החברים של ג'ורג'

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. ×–×” עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה ×›×¥ ושר העבודה ×›×¥ – יצ”ג] נמסר ×›×™ ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, ×›×¥ וכץ – יצ”ג], ×›×™ ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה ×›×¥ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד ×›×” היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אף אחד לא צריך להתפלא מההשוואה של ליברמן בין ההסכם עם איראן והסכם מינכן. הוא יודע, מנסיון, שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה לא יעשה דבר

ביום שישי נשמע קול הרעם מהקריה: משרד הבטחון הוציא הודעה רשמית שבה הוא השווה את ההסכם בין המעצמות ובין איראן להסכם מינכן. ההודעה הגיעה בדיוק בימים שבהם פקידים ישראלים בכירים נמצאים בוושינגטון כדי לתאם את הסכם הסיוע הבטחוני החדש. אין ספק שלאחר ששר הבטחון השווה בין אובמה ובין צ’מברליין המו”מ יתנהל ביתר קלות.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להודיע שהוא בכלל לא ידע על ההודעה של שר הבטחון שלו, ושזה כלל לא התייעץ איתו לפני שיצא עם ההודעה הזו. לשם שינוי, אפשר להאמין לנתניהו. ליברמן כבר שנים לא סופר אותו – ובצדק.

בשנת 2010, נאם ליברמן – אז הוא ×”×™×” שר החוץ, המינוי המגוחך ביותר לתפקיד ×›×–×” עד בוריס ג’ונסון – באו”ם, והודיע שהתכנית המדינית שהממשלה שבה הוא חבר לא מציאותית. הוא נשאר בתפקידו, ונתניהו אמר שדבריו לא מייצגים את הממשלה. כמה חודשים אחר כך נשא ליברמן נאום נוסף, שבו קרא לבחירות ברשות שידיחו את אבו מאזן וקבע שראש הממשלה נתניהו לא מציאותי. בתגובה, הוא לא קיבל מכתב פיטורין, ונתניהו אמר ברפיון שהוא מייצג רק את עצמו.

אז פעם שלישית גלידה. וליברמן ידע היטב שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה יאמר שהנוזל הצהבהב שמטפטף עליו הוא גשם. למה? ×›×™ עם כל הקשקשת על משילות, נתניהו לא מעוניין למשול. הוא מעוניין לשרוד בתפקידו. יש לו את כל הסמכויות שהוא צריך. לעזאזל, לא ×”×™×” כאן ראש ממשלה עם כל כך הרבה סמכויות ועם כנסת רצועה כל כך מימי בן גוריון. שר שהיה מדבר כך על בן גוריון ×”×™×” ×¢×£ מהממשלה וספק אם ×”×™×” שורד פוליטית. רבאק, אפילו פרס פיטר את שרון, ושרון לא היסס לפטר שרים – בין השאר, את ליברמן עצמו. בפעם היחידה שנתניהו פיטר שרים, הוא עשה זאת כדי ללכת לבחירות. אם אחרי מה שבנט אמר עליו לפני שבוע הוא לא פוטר, ליברמן יודע שאין לו ממה לחשוש.

העיקר שנתניהו מדבר שוב ושוב על משילות. משילות והשרדות הן לעתים ניגודים: כדי למשול צריך לקחת סיכוני השרדות. אם אתה רוצה לעשות משהו גדול, יהיה לזה מחיר פוליטי. כל מה שנתניהו רוצה הוא לשרוד, כי הוא יודע שברגע שהוא יפסיק לאחוז בקרנות המזבח, שלל הפרשיות הפליליות שלו יתפוצצו. ברגע שהוא לא יוכל להפחיד את מי שיודע את הפרטים המפלילים, הוא יהיה במסלול של אולמרט.

אז מקשקשים על “משילות” ונותנים לפר המועד לחרב את התחומים המרכזיים של המדינה. איך אמרה את זה אשתו? נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.

ופה צריך לומר מילה על פרשנינו הפוליטיים. אלה אוהבים לצייר את ליברמן כמין יאנוס, מי שבפומבי הוא יואב אליאסי בחליפה וזקן אבל בדיונים סגורים מתבטא באופן שקול ומחושב. נראה שליברמן נהנה, פעם אחר פעם, להציג אותם כאידיוטים. בסופו של דבר מדובר באדם שנמצא בפוליטיקה הישראלית במשך 20 שנים, ושלא יכול להציג ולו הישג אחד. ספק אם יש לו דעות אמיתיות. מדובר ביאיר לפיד עם מבטא והתמחות בקשרים בעולם התחתון. זה הכל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מי בעצם צריך את משטרת ישראל?

נתחיל מסיפור אישי קצת מביך. הלכתי היום ברחוב, שקוע בספר דיגיטלי. עצרה לידי מונית. הנהג קרא לי. אמר שהנוסע שלו בבעיה: הוא חייב לפרוט שטרות של 200, אולי אני יכול לעזור. הייתי אידיוט והמרתי 400 ש”ח בשני שטרות של 200 שנתן לי הנוסע. בנדיבותם, הם הציעו לי טרמפ; אמרתי שלא צריך. הם התעקשו. הייתי צריך להגיע למקום יחסית קרוב, אז הסכמתי.

סיימתי את ענייני והלכתי לאכול משהו. בעל השיפודיה הסתכל על ה-200 ש”ח שמסרתי לו והכריז מיד שמדובר בזיוף, וזיוף גרוע. משם הלכתי אל נקודת המשטרה הסמוכה.

עכשיו, שוב: אין ויכוח שיצאתי אידיוט בסיפור הזה, ואם זה היה כל הסיפור אז לא היה על מה לכתוב פה. עקצו אותי, אני אחיה. שיהיה להם לתרופות, שבתקווה יהיו גם הן מזויפות.

אבל חשבתי שאולי אפשר להציל כאן משהו, או לפחות שהמשטרה תדע שיש צמד נוכלים שמסתובב ומחלק שטרות מזויפים. וכך יצאתי אידיוט פעמיים בתוך שעה.

השוטר לא התלהב במיוחד לקבל את התלונה שלי. בעליל לא ידע מה לעשות איתה. הוא החל למלא את התלונה בחוסר עניין, ואז זה התחיל. מה בעצם עשית ברחוב ההוא, הוא שאל. עניתי. המשכנו. האם תוכל לזהות את השניים, אם נראה לך תמונות. אמרתי שכנראה שלא. האם אתה כבד ראיה. כן.

האם יש לך אישורים לכך שאתה כבד ראיה?

בהיתי בו. אמרתי לו שלא, אין לי אישורים כאלה. הוא לא נראה מרוצה. אז אמרתי שאין לי רשיון נהיגה ושזה נובע מבעיות הראיה שלי. עדיין לא היה מרוצה. האם היו לך אישורים בעבר שאתה כבד ראיה, שאל.

ופה כבר הייתי בחצי הדרך לומר לו שאם הוא חושב שאני חשוד במשהו, אז שיקריא לי את האזהרה המזורגגת.

העדות נקטעה בצרחות רמות שהגיעו מבחוץ. “אתה חצוף! אתה חוצפן!” צעק מי שהסתבר כעבור דקות ספורות כשוטר, “איך אתה מעז לומר שאני לא נותן לך שירות ראוי! אני מקבל אותך במשרד שלי וזה הדבר הראשון שאתה אומר!” קול אחר, נמוך ופגוע, התגונן שהוא לא אמר את זה, הוא בסך הכל אמר שמשטרת ישראל לא יודעת לתת שירות. “אני משטרת ישראל!” צווח הקול הראשון. הגבר האחר אמר שנמאס לו, והוא מצלם אותו ויגיש נגדו תביעה אישית על כך שקרא לו חצוף ושהוא עורך דין, ושלא יכול להיות שהמשטרה לא תתייחס ברצינות לתלונה על פריצה ולא תחקור אותה. כאן הודיע השוטר חגיגית שהצילומים הם ראיה ושהוא מחרים אותם.

זה השלב שבו קמתי מהכסא והתחלתי לפסוע לכיוון החדר הסמוך, כי אין לי מושג אם לקרוא למישהו חצוף זו עילה לתביעה אזרחית אבל די ברור לי ששוטר שמחרים צילומים שלו מבצע סוג כלשהו של עבירה. החוקר שלי קרא לי לשוב למקום. כעבור כמה דקות, טריקת דלת בחוץ (המתלונן הזועם עזב?) ולחדר החקירה פרץ שוטר מתנשף. “אתה שמעת את זה? איזה חוצפן.”

אני כנראה לא הוגן כלפי החוקר שלי, אבל שמתי לב שכתיבת העדות הקצרה שלי דרשה ממנו בערך 45 דקות ושהאצבע שלו היתה מספר פעמים חריג על כפתור ה-backspace. הוא כנראה מחק יותר משכתב. התנשאות מצד מי שמחייתו בכתיבה? יכול להיות, אבל הייתי מצפה ממי שתפקיד עיקרי שלו הוא הפעלת מקלדת שיידע להפעיל אותה.

לסיכום, בהה בי החוקר ושאל אותי אם יש לי רעיונות. שנינו הסכמנו שאני עד לא מי יודע מה מועיל, ×›×™ לא סביר שאזהה את שני האנשים האלה שוב (ראיתי אותם לדקה בערך ואני גרוע בפרצופים. זכרתי שהם לא היו מגולחים, אבל זהו.) הוא שאל אותי אם יש לי רעיונות. אמרתי לו שאולי שווה לבדוק את מצלמות האבטחה בצומת הסמוך – ×›×™ את הזמן שבו ×–×” קרה ידעתי בדיוק: בין 13:25 ל-13:30. הוא הרהר ברעיון, ואז אמר שכדאי שאלך לאזור ואברר עם בעלי העסקים במקום, אולי יש להם מצלמות אבטחה.

עכשיו הגיע תורי לבהות בו, ושקלתי לשאול אותו אם זה לא בעצם התפקיד שלהם, ואז התאפסתי על עצמי. אתה הרי מכיר את הסיפור הזה; פשוט, עכשיו אתה חווה אותו על בשרך. אני עובד בארגון זכויות אדם. אנחנו מעבירים למשטרה ראיות כל הזמן. היא לא הולכת לבדוק מצלמות אפילו במקרה של חטיפת ילד. פלסטיני, אמנם, אבל ילד. ופתאום נזכרתי שהחוויה של קורבן שמגלה שהוא חצי חשוד היא חוויה נפוצה אצל פלסטינים שהולכים להתלונן במשטרת ישראל. הסתכלתי על השעון. שרפתי על התרגיל חסר התוחלת הזה כבר שעה. הכסף הלך; למה שיילך הזמן? ביקשתי בנימוס אישור תלונה והלכתי משם.

לא שיש לי מושג מה אעשה באישור. די ברור שאם שלחו אותי לאסוף את הראיות, הם לא מתכוונים לחקור. לא באמת.

שוב, הכסף הלך. אני אחראי לכך. שיהיה לנוכלים לתרופות. אבל השוטר כתב בתיעוד התלונה שמסר לי שמדובר בעוון של קבלת דבר במרמה. ×–×” אולי נכון ביחס אלי, כקורבן – אבל הקורבן הראשון הוא המדינה. סעיף 462 לחוק העונשין קובע שזיוף שטר כסף הוא פשע, ושעונשו שבע שנות מאסר. כל מדינה מתייחסת בחומרה למצב שבו עבריינים מזייפים את המטבע שלה; עד המאה ×”-19 ×–×” ×”×™×” פשע שיכול לגרור עונש מוות. המדובר בערעור הבסיסי ביותר על סמכותה.

כנראה שאת משטרת ישראל זה לא כל כך מעניין.

[…]

לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה על כך ש-80% (!) מהשוטרים בתפקידים רגישים השתמשו במידע פנימי לצורך אישי. אלה, אגב, הנתונים של המשטרה. זה אומר שרוב מוחלט של השוטרים שהופקד בידיהם מידע רגיש, לא ראויים להחזיק בו.

המפכ”ל, התחוור לנו, מונה לתפקידו כחלק מדיל שבמסגרתו הוא ימונה אחר כך לתפקיד ראש השב”כ. מעבר לעובדה שאם השב”כ הצליח לשווק לנו את החולד הסקלורטי הזה על תקן שועל, צריך לתהות מה הקליבר האמיתי של המשרתים בו, יש כאן שתי השחתות של התפקיד: המפכ”ל יודע שהוא בסך הכל מחמם כסא עד התפקיד הבא, ושאם הוא רוצה להגיע אליו, כדאי שהוא יהיה נחמד לראש הממשלה. ראש ממשלה, אגב, שיש לו היסטוריה פלילית ארוכה יחסית. וראה זה פלא, לא מזמן המפכ”ל הורה לא לפרסם את ההמלצה להעמיד לדין את אשת ראש הממשלה.

טוב, לפחות הוא לא הטריד מינית. כמו חצי מהניצבים שלו וכמו הניצב שהוא אישית מינה לראש יחידת 433, ה”FBI” של ישראל לכאורה. ולא ערך מסמך שנראה באופן חשוד כמו מסמך סחיטה מהסוג שאדגר הובר אהב כל כך, שמפרט את כל החשדות לכאורה נגד כל חברי הכנסת, כפי שעשה ראש אגף חקירות לפני שנתיים. אותו ראש אגף חקירות שכפי שפרסם השבוע רביב דרוקר, התקשר בוקר אחרי מינויו של גל הירש למפכ”ל והורה לקצינה בדרגת רב פקד לשלוף מיד את כל החומר שיש על הירש.

את זה שצריך לפרק את משטרת ישראל, אני כותב פה כבר שנים. ברור לי שיש לכך סיבות מבניות: ממשלת ישראל רוצה את משטרת ישראל חלשה וכנועה, כי ממשלת ישראל תמיד הכילה מושחתים. השחיתות היתה דו כיוונית: המפכ”ל הראשון של המשטרה, יחזקאל סהר, הורשע בעדות שקר כדי להגן על עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון. אבל משטרת ישראל היא מזמן גוף שאם פרצו אליך הביתה, אתה יודע שמגישים תלונה רק בשביל הביטוח; שנשים כבר למדו שאם הן יגיעו להתלונן על הטרדה מינית, הן עשויות להיות מוטרדות מינית; שמחצית מהניצבים שלו נאלצו לפרוש תחת המפכ”ל הקודם בשל שחיתות או עבירות מין; שכעת אנחנו לומדים שרוב עובדיו לא ראויים לאמון הציבור.

והבעיה היא שהעובדה הזו לא מדהימה אותנו – ×›×™ ידענו אותה גם בלי גיבוי סטטיסטי. No shit, Sherlcok! שוטרי ישראל מושחתים! תיכף תגיד שהאפיפיור קתולי ושדובים מחרבנים ביערות.

אפשר אחרת. שלום בוגוסלבסקי מרבה לציין את הדוגמא של המשטרה בקייב, שנבנתה מחדש אחרי המהפכה שם. יש המון בעיות, כמובן, אבל המשטרה הזו זוכה לשבחים של ארגוני זכויות אדם והיא מצליחה למשוך אליה כוח אדם איכותי.

אבל זה אומר שאנחנו צריכים לשבור את הכלי הקיים, כדי שהכלי החדש לא יהיה דומה בדבר לקודמו.

(יוסי גורביץ)

כל מי שמשתף פעולה עם ראש הממשלה, מזדהם לבלי הכר

הנחש בנעליים הגבוהות, בוגי “משה” יעלון, שהתפטר מן הממשלה לפני כחודש לאחר שהתחוור לו שלנתניהו אין בו עוד תועלת פוליטית והעדיף התפטרות על עוד פיטורין, יצא היום בהכרזה דרמטית. לדבריו, אין כל איום קיומי על ישראל ועל כן “ראוי שההנהגה תחדל מלהפחיד את האזרחים ולומר להם שאנחנו על סוף שואה שניה.” באותה ההזדמנות, האשים יעלון את נתניהו בהסתה, פלגנות ויצירת קרע בעם. לגמרי במקרה ובלי שום קשר, צצה היום ידיעה על כך שנתניהו התכוון להזמין את הוריו של הרוצח מחברון, אליאור אזריה, לבית ראש הממשלה, אך גנז את התכנית בשל התנגדותו של יעלון. המממ. מאיפה יכולה ההדלפה הזו לבוא, ודווקא היום?

מעבר למגושמות הפוליטית של יעלון, ומעבר לעובדה שהוא תככן ושקרן במסווה של צדיק ידוע, ליעלון יש בעיה פוליטית קרדינלית. הוא זוהם על ידי שנים של שיתוף פעולה עם נתניהו. הרי את ההודעה שלו צריך לנסח מחדש כך: במשך שנים הוליך ראש הממשלה שולל את העם, הפחיד אותו בשואה שניה ובאיומי סרק אחרים, ואני עמדתי לצידו כל הזמן הזה ותמכתי בו עד שלשום. על כן, לאחר שמעלתי באמונכם ושיתפתי פעולה עם הונאת הציבור, אני מבקש ממכם לבחור בי.

לא כל כך משכנע, נכון? יצריך בערך 30 שניות עבודה לא מאומצת מצד צוות התגובות של הליכוד, נכון? למרות שהוא מאויש בעיקר בחברים הלא יוצלחים של היורש, יאיר נתניהו.

וזו לא רק בעיה של בוגי. בוגי הוא מקרה מובהק במיוחד, כי לאורך שבע השנים של כהונתו הנוכחית של נתניהו, בוגי היה בתפקיד בכיר לצידו. אבל זה נכון כמעט לכל אחד אחר. זה נכון ליאיר לפיד, שכל פעם שהוא פותח את הפה הוא נשאל, בצדק, איך קורה שהוא אומר שנתניהו הוא אסון ושהוא ישב בממשלתו שנתיים. זה נכון לגבי ציפי לבני, שרצה לבחירות עם התנועה המגונה בטענה שהיא לא תשב עם נתניהו, והיתה הראשונה לקפוץ לממשלתו. זה נכון לגבי כחלון, שפשוט מתאייד לנגד עינינו ומשאיר מאחוריו רק חיוך. זה נכון לגבי בוז’י הרצוג, והוא אפילו לא ישב עם נתניהו, רק רייר על כך.

לגבי מי זה לא נכון? רק לגבי מי שהקפיד לאורך כל שיתוף הפעולה עם נתניהו לתקוף אותו. בנט לא זוהם מהמגע עם נתניהו, כי מלכתחילה הוא בנה יחסים לעומתיים ביניהם. בנט יודע שהוא צריך לרקוד ריקוד עדין מאד מול הציבור שלו: הוא לא יכול להיראות כמי שהפיל את ממשלת נתניהו, אבל מצד שני גם לא יכול לתת לנתניהו לחבק אותו. לנתניהו יש מגע מידאס מהופך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לזבל. הסתופפת איתו יותר מדי? הלך עליך.

יש לשים לב לתגובה האוטומטית של הימין על עוד כל פרשת שחיתות: למה אתם לא בודקים את שמעון פרס. האירוניה של ההיסטוריה היא שפרס ייזכר ככל הנראה בתור עלה התאנה של תומכי נתניהו. אבל מה אומרת הטענה הזו? זו טענת הגנה מן הצדק. נתניהו מושחת, מודים תומכיו, אבל אסור לדבר על זה כי זו צביעות, כי “כולם” מושחתים.

שטות מוחלטת, כמובן. בני בגין לא מושחת. רובי ריבלין איננו מושחת. כשיצחק שמיר גסס, משפחתו התחננה לסיוע ממשלתי בסיעוד. לא היו לו מיליונים עלומים. מנחם בגין מת ברחוב צמח.

תומכיו של נתניהו לא יכולים לומר בעצם שום דבר לזכותו, להוציא שהוא “טוב ליהודים”, כלומר רע לפלסטינים ולתומכי המשטר הדמוקרטי. כמו פוטין, כמו ארדואן, גם תומכיו יודעים שהוא מושחת. הם גם לא כל כך יכולים להסביר למה דווקא הוא, אבל הם יודעים שהוא סמל. סמל למה? לא ברור ולא חשוב. האיש הצליח לרוקן את המדינה מתוכנה. המדינה זה הוא.

ואנחנו כל כך צריכים שהוא יילך, אבל כל מי שאי פעם הושיט לו יד לא יוכל להדיח אותו. לקח לאופוזיציה הישראלית, או למה שנשאר ממנה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלת ישראל קיבל טובות הנאה ממאפיונר צרפתי ששמו נקשר בחטיפה ורצח, שרת המשפטים קיבלה תרומות מסוחר סמים, שר החינוך קיבל תרומות שנראות באופן חשוד כאילו הגיעו מאחד המורשעים בפרשת קומברס, ועל שר הבטחון לא כדאי להרחיב את הדיבור. ספרו לי עוד כמה התרומות לעמותות זכויות האדם מסכנות את ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה נתניהו לא משתמש בכרטיס אשראי? כי כל פושע מתוחכם יודע שכרטיס אשראי משאיר שובל שלא מאפשר הלבנת הון

דו”ח המבקר על פרשת ביביטורס מצא שורה של פגמים בהתנהלותו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו: הוא × ×”×’ לקבל כספים מעובדי לשכתו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. הפרשה הזו הועברה, אחרי שנים שערורייתיות של ×”×–× ×—×” מצד מבקר המדינה והקונסיליירי המשפחתי וינשטיין, לחקירה מחדש. הנקודה שמשכה את מירב תשומת הלב היתה העובדה שעל פי הדו”ח, נתניהו לא השתמש בכרטיסי אשראי; אחד העובדים שלו, יחיאל לייטר, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לממן טיסה של נתניהו ובני משפחתו. לייטר טוען שהכסף הושב לו אחר כך, אבל כמובן שאין תיעוד לכך. למה התנהלו הדברים כך? לטענת לייטר – שיש לציין שתחילה לא זכר בכלל את ההתרחשות הזו, ורק אחר כך ×”×’×™×¢ עם גרסה שניה – משום שלנתניהו אין כרטיס אשראי, שכן הוא “לא מבין” בכרטיסי אשראי.

זה נשמע די תמוה. מדובר, אחרי הכל, במי שהיה שר האוצר. נתניהו הוא טכנופוב, או על כל פנים מעמיד פני כזה, אבל כרטיסי אשראי הם טכנלוגיה בת 60; היא נולדה בערך בתקופה שבה נתניהו יצא לראות חיילים בריטים בירושלים. ופתאום מישהו מצא עדות לכך שנתניהו דווקא השתמש בכרטיס אשראי ב-1988. אז האם נתניהו ידע להפעיל כרטיסי אשראי ב-1988, אבל 15 שנה אחר כך שכח איך?

או שיש הסבר סביר יותר: שמלבין הכספים הסדרתי נתניהו יודע שכרטיסי אשראי מותירים שובל ברור לחוקרים ועל כן הוא מעדיף להשתמש ככל האפשר במזומן, שנעלם ללא עקבות.

נבחן את העובדות הידועות.

[…]

באמצע העשור האחרון, שימשו נפתלי בנט ואיילת שקד כעובדי לשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הימים הם הימים שלאחר מלחמת לבנון השניה ונתניהו עסוק בנסיון להפיל את ממשלת אולמרט באמצעות “תנועת המילואימניקים”, שלימים תצא ממנה “אם תרצו”, והרבה מאד כסף זר. בנט ושקד קיבלו כסף “שחור” מנתניהו – הוא הוציא אותו מכיסו הפרטי ולא הוצאה הניירת הנדרשת כחוק. הנסיון לחקור את ×–×” לא ×”×’×™×¢ רחוק. בנט אמר לאחרונה שהוא קיבל רק תשלום אחד, של ×›-1,500 ש”ח, מנתניהו – ונאלץ להחזיר אותו על פי דרישת שרה נתניהו. לא ברור כמה כסף קיבלה שקד, אבל מאחר ובניגוד לבנט לה אין בעברה אקזיט הייטק – בנט אמר שהוא רצה תשלום סמלי ×›×™ הוא לא באמת ×”×™×” צריך אותו – סביר להניח שהיא קיבלה שווה ערך של משכורת. לא ברור אם שקד החזירה את הכסף לנתניהו; באופן מפתיע, כל הנושא ×”×–×”, שבו ראש ממשלה לעתיד משלם בשחור לעובדי הלשכה שלו פשוט לא נחקר.

וישנו הסיפור המשונה של שעיה סגל, לשעבר עיתונאי, שעבד בלשכת נתניהו לכאורה ללא תשלום עד שעיתונאים שאלו על כך, קיבל תשלום מהחשבון הפרטי של נתניהו – וכמו בנט, גם הוא נאלץ להחזיר אותו.

באותה התקופה עצמה, סיפר אלדד יניב (כשהתמודד בבחירות 2013) נתניהו הסתובב עם כמות עצומה של מזומנים בגרביים, ובין השאר הזרים ישירות 70,000 ליש”ט למאבק המילואמניקים – שוב, כסף שחור. הבלדר להעברת הכספים ×”×™×” לדברי אלדד יואב הורוביץ. שנה לאחר מכן, הורוביץ מעביר תרומה של 75,000 ש”ח לאם תרצו – תרומה ש”אם תרצו” משהה את הדיווח עליה במשך שנתייים, ×›×™ הדיווח מצביע על אקדח מעשן בינה ובין לשכת נתניהו. היא מדווחת על התרומה רק לאחר שרשם העמותות מאיים לסגור אותה אם לא תעביר את הדיווח של 2008.

הורוביץ מונה לאחרונה לראש לשכת ראש הממשלה. אלדד יניב קרא לנתניהו לתבוע אותו תביעת דיבה על סיפור הכסף בגרביים והמימון השחור של מחאת המילואמיניקים. נתניהו נמנע מלעשות זאת.

[…]

מה מקור הכסף?

לא ברור, אבל מתחילים לצוץ רמזים. נוכל צרפתי בשם ארנו מימרן, שיש לו קשרים ארוכים עם נתניהו, העיד לאחרונה במשפטו שהוא העביר לנתניהו מיליון יורו לצרכי מימון בחירות – מהטקסט לא ברור איזה, אבל נתניהו לא התמודד ב-2001 וב-2003, כך שמדובר או בבחירות של 2006 או בבחירות של 2009. קריאה זהירה בטקסט מעידה שאלה היו כנראה הבחירות של 2006, ×›×™ מימרן אומר “אז ב-2009, כשהוא אכן נבחר מחדש לראשות הממשלה, נסעתי לישראל ונפגשנו.” ה”אכן נבחר מחדש” יכול לומר שהמימון ×”×™×” על הבחירות הקודמות. מימרן אמר שנתניהו מעולם לא השיב לו את הכסף.

התגובה הראשונית של נתניהו היתה שמדובר בשקר וכזב ושהוא מעולם לא קיבל כסף ממימרן. אתמול, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקה של הנושא, נתניהו שינה גרסה: לדבריו, הוא קיבל את הכסף כשהיה אזרח פרטי והכסף שימש ל”הסברה.”

נתניהו היה אזרח פרטי לתקופה קצרה בלבד: בין בחירות 1999 וסוף שנת 2000, אז הודיע על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה (בסופו של דבר לא התמודד), ובין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2002, אז נכנס לממשלת שרון הראשונה כשר חוץ. בבחירות שלאחר מכן הוא הפך לשר האוצר ומאז לא חדל לרגע לכהן בתפקיד כלשהו.

נסכם: הנוכל הצרפתי מימרן אומר שהוא נתן לנתניהו מיליון יורו ולא קיבל אותם חזרה.

נתניהו לא מכחיש. הוא אומר שהוא קיבל את הכסף, ולא החזיר אותו אלא הוציא אותו על הסברה.

ועכשיו ראש הממשלה צריך להסביר שני דברים:

א. למה הוא לא דיווח על הכסף שקיבל ממימרן במשך, לגרסתו, עשור ולגרסת מימרן שבע שנים או יותר.

ב. לאיפה הלך הכסף. קבלות, בבקשה.

וכשרואים איך נתניהו שילם לאורך השנים בשחור לעובדיו; כשרואים שהוא נמנע משימוש בכרטיס אשראי; כשרואים שיש מיליון יורו בלתי מדווחים שפשוט התפוגגו, צריך להחליט מה סביר יותר: שנתניהו הוציא מיליון יורו על מסע הסברה שאף אחד לא שמע עליו ושלא הותיר שום סימן, או שהוא מסתובב עם הרבה מאד כסף שחור בגרביים.

ספרו לי עוד עד כמה המימון הזר מסוכן לדמוקרטיה שלנו.

עדכון: מימרן אמר הערב לערוץ 10 שהוא העביר כסף לנתניהו, אבל שהיו כמה שגיאות בדיווחים מבית המשפט:

א. הוא העביר מיליון פרנקים צרפתים, לא מיליון יורו.

ב. הוא העביר אותם לחשבונו הפרטי של נתניהו, לא לשום קרן ציבורית כפי שטען היום נתניהו.

ג. הוא העביר אותם ב-2001 ואז, ופה הדברים לא מסתדרים קשות, הגיע לחגוג את נצחונו של נתניהו שמונה שנים אחר כך. למה הגיע לבקר את נתניהו שמונה שנים לאחר התרומה? לא ממש ברור.

צריך יהיה שבית המשפט יפתח את הניירת ואולי גם יעביר אותה לפרקליטות הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עתירה חדשה דורשת למסד את פעילותה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחקיקה ראשית והכפפתה לביקורת ציבורית

בסוף חודש אפריל, יצאתי עם גלינה לסיור מודרך בקייב, בהנחייתו המעולה של שלום בוגוסלבסקי (הסיור מומלץ בחום, סיור נוסף יוצא באוגוסט – הרשמו בהמוניכם.) היום החמישי של הסיור הוקדש לביקור בצ’רנוביל. זו היתה הזדמנות טובה ללמוד על ההיסטוריה של האסון ×”×–×”, שעדיין מורגש מאד באזור. ראשיתו בהכחשה טוטאלית ושקרים גסים הן לאוכלוסיה והן להנהגת ברית המועצות. בשל השיהוי בהכרה במהות האסון, הנזק הפך לרחב הרבה יותר ובסופו של דבר לא פחות מחצי מיליון פועלים וחיילים סובייטים נאלצו לחשוף את עצמם לסכנות של קרינה ברמות לא מוכרות. הם כונו “ליקווידטורים” (מחסלים) של הקרינה, קיבלו כמה עיטורים, ואחר כך המדינה זרקה אותם לכלבים, בנוהל. אזור שלם הפך לבלתי מיושב, ואנחנו עדיין לא סגורים על מה בדיוק קרה שם. אף אחד, כמובן, לא נשא באחריות.

היום (ד’) הגיש עורך הדין איתי מק עתירה לבג”ץ, שאני גאה להיות בין החותמים עליה, שדורשת מן המדינה להסביר מדוע לא תעגן את מעמדה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחוק, כפי שנעשה למשל לשב”כ.

ראשיתה של הוועדה לאנרגיה אטומית בתקנות סודיות שהתקין דוד בן גוריון בימי משטר האופל של מפא”י. באותם הימים, אסור היה בכלל לדבר על קיומו של הכור הגרעיני; עד היום, אין אפשרות לדבר על הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) בגלוי. כלומר, מדי פעם שמעון פרס פולט פרטים, כי הוא צריך לתחזק את האגדה שלו, אבל על שאר האזרחים נאסר בפועל דיון בנושא.

העתירה כשלעצמה לא דורשת את שינוי מדיניות העמימות; היא מכירה בה, אבל היא דורשת שיהיו כללים ברורים לעבודתה של הוועדה לאנרגיה אטומית. המצב הנוכחי הוא שהיא כפופה לחלוטין לראש הממשלה, שהוא היחיד שמוסמך לתת לה הנחיות. הוועדה לאנרגיה אטומית היא, כרגע, בו זמנית, הגוף שאחראי להפעלת הכור הגרעיני המזדקן שלנו (על כך מיד), וגם על ביקורת על פעולתה שלה-עצמה. יש לוועדה לאנרגיה אטומית יחידה לרישוי בטיחות, וזו נמצאת תחת ביקורת של ועדה חיצונית – אבל זו מאוכלסת בחלקה על ידי גמלאי הוועדה לאנרגיה אטומית.

כמו כל תחום שיש בו יותר מדי סודיות, אף אחד לא יודע מי בדיוק אחראי. בממשלה הנוכחית, האציל ראש הממשלה את סמכויות הוא”ט לשר האנרגיה יובל שטייניץ. אבל לא ברור מה תחומי האחריות בינו, בין ראש הממשלה, ובין שר הבטחון. (מהרגע שהתחלתי לרשום את הרשימות לפוסט הזה, הפך ראש הממשלה גם לשר הבטחון, בנוסף לתפקידיו כשר הכלכלה, שר החוץ, שר התקשורת והשר לפיתוח אזורי; תוך התאפקות מהערה לגלגנית על הצורך הדחוף במשילות, אציין רק שספק אם יש לו, בין כל שאר תפקידיו, את הזמן הנדרש לפקח כיאות על הוא”ט).

שורה של אסונות בהיסטוריה הישראלית, ממלחמת יום כיפור ועד המשט הטורקי, הולידו ועדות חקירה. אלו גילו, כל אחת בתורן, שחלק מהסיבות לאסון הן חוסר בהירות בשרשרת האחריות. כשאסון גדול קורה, הנטיה הראשונית במצב של עמימות היא לנסות לטייח דיווחים עליו כדי לסגור את התיק בכמה פחות נזק סביבתי – לבעלי האחריות. ראינו את ×–×”, למשל, בדליפת הנפט בצינור של קצא”א – עוד גוף חשאי שעל פי שורה של דיווחים קונה נפט מאיראן.

המודל של שירותי הבטחון הישראליים והרבה מתרבות השושו שלה נלקח ישירות מן המודל הבריטי. בריטניה חוקקה חוקים בחקיקה ראשית, כלומר כפופה לביקורת ציבורית, ביחס לאנרגיה אטומית כבר ב-1946, שנתיים לפני הקמתה של מדינת ישראל. בריטניה, כמו ארה”ב, צרפת ומעצמות מערביות אחרות, התקיימה במשך כ-50 שנה תחת איום השמדה טוטאלי בנשק גרעיני מצד ברית המועצות. אף על פי כן, התנהל בהן דיון ער ולעתים סוער בשאלה של אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני. יהיה מסובך מאד לטעון שישראל נמצאת תחת איום גדול יותר.

אבל, שוב, הנושא הוא לא הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). הנושא הוא בטיחות גרעינית. דו”ח מבקר המדינה שפורסם אמש (ג’) מצא שגורמי החירום של ישראל לא ערוכים לאירוע של דליפה גרעינית. האירוע המדובר ×”×™×” קטן ומקומי – מכולה בנמל אשדוד. עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה יקרה אם ×™×”×™×” לנו אירוע בסדר גודל של רבע-צ’רנוביל בכור הגרעיני.

וזה לגמרי יכול לקרות. אחרי הכל, אין שום פיקוח ציבורי על הוא”ט והיא זו שאחראית לפקח על עצמה. השר האחראי עליה עסוק בשלל תיקים אחרים. הכור עצמו זקן מהמקובל בתקנים בינלאומיים, ולאחרונה דווח שנמצאו בליבה שלו למעלה מ-1,500 פגמים.

נניח שיש שם תקלה גדולה. מי ידווח עליה? למי? מתי? כמה זמן יחלוף עד שהידיעה תגיע למי שמסוגל לטפל בתקלה? מה יקרה כשיצטרכו להביא תגבורות? מתי יודיעו לתושבי האזור שהם חייבים לעוף משם? מי יטפל בפינוי הזה? האם הוא ערוך לכך? מי ביקר את היכולת שלו לעמוד באתגר הזה? למי הוא דיווח?

אנחנו לא יודעים. סביר להניח שגם לא נדע, כי אנחנו חיים במדינת שושו. אבל אנחנו בסופו של דבר אזרחים. אין לנו את הלוקסוס לומר שאסור לנו לדעת, כי יש מישהו שיודע וצריך לסמוך עליו. ביותר מדי מקרים, המישהו הזה ישן על ההגה, לעתים קרובות אחרי שהזניח את הבלמים. הגיע הזמן שהוועדה לאנרגיה אטומית והנהלים שלה יוסדרו בחוק, כך שאם יקרה מישהו, לפחות תהיה שרשרת פיקוד מסודרת וברורה.

לפחות זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

”“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. ×–×” מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את ×–×” הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

×›×›×” גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא ×”×™×” שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון ×”×–×”, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק ×›×–×”? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא ×”×™×” שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. × × ×™×— עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג ×”×–×”, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל ×”×–×” חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק ×”×–×”, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך ×”×–×”.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם × × ×™×— שמיקוח ×›×–×” בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. ×–×” מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב ×”×–×” היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על ×”×’× ×” עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר ×”×–×”, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – ×’× ×–, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר ×”×™×” לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)