החברים של ג'ורג'

מקום המשפט, שמה הרשע: שתי הערות

הצעה צנועה: במשרד המשפטים שוקלים הצעת חוק מהפכנית, "חוק חיסיון חומר מודיעיני והגדרת חומר חקירה" שמה, שמיועדת לצמצם את העברת חומר החקירה לידי נאשמים. כפי שהדברים עומדים כעת, כאשר מוגש כתב אישום כנגד אדם, הוא זכאי לקבל את כל החומר נגדו, כדי שיוכל להתגונן.

הצעת החוק החדשה מצמצמת משמעותית את היכולת הזו. מעתה, הנאשם יקבל לרשותו רק את החומר שמשמש את הפרקליטות בכתב האישום הספציפי נגדו; חומר אחר שיש ברשותה כנגדו – למשל, חומר מחקירות קודמות שהובילו לחקירה הנוכחית – לא יועבר לידי הנאשם, למרות שהמידע שם עשוי לסייע להגנתו.

הצעת החוק נכנסת לטריטוריות קפקאיות, כאשר היא קובעת שנאשם לא יהיה זכאי, כפי שהמצב כעת, לקבל את החומר המודיעיני ששימש נגדו. כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להוכיח שהחומר המודיעיני רלוונטי להגנה שלו. כלומר, אדם שלא יודע שנאסף נגדו חומר מודיעיני, ולא יודע מהי מהותו של אותו חומר, יצטרך לנמק מדוע הוא צריך לקבל חומר שבכלל לא ידוע אם הוא קיים. יוסף ק. היה מהנהן.

ואם זה לא היה מספיק, אז מגיע הסעיף הבל יאמן הבא: "המשטרה מבקשת להוריד מעליה את החובה לקיים חקירה מעמיקה ולטרוח להשיג עבור ההגנה ובית המשפט מידע נוסף וחיוני שהיא לא מצאה צורך לקבלו במסגרת החקירה הראשונית שנעשתה לפי צרכיה שלה." ההדגשות שלי. המשטרה, בקיצור, לא רוצה שיאלצו אותה לחשוב מחוץ למסגרת החקירה הראשונית שלה. תבינו אותה, קשה לה.

כנראה שבפרקליטות לא מרוצים מהמצב הנוכחי, שבו אחד מכל אלף נאשמים מצליח לחמוק ממלתעותיה, והיא עושה הכל כדי להגיע למאה אחוזי הרשעה. נזכיר שהפרקליטות היא זו שבשורה של מקרים לאחרונה כרסמה משמעותית בזכויות הנאשם, כאשר הגישה בקשה אחרי בקשה למניעת פגישה בין עורכי דין ובין עצורים – שלפחות במקרה של חיים פרלמן התברר כי לא היה לבקשה כזו כל בסיס. נזכיר גם את המנהג המגונה של הצגה, במקרים של חשד לעבירות בטחון, של "חומר סודי".

אז הנה הצעה צנועה לפרקליטות: מספיק עם החצי קפה חצי תה הזה. הראו עמוד שדרה: העבירו חוק חדש – אפשר לקרוא לו "חוק ייעול וזירוז ההליך המשפטי" – שפשוט יבטל את מערכת המשפט הפלילית. הו, השאירו את בתי המשפט, עם שופט או שניים וחותמת גומי, אבל בטלו את כל השאר. בלי עורכי דין, בלי דיונים מעיקים, בלי כל בזבוז הזמן, הכסף והתסכול כאשר הטרף נמלט. השופט יהיה שם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להודיע לטריבונלים בינלאומיים שיש אצלנו "פיקוח משפטי".

סביר להניח שרוב העצורים לא ירגישו בהבדל.

מדינת ישראל נ. השכלה: הפרקליטות הגישה היום תשובה שאין להגדיר אותה אלא כמחפירה לבית המשפט העליון, בעתירה שמבקשת לבטל את החוק שפוטר את תלמידי "הישיבות הקטנות" מלימודי ליבה.

הפרקליטות טוענת שאין כל צורך בלימודי ליבה לתלמידי הישיבות הקטנות – 23,280 מהם – משום שהן "לוז החיים הייחודי של החברה החרדית" מזה 200 שנה, וכי משום שהישיבה משמשת כ"טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה". כלומר, וזה מדהים – מדהים כמעט כמו העובדה שאלי ישי מאמין שהמרת דת גורמת לשינוי פיזיולוגי – בפרקליטות הפנימו את העמדה האידיאולוגית של רבני החרדים עצמם.

מדינת ישראל טוענת, רשמית, שמודרניות והשכלה הם משהו שצריך להגן מפניו, לפחות על חלק מהתלמידים. בהמשך היא תסתור את עצמה ותטען שהחוק איננו פוגע בכבוד האדם ובזכות לחינוך. החליטו, רבותי: זכות לחינוך, או הגנה מהשכלה? השניים אינם דרים בכפיפה אחת.

מעבר לפלצות שהוא מעורר, יש לא מעט רשעות בטיעון הזה. עומד לו פרקליט מלומד, מצויד במיטב ההשכלה שיכלה מדינת ישראל להעניק לו, וביוקרה הנובעת ממנה, ובאמצעות אותה השכלה עצמה הוא מנסה לשלול את זכותם של אחרים – 23,280 אחרים, שלא נשאלו לדעתם – לזכות יום אחד ביוקרה שהוא נהנה ממנה. הוא עומד על זכותם לחיות בעוני מנוול, על זכותם לבזבז חייהם על תפלות מנוונת, על זכותם לצמצם את דעתם, על זכותם להמשיך ולהיות אסיריהם של ראשי הישיבות, על זכותם שלא לצאת מחושך לאור.

הפרקליט מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לאחז את עיני בית המשפט – שיותר ויותר מתחוור כחכם לא הרבה יותר ממלאך המוות במסורת היהודית; כל כך קל לרמותו – ואומר לו שאין סיבה לקבל את העתירה, כי ממילא יש הצעת חוק פרטית בכנסת בנושא. צחוק מר: מי לא יודע מה גורלן של הצעות חוק פרטיות, כאשר הקואליציה מתנגדת להן?

מותר גם לתהות אם תשובה כזו מצד הפרקליטות היתה מוגשת, אם שר המשפטים היה אדם שאיננו חובש כיפה – נניח, טומי לפיד. אני מניח שהעובדה שהיא מגיעה בימיו של יעקב "יש להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל" נאמן איננה בהכרח מקרית.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד הדמוקרטיה

תחקיר כלכליסט שפורסם הבוקר, שנכתב על ידי תומר אביטל, חשף חלק נוסף ממקורות המימון של "אם תרצו": הסוכנות היהודית, שהעבירה לארגון 374,875 שקלים במהלך שנת 2009 – כסף שהגיע מג'ון הייגי, כהן הדת המאד שנוי במחלוקת. הסכום היווה כ-75% מסך התרומות שקיבלה "אם תרצו" במהלך 2009 (סך כולל: 456 אלף ₪), ושאיפשר לה לנסות ולצרוב את התודעה שלנו החל מתחילת השנה.

לסוכנות היהודית, על פי נהליה-שלה, אסור להעביר כספים לעמותות פוליטיות: היא מחויבת להעביר כספים אך ורק "אם הפרויקט הממומן בתרומה הוא בעל קשר מובהק למטרות הסוכנות: עידוד עלייה, חינוך, זהות יהודית ועוד". יתר על כן, תרומות שעוברות דרך הסוכנות היהודית חייבות להיות מיועדות לפרוייקטים ספציפיים. למרות כל זאת, הסוכנות היהודית העבירה את התרומות.

בכך שימשה הסוכנות היהודית – גוף, נזכיר, שאיננו כפוף לממשלה, אבל מנוהל על ידי מקורבו של נתניהו, נתן שרנסקי – כצינור להעברת כספים להתקפה פוליטית על השמאל הישראלי. אפילו "אם תרצו" עצמה, בהונאה הרגילה שלה, איננה מעמידה פנים שאיננה תנועה פוליטית: היא רק מתחזה לתנועת מרכז.

אמור מעתה, כש"אם תרצו" מאיימת להטיל חרם בינלאומי על אוניברסיטאות ישראליות – להם, כמסתבר, מותר – מי שחתום על החרם הזה הוא הסוכנות היהודית ושרנסקי. כשהיא מנהלת קמפיין הפחדה באוניברסיטת תל אביב, הסוכנות היהודית ושרנסקי הם שעומדים מאחוריו. כש"אם תרצו" גוררת אותנו את המק'ארתיזם והפאשיזם, וכשתציע בעתיד למנוע מיוצרים שמאלנים להופיע, או מסופרים שמאלנים לפרסם את ספריהם – צעדים הגיוניים בהחלט, בהתחשב במה שהיא עושה עכשיו – הסוכנות היהודית ושרנסקי יציצו מאחורי כתפיהם של רונן שובל וארז תדמור.

הגיע הזמן להזכיר שוב מי שני האדונים הנכבדים האלה. הראשון הוא דובר "תא כתום" לשעבר, שהיה ממובילי המאבק בהתנתקות, וששובץ ברשימה לכנסת של "הבית היהודי" על תקן הסוס הטרויאני שאמור לשכנע חילונים טובים להצביע לרשימה דתית-לאומנית, האיש שרצוי שישקיע מאמצים בהוצאת "אלטנוילנד" של הרצל אל מחוץ לקאנון הציוני – כי בספר ההוא, יש טיפוס בשם הרב געייער, שטוען שאזרחות מלאה צריכה להיות ליהודים בלבד (מסתבר שהרצל, בניגוד לשנינה של אחד העם, דווקא הכיר את היהדות האורתודוקסית), והוא הנבל שבעלילה, שדומה דמיון בלתי נעים לאנשי "אם תרצו". השני גנב אמל"ח וחומרי חבלה מצה"ל, לדבריו לצורך "הגנה עצמית", והיה מעורב באיומים באלימות כלפי מתנגדים פוליטיים.

שני החבר'ה האלה קיבלו כמעט 375 אלף ₪ מהפאסטור ג'ון הייגי, שמוקצה מחמת מיאוס גם בחלק גדול מהקהילה האוונגליסטית בארה"ב. במהלך הקמפיין של ג'ון מק'קיין ב-2008 נתפס הייגי באמירות פרו-היטלריות, בטענה שהרוטשילדים הם חלק מקונספירציה כלכלית עולמית, שהשואה התרחשה כי היהודים בגדו באלוהים, ולקינוח הוא גם יצא להתקפה כללית על הכנסיה הקתולית ומאמיניה.

זה המממן שבאמצעותו מנהלים שובל, תדמור וחבר מרעיהם מסע של הונאה, כחש, מרמה ואיומים כנגד המחנה הדמוקרטי בישראל. זה המממן שעל חשבונו הם חיים: ב-2008 החלה "אם תרצו" לשלם משכורות לפעילים שלה, בסכום של 43 אלף שקל; ב-2009, עם התרומה של הייגי והסוכנות הציונית, המשכורות עלו ל-366 אלף שקל. במקביל ירד תקציב האירועים והפעילויות מ-103 אלף ל-23 אלף, ותקציב ההסברה והפרסום – מ-328 אלף ל-113 אלף. מסתבר שיש כסף בסתימת פיות.

עכשיו מסתבר שהם מקבלים גם סיוע שקט מזרוע ממסדית למחצה. אם "אם תרצו" היו סיבה לדאגה, החשיפה שהם מקבלים סיוע מזרוע ממשלתית למחצה צריכה לעורר פאניקה.

במדינה נורמלית, מעורבותה של הסוכנות היהודית בהעברת כספים ל"אם תרצו" היתה גוררת ועדת חקירה. בישראל כנראה שלא יקרה כלום. לזכור, לפעם הבאה שבה שובל, תדמור והאידיוטים המועילים שלהם – ראיתי אותם ביום העצמאות בירושלים, צורחים "זבל אנושי" – ינסו שוב לדבר על "כסף זר".

(יוסי גורביץ)

אחריות? לאחרים

בסמיכות זמנים משעשעת הוצגה השבוע הנהגת המדינה במערומיה. מדליף מסמך גלנט לערוץ 2 עשה לנו שירות חשוב, כשהציג את צמרת צה"ל בפומבי כקן הצרעות שתמיד היתה, ואם יסתבר שאכן דובר צה"ל בעצמו הוא החשוד העיקרי – כך יואב יצחק אמש – אז בכלל יצא משהו חיובי מכל העסק; פגיעה באמון הבלתי מוצדק שרוחש לו הציבור. מהבחינה הזו, בהחלט יתכן שבניהו יצליח להכנס להיסטוריה, אם כי כנראה לא כפי שרצה.

במקביל, נגררה הטרויקה הקבועה של הצמרת – ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל – אל מול ועדת טירקל. כל אחד מהם נתן תשובה גרועה מקודמו. נתניהו הודיע שהוא אחראי, ומיד גלגל את האחריות אל שר הבטחון ברק; הלז הודיע שהאחריות היא כמובן אצלו ורק אצלו, אבל האחראי לפאשלה הזו הוא הצבא; אחר כך הופיע אשכנזי והודיע שהוא אחראי, אבל שהפתרון שלו הוא הפעלת צלפים מהאוויר, עוד קודם לנחיתת הכוחות על הסיפון – כלומר, הלקח שהפיק הקודקוד הצבאי הבכיר ביותר מאחד האסונות הדיפלומטיים הגדולים ביותר שהמיט צה"ל על ישראל הוא שלא הופעל מספיק כוח קטלני כנגד פעילים לא חמושים. רק על זה צריך היה לשחרר אותו מתפקידו על רקע אי התאמה.

חשוב להתייחס לאופן שבו פעלו כל השלושה: הם הצהירו על קבלת אחריות – אבל לא עשו שום דבר בנידון. אף אחד מהם לא התפטר וסביר שאם היו שואלים אותם אם בכוונתם להתפטר, התשובה היתה מבט תוהה. למה מה?

השטיק הזה – קבלת אחריות תוך התנערות מהמשתמע מכך – חדש יחסית. האב המייסד הוא כנראה יצחק רבין: אחרי נסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן ב-1994, שהסתיים ברציחתו של בן הערובה ובמותו של סרן ניר פורז בידי אנשי חמאס, עלה רבין לשידור, מדוכא וכבד שפה – פרשנים כתבו אז שהוא נראה בהלם – ואמר שהוא "מקבל אחריות" לפרשה. הוא היה שר הבטחון. לצידו ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהיה לדעת רבים האחראי האמיתי: הוא התעלם מתחינותיהם של אנשי הימ"מ, שחילוץ בני ערובה הוא ההתמחות שלהם, והטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, שממנה בא.

ההצהרה הזו של רבין בכהונתו השניה – בכהונתו הראשונה הוא דווקא ידע להתפטר – פתחה עידן של אחריות מהפה ולחוץ. שני עשורים קודם לכן, כאמור, רבין התפטר; ראש הממשלה שלפניו, גולדה מאיר, אולצה להתפטר; ראש הממשלה שיבוא אחריו, מנחם בגין, עזב את תפקידו באומרו "אינני יכול עוד" וגזר על עצמו (כפי שכתב תומאס פרידמן) מאסר עולם בביתו; שניים משריו הבכירים של בגין, משה דיין ועזר וייצמן, התפטרו במחאה על מסמוס הסכם השלום עם מצרים (תכנית האוטונומיה); יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדם לרבין, נקט באקט נדיר של אחריות: כשהפסיד בבחירות 1992, הוא פשוט הלך הביתה. אחרי ההכרזה ההיא של רבין הורגלנו, שנה אחרי שנה, בהצהרות ריקות על אחריות, עד שהמילים נשמעות חלולות עוד בטרם נאמרו. הם אפילו לא מבינים מה לא בסדר כאן.

* * * * *

התופעה איננה מוגבלת לפוליטיקאים: לפני כחצי שנה התפרסמה העובדה שנציגי חובשי הכיפות הסרוגות עשו דין לעצמם והשתיקו סיפורים על תקיפות מיניות במגזר. הם הקימו פורום מיוחד, "תקנה" שמו, שאנשיו מיהרו להסביר לנו עד כמה הם אנשים אחראים ועד כמה הפתרון שלהם מוצלח יותר מזה שמקובל סתם בחברה שומרת החוק – השלכתו של החשוד לחסדיהם המועטים של אנשי אכיפת החוק.

הסיבה לחשיפה היתה העובדה שרב-ידוען, מוטי אלון, הואשם בניצול מיני של תלמידיו. למדנו השבוע שהמשטרה, שנכנסה לתמונה אחרי התפוצצות הפרשה, הגיעה למסקנה שיש די ראיות להעמיד את אלון לדין על מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטינים. בפורום תקמה אמרו שהם שמחים שהמשטרה אישרה את החשדות שלהם.

אוי לשמחה הזו. במשך ארבע שנים ידעו אנשי "תקנה" על טורף מיני – ובמקום להסגיר אותו לרשויות, הם העלימו אותו. הם הוציאו אותו לגלות בתקווה ששם הוא לא יעשה שום דבר, תקווה שאפילו הם היו צריכים לדעת שהיתה תקוות-שווא. כנגד אלון יש כרגע שתי תלונות של קטינים; במקרים כאלה, במיוחד בציבור כזה, סביר שיש עוד כמה קורבנות שעליהם איננו יודעים עדיין. אולי נדע בעתיד, כשהם לא יוכלו יותר לכבוש את הסוד על מה שנעשה בהם.

בשעתו, הסבירו לנו אנשי "תקנה" שהם נהגו מתוך אחריות: שהם לא רצו להכפיש לשווא את שמו של אדם חף מפשע אבל גם לא לאפשר לו גישה לקורבנות. שוב ה"אחריות" הריקה: המעשה האחראי האמיתי היה ירידה לחקר האמת, באמצעים היחידים המקובלים במדינת חוק. במקום לעשות את זה, אנשי "תקנה" העדיפו ללהג על אחריות ולהתנהג כאילו הם בבני ברק. בשם "האחריות" של אי פגיעה בשמו של אלון, וכנראה גם חשש מ"חילול השם" שהיה נלווה לידיעות, הם נתנו לו, גם לדבריהם, גישה פעם אחר פעם לקורבנות פוטנציאליים.

לפעמים אני מתחרט על כך שאני לא מאמין בדמון יהוה, כי במחשבה על מה שמחכה לאנשים ה"אחראים" האלה לאחר מותם יש נחמה מסוימת, הנחמה הפראית שעליה התענג טרטוליאנוס במחשבה על הצפיה בעינויי הנצח של הפגאנים. אבל אין דמון, אין גיהנום ואין גן עדן, ואת הדין עם אלון וסייעניו צריך למצות בעולם הזה. אין אחר.

(יוסי גורביץ)

התחמן

כשהתפרסמה הטענה שחיים רמון, אזרח פרטי, נפגש עם סאיב עריקאת, נציג רשמי של הרשות הפלסטינית, וביקש ממנו שלא לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל הנבחרת, לא הופתעתי. רמון תמיד היה כזה: איש של רווח פוליטי בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך.

קצת הופתעתי, עם זאת, שאף אחד לא שם לב שרמון לא הכחיש את המיוחס לו – לא בצורה ישירה, על כל פנים. הוא אמר ש"מדובר בעדות שמיעה מסולפת של אדם שטוען שישב לידי במסעדה וחושב ששמע את מה שהוא שמע. למען הסר ספק – חלק מן הדברים לא היו ולא נבראו, בחלק האחר מדובר בפרשנות של אדם שטוען ששמע את מה שהוא שמע". רמון מקפיד לא לומר מה מהדברים "לא היה ולא נברא", וזה חשוב.

בנוסף, הוא אומר "מגוחך לחשוב שבגלל דבריו של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, מחליטה ישות מדינתית אחרת לקבל החלטות. הפלסטינים מעריכים את הערכותיהם ביחס לנתניהו בהתבסס על דבריו ופעולותיו, ולא בהתבסס על דעות פוליטיות של אדם פרטי". לסוג הזה של הצהרה התחילו לקרוא, בימי ווטרגייט, a non-denial: משהו שנראה כמו הכחשה אבל בעצם איננו, כדי שלא לסבך את המצהיר. רמון אומר, בעצם, שהוא לא היה הגורם היחיד שגרם לפלסטינים לקבל את ההחלטה. אבל הוא יכול להיות אחד הגורמים. גם ציפורה לבני, מנהיגת המפלגה של רמון, הסתפקה באי-הכחשה: "מדובר בעדות שמיעה מאדם בלתי מזוהה, אותה שמענו מעל גבי האתר".

למה כל הזהירות הזו? כי בהקלטה, שאפשר לשמוע בקישור למעלה, האיש שהאזין לרמון מתחמק בעקשנות מהשאלה האם יש לו הקלטה. מה שאומר שיש סיכוי סביר שהקלטה קיימת, ואם רמון ולבני לא רוצים למצוא את עצמם מסובכים עד צוואר, מוטב להם לא לומר שום דבר שאפשר לסתור. הדבר היחיד שרמון מכחיש בתקיפות הוא שהוא נשלח למשימה על ידי נשיא המדינה, שמעון פרס.

מה שלא הפתיע אותי הוא ההתגייסות התקשורתית לצד רמון: היא התגייסה לצידו גם בפרשת המעשה המגונה, השתיקה את העובדה ששלוש מהעדות שהביא רמון נמצאו עדות שקר ושהעלימה את העובדה שכנגד רמון היתה מתלוננת שניה, מה שהופך את חיימון לעבריין מין סדרתי. סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה. רמון אולי חושב שהוא וציפורה מתאימים יותר לנהל את המדינה, אבל מה לעשות והבוחר החליט אחרת. רמון וציפורה יכולים לעשות הרבה מאד דברים – לארגן הפגנות, להחתים על עצומות, להגיש שאילתות, לנאום בזעם, להגיש הצעות אי אמון ובמקרה שכלו כל הקיצים, לצאת לשביתת רעב. הם לא יכולים, במדינה שפויה, לחתור תחת סמכותה של ממשלה נבחרת לנהל מדיניות חוץ. הם לא יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית משלהם. (מה גם, במאמר מוסגר, שהיכולת המדינית שלהם, כשהיו בתפקיד, לא היתה מזהירה במיוחד).

החתירה של ניקסון תחת ג'ונסון ב-1968, שעה שהנשיא האמריקני הפורש כבר היה מוכן לסגת מוויאטנם, האריכה את המלחמה שם בחמש שנים נוספות והעלתה בעשרות אלפים את מספר האמריקנים שנהרגו שם ובמאות אלפים – את מספר הוויאטנמים. רמון מהמר על כך שממשלת נתניהו תיפול בקרוב; אחרי הכל, ההישג הפוליטי היחיד שלו היה הפלתה של ממשלת נתניהו הקודמת. הוא לא חשב מה יקרה אם הוא ייכשל, אם ממשלת נתניהו תשרוד, הפלסטינים יקשיבו לעצת חושי הארכי שלו ויסרבו למו"מ, וכתוצאה מכך המצב יסתחרר לאינתיפאדה שלישית. כמה שווה רצינותו ואחריותו ערב מלחמה, ראינו כבר ערב ישיבת הממשלה ביולי 2006.

אם עשה חיים רמון את המיוחס לו, יש להעמיד אותו לדין ולכלוא אותו לתקופה ארוכה, סיום ראוי לקריירה שלו. אם ציפורה לבני היתה מודעת לכך, היא צריכה לפרוש בחרפה מהחיים הפוליטיים. טובת המפלגה לא יכולה לעמוד מעל טובת המדינה ואזרחיה.

(יוסי גורביץ)

חמש הערות על המצב

פרס: נמאס כבר לכתוב שהשר לפיתוח הנגב והגליל הוא פאתטי. זה ידוע ומובן לכל. המשחקים הכפולים האלה – “אני לא עוסק בזה כרגע" לכתבים, תוך הסתערות בצווחות "מה יש לכם נגדי" על נציגי "ישראל ביתנו" הנדהמים – תמיד היו מנת חלקו של שמעון פרס. הם לא ראויים לציון מיוחד.

מה שאין כן ביוזמת חלם האחרונה: לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כך שהבחירה תהיה פומבית ולא חשאית. יש לה צדדים חיוביים, כמובן: אם אנחנו באמת חייבים נשיא, מותר לנו לדעת אילו ח"כים חשבו שהוא ראוי לתפקידו. זה יזריק קצת יושר לבית הנבחרים שלנו.

אבל אם יש משהו פאתטי יותר מאדם שכל כך רוצה לנצח, עד שצריך לשנות עבורו את כללי המשחק, אינני יודע מהו.

אולמרט. מילא פרס. הוא רוצה להרגיש שהוא נבחר פעם למשהו. ההתבטאות הבלתי נסלחת היא דווקא של אולמרט. כשהעלה ראש ממשלתנו הנערץ את נושא שינוי חוק הנשיא בישיבת קדימה, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת מצד מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים.

הלז הזכיר, אפעס, את העובדה שמדובר בחוק יסוד, ושלא משנים חוקי יסוד סתם כך. אפילו אם שימון נורא רוצה. בתגובה הוא זכה להתקף קריזה מצד ראש הממשלה. לא ניתנה לו רשות הדיבור, רשף אולמרט, ואיפה נשמע שקוטעים ראש ממשלה באמצע המשפט. ובכלל, מה רע בשינוי חוקים. הרבה חוקים כבר שונו.

אין ספק שהיה לאולמרט קל יותר לגנוב את הסוס הספציפי הזה יחד עם שר המשפטים המיועד שלו, חיים רמון. אלא שרמון נמצא כעת בבית המשפט, ועל פי הפרסומים האחרונים, זו רק שאלה של זמן עד שאולמרט יצטרף אליו שם.

ואף אחד לא צייץ. ראש הממשלה רוצה לשנות חוק יסוד כדי להיענות לצורך פוליטי פרטי, ולאף אחד לא נראה שיש כאן בעיה. אף הפגנה לא התארגנה. נו, כולה חוק. מילים על נייר.

לא בטוח שלאולמרט יש את הכוח הנדרש לשנות חוק יסוד. אפילו לא עבור פרס. אולי במיוחד לא עבור פרס. אבל משתמך במסעו של האלבטרוס הפוליטי הזה, כבר החלה ההתבזות שלו. קשה לדעת מה יהיה מביך יותר: כשלון לתקן את החוק, או הצלחה – רק כדי לגלות שלרוב הח"כים אין בעיה להגיד לפרס "לא, יא לוזר" גם בפומבי.

ביילין. יוסי ביילין, אופוזיציונר בהתהוות, התנער וגילה שאבוי, אביגדור ליברמן עומד להכנס לכנסת. מיהר ביילין והודיע שלא יעלה על הדעת. לא זו אף זו: אם תמשיך העבודה לשבת בממשלה עם איווט, היא תאבד, אומר ביילין, את זכות קיומה.

מה שנכון, נכון. לעבודה אסור לשבת בממשלה אחת עם ליברמן. אין ויכוח.

אבל האדם שעשה יותר מכל אדם אחר להכשרתו של ליברמן הוא, אחרי הכל, ביילין עצמו. מי שמארח את התליין של הח"כים הערבים לארוחת בוקר, מודיע שיש ביניהם כמה וכמה הבנות, ומזמין את התקשורת כדי שתחווה את האירוע, לא יכול כעת לטעון שליברמן מוקצה מחמת מיאוס. ההתחנפות הקטנה של ביילין למרכז, ערב הבחירות, היתה מכירת נשמתו עבור כמה קולות. הבעיה היא שזה עלה למרצ בקולות, לא סייע לה. אבל זו – ויוסי ביילין בכלל – כבר בעיה של מרצ.

קשוט עצמך, יוסי, לפני שתקשוט אחרים.

לאו. אם מישהו היה צריך עוד סיבה מדוע אסור לבחור בצבוע החנף ישראל מאיר לאו לנשיאה של ישראל, להוציא העובדה שהוא לא לוחץ את ידן של נשים ושהסתבך בעבר בהטרדות מיניות – שדיים, כנראה, הוא דווקא לוחץ; הוא הסיר את תביעת הדיבה שהגיש בנושא עם בחירתו לרב ראשי – בא היום "הארץ" והזכיר לנו שהוא גם נוכל.

החוק אוסר על רבני ערים לקבל כסף תמורת עריכת חופות: זה חלק מתפקידם והם מקבלים עבורו משכורת. לאו אפילו לא יכול לומר שהוא לא ידע את זה, כי הוא כבר הסתבך בדיוק בכזו פרשה לפני תשע שנים. בעקבות ההסתבכות ההיא, רענן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, את הנהלים.

כלומר, לאו מצפצף בגלוי על החוק, ועושה קופה נאה לביתו. מקורביו אומרים שהוא "כלל לא מתלהב לכך": מעטפות ובהן אלפי דולרים פשוט עושות את דרכן לכיסו. אה-הא. שמענו. לטענתם, הוא תורם חלק גדול מהסכום לצדקה. כנראה שהוא לא שמע על הלכת לולב גזול, ועל מצווה הבאה בעבירה.

הסיכוי שהמשטרה תגיע אליו זניח, ככל הנראה, ועל כן יש לוודא שהאיש הזה – שכהרגלם של חרדים, מציג פנים ליברליות לציבור וחשוכות הרבה יותר כלפי פנים – יתקע בתפקידו הנוכחי ולא יתקדם.

בוש. הנשיא הביזיוני ביותר של ארצות הברית הצליח, במאמץ ניכר, לשקוע עוד קצת. השבוע, הוא אמר לג'ורג' סטפנופולוס שהוא אף פעם לא תמך ב-stay the course, השארות בעיראק לא-משנה-מה.

עיראק קורסת. הגנרלים האמריקנים מדברים בפעם הראשונה על תבוסה, ומכינים את עצמם לאפשרות של אובדן בגדד. מפקד הצבא בעיראק, הגנרל קייסי, אמר היום למעשה שהשאיפה היא לנסיגה תוך 18 חודשים לכל היותר. הצבא העיראקי מתפרק לא רק על פי קווים עדתיים, אלא גם על פי חמולות. אם להשתמש במטאפורה ההיא של פאוול, הוואזה נשברה לבוש בידיים, והוא מדמם מרסיסים.

אפשר להבין מדוע בוש רוצה להרחיק את עצמו מהאמירה הזו, במיוחד ערב בחירות. במיוחד ערב בחירות כאלה. אבל עד כמה הוא חושב שאנשים מטומטמים? מה, הוא באמת חושב שאנשים ישכחו את סיסמת הבחירות שלו ב-2004? שהם יבלעו שקר כל כך גלוי?

כנראה שכן. נותר רק לקוות בעוד שבועיים, הוא יחטוף את הצליבה שמגיעה לו.

(יוסי גורביץ)

טרגדיה, פארסה, היסטוריה

טרגדיה: מעקב אחר מהלכיו בשבועות האחרונים של יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, מאפשר לצפות בדאגה כיצד הוא הופך, יום אחר יום, לפואד בן אליעזר. המריבה הזו על המאחזים, בדיוק כשיש לו צרות פנימיות וכשאולמרט פועל להכנסת ליברמן לממשלה, הזכירה מאד את מהלכיו של פואד, קודם התבוסה למצנע.

העסקאות האפלות עם מועצת יש"ע – נוריד חלק מהמאחזים, אתם לא תתנגדו, ואנחנו נכשיר את השאר – הן בבואה מדויקת להתנהלותו של פואד כשר ביטחון. הגמגום סביב כניסת ליברמן לממשלה, חוסר היכולת לומר בנאום חד "לא, על גופתי"; חוסר היכולת למנף את 19 המנדטים שלו, שבלעדיהם אין לאולמרט ממשלה יציבה; אובדן השליטה על חברי המפלגה שלו-עצמו, וכשלונו בהבהרת הנקודה שאם העבודה תתמוך בליברמן, היא גמורה – פואד, פואד, ועוד פעם פואד.

ואני, מכל האנשים, הייתי צריך לדעת.

פארסה: החשוד הבכיר ביותר במדינה נסוג לקו הגנה אחורי. בטקס הכנסת ספר תורה לישיבה מיותרת במיוחד, אמר כבוד נשיא מדינת ישראל, משה קצב, את הדברים הבאים: "אל תתלוננו ואל תכעסו… אל תכעסו על מי שבדורנו אינו בקיא בעיקרי היהדות ואיננו יודע תורה (…) מה הם אשמים? במה הם חטאו שאנחנו באים אליהם בטענות, בביקורת, תוקפים אותם, מסרבים לקבל אותם, מסרבים לקרב אותם?… נדמה לי שאלה תינוקות שנשבו, הרב, הם גדלו במשטרים שמנעו מהם את לימוד היהדות, את לימוד התורה. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו אילו היה במשטר הקומוניסטי, הסובייטי, בארצות הגוש המזרחי (…) – עלול חס וחלילה להיות באותו מצב…”

זו, למעשה, לא עמדה חדשה מצד קצב: הנשיא הדתי ביותר בתולדות המדינה הצליח להוכיח, שוב ושוב, למה אסור להניח לחובשי כיפה להגיע למשרות ציבוריות. כמו הפונדמנטליסטים האמריקנים, הם אינם מצליחים להבין את ההבדל בין מה שעליהם לעשות כעובדי ציבור ובין עמדתם הדתית. אבל למה אמר קצב את הדברים דווקא עכשיו?

מפני שהוא הבין שהמשחק נגמר. שהממלכתיות שלו התקלפה ולא נותר ממנה דבר. על כן הוא נסוג אל בעלי בריתו הטבעיים, אלו שסבורים שכל הנשים מפתות, כל הנאנסות אשמות, ואשה שנאנסה אסורה על בעלה. להם הוא מזמר את הזמירות שהם תמיד אוהבים לשמוע: על כך שהם הציבור הנבחר, ושהאנשים המקיימים אותם, המשלמים את דמי מחייתם ונלחמים למען קיומם, הם בעצם "תינוקות שנשבו".

הוא משחק אותה אריה דרעי. באומן הוא כבר היה. עכשיו הוא החוזר בתשובה, המוקף ברשעים. וכשהוא ייכנס לכלא, שליש מהציבור יאמין שהוא נפל למלכודת. בהחלט יתכן שקצב מתחיל עכשיו קריירה חדשה, של רב מסוגף. או, לפחות, מנסה: אריה דרעי פעל רבות למען ציבור הבוחרים שלו, והציל את ישראל מאסון אסטרטגי במלחמת המפרץ הראשונה. קצב לא עשה דבר, מעולם, עבור אף אחד שלא היה חבר מרכז ליכוד. מה שעבד לדרעי, יכול מאד שלא יעבוד לקצב.

היסטוריה: ב-29 באוקטובר 1956, נתן אל"מ ישכה כרמי הוראה לאכוף עוצר משעות הצהרים בשורה של כפרים בגבול עם ירדן. כשנשאל על ידי אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי איש מג”ב, מה לעשות בכפריים החוזרים מהעבודה, שלא ידעו על העוצר – באותו זמן היו הישובים הערביים בישראל תחת משטר צבאי, ועוצר לילה היה דבר נפוץ, אך לא כן עוצר בצהרים – ענה כרמי "אללה ירחמו".

שוטריו של מלינקי טבחו ב-43 מתושבי כפר קאסם. הם הורידו אותם מכלי הרכב שלהם, העמידו אותם בשורה, וירו בהם למוות. באבי-יאר בישראל. אחד מהם, במשפטו, יאמר בלי מצמוץ או האשמה עצמית "פעלנו כמו הנאצים".

ממשלת בן גוריון, שבדיוק חרחרה מלחמה כנגד מצרים, ניסתה להסתיר את הטבח באמצעות הצנזורה. חבר הכנסת תופיק טובי עשה שימוש מופתי בחסינותו הפרלמנטרית, והציג את העובדות מעל בימת הכנסת. הממשלה נאלצה להודות בטבח, העמידה את השוטרים לדין – כרמי קיבל קנס של אגורה אחת, הכפופים לנו נידונו לתקופות מאסר שונות – וערכה "סולחה" עם תושבי הכפר. כל הרוצחים שוחררו בתוך שנה אחת; בשקט, סידרה להם הממשלה גם עבודות.

ביום ראשון הקרוב צפוי אביגדור ליברמן להכנס לממשלה על תקן "שר לאסטרטגיה". ליברמן רוצה בגירושם של ערביי ישראל, והכריז שצריך לתלות את חברי הכנסת שלהם. ביום ראשון, ה-29 באוקטובר 2006, 50 שנה אחרי טבח כפר קאסם, תכריז מדינת ישראל רשמית ש-20% מאזרחיה הם אויבים.

(יוסי גורביץ)

נשיאים ורוח

קצב עוד לא הודח, וכבר מרחפים העייטים מעל גוויתו הפוליטית. מי לא שם? הרב ישראל לאו, מלא "אהבת ישראל" מזויפת ומתקתקה; שמעון פרס שוב אומר "למה אני צריך את זה", כמו תמיד לפני שהוא מתכונן לתבוסה מפוארת נוספת; והספינמייסטרים של אולמרט הציגו הבוקר את המועמד האולטימטיבי: אלי ויזל.

את לאו אפשר לפטור במשיכת כתף. אחרי קצב, אף אחד לא ימנה לנשיא אדם שהסתבך בעבר בשערוריית מין. במקרה של לאו זו רק פרשיה מחוץ לנישואין, אבל בכל זאת. על פרס אין טעם להכביר מילים. האם הגיוני למנות אדם בגיל 83 לתפקיד שנמשך שבע שנים? האם מישהו חושב שלפרס יש סיכוי בהצבעה כלשהי?

אבל הדבר המכעיס ביותר הוא השפן ששלף אולמרט. כן, הרעיון של הזמנת מלומד בעל שם עולמי מחו"ל נוסה פעם – לאיינשטיין היה מספיק שכל להשאר בפרינסטון – אבל מה שהיה מותר בשנתה הראשונה של המדינה, ספק אם הוא ראוי עכשיו. ישראל קיימת כמעט 60 שנים; הרעיון שיש צורך להזמין אליה נשיא מן העולם, נשיא שהצעד הראשון שיעשה קודם להכתרתו יהיה קבלת אזרחות, הוא מעליב.

האם באמת אזלו האזרחים הישראלים המוכשרים לתפקיד? האם אנחנו חייבים לקבל עלינו דמות ייצוגית, שעד כה – במשך 58 שנים – לא טרחה להתגורר כאן? אלי ויזל הוא ניצול שואה וסופר מפורסם. אומרים שהוא אפילו יודע עברית. אבל האם די בכך כדי להכשיר אותו לנשיאות ישראל?

יתר על כן, מינויו של ויזל ירתק את המדינה בעבותות ברזל למיתוס הציוני, על פיה המדינה שייכת ליהודי כל העולם. הוא יהווה פגיעה חמורה באזרחי ישראל הערבים, שיצטרכו לבלוע מישהו שנבחר לנשיא על שום יהדותו ולא ישראליותו, והוא יחזק את התפיסה לגבי נאמנותם הכפולה של יהודי העולם. אחרי הכל, אם אחד מהבולטים שביהודי ארה"ב יכול להיות נשיא ישראלי, ואין לו שום בעיה עם המרת הלאום שלו, מה צריך לחשוב על כל השאר?

המעשה ההגיוני אחרי פרשת קצב – בעצם, גם לפניה – הוא לבטל את הנשיאות. מינויו של ויזל כנשיא יהיה סטירת לחי לכל אזרח ישראלי: לא הצמחתם מתוכם, אומרים לנו אדלר ושות', אף אישיות דגולה יותר מקצב. לא, תודה. נסתפק בנגיד בנק מיובא. הוא, לפחות, לא אמור לייצג אותנו, רק לווסת את הריבית.

(יוסי גורביץ)

דגים, מלקות, גירוש

אם למשה קצב היה שכל, וחוש תזמון, הוא היה מתפטר ב-12 ביולי בשעה 22:00. הידיעה היתה נבלעת בשאון התותחים. וכשהמלחמה היתה מסתיימת, הכנסת היתה בוחרת נשיא חדש, והאזרחים היו מודים בשקט לנשיא לשעבר על שפטר אותם מעונשה של שערוריה מיותרת.

אלא ששכל מעולם לא היה לקצב. היה לו מזל מדהים – השמועות על מעלליו כבעל סמכות כלפי הכפופות לו מתרוצצות, כמסתבר, כבר 20 שנים. המזל היה ששמו תמיד עורר גיחוך. קצב? שערוריית מין? תעשה לי טובה. אבל פורטונה היא שליטה הפכפכה.

(יוסי גורביץ)

למה בוראט לא מצחיק אותי

ממשלת קזחסטן לא צוחקת מסרטו החדש של הקומיקאי סשה ברון כהן, “בוראט”. כל כך לא צוחקת, שהיא אסרה על "בוראט" להשתמש בסיומת האינטרנט שלה, kz, לאתר שלו; הוציאה הודעות רשמיות כנגד השחקן והסרט; השקיעה כ-40 מיליוני דולרים במודעות בעיתונות ובטלוויזיה, בנסיון למזער את הנזק שנגרם לה; ולאחרונה, כתב השגריר הקזחי בבריטניה מאמר בגנות הסרט, שפורסם ב"גארדיאן" הבריטי.

ואפשר להבין אותם. כהן משחק בסרט דמות של גבר דוחה במיוחד: חרמן, פרימיטיבי, אנטישמי, הומופוב, ושונא נשים. הוא קזחי כביכול, וכל התכונות הללו מתוארות כתלויות-תרבות. כלומר, כך אמור להתנהג הקזחי הממוצע. אשר לקזחטן עצמה – היא מתוארת כשילוב בין טמטום סובייטי לפיגור מדיוואלי, עם קורטוב של קנאות מוסלמית.

יש ל'בוראט' כמה קטעים מוצלחים, אין ויכוח – מעטים הרגעים הקומיים שישתוו לזה שבו 'בוראט' משכנע באר קאנטרי שלם להצטרף לשירת 'השלך את היהודי לבאר' – אבל, כשאתה רואה את כהן מנסה להתגנב לבית הלבן בעת ביקורו של נשיא קזחסטן, אתה מבין שהבדיחה הזו הלכה קצת יותר מדי.

לא אהבתי את כל השטיק הזה כשהתחיל לתפוס תאוצה. אף פעם לא התרשמתי מבדיחות אתניות, או שמא נדייק ונאמר גזעניות. כן, בהפוך על הפוך 'בוראט' צוחק על הקהל שלו; בפועל, הוא מעודד תדמית שלילית – לא תמיד מודעת – על מדינה שמעטים מאיתנו יודעים עליה משהו, ושבודדים יוכלו למצוא על המפה. התדמית הזו תמיד תהיה שם, מאחור: משהו על רכבים שנגררים על ידי סוסים והזונות הנקיות ביותר באסיה.

הדבר המציק בכל השטיק הזה הוא עד כמה הוא זול. כהן נכנס במדינה אומללה, שנחלצה לפני פחות מ-20 שנים משלטון סובייטי. קל מאד לצחוק על ה'סטאנים'. אין בזה שום סיכון. עכשיו, בוא נעשה תרגיל מנטלי קטן, ונראה מה תהיה התגובה.

בוא נאמר שהדמות מגיעה לא מקזחסטן – לצרכיו של כהן, אחרי הכל, היא יכלה גם להגיע מאבסורדיסטן, והאנשים שעליהם הוא צוחק לא היו מבחינים בכך – אלא ממדינה אחרת, קטנה יותר. המדינה הזו שובניסטית מאד, בשני המובנים של המושג. גם לה יש עבר סוציאליסטי מביך למדי. הנשים בה טרם הגיעו לשוויון מלא עם הגברים, ובחלקים של האוכלוסיה הן נמצאות במצב של כמעט-צמיתות. התושבים משוכנעים שארצם היא מרכז היקום, שהיא הטובה בכל הארצות, ובד בבד אינם יודעים דבר על העולם, תרבותו או ההיסטוריה שלו.

רובם הגדול שונא זרים; מיעוט קטן אך משפיע אפילו משוכנע שהזרים הם צאצאי שדים. חלק ניכר מהאוכלוסיה חושב שנשים הם, בהכללה, זונות, ונשים נכריות – עוד יותר מכך. לאזרחים אמנם אין "מירוץ יהודים" שנתי, אבל פעם בשנה חלק גדול מהם מנופף תרנגולת סביב ראשו, ולאחר מכן מקריב אותה לאל השבט, ומאמין שבכך הוא מכפר על כל חטאי השנה הקודמת. רבים מן התושבים מסתובבים עם קמעות – לעיתים מגוחכים למדי, כמו שרוך אדום או ראש שום – וכמעט כולם משוכנעים שהמדינה מוקפת אויבים מרושעים. לדמות לא קוראים בוראט, אלא ברוך, והיא לא מגיעה מאסטנה, אלא מירושלים.

האם זה עדיין היה מצחיק? יכול להיות. האם היתה קמה זעקה? ודאי. האם היה אולפן אמריקני כלשהו, רשת טלוויזיה אמריקנית כלשהי, מעיזים להציג כך את הישראלי הממוצע? אל תהיו מגוחכים. האם כהן היה הופך לאייקון תרבותי? בערך כמו מל גיבסון אחרי ההתפרצות האחרונה שלו.

'בוראט', במובנים רבים, הוא בעיטה בחלשים. אותי זה לא מצחיק.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על אירועים בעולם

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)