החברים של ג'ורג'

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, ×›×™ על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על ×–×” של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל ×”×–×”, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

שני בני עוולה לובשי מדי צה"ל נתקלו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – מבצע שבלשונו של רוברט קונקווסט (הוא דיבר על מלחמת האזרחים הרוסית) התנהל "במעט אומץ ועוד פחות מכך חמלה" – בתיקים שהם חשבו שהם עשויים להיות ממולכדים. בפני החיילים עמדו כמה ברירות. הם יכלו לסגת. הם יכלו להזעיק חבלן. הם יכלו לבקש הנחיות מהמפקדים שלהם. הם יכלו לירות בתיקים מרחוק. במקרה הקיצוני באמת, הם יכלו לסכן את חייהם ולפתוח את התיקים בעצמם. הם בחרו לתפוס ילד בן תשע ולאלץ אותו לפתוח את התיקים.

בישראל הישנה, בשנות השבעים, עדיין אפשר היה אפשר למצוא בדפוס את הבדיחה שאמרה שנשים ערביות הולכות לפני בעליהן מפני חשש המוקשים. זה ביטא את הבוז לערבים, את התפיסה שהערבי הוא פחדן, שמוכן להקריב אחרים למען חייו. אפשר, בלי מאמץ רב, לזהות כאן את הבוז של הכובש הקולוניאליסט לעם הילידי המפגר, בוז שזיהה בקרב הציונים כבר אחד העם (אז, אגב, איש לא היסס לדבר על "קולוניות"; היום מי שמתייחס לציונים כקולוניאליסטים פסול לבוא בקהל). שלושים שנה אחרי שהבדיחה ההיא הפכה ללא ראויה לבוא בקהל, צמד חיילים עברים – משפנים קלו, מעכברים גברו – השתמש בילד, אמנם ילד מבני העם הנחות, כמגלה מוקשים.

התיקים ההם, לרוע מזלם של השניים, לא היו ממולכדים. אילו היו, איש לא היה חוקר את תעלומת מותו של ילד פלסטיני באיזה פיצוץ לא ברור ברצועת עזה. הוא היה מצטרף לסטטיסטיקה של 252 הילדים האחרים. נקמת דם ילד קטן? רק אם יש לו הדם הנכון.

אבל הוא נשאר בחיים. והשרץ כפוי הטובה התלונן. ועכשיו שני החמושים האמיצים מוצאים את עצמם בפני בית משפט, ואמאל'ה, הם עוד עשויים לתת את הדין. לא את הדין הצבאי המלא, כמובן: לא סביר שהם יועמדו אל הקיר. גם לא סביר שהם יקבלו את העונש האזרחי הראוי לאדם החוטף ילד בן תשע ומאלץ אותו לשחק ברולטה רוסית, משהו שנע בין 20 שנה למאסר עולם. לא, סר מעליהם מר המוות; אם הם יאסרו ליותר מחצי שנה, תהיה כאן הפתעה גדולה. ואם הם לא יקבלו חנינה, תהיה הפתעה גדולה עוד יותר. דין? דינצ'יק.

עכשיו יורדת הבהמה הירוקה על טלפיה וגועה געיה גדולה ומרה. שומעים אותה מדברי הכתב הצבאי אמיר בוחבוט, שכמו נכתבו על ידי הפרקליטים הצבאיים של שני החמושים: ילל ונהי, אכלו לנו ושתו לנו ומה רוצים מאיתנו ומה כבר עשינו. המג"ד שלהם מעיד לטובתם, אומר שהם "עשו טעות", שהטיפול בהם צריך להיות פיקודי. כלומר, להגמר ברמה של ריתוק לשבועיים, וגם זה בגלל שהם נתפסו.

לא, אדוני המג"ד עלום השם, לא; חטיפתו של ילד ואילוצו לסכן את חייו בזמן שנציגי תולעת יעקב תופסים מחסה הוא לא "טעות". זה מעשה מכוון, מודע, שמי שלא מבין שמדובר בפשע – בין אם מדובר בחפ"ש ובין אם מדובר במג"ד, בין אם מדובר באספסוף היג"ע – הוציא עצמו מכלל הראויים להקרא בני תרבות. ולכל האומרים "בעת מבחן, ינטוש כל אדם את התרבות, בעת מלחמה יעשה אדם הכל כדי לשרוד, וראוי הדבר, ואין פה אשם או בושה" – נו, באמת צריך להזכיר לכם למי יש זכויות יוצרים על הסנטימנט הזה?

ולכל הטוענים "לא היית במקומם", אשיב: הייתי גם הייתי. ירו עלי, ולא אחזתי בילד כמגן. זרקו לעברי רימון (נפל, אמנם, אבל היה מפחיד למדי בשעתו), ולא העלתי בדעתי להשליך עליו נערה. יתר על כן, כל האירוע התרחש – כפי שציינה התובעת – אחרי הקרב. החיילים לא היו בשום סכנה. ואף על פי כן, הם בחרו במסלול הפעולה הזה.

בכל מסע הקינה הזה, כפי שהעיר איתמר, אשם דובר צה"ל. אילו היה יוצא בהודעה נחרצת, אומר שמדובר בפושעים שביזו את המדים שהם לובשים, שהם חרפה לצה"ל ולהיסטוריה שלו, שהם העטו כלימה על החטיבה שלהם, ששמה מנומר גם כך. אילו היה דובר צה"ל נאבק על של שמו הטוב של צה"ל כפי שהוא נאבק על שאריות המוניטין של גבי "מסמך? איזה מסמך?" אשכנזי, סביר שהוא גם היה מנצח.

אבל זה היה דורש התמודדות עם קצינים קרביים – התמודדות, למעשה, עם הצייטגייסט הישראלי – ולא מעט אומץ. ובצה"ל, ובמיוחד בקצונה הבכירה שלו, יש מעט מאד אומץ ועוד פחות מכך חמלה.

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השלישי. אני תשוש מכדי לספק את הסטטיסטיקות הרגילות. נכתבו די הרבה מילים, ועל כל פנים יותר מ-300 לפוסט. אני לא חושב שיהיה לי כוח לעשות משהו כזה בתקופה הנראית לעין. אני מתכוון לצמצם את הכתיבה בבלוג לשניים עד שלושה פוסטים בשבוע, בין השאר משום שיש גם בלוג אנגלי רעב ללחם וחשבון פליקר שמרגיש זנוח. אבל הסיבה העיקרית היא שאני מתכוון לכתוב ספר. למעשה, התחייבתי בפני אנשים מסוימים לכתוב אותו כפי שהתחייבתי לכתוב את הפרויקט הזה, והפרויקטים היו שיטה לא רעה בכלל לחישול יכולת כתיבה גם כאשר כל מה שבא לך לעשות הוא להתכרבל.

אני מודה לכל האנשים שתרמו לקרן הטבק והאלכוהול, ובקרוב ארכוש עדשה חדשה. פרטים יבואו. כמו כן, עלתה דרישה ספונטנית– אני ממש צריך להזהר עם הבדיחות שלי – להרצאות היסטוריות-פוליטיות, תחום שנזנח. גם על כך יבואו עדכונים בקרוב, אני מקווה.

ועכשיו, אל הרעל האמריקני הידוע כטבק.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל כסיפור על זוג בורגני, שרצה לבנות לעצמו בית בישוב קהילתי. התקופה היתה ראשית שנות התשעים, ולבני הזוג היתה בעיה: עאדל ואימאן קעדאן לא היו, כפי שאפשר להבין משמם, יהודים כשרים. הבית שהם רצו, בקציר, היה על אדמה ממשלתית שהוחכרה לסוכנות היהודית, שריד לתקופה שלפני קום המדינה שתפקידו לוודא שרק יהודים ייהנו מקרקעות בישראל, והם נדחו משום שאינם יהודים. ממשלת ישראל נקטה במשך שנים בפרקטיקה של העברת אדמות לסוכנות, כדי שתוכל אחר כך להתמם ולומר שזה שערבים לא יכולים לגור שם, זו לא אחריותה; זו אחריותה של הסוכנות לבדה.

בני הזוג קעדאן הגישו בג"צ בנושא, בטענה המובנת מאליה שמדובר באפליה בהקצאת משאבי מדינה. הם הגישו ב-1995 עתירה לבג"צ; זה עשה כל שביכולתו כדי לא לדון בעתירה הממולכדת הזו, וביקש מהצדדים להתפשר. בסופו של דבר, בשנת 2000, לא היתה לו ברירה והוא נתן את פסק הדין היחיד האפשרי. אהרן ברק, הליברל הגדול, כתב אז שהוא חושש מהמשמעות של פסק הדין לגבי הציונות, אבל בין ציונות ובין שוויון הוא בחר, במאמץ ניכר, בשוויון.

הסאגה לא נגמרה כאן. בני הזוג קעדאן, מצוידים בהחלטה של בית המשפט העליון, פנו אל קציר וביקשו את חלקת הקרקע שלהם. הוועד הודיע להם שלאחר בדיקה דקדקנית, הוא מצא שבני הזוג "לא מתאימים לאופי" של קציר, ועל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לדחות את בקשתם. הישוב לא טרח לנמק את החלטתו. בני הזוג נאלצו לעתור שוב לבג"צ, זה שוב התמהמה, ובאוגוסט 2007 – שבע וחצי שנים אחרי הפסיקה המקורית, 12 שנים אחרי העתירה הראשונית – קיבלו בני הזוג את הקרקע שלהם. הם נעזרו באגודה לזכויות האזרח, שציינה כי בעוד שממשלת ישראל מנפנפת בפסיקה של בג"צ כדי להוכיח עד כמה היא שוויונית לכאורה, בפועל היא עושה הכל כדי לסכל את יישומה.

פסיקת קעדאן חשפה את הבלוף הגדול של ממשלת ישראל, שהעמידה עשרות שנים פנים שהיא שוויונית, בעודה פועלת להדיר 20% מהאוכלוסיה מנכסי הציבור – נכסים שלמרבה הטרגדיה הופקעו בחלקם הגדול מאותה אוכלוסיה. במילים מנומסות פחות, הממסד הציוני מנסה לשמור על הרכוש שגזל, אפילו אם תוך כדי כך הוא יציג את הרעיון של ישראל כמדינה דמוקרטית כבלוף ריק.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ישן? כי אתמול אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת הצעת חוק, ששמה הלא רשמי אומר הכל: "עוקף קעדאן". על פי הצעת החוק, ישובים שיש בהם פחות מ-500 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה, שיוכלו למנוע ממועמד לגור שם אם הוא "לא עונה על הקריטריונים של אופי הישוב".

מה הקריטריונים? לא מסובך לנחש. בישוב במועצה המקומית משגב, למשל, אחד הקריטריונים לקבלה הוא "שמירה על ×—×’×™ ישראל", והיותו של המבקש ציוני. די ברור נגד מי מיועדים הסעיפים האלה – נגד קעדאנים עתידיים – אבל ×–×” לא עוצר שם. במושב כפר אחים, למשל, רוצים שכל הזוגות שיגיעו לשם יהיו כאלו שהתחתנו ברבנות. הכניסה לכופרים ברבנים, גרושים, או סתם משפחות חד הוריות אסורה. החוק החדש שעולה לדיון בכנסת גם מתיר לוועדות לאסור על מי שנראה שאין לו די כסף לבנות בית להתגורר במקום. כלומר, הממשלה לוקחת אדמות ציבור, ומחלקת אותן באופן שמיועד להדיר לא רק 20% מהאוכלוסיה, אלא גם מי שאיננו אמיד מספיק כדי לבנות בית בכפר. שזה, נראה לי, רוב האוכלוסיה.

כלומר, קבוצה קטנה של אנשים אמידים תקבל הרבה יותר שטח, ובו זמנית תהיה שומרת הסף של ממשלת ישראל, שתמנע מערבים להתגורר מחוץ לתחום המושב שלהם. המיסוד הזה של גזל האדמות, כמסתבר, נוח לשני הצדדים. והאחרים? רוב האוכלוסיה? זה בסדר, את אלה שאין להם כסף לרכוש אדמות באיזה מצפה, תמיד אפשר יהיה להרגיע בכך שיאמרו להם שמדובר במניעת אדמות מערבים. את הערבים, הרי, ממשלת ישראל אף פעם לא ספרה. והשוויון? זה טוב למדינות דמוקרטיות, לא למדינות יהודיות.

עדכון: מבדיקה של עדאלה עולה שאם החוק יעבור, 81% מאדמות המדינה לא יהיו זמינות לערביי ישראל.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

אחד המיתוסים המקובלים בקרב השמאל הישראלי עוסק במתינותה לכאורה של יהדות ארצות האיסלם (מונח מדויק הרבה יותר מאשר "יהדות ספרד", קהילה שלא קיימת כבר יותר מ-500 שנה, או "יהדות המזרח"; מי שיבדוק את מיקומה של מרוקו על המפה יופתע למצוא אותה ליד עמודי הראקלס, או בשמם המודרני יותר גיברלטר – קרי בחלק מערבי למדי של המפה). המתינות המיתולוגית הזו, שאמורה היתה לשמש הוכחה לכך שהיהדות האשכנזית היא סטיה ממשעול זהב כלשהו, התרסקה פעם אחר פעם אל סלעי המציאות, ושמאלנים מבולבלים ניסו ללא הצלחה את המיתוס עם העובדה שיהודי ארצות האיסלם הם אחת הקבוצות היותר קסנופוביות בישראל.

התשובה המקובלת היא שיש כאן (כרגיל) תודעה כוזבת: יהודי ארצות האיסלם היו יהודים מתונים, עד שהובאו לישראל, שם הסיתו אותם ציונים מרושעים כנגד האנשים שאיתם חיו בשלווה קודם לכן. מעבר לעובדה שההסבר הזה מסריח מגזענות אוריינטליסטית, הוא פשוט לא נכון היסטורית.

יהודים, כמו נוצרים, נחשבו בארצות האיסלם לד'ימי, כלומר קבוצת חסות שמעמדה החוקי הוא נחות. חלו עליהם שלל הגבלות, שאמנם לא הגיעו לרמת הקודיפיקציה או האכיפה שאליה הגיעו חוקים דומים באירופה – הנצרות והיהדות היו הרבה יותר מתוסבכות זו עם זו, קראו תגר זו על המיתוסים והסמלים של זו – אבל הבהירו להם באופן חד משמעי מי היו השולטים. היה גם המקרה המשונה של עלילת הדם בדמשק ב-1840, פחות או יותר המקרה היחיד של עלילת דם (שהיא בדיה מערבית מובהקת) בעולם המוסלמי. מסמכים בריטיים מהמאה ה-19 מעידים על כך שהשפלתם של יהודים ואלימות כלפיהם היו נפוצים ברחבי האימפריה העות'מנית. תור זהב זה לא היה.

אלמנט עוקצני במיוחד, שהיה מוכר היטב ליהודי אשכנז – שנאה דתית שמטרתה המרה או מוות – היה חסר, בדרך כלל, בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, יהדות ארצות האיסלם חסרה את השנאה חסרת המעצורים של יהודי אשכנז, שחלום ימות המשיח שלה התחיל בהשמדה המונית של הגויים. גם עוקצה של הליטורגיקה היהודית ניטל ממנה במקרים רבים: תפילת עלינו לשבח, איל ניגוח באירופה הנוצרית, לא היתה מסוכנת כל כך בארצות האיסלם. המוסלמים, אחרי הכל, נחשבו ל"מייחדים" והרמב"ם פסק שמותר להמיר, בעת שמד, את הדת לאיסלם (מה שאין כן בנצרות), וגם לא סגדו לאיקונות ופסלים.

שנאת הזרים שפיתחו יהודי ארצות האיסלם המושפלים היתה, על כן, אלימה פחות מזו שפיתחו יהדות ארצות הנצרות: חזון יום הדין איחל להם "רק" המרת דת ליהדות או שעבוד. ואל החזיון הזה בדיוק החזיר אותנו השבוע עובדיה יוסף.

הפוסק ה"ספרדי" החשוב ביותר בדורנו, אולי במאה השנים האחרונות, פסק שתפקידם של הלא יהודים הוא אחד: לשרת את היהודים. כלומר, להיות עבדיהם. כאן המקום להזכיר שארצות האיסלם איחרו לשחרר את עבדיהן, ושליהודים היתה זכות להחזיק עבדים, זכות שנוצלה. שעבודם של הלא-יהודים, אליבא דיוסף, יימשך גם עמוק לתוך ימות המשיח; אבל הוא קיים גם בימינו אלה. הוא לא נדחק לקץ הימים: לא יהודים, כפי שמסביר עובדיה, הכרחיים לקיומם של יהודים. מישהו, אחרי הכל, צריך לעבוד בשבת. מה שיפה בעובדיה יוסף הוא שהוא לא לוחש את התועבות האלה, הוא צועק אותן בגלוי, ועושה זאת כבר שנים.

זה מסביר נהדר מדוע הציבור של ש"ס הוא הציבור הגזעני ביותר בישראל, להוציא החרדים האשכנזים, ומדוע אלי ישי הוא השר הגזעני ביותר שנראה בממשלת ישראל מזה עשורים. היחס ללא יהודים הוא כאל עבדים: כשהכושי עושה את שלו, אחרי שהכניס את מה שהכניס לכיסיהם של מקורבי ש"ס, הכושי צריך ללכת. הוא איננו אדם חופשי, עם זכויות: הוא עבד, ועוד עבד כנעני, וככזה יש לאדונו זכות לעשות בו כרצונו. הדברים אמורים במיוחד באפריקנים, שעל פי המסורת היהודית הם כולם גזע עבדים. המדינות הנוצריות ביטלו את העבדות לאחר מאבק פנימי קשה; מדינות האיסלם אולצו לעשות זאת בשל לחץ חיצוני, אבל ההלכה המוסלמית מעולם לא שונתה; וההלכה היהודית מעולם לא ביטלה את העבדות.

עכשיו, כשסילקנו את מיתוס "המתינות המזרחית", התופעה המשונה הזו, שבה ש"ס עומדת בחזית שנאת העובדים הזרים, שבה אלי ישי הפך לנושא הדגל של גירוש, מסתדרת הרבה יותר טוב. הלא יהודים, כבר פסק עובדיה יוסף, צריכים לשרת את היהודים גם במותם, באמצעות תרומת אבריהם. גם הפער המוזר במיוחד, זה שבמסגרתו נציגי ש"ס הם כולם יוצאי ישיבות ליטאיות, עוטי חליפות ורסאצ'ה, והציבור שלהם חרדי הרבה פחות, מובן עכשיו הרבה יותר. בכירי ש"ס מקפידים להבהיר לציבור שלהם שמצבם אמנם בקרשים, אבל הם בני עם אדונים, שידו רמה על בני עם העבדים.

התחושה המשכרת הזו, של עליונות – וירטואלית ככל שתהיה – על אנשים אחרים כדבק בין אליטה ובין פשוטי עם מוכר לנו היטב. עניי מדינות הדרום בארה"ב יצאו בהמוניהם למלחמה למען בעלי העבדים, למרות שלרובם לא היו כלל עבדים. האפשרות שיום אחד הם יצליחו לרכוש עבד, להיות אדון של ממש, עמדה בפניהם. והיא הספיקה. הו, כמה שהיא הספיקה. וכאשר הכובשים מן הצפון ביטלו את העבדות והשוו את מעמדם של השחור ושל "הזבל הלבן", האחרונים מיהרו להלחם שוב את מלחמתה של האליטה הישנה, שרצתה לחזור למעמדה, ומילאו את שורות הקו קלוקס קלאן.

אז אלי ישי יכול להמשיך להיות חבר טוב של פקידים בכירים חשודים בפלילים, בניזרי יכול להמשיך לקבל שוחד, וכל בכירי ש"ס יכולים להמשיך לשלוח את ילדיהם לישיבות האשכנזיות שסגורות בפני ילדי מצביעיהם, והתמיכה בהם לא תרד. אחרי הכל, הם שומרים על הגחלת הנכונה: הם אומרים למצביעיהם, בגלוי ובסמוי, שיום אחד גם הם יוכלו להיות בעלי עבדים, לדחוק אחרים למעמד נמוך יותר.

וה"מתינות המזרחית"? היא תשאר אגדה לפתיים שמאלנים, שמחפשים אותה לשווא מזה שלושה עשורים.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נבהל מעצמו – מי היה מעלה זאת על הדעת? – והורה אמש (ב') לתקן את הצעת חוק הנאמנות, כך שהדרישה להשבע אמונים למדינה "יהודית ודמוקרטית" תחול גם על מתאזרחים יהודים, לא רק על לא יהודים. כנראה שאפילו הוא קלט שהגזענות הזו מוגזמת מדי, או, ליתר דיוק, פוגעת במאמצי ה-Hasbara של ישראל.

אחת הטענות הנפוצות נגד חוק הנאמנות היא שאין לו בעצם שום השפעה בשטח: מי שבאמת רוצה אזרחות יישבע שבועת שקר ממילא, ולציבור הערבי שכבר נדפק עד העצם על ידי הממשלה יש מספיק סיבות לתעב את המשטר הציוני גם בלי החוק הזה.

אבל המטרה של חוקי הנאמנות – שחוק שבועת הנאמנות הוא רק הראשון שבהם – היא לצמצם את מעמדם של האזרחים הלא יהודים בכל תחומי החיים. מי שלא קלט את זה עד עכשיו, צריך היה רק להסתכל בהצעת החוק האחרונה של גדעון עזרא (קדימה).

לח"כ עזרא עומדת זכות גדולה: כפי שציין אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), עד למינויו של עזרא האמינו הפלסטינים הישראלים כי בשב"כ עובדים חצאי-אלים. כשהם קלטו שאדם כמו עזרא, לא בדיוק הטוש החד בקלמר, הצליח להפוך לסגן ראש השב"כ, הרבה מהפחד התפוגג.

השטיק החדש של עזרא הוא הצעת חוק שקובעת שמדריכי תיירות בירושלים יהיו רק אזרחים ישראלים. ההצעה, מטבע הדברים, שוללת את רשיון העיסוק של מדריכי תיירים פלסטינים בירושלים, משום שבניגוד לטענות ה-Hasbara, הם אינם אזרחים אלא תושבים. הסיפוח החד צדדי של ירושלים לא העניק להם אזרחות. ישנם כ-300 מדריכי תיירים פלסטינים, שאם הצעת החוק של עזרא תעבור יאבדו את מטה לחמם.

ומדוע ינושלו תושבי מזרח ירושלים מעבודתם? כי הם לא נאמנים. בהסבר להצעת החוק נאמר כי "במדינת ישראל ישנם אתרים תיירותיים רבי-ערך. לא אחת ישנם חילוקי דעות באשר לאופן הצגתם של אותם אתרים מבחינה היסטורית, דתית, תרבותית ועוד. העיר ירושלים, על אתריה ההיסטוריים הרבים, מהווה דוגמה לאתר שקיימים לגביו חילוקי דעות כאמור. לחלק מתושבי מדינת ישראל, דוגמת תושבי מזרח ירושלים, ישנה פעמים רבות ?נאמנות כפולה', שכן הם מצביעים לרשות הפלסטינית: תושבים אלה מציגים לעתים עמדות אנטי-ישראליות בפני קבוצות תיירים אותן הם מדריכים. כדי להבטיח שתיירי חוץ ייחשפו לנקודת המבט הלאומית הישראלית, מוצע לקבוע כי סוכנויות נסיעות, וכל גוף המארגן סיורים לתיירי חוץ, ידאגו לכך שסיורים אלה ילוו על ידי מורה דרך שהוא אזרח ישראלי, אשר יש לו נאמנות מוסדית למדינת ישראל. הצורך בשמירה על האינטרס הלאומי של הצגת ישראל בדרך נאותה גובר על אינטרסים אחרים". כלומר, הצורך בכך שתיירים המגיעים לישראל יקבלו רק את הגרסה הרשמית, כפי שמקובל במדינות כמו צפון קוריאה, גובר על הצורך של תושבי מזרח ירושלים להתפרנס.

הצעת החוק הזו איננה חדשה, ומה שעומד מאחוריה – מאחורי המלל על נאמנות – הוא מלחמת קיום פשוטה בין אגודת מורי הדרך הישראלים ובין המדריכים הפלסטינים. לאגודת מורי הדרך הישראלים, כמסתבר, יש לא מעט יריבים: היא מחתה על השימוש במדריכים קתולים בעת ביקור האפיפיור בארץ, ואף איימה "לשבש את הביקור"; והיא מוחה גם נגד הפרוייקט המיליטריסטי הגדול ביותר בעולם לבני נוער, הידוע בישראל בכינויו "תגלית".

מסתבר שאפילו בלי החוק של עזרא – שחושש שמדריכים פלסטינים בהר הבית "משמיעים סיפורים על ישראל מפה ועד להודעה חדשה" – משרד התיירות (שמנוהל על ידי אחד הגמדים שהכניס ליברמן לכנסת, סטס מיסז'ניקוב) כבר מנהל הליכים כנגד מדריך תיירים פלסטיני שהעז, שומו שמיים, "לנקוט דעות חריפות כנגד מדינת ישראל בהציגו את נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים".

ועכשיו אגודת מורי הדרך מצאה את השיטה החדשה והבזויה לקדם את הצעת החוק שלה: לרכב על סוס "הנאמנות". אם פעם הצעת החוק הזו היתה מסוגלת לקדם את ישראל למדינת מעקב נוסח הגוש הסובייטי, שבה לכל תייר מוצמד "מלווה מוסמך", הרי שבמסגרת הגלישה במדרון החלקלק, חוקי הנאמנות יצרו קטגוריות של עבודות שבהן לפלסטינים יהיה אסור לעבוד, מחשש ל"נאמנותם". זה מתחיל במדריכי תיירים; אין שום סיבה להניח שזה ייעצר שם. אחרי הכל, במדינה יהודית, קרי – בהעדר משמעות אחרת למילה "יהודית" – כזו שבה היהודי הוא אדון, בהחלט הגיוני שתהיה לו גם זכות מועדפת לקבלת פרנסה. ומי שאומר אחרת יוקע, תוך זמן קצר, כאנטישמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)