנשים אדיבים וילדים מצחקקים, במקום שבו התעמולה אומרת שצריכה לארוב סכנת מוות בכל פינה, שכל הנכנס נוטל את נפשו בכפו.

זה לא היה שם. היו שם בני אדם. הם הסתקרנו לראות אותנו. אנחנו הסתקרנו לראות אותם. היה מחסום שפה, כמובן – אני בועט בעצמי בכל פעם שאני נזכר במילות האיום שהן כל מה שלמדתי בצה"ל – אבל עקפנו אותו בקלות. אולי זה מה שהדהים כל כך את טלי פחימה, כשהגיעה לג'נין ב-2004: לראות בני אדם. היא נעצרה כשנסעה לשם שוב מאוחר יותר, עמוסה בבריסטולים וצבעים לילדי המקום.

וכל זה הפתיע אותי. מה היה חושב הישראלי הממוצע על מפגש כזה, מה היה קורה לחומות הפחד והשנאה שבונים קיצוני שני הצדדים בשקידה, קשה לדעת. אולי זו הסיבה שהמפלגות הדתיות נעמדו על רגליהן האחוריות כדי למנוע מפגשים בין ילדים יהודים ופלסטינים ישראלים: מעבר לחשש המגוחך מפני התבוללות, הפחד האמיתי הוא מקריסת החומות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לתורם ששלח לאחרונה תרומה לקרן הטבק והאלכוהול. קראתי ואשתדל להמשיך.

(יוסי גורביץ)

במוסף "7 ימים" היום (ו') כותב שחר גינוסר כתבה מפורטת על התרומות לפריימריז של נתניהו ב-2007, בהתבסס על מסמך מקורי של נתניהו: רשימת תורמים מודפסת שהוא תיקן בכתב ידו. תקציר חלקי פורסם ב-ynet; הידיעה כולה שווה קריאה.

יש שם כמה נתונים מעניינים מאד. אחת הטענות המקובלות של הימין בישראל, מימי רוני מילוא ו"שלום עכשיו הם סוכני CIA" שלו לפני עשרים שנה, היא שהשמאל הישראלי הוא בעצם סוכן זר. המספרים מספרים סיפור אחר.

בדרך כלל, מגלה המאמר, כספים זרים מהווים כ-10% מכלל התרומות שמגיעות לחברי כנסת. זה שונה כשהדברים מגיעים למנהיגי מפלגות. 40% מהתרומות שקיבלה ציפי לבני הגיעו מחוץ לישראל; השיעור אצל יריבה, שאול מופז, מוערך כגבוה יותר (אך אין מידע מדויק). כשאנחנו מגיעים לימין, שיעור התרומות מחו"ל ממריא: משה פייגלין, הפולקיסט שמנסה להשתלט על הליכוד בשיטת המועמד ממנצ'וריה, קיבל 80% מהתרומות שלו מחו"ל; אצל ח"כ דני דנון הלאומן מאד השיעור הוא 90%; ובנימין נתניהו מחזיק בשיא – 98%.

יש לא מעט דברים שצריך לומר על ראש ממשלה ישראלי שרק 2% מהתרומות שלו מגיעות מישראל. למשל, על האופן שבו הוא תופס את עצמו, על יחסו לציבור הבוחרים הישראלי, על יחסו לישראל בכלל. חלק מהתרומות שקיבל נתניהו הגיעו מעבריינים; בארה"ב, מקובל שבמקרה של אי נעימות כזה המועמד מוותר על התרומה. את הנימוס האמריקני הזה נתניהו לא אימץ.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב. גם לא על הלקח העגום שמי שמתייחס לעוזריו ככלבים יגלה שיום אחד הם ינשכו חזרה (מאחורי הרשימה הזו מ-2007 עומד, אחרי הכל, מדליף כלשהו). יש כאן סיפור אפל יותר. "גורם המקורב ללשכה" אמר לגינוסר ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים".

כלומר, לשכת נתניהו לקחה כספים של אזרחים זרים והזרימה אותם כדי לנווט לצרכיה מאבק שהתחיל כמאבק עממי, ניכסה אותו והפכה אותו למאבק נגד ראש הממשלה המכהן – כשהיא נשארת מאחורי הקלעים ומוליכה שולל את המשתתפים בו, הכל תוך הטעיית הציבור. לשכת נתניהו לא הכחישה; היא טענה ש"גיוס כספים על ידי גורמים בלתי פוליטיים לצורך המאבק הציבורי שלאחר מלחמת לבנון הוא לגיטימי". אבל אין שום דבר לא פוליטי במנהיג מפלגה אחת שמנהל מאבק נגד מנהיג מפלגה אחרת. במיוחד כאשר המאבק הזה מתואר שוב ושוב כ"לא פוליטי".

תנועה פוליטית אחת בכל זאת צמחה ממאבק המילואימניקים: תנועה אנטי-דמוקרטית בשם "אם תרצו", שמייצגת את הימין הקיצוני תוך שהיא מתחפשת לתנועת מרכז. כלומר, ממשיכה את אותה ההסוואה של "מרד המילואימניקים" מלפני שלוש שנים. לתנועה הזו קוראים "אם תרצו", וכפי שכבר ראינו היא נשענת לצרכי התקציב שלה כמעט לחלוטין על מימון של גורמים זרים מחו"ל; אירונית, היא משכה תשומת לב רבה במיוחד כאשר טענה שתנועות שמאל ממומנות על ידי גורמים מחו"ל.

"אם תרצו" פועלת באמצעות היחצ"ן משה קלוגהפט, שההתמחות שלו היא חשאיות ופעולה באפלה, ושאחראי לכמה מהקמפיינים היותר ארסיים שנעשו בישראל. היא גם מקושרת ל"מכון לאסטרטגיה ציונית", גוף לכאורה נייטרלי שבראשו עומד אידיאולוג ההתנחלויות ישראל הראל. זכור גם הסרחון של "קמפיין הגז", שקבוצת-הקקיון הישראלית שהיתה אמורה להוות חזית-קש שלו נבהלה מעצמה, אבל הקמפיין שלה – שלדברי אנשיה מומן על ידי "יהודים טובים מחו"ל" – נמשך, ובעלות של מיליונים. הקמפיין הזה התנהל על פי אותה שיטה בדיוק שבה ניהלה לשכת נתניהו את קמפיין המילואימניקים.

בין השנים 2004-2008, כלומר בתקופה שבה התנהל קמפיין המילואימניקים, דוברו של נתניהו היה ברנש בשם אופיר אקוניס. הלז שימש גם כדי-ג'יי במסיבה המפורסמת של "אם תרצו" ונחשב לתומך שלהם, והוא חזר מעל בימת הכנסת על הסיסמאות של "קמפיין הגז" נגד הקרן החדשה לישראל. אקוניס נחשב לנאמנו של נתניהו ולעושה דברו.

על כן השאלה המתבקשת היא האם ללשכת נתניהו, כיום, יש קשר לקמפיינים חשאיים, ממומנים על ידי אזרחים זרים, כנגד ארגונים ישראליים, והאם "אם תרצו" והארגונים הקיקיוניים האחרים מקבלים הנחיות, במישרין או בעקיפין, מלשכת נתניהו או משלוחיה. תשובות עדיין אין, אבל בקצב שבו נחשפים הפרטים, אולי נקבל אותן בקרוב. על כל פנים, לשכת נתניהו כבר הודתה שהיא היתה מעורבת בהולכת שולל של הציבור הישראלי ב-2007. צריך לזכור ולהזכיר את הנקודה הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן מלוות בהערות שקראתי בעניין, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)