החברים של ג'ורג'

בין היסטריה לאסטרגיה: או, האם התחרפן מרגלית סופית?

דן מרגלית הופך הזוי משבוע לשבוע. לאחר שבטורו הקודם קרא להמשך הכיבוש בשם ההתחדשות הלאומית, מחרחר עכשיו מרגלית מלחמה במזרח הרחוק. הוא קורא לארצות הברית לצאת למלחמה כנגד צפון קוריאה, דווקא עכשיו, כשיש לה נשק גרעיני.

הוא מעקם קצת את ההיסטוריה לצורך טיעוניו: “תקרית מוקדן" נתפסה בעולם המערבי כנסיון של יפן להרחיב את הקולוניות שלה על חשבון סין. למעצמות המערב, שבעצמן נגסו בסין בכל פה, לא היתה התנגדות מיוחדת. סין עצמה היתה במצב של תוהו ובוהו, והיפנים – שנלחמו בצד המערב במלחמת העולם הראשונה – נראו כאנשים מסודרים. רק ב-1937, כשהמתקפה היפנית כוונה לכיבוש סין כולה, החלו מעצמות המערב – לצורך העניין, בריטניה וארה"ב – להביע דאגה.

וכשהשתלטו היפנים על ויאטנם בסוף 1940, תוך ניצול חולשתה הסופנית של צרפת של וישי, החלו אורות אדומים להידלק בבית הלבן, ורוזוולט לחץ על הבריטים להטיל אמברגו נפט על יפן. הבריטים התנגדו – היחסים בינם ובין היפנים היו טובים, והקשרים היו הדוקים במיוחד בקרב אנשי הצי – אבל הסיוע האמריקני במלחמה בנאצים היה חשוב מהברית עם יפן, ובריטניה הצטרפה לחרם. לצורך השוואה, לבריטניה ולארה"ב לא היתה כל בעיה עם הכיבוש היפני בקוריאה, שפעל על פי קווים קולוניאליסטיים מובהקים ושהחל קודם למלחמת העולם הראשונה.

מוזר גם לחשוב שלארצות הברית היו נקיפות מצפון בהפעלת כוח בשל פצצות האטום שהטילה על יפן: פחות מחמש שנים לאחר מכן, יורה אותו נשיא עצמו, הארי טרומן, על הדיפת הפולשים הצפון קוריאנים מדרום קוריאה. הוא יעשה זאת תוך הסתייעות במנדט של האו"ם, כן, אבל רוב הכוחות הזרים בשטח יהיו אמריקנים. 14 שנים לאחר מכן, יורה נשיא אמריקני דמוקרטי אחר, לינדון ג'ונסון, על הפעלת כוחות גדולים בדרום ויאטנם. ואם יש לאמריקנים ספקות באשר להפעלת צבא – ספציפית, באשר למלחמת קרקע באסיה – הן נובעות מכשלונה המהדהד של המלחמה הזו הרבה יותר מאשר השימוש בנשק האטומי.

טיעון משונה אחר של מרגלית הוא האשמת "המורשת היודו-נוצרית" ב"נהנתנות, אנוכיות ועכשיוויזם". זה מוזר, כי כאשר פעלו מעצמות המערב על פי אותה מורשת, הן היו אימפריות ששלטו ברחבי העולם: האמריקנים שלטו בפיליפינים ובפועל גם בחלקים מדרום אמריקה, הבריטים צבעו באדום רבע מהשטח במפות העולם, לצרפתים היתה אימפריה נרחבת ואפילו הבלגים (!) הצליחו לבצע רצח עם בקונגו. הדה-קולוניזציה – אסון בפני עצמו – החלה להתבצע רק כאשר החלה נסיגה מאותה מורשת יודו-נוצרית בארצות המערב.

מדוע, אם כן, נוקט מרגלית דווקא בביטוי הזה? מותר לחשוד שבעקבות חביביו המתנחלים, הוא מנגיד את המוסר "הנוצרי" עם מוסר "יהודי", מוסר שאין לו שום בעיה עם רצח – של מי שאינו בן השבט, כמובן – ומלחמה. שוב ושוב, מאשימים אנשי הימין את הרוצים בשלום בכך שהם פועלים על פי "מוסר נוצרי", בעוד שהם עצמם אוחזים במוסר "יהודי". ואכן, יש לא מעט צדק בטענה הזו – אף שהיא בבואת ראי של תפיסת המוסר "הארית", שהאשימה את המוסר הנוצרי ברכרוכיות ובחוסר נכונות לאלימות.

כחסיד נאמן של שיטת "יגירו הגויים את דמם", קורא מרגלית למלחמה כנגד צפון קוריאה. מאחר והוא לא מבין מדוע עד כה לא יצאה ארצות הברית למלחמה כנגד המשטר הפסיכי שם, ננסה להסביר לו, לאט ובנקודות:

א. לצפון קוריאה יש צבא קבע של כמיליון איש.
ב. הצבא הדרום קוריאני חלש משמעותית מצבא הצפון.
ג. סיאול, בירת הדרום, נמצאת בטווח תותחי הצפון.
ד. יש כוחות אמריקנים בדרום קוריאה, אבל הם מונים רק 30,000 איש. וחלק גדול מהם הם אנשי תחזוקה.
ה. אין כוחות אמריקנים לתגבורת. המלחמה בעיראק שברה את הצבא האמריקני, שלאחרונה הוריד משמעותית את רף הגיוס שלו והוא מגייס כעת גם עבריינים ואנשים בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בסמים ואלכוהול. הפרחים לרמספלד. יתר על כן, לארצות הברית אין כל אשראי מוסרי ובינלאומי למלחמה נוספת: הוא בוזבז כולו בעיראק. הפרחים לבוש, קונדי ופאוול.
ו. אין בעלי ברית שיסכימו לשלוח כוחות בעלי משמעות לזירה. במלחמת קוריאה הראשונה, הציע בן גוריון לשלוח כמה מאות חיילים ישראלים לחצי האי, דבר שעורר התנגדות משמעותית. האם מרגלית מוכן לשלוח, נניח, שתי אוגדות ישראליות למלחמה במקום? האם הוא גם יתלווה לקצין העיר, כשיגיע לבתי משפחות ויאמר להם שבנם מת למען שחרור סיאול? מה, לא?
ז. צפון קוריאה עשויה לתקוף בטילים גם את יפן. היא כבר ערכה ניסויי טילים מעל שטחה.
ח. באם ייכבש חלק משמעותי מן הדרום על ידי הצפון – מה שצפוי לקרות, ומה שקרה במלחמת קוריאה הראשונה – הנזק הכלכלי יהיה בלתי ניתן לחישוב וכלכלת העולם עשויה לקרוס. הסיכון לכך רק יגבר, אם גם יפן תותקף.
ט. החל מהשבוע שעבר, לצפון קוריאה יש כלי נשק גרעיניים. יכול להיות שהם לא משהו, אבל יכול להיות שזו סתם פשלה בניסוי, ושהכוחות האמריקנים שינחתו בקוריאה הדרומית לאחר שתכבש, יותקפו בפצצות ניוטרון, שצפון קוריאה טוענת שיש לה. נכון, זה לא קרה במלחמה הקרה, אבל במהלכה האמריקנים מעולם לא התנגשו קרקעית עם צבא של מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני. והנהגת צפון קוריאה איננה יציבה כמו זו של ברית המועצות, בלשון המעטה.

מכל הסיבות הללו, מלחמה בחצי הקוריאני היא אסון שכולם מנסים להמנע ממנו. זה לא עניין של מוסר "יודו נוצרי" – בוש כבר הוכיח שאין לו מעצורים בכל מה שקשור ליציאה למלחמה – אלא חשבון פשוט: אי אפשר להכנס למלחמה שם ולצאת ממנה עם תוצאה מתקבלת על הדעת. כן, אם צפון קוריאה תפעיל נשק גרעיני, סביר שגם בוש יעשה זאת. לא, זאת לא תוצאה סבירה.

ומאחר ואין אופציה צבאית, עובר ממשל בוש לאופציה הדיפלומטית. הוא לא טוב בזה – ראה סעיף ה' – אבל זה מה שיש. צפון קוריאה היתה איום משמעותי בתחילת הקדנציה של בוש; הוא התעלם ממנו והעדיף להתמקד בעיראק. על טעויות משלמים – ועל הטעויות של בוש, משלם העולם כולו.

קאפיש, דן?

אם למישהו היה ספק באיזה צד של המפה הפוליטית עומד מרגלית, צריך רק לרדת לסעיף השלישי בטור שלו – תחת הכותרת "שר הבטחון פרץ – סוף" – שם הוא קורא בגלוי ל"תיקון השלטון" על פי שיטתו של אביגדור ליברמן.

ההצעות של ליברמן הן דיקטטוריות באופיין: הן מעמידות בראש המדינה שליט יחיד, שאין בפועל כל יכולת לערער על החלטותיו. הכנסת איננה יכולה להדיחו, והוא רשאי למנות שרים כרצונו. אמנם, ליברמן מדבר על "ממשלת מומחים", אבל מרגע שיהפוך לנשיא איש לא יוכל לערער על מינוי השרים. הוא יוכל למנות את אשתו לשרת החוץ, אם רק ירצה. וכמובן, אם הוא יחליט על גירושם של חמישית מאזרחי מדינת ישראל – צעד שמרגלית נמנע בעקביות מלגנות – הדבר היחיד שיוכל לבלום את ביצוע ההחלטה הוא מלחמת אזרחים.

הבעיה בישראל איננה בשיטה. השיטה הפרלמנטרית היא המתאימה לאסופת השבטים המרכיבה את ישראל. שלטון נשיאותי יוביל לכך שחלקים רחבים יותר ויותר באוכלוסיה ירגישו בלתי מיוצגים וממורמרים, ויוציאו את עצמם מן המשחק הפוליטי. אנחנו די קרובים לכך: רק שני שלישים מהאוכלוסיה הטריחו עצמם לקלפיות בבחירות האחרונות, וחלק גדול מהם בזבז את קולו על מפלגת הקתרזיס העונתית, הגימלאים.

הבעיה בישראל היא בעם: העם רקוב, מושחת וציני. הפוליטיקה נראית בהתאם. רק אנשים שהתרגלו לנוכלות קטנה – במוסך, במכולת – יכלו להצביע שוב ושוב עבור אנשים כמו אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. שינוי השיטה לא יעזור, ואולי, בעצם, שום דבר כבר לא יעזור. אין לנו polity, ציבור בוחרים אחראי; יש לנו אספסוף. את העם צריך להחליף, לא את השיטה – וזה כבר הרבה יותר מסובך.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על אירועים בעולם

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)