החברים של ג'ורג'

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בכלא שש עצור כעת יניב מזור, סרבן מצפון שנעצר לפני כעשרה ימים. מזור, ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקד טנק, בכלל זה בגדה המערבית, עבר בשנים האחרונות תהליך שגרם לו לחשוב מחדש על משמעות שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, כשזומן למילואים בשבוע שעבר, הוא סירב. הסירוב של מזור, כפי שהגדיר אותו בשיחת טלפון, הוא מצפוני: הוא לא מוגבל לשירות בשטחים אלא לשירות בצה"ל בכלל, משום שאין תפקיד בצה"ל שלא מסייע, במישרין או בעקיפין, לכיבוש.

בשבוע שעבר, פתח מזור בשביתת רעב מתוך הזדהות עם העצורים המנהליים הפלסטינים השובתים גם הם רעב. כתוצאה מכך, וכתוצאה מסירובו ללבוש מדים ולתת לקצינים את הכבוד המגיע להם, הוא הועבר לבידוד. בתחילת השבוע הוא הועבר מכלא ארבע לכלא שש, שם תנאי הבידוד קשים יותר. מזור, שנידון ל-20 ימי מאסר ואמור להשתחרר ביום חמישי הבא, החליט לציית.

לדבריו, התנאים בבידוד בכלא 6 כוללים מנורת הלוגן כבדה שמאירה את התא בכל שעות היממה, חום כבד, סירחון משירותים שלעולם אינם נשטפים, צעקות והשפלות מצד הסוהרים, כמו גם איומים באלימות פיזית כלפי האסירים. האיום העיקרי כלפי האסירים הוא בהארכת המעצר שלהם – שלילת חירותו של אדם היא עניין הנתון, בכלא צבאי, לגחמתו של קצין בן 20.

סרבנות צבאית בישראל היא עניין ותיק. היו סירובי פקודה כבר בפלישה לסיני ב-1956, מצד חיילים שהבינו שמדובר במלחמה קולוניאלית. הם הפכו לתופעה רחבה בתחילת שנות השמונים, במיוחד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ועוררו ויכוחים חריפים. המיינסטרים בשמאל הציוני שלל את הסירוב – יוסי שריד היה ידוע בכך – כשהוא מאמץ את התפיסה ש"הצבא לא בוחר את משימותיו", ומתוך האמונה שיום אחד הצבא גם יקבל פקודה לפנות התנחלויות. בשם הצורך לשמר את אחדות השורות בצה"ל, צוו חיילי השמאל על ידי מנהיגיהם לשרת בשטחים – כלומר, לשמר בפועל את הכיבוש. זה לא היה בדיוק יורים ובוכים, אבל זה היה די קרוב.

שביתת הרעב של מזור מיועדת, מצד אחד, להזכיר לנו את העובדה שיש עצירים מנהליים פלסטיניים ושחלק מהם שובתים רעב, ומצד שני להזכיר לנו את העובדה הנשכחת ששירות צבאי הוא עניין רציני, משהו שצריך לחשוב עליו היטב. בכל מדינה מערבית הוא כזה: יש בו דיון ציבורי ער. צעירים שעומדים להתגייס יכולים לקבל את כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטה מושכלת. רוב המדינות המערביות מכירות במעמד של סרבן מצפון.

בישראל, הנחת היסוד היא שהצעיר היהודי יתגייס. כל מערכת החינוך, מהגן והלאה, בנויה כדי להכין אותו לעובדה החד משמעית הזו. הסיכוי שצעיר יהודי יתגייס לצבא גבוה, למעשה, מהסיכוי שהוא יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. כל המערך בנוי כדי לשכנע אותו מראש שאין כאן על מה לדבר. השאלה איננה אם הוא יתגייס, אלא לאיפה הוא יתגייס. הגיוס, מבחינת המערכת הישראלית, איננו נתון בוויכוח.

אבל שאלת הגיוס היא שאלה כבדה, ולא רק משום שגיוס חובה הוא סוג של עבדות, העבדות הקשה ביותר שבאפשר (אם כי היא מוגבלת בזמן). מה עושה צה"ל? זה סוג השאלות שכל המערכות מתחמקות מהן. רוב משימותיו של צה"ל הן הכיבוש. הפעם האחרונה שצה"ל התמודד עם צבא סדיר היתה 1982 – והקרבות הללו היו תוצאת פלישת צה"ל למדינה ערבית. החזית המזרחית המאיימת התמוטטה בפועל כבר ב-1991, עם קריסת הצבא העיראקי, והסכם השלום עם ירדן ב-1994 חיסל אותה בפועל. הצבא המצרי, האיום הרציני ביותר על ישראל, יצא ממעגל האיבה ב-1978. לבנון לא היוותה מעולם איום צבאי. הצבא הסורי, בפני עצמו, לא היה מסוגל לתקוף את ישראל – והחל מאמצע שנות השמונים הוא במגננה מובהקת, כשהטנקים שלו קבורים בחול ומטרתם לשמש ארטילריה כנגד כוחות ישראלים מתקדמים. מאז 1983, כל מה שצה"ל עשה הוא התמודדות עם התקוממות עממית – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון.

ובכל זאת, מערכת החינוך מגבירה עד היסטריה את התפיסה ש"צה"ל מגן עלינו" – בעודו מנהל את רוב פעולותיו בשטח כבוש. במקביל, היא – תחת הקומיסר סער, אבל לא רק תחתיו – מגבירה את הטענות שהכיבוש הוא לגיטימי, שחברון היא "נחלת אבות." יותר ויותר, הופכת ישראל לספרטה: השירות הצבאי הוא לא חובה מעיקה, הוא עילת הקיום של האזרח; הלוחמה ברמה נמוכה במשך כל ימות השנה היא לא מצב שיש לפתור, הוא המצב; רשעות מגובה באמצעים משפטיים – הספרטנים נהגו להכריז מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת שלהם, ההלוטים, מדי שנה, כדי שכל מה שיעשה להם יהיה חוקי – היא המצב הטבעי. הספרטנים נהגו לאנוס את ילדיהם, כדי לחשל אותם לחיי המלחמה שאין לה קץ; אנחנו פשוט מתבכיינים על זה בשירים נוגים.

פעם, כאמור, היה דיון ער בסרבנות. היה אפילו דיבור על "טוהר הנשק." הוא נגמר, כי אין מה לדבר על טוהר הנשק במלחמה שכולה מלחמה נגד אזרחים מתקוממים כנגד כובשיהם. יניב מזור – ואחרים, כמו נועם גור – מנסה להדליק מחדש את הדיון הציבורי בשאלה שאין פוליטית ואין גורלית ממנה. היום הוא אויב העם; אם ישראל תתעשת, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, הוא ייזכר כאחד מאלו שסירבו לעמוד מנגד. אבל גם אם ישראל לא תתעשת, אם היא תמשיך במסלול הנוכחי שלה, מזור וגור ודומיהם עשו את הבחירה הנכונה. "טוב לי למות בידיכם מלמות עמכם," נימק פעם סרבן יווני את סירובו לצאת לאיזו מלחמת עוול נשכחת. ישראל עדיין לא מוציאה להורג סרבנים; היא מנסה להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, להעלים את קולם. צריך, על כן, להשמיע אותו.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד, כשהפך לפוליטיקאי, הודיע בצדקנות שהוא לא ינצל את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות. מאז, כמובן, הוא לא עשה בו שום דבר אחר, אבל אתמול (ג') הוא כנראה שכח את הבטחתו: הוא הודיע בעמוד שלו שהוא כבר גינה את ההתקפות על הומוסקסואלים ו"אגנה שוב ביום שישי בטור." כלומר, הוא ישוב וישתמש בטור שלו לצרכים פוליטיים. הבלוג מודה לקשב ג'וס יוס על פיסת המידע המועילה הזו. במקביל, כשניסה אתמול לפיד להסביר מדוע בעצם אנחנו צריכים להתייחס אליו כאיש מעמד הביניים, הוא אמר שיש לו בת אוטיסטית. כל זמן שלפיד היה איש תקשורת, הוא הקפיד לשמור על הפרטיות שלה. משהפך לפוליטיקאי, היא הפכה לכלי משחק. מעולם לא הערצתי את אביו של לפיד, אבל טומי מעולם לא היה מסתתר מאחורי ילדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

העיתונים הבוקר פרסמו מודעות שמתחילות, שוב, את הקמפיין נגד "משתמטים", תחת הסיסמה "ישראלי אמיתי לא משתמט". התשובה הסרקסטית המתבקשת היא שישראלי אמיתי, כמובן, הוא כזה שמתיז מים מסריחים מתוך רכב ממוגן על בית משפחה פלסטינית.

ועכשיו ברצינות: אין בישראל משתמטים. אין ×—×™×” כזו. יש אנשים שמקבלים פטור קבוצתי מגיוס – ערבים וחרדים – ויש אנשים שצה"ל החליט שלא שווה לו לגייס, מסיבותיו שלו. יש, כמובן, אנשים שלא מתייצבים לשירות; הם מכונים עריקים. יש מי שמסרב לשרת; אלה אנשי מצפון אמיצים, שמשלמים מחיר, והם הכל חוץ ממשתמטים.

בדרך כלל נוהגים לטעון שמי שמוציא פטור נפשי הוא משתמט. בדיקה שנערכה לפני כמה שנים הראתה שמקרב מקבלי הפטור הנפשי, 45% הם חרדים – כלומר, כמחצית הקבוצה שמקבלת פטור פטורה משירות ממילא. צה"ל, כהרגלו, הסית כנגד הישראלים החילונים.

עכשיו, סביר להניח שיש מי שמשקר לצה"ל על מצבו הנפשי. השיעור של האנשים האלה הוא אפסי – סך הכל, הלא-חרדים בקרב מקבלי הפטור הנפשי מהווים ×›-2.5% מכלל המיועדים לגיוס, ויש להניח שלרובם יש בעיות אמיתיות – ולחלוטין לא מצדיק את הרעש סביבם. והאחריות על שחרורם של המתחזים הללו, נדירים ככל שיהיו, היא בכל זאת על צה"ל; הוא ×–×” ששחרר אותם. הוא העדיף, מסיבותיו שלו, לא לחקור אותם לעומק. הוא החליט שהתעקשות לגייס אותם עשויה להתפוצץ לו בפרצוף, למשל אם הם יתאבדו.

השנה שוב סירב צה"ל לפרט את סיבות המוות של כ-50 חללים חדשים שספג השנה, שנה שהיתה כנראה השקטה ביותר מבחינת פעילות בטחונית. חלק מזה הם, סביר להניח, חיילים שנהרגו בחופשות. ואחרים, שמספרם לא ידוע אבל הוא גבוה, הם הקורבן שאנחנו מעלים מדי שנה למולך גיוס הכפיה. המספר הזה מוערך בכ-30, ויש לציין שהוא דומה למדי למספר החללים של צה"ל בממוצע מדי שנה ברצועת הבטחון. עליהם אנחנו מעדיפים לא לדבר; איש לא יוכל לטעון שקורבנם לא היה קורבן שווא, דם ילדים תמימים שלא טעמו חיים, שהעדפנו להקריב כדי שלא נאלץ לבחון מחדש כמה מהמוסכמות היותר יקרות והיותר פגיעות שלנו.

תופעת המשתמטים לא קיימת. תופעת המתאבדים קיימת גם קיימת. ועליה, כמובן, המיליטריסטים שלנו מעדיפים שלא לדבר.

(וזהו, חופשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיזכה לראות בעוד שנה את ישראל עצמאית, כלומר לא מחזיקה מגף על צווארו של עם אחר. זכרו: בזמן שאתם חוגגים, צה"ל מחזיק את תושבי הגדה במצור-לייט, המכונה במקומותינו "סגר." בנימה אופטימית זו, אציין שהבלוג הוגדר על ידי דה מארקר כאחד מעשרת המשפיעים ביותר בתחום המחאה החברתית.

(יוסי גורביץ)

כששואלים את אנשי מערכת הבטחון הישראלית מדוע צריך לתקוף את איראן, בהתחשב בנזק הדיפלומטי שוודאי ייגרם כתוצאה מההתקפה הזו, החלק היותר מתוחכם שלהם (זה שיודע שהסיכוי לתקיפה איראנית הוא אפסי) טוען לעתים קרובות שהעולם הערבי אחוז אימה מפני איראן, ושאם לא נתקוף את איראן – או, טוב יותר, נוליך את ארה"ב להתקפה כזו באמצעות הלובי הישראלי שם – הרי שלעולם הערבי לא תהיה ברירה אלא להתגרען. וכשהוא יתגרען, תהיה קצרה הדרך לזליגת נשק לארגוני טרור. יתר על כן, אם נתקוף את איראן, נזכה לתמיכה שקטה מאותן מדינות ערביות.

בקיצור, אומרים לנו שכדי למנוע אפשרות מדרג שלישי – מדינות ערב מתגרענות כדי להגן מפני תוקפנות איראנית, ואז מאבדות שליטה על נשק גרעיני שלהן, שמגיע לארגוני טרור – אנחנו צריכים לצאת למלחמה ודאית לגמרי. או, למצער, לדחוף את בעלת הברית היחידה שלנו למלחמה כזו, מלחמה חמישית בעולם המוסלמי בתוך עשור ומשהו (אפגניסטן, עיראק, לוב וסומאליה עד כה), מלחמה שאחריה יהיה קשה מאד לטעון שמדיניות החוץ של וושינגטון לא נקבעת בירושלים.

אבל האם הערבים אכן אחוזי אימה מאיראן? לא ממש. סקר נרחב שנערך בשנה האחרונה ושתוצאותיו פורסמו בתחילת השבוע בפוריין רפורט אומר את ההיפך. רק חמישה אחוזים מהערבים, בממוצע, סבורים שאיראן מאיימת עליהם. האחוזים הגבוהים – 10% – נרשמו בלבנון וירדן; במצרים, טוניסיה, אלג'יר ומאוריטניה רק אחוז אחד הביע חשש מתקיפה איראנית. שיעור החוששים מתקיפה אמריקאית של העולם הערבי ×”×™×” גבוה הרבה יותר – 22% – ובאופן לגמרי בלתי מפתיע, המדינה שהערבים חוששים ממנה יותר מכל היא ישראל: 51%. בהתחשב בכך שישראל תקפה בעבר את מצרים, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, טוניסיה וכנראה גם סודאן, ×–×” סביר לגמרי.

רגע! לא הבנתי משהו. אם רוב הערבים חוששים מישראל, ולישראל יש נשק גרעיני (בהתבסס על מקורות זרים), הרי שמה שצפוי לגרום להתגרענות של מדינות ערביות הוא לא נשק גרעיני איראני – איראן, נזכיר, לא תקפה מדינות אחרות כבר מאתיים שנה – אלא נשק גרעיני ישראלי. ואכן, 55% מהנשאלים הערבים מאמינים שהנשק הגרעיני הישראלי (שקיים, כידוע, רק על פי מקורות זרים) מצדיק קיומה של תכנית גרעינית צבאית מצד מדינות ערביות; במצרים, ירדן וערב הסעודית השיעור הזה עומד על 60%.

כלומר, אם יש משהו שדוחף מדינות ערביות לפתח נשק גרעיני, זה איננו הנשק הגרעיני ההיפותטי של איראן, אלא הנשק הגרעיני האמיתי לגמרי (על פי מקורות זרים, כמובן) של ישראל. מכאן נובע שאם ישראל רוצה לסכל את הסכנה של זליגת נשק גרעיני ערבי עתידי לידיהם של טרוריסטים, היא תיטיב לעשות אם תצהיר על הכוונה לפרק את הנשק הגרעיני שיש לה (על פי מקורות זרים, ורק על פי הם), או למצער להביא אותו תחת פיקוח.

כמובן, בהתחשב בכך שהדיון הציבורי בנשק הגרעיני הישראלי (שקיים רק על פי מקורות זרים) לא יכול להתקיים משום שהצנזורה אוסרת לציין שיש כזה (רק על פי מקורות זרים), הציבור הישראלי לא יכול לדרוש ממקבלי ההחלטות שלו לדון באופציה הזו. ישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה (בניכוי תושבי השטחים הכבושים ואילוצי בטחון, אם לעשות פרפרזה על דברי ראש ממשלתנו היקר), אבל אירונית, במדינות ערב הדיקטטוריות יש דיון הרבה יותר חופשי בשאלת הגרעין שלה מאשר בה עצמה.

אז רגע, מאיפה צץ הברווז הגרעיני הזה, שאומר שמדינות ערב ישמחו לתקיפה ישראלית באיראן מחשש להתגרענותה? ניחוש טוב: הוא מגיע מבית סעוד ששולט בערב ומהנסיכים ששולטים במפרץ הפרסי. השליטים שם מאד לא אוהבים את איראן – ולא משום שהם חוששים שאיראן תשיג נשק גרעיני או תפלוש אליהן. התקציב הצבאי של איראן עמד ב-2011 על כשבעה מיליארדי דולרים, ועמד על כ-1.8% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה; זה של בית סעוד עמד על כ-42.9 מיליארדים ו-11.2%, כלומר בערך פי שש, וזה של הנסיכויות על 15.749 מיליארדים, כלומר יותר מפי שתיים (ו-7.3% מהתוצר). במקרה של התקפה איראנית, שתיהן יכולות לסמוך על סיוע אמריקאי מהיר, ולארה"ב יש את ההוצאה הצבאית הגדולה בעולם – למעשה, גדולה מזו של רוב שאר העולם יחדיו. רשמית, התקציב הצבאי של ישראל עמד על 13 מיליארדי דולרים ו-6.3% מהתוצר, כלומר בערך פי שניים מזה של איראן, אבל זו היתה רק ההוצאה הרשמית ובפועל בור השומן שבקריה קיבל הרבה יותר כספים. איראן היא לא סכנה צבאית והאחוז הנמוך מהתוצר שהיא מקדישה להוצאות צבאיות מעיד שהיא הרבה פחות מיליטריסטית מישראל, למשל.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שיש בנסיכויות ובערב שיעור גדול ביחס של שיעים, והמשטרים הסוניים חוששים תמיד – ודאי מאז ההפיכה האיראנית – מכך שהאוכלוסיה הזו, שבבחריין למשל היא רוב, תתקומם ותביא עליהם את קצם המוצדק מאד. זו הסיבה שהם תומכים בתקיפה של איראן, על כל פנים בלחישות מתחת לשולחן. סביר להניח שאם תקיפה כזו אכן תתרחש, המשטרים שם יגנו אותה בחריפות, יאמרו שידם לא היתה במעל ושהם מזועזעים, מזועזעים מההתקפה, ויניחו להמונים בארצם לצאת במהומות נגד ארה"ב וישראל, כשסתום בטחון שמיועד למנוע מן הזעם לגלוש אליהם.

בקיצור, כשמערכת הבטחון אומרת לכם ש"הערבים" יתמכו בתקיפה של איראן, היא חוזרת על טיעונים שמיועדים להמשיך ולקיים כמה מהמשטרים המושחתים עלי אדמות, הכל בטענה שהם "מתונים." מעניין להזכיר את החשש הישראלי הגדול מעליית ההמונים בעולם הערבי ואת ההיסטריה שאחזה במערכת הבטחון שלה כשהסתבר שחגורת הדיקטטורות הערביות – שקיומן די נוח לה – מתערערת. כאן המקום להזכיר שלמרות שבשיח הישראלי, מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, התאבדות היא משהו שיעי ("מתאבד שיעי"), בפועל רוב מוחלט של המחבלים המתאבדים הם סונים, והמשטרים של בית סעוד והנסיכויות אחראים למימון חלק ניכר מהתשתית האידיאולוגית של הטרור האיסלמי – שוב, כשסתום בטחון שירחיק את הזעם העממי מהם והלאה.

כאן המקום להתייחס גם לטור של ארי שביט שפורסם הבוקר, שבו כותב שביט על פרשת גינתר גראס. שביט, שמתייחס לגראס כאל "הסופר המשופם", ולמקרה שאף אחד לא הבין את הרמז מוסיף "חייל האס.אס. שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם." כל זאת למה? משום שבאמירתו של גראס "גלום […] נסיון לבטל את האפליה המתקנת שממנה × ×”× ×” העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו נסיון לשלול מישראל את רשת הבטחון המוסרית שעליה נשענת רשת הבטחון האסטרטגית המקיימת אותה." שביט גם טוען שאיראן, ולא ישראל, היא התוקפן במזרח התיכון.

עכשיו, זו אשליה שרוב הישראלים קונים, אבל רצוי להסתכל מדי פעם – במיוחד אם אתה פובליציסט שכבר גבה את חייהם של חיילים ישראלים – על העובדות. ישראל היתה תוקפן קולוניאליסטי במלחמת 1956, ובן גוריון ניסה להקים אז את "מלכות ישראל השלישית." היא היתה התוקפן במלחמת 1967 (ולא שעתה לפניות אמריקאיות להמתין ולתת לדיפלומטיה לעשות את שלה; ממשלת ישראל היתה אז בסכנה של פוטש צבאי.) היא היתה התוקפן ב-1982, ורק משום שאריאל שרון דחה אז את תכניותיו של אהוד ברק לא התרחבה המלחמה גם לסוריה. היא כובשת את השטחים הפלסטיניים מזה 45 שנים, ומנהלת כנגד תושביהם מלחמת דיכוי אכזרית. היא סיפחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, את ירושלים ואת הגולן. המתקפה הגדולה האחרונה על עזה ("עופרת יצוקה") בוצעה למרות קריאות החמאס לחדש את הפסקת האש.

בהתחשב בכל אלה, קשה מאד לחלוק על הדרישה – 64 שנים אחרי הקמת ישראל, שרוב שנותיה היא כוח כובש – להפסיק לתת לישראל הנחות, מה ששביט מכנה "אפליה מתקנת." ישראל לא שונה מספיק מאיראן בכדי שאפשר יהיה לסמוך על כך שהנהגתה תעשה שימוש מושכל בנשק גרעיני – ודאי לא כששר החוץ שלה פינטז בעבר בפומבי על הפצצתה לא רק של טהראן, אלא גם של סכר אסואן; כשהקואליציה שלה מכילה אנשים כמו אלי ישי, שקראו בגלוי להחרבתה של עזה ולהרג עשרות אלפים מתושביה; שהופכת מיום ליום לתיאוקרטיה חשוכה יותר (כן, אני יודע, כמו באיראן יש בישראל מיעוט חילוני וליברלי גדול ביחס); שראש הממשלה שלה התייחס בגלוי ובמשתמע לאיראן כאל "עמלק", שדינו השמדה; ושפעם אחר פעם נקטה בתפיסה של "מדינה משוגעת."

יתר על כן, שביט הוא האחרון שיכול לפצות את פיו בנושא. הוא מעריץ מוצהר של מה שהוא מכנה "מערך הבלימה הסוני" כנגד איראן – כלומר, הוא בלע את התעמולה של בית סעוד ולא נודע ×›×™ באה אל קרבו; הוא דרש שאובמה יביע תמיכה במהפכנים באיראן, מה שהיה מחסל אותם ציבורית ומבטיח את השרדותו של אחמדניג'אד – עמדה דומה להפתיע לזו של מערכת הבטחון; הוא ×”×–×” את השתלטותה של איראן על המזרח התיכון ב-2011, וזאת משום שהיא לא הותקפה על ידי ארה"ב ב-2009; ב-2006, הוא דרש לדחות את ההתכנסות… כדי לאפשר לארה"ב לתקוף את איראן; ביוני 2008 קרא שביט לדחות את הבחירות כדי שארה"ב תוכל לתקוף את איראן בין סוף הכהונה של בוש לתחילת הכהונה של אובמה, וטען אז ש"איראן מעוקרת מגרעין תבטיח את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן," ×›×™ אין ספק שעוד מלחמה אמריקאית, שתתפס בכל המזרח התיכון כמלחמה שחורחרה על ידי ישראל, דווקא תמתן את המזרח התיכון. ב-2009 הוא דרש מפרס לעשות את מה שאסור לו לעשות מבחינה חוקית, לאלץ את נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, כדי למנוע פצצה גרעינית איראנית…. ב-2010. כמו הגנרלים שלנו, שביט דוחה פעם אחר פעם את תאריך היעד של הפצצה האיראנית. במאמר שלו מ-2006, ×–×” שבו דרש לדחות את ההתכנסות, הוא קבע בפומפוזיות הרגילה שלו ש"2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה."

2007 נגמרה מזמן, שום דבר לא קרה, אבל שביט ממשיך לחרחר מלחמה, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לשורת הנבואות הכושלות שלו. לא במקרה אני נטפל אליו: הוא דוגמא קלאסית לשיח שמערכת הבטחון מנסה לכפות על אזרחי ישראל, שיח שבו איראן היא דמון מאיים שאוטוטו – כבר 20 שנה – שם יד על נשק גרעיני, שיח שבו אין דקויות ויש רק איומים, שיח שבו הצהרה פומבית של עלי חמינאי שיצור נשק גרעיני הוא "חטא חמור" כלל לא זוכה לדיון ציבורי. חמינאי יכול, כמובן, לשקר – אבל למה לו לגרור את סמכותו הדתית לשקר כזה? מה גם שההצהרה שלו מהדהדת את הפאתווה של מייסד המשטר, חומייני, שאסרה כליל על יצור נשק כזה.

אפשר להתווכח, כמובן, עם מה שאמר חמינאי. אבל העובדה היא שמה שהוא אומר בכלל לא קיים בדיון הישראלי – כי זה יחסל את הדחליל שמערכת הבטחון ופוליטיקאי-הפחד שלנו, בראשם נתניהו, מטפחים בשקידה כבר שנים, בסיועם הנדיב של כתבלבי חצר כמו ארי שביט. הגיע הזמן להתייחס לצ'יזבטים של מערכת הבטחון בנושא (כמו, למשל, האגדה על התמיכה הערבית בהתקפה על איראן) כאל מה שהם: נסיון לחרחר מלחמה ולהשאיר את הישראלים מפוחדים מכדי שהם יפקפקו בה, כדי שחס וחלילה הם לא יעזו להניף גרזן על קודש הקודשים, התקציב הצבאי הישראלי.

שכאמור, כפול מזה של איראן ותופס חלק גדול פי שלוש ויותר מהתוצר הלאומי הגולמי. בכסף הזה אפשר היה לפתור חלק ניכר מבעיותיה החברתיות של ישראל. מערכת הבטחון וארי שביט מעדיפים שלא נחשוב על זה בכלל.

ועוד דבר אחד: היהודי האמריקאי שוויתר על אזרחותו האמריקאית רק כדי לקבל את הג'וב של השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, פרסם מאמר Hasbara רצוף שקרים והטעיות בפוריין רפורט. נועם שיזף פירק חלקים נבחרים מהמאמר כאן. נקודה שאליה נועם לא התייחס היא הטענה של אורן שלישראל "אין דת לאומית." וואלה. כנראה שאורן לא חי בישראל מספיק זמן כדי לשמוע את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", לא שמע את הטיעונים הדתיים הקבועים שבשל כך צריכה הדמוקרטיה לסגת מפני ההלכה, ולא שמע על כך שבחוק השבות יש סעיפים דתיים מובהקים. כנראה שהוא גם חושב שהקוראים שלו בורים ושהם לא מסוגלים לזהות שקרים.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') חיסל צה"ל מהאוויר את זוהיר אל קיסי, המזכ"ל של ועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה. יחד עם קיסי חוסל גם מחמוד חנאני, שבהודעת דובר צה"ל מתואר כ"סייענו." המהלך הזה הוא ששם קץ לשקט היחסי בגבול הדרום והוביל לירי הטילים לעבר הישובים שם. בהודעת דובר צה"ל נאמר בצדקנות ש"צה"ל אינו מעוניין בהסלמה אך ערוך ומוכן להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהגיב בעוצמה ובנחישות כנגד כל ניסיון להוצאת פעילות טרור." אני שמח לשמוע שצה"ל איננו מעוניין בהסלמה, כי מהפעולות שלו אפשר לנחש את ההיפך.

יש בעיה רצינית עם הדיווח של דובר צה"ל: הוא מייחס לאל קיסי את תכנון הפיגוע באילת בקיץ שעבר, שבו נהרגו שמונה ישראלים. אבל כפי שכבר למדנו לדעת, ועדות ההתנגדות העממית לא היו מעורבות בפיגוע באילת. הוא בוצע על ידי חוליה של ג'יהאד איסלמי שהורכבה מתושבי סיני. זה לא הפריע לצה"ל ולאהוד ברק לחסל שישה ממנהיגי הארגון שעות ספורות לאחר הפיגוע, ולא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ש"האחראים לפיגוע כבר נענשו." למעשה, זמן קצר אחרי החיסול של מנהיגי הוועדות, צה"ל החל לבצע תמרון לאחור שבו הוא התנתק מהטענה שהאחראים לפיגוע הגיעו מרצועת עזה. יתר על כן, בנובמבר עצרו המצרים חשוד בתכנון הפיגוע ההוא.

כל זה לא מפריע עכשיו לצה"ל לייחס, שוב, את הפיגוע ההוא לוועדות ההתנגדות העממיות. אחרי הכל, הוא יכול לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור שהוא כבר נתפס בשקר בנושא. הכתבים הצבאיים שחוזרים עכשיו כתוכים על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע באילת ודאי לא יעשו זאת. על רקע השקרים העקביים של צה"ל בנושא, מותר לתהות אם גם הטענה האחרת לגבי אל קיסי – שהוא היה מעורב בתכנון פיגוע עתידי באזור גבול מצרים – אמינה באותה מידה. אחרי הכל, אין לנו שום סיבה להאמין למה שצה"ל טוען בנושא.

סביר להניח שיועלו תיאוריות קונספירציה על הסיבה להתקפה ברצועה דווקא עכשיו. לא צריך שום קונספירציות: זה פשוט ההרגל המותנה של צה"ל. אם יש לו הזדמנות לחיסול של מישהו שעצבן אותו – אל קיסי היה מעורב, או על כל פנים טען שהיה מעורב, בחטיפת גלעד שליט – הוא יעשה את זה, יהיו אשר יהיו התוצאות. שלום האזרחים, אחרי הכל, הוא אף פעם לא גורם בתכנון של הגוף ששותה מיליארדים מכספיהם כדי להגן עליהם.

ועוד דבר אחד: סימה קדמון דיווחה על תכך אווילי במיוחד בלשכת הרמטכ"ל בדימוס והאיש שזכה לרחוב על שמו בעודו בחיים, גבי אשכנזי. היא הציקה לאשכנזי בשעתו בבקשות לראיון, ואשכנזי ממש לא רצה. אחרי שאשכנזי ביטל שלוש פגישות, עלה אחד מחנפיו על תירוץ מצוין עבור קדמון: לשלוח את הבקשה לראיון לשר הבטחון ברק, שוודאי יסרב לה. החנף של אשכנזי מיהר להודיע לקדמון שברק הרשע דחה את הבקשה שאשכנזי האומלל רצה מאד להיעתר לה. המהלך היה אמור להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק מאשכנזי את מר הראיון, גם לסכסך בין קדמון ובין ברק. דא עקא, ששר הבטחון דווקא אישר את הראיון.

שמו של מלחך הפנכה, אליבא דקדמון? תת אלוף אבי בניהו. מי שהיה אז דובר צה"ל. האיש והאמינות. לפעם הבאה שדובר צה"ל רוצה שתאמינו לו במשהו.

(יוסי גורביץ)

חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

במהלך ההפגנה השבועית בנאבי סלאח אתמול (ו'), ירו חמושים ישראלים – לא ברור אם מדובר בחמושי מג"ב או חמושי צה"ל – רימון גז במה שנראה כמו כינון ישיר לתוך קבוצה של מפגינים שלא עשו דבר. לצה"ל, ציינה דוברת בצלם שרית מיכאלי, יש היסטוריה ארוכה של ירי רימוני גז בכינון ישיר בניגוד לפקודותיו שלו. הנה התקרית כאן, בסביבות 0:12:

מיודענו דובר פיקוד מרכז מייג'ור פטר לרנר, מיהר להודיע שהפצועה, פעילה צרפתית, נפגעה מפגיעת אבן שהשליכו פלסטינים. אחרי שצף הסרטון המביך, ניסה לרנר לטעון שהיא נפגעה מ"ריקושט". מי שיסתכל בסרטון, יראה בקלות שהרימון פוגע במפגינה, היא נופלת, ואז הרימון ניתז ממנה. כלומר, לרנר – אולי השקרן הגרוע במזרח התיכון (והתחרות קשה) – שיקר פעמיים לגבי תקרית אחת.

פניתי הבוקר בשאילתה לדובר צה"ל – אין לי אשליות באשר לתשובה – שבה ביקשתי לדעת מה עוד צריך לרנר לעשות, כדי שצה"ל ישחרר אותו מתפקידו ואת הציבור הישראלי מן הצורך לפרנס עובד ציבור כושל במיוחד. איתמר שאלתיאל ציין שהשאלה הנכונה היתה צריכה להיות "מתי מעמידים את לרנר למשפט."

כשדובר צה"ל משקר, הוא משקר קודם כל לציבור הישראלי. השקרים האלה מונעים מהציבור לדעת מה הצבא שלו עושה ומה רמת היכולות שלו. כשצה"ל ניצח במלחמת ששת הימים, הקצינים שלו השתבחו בתרבות דיווח האמת של צה"ל, והשוו אותה בלגלוג לתרבות דיווח השקר של הצבאות הערביים. מאז למד צה"ל לשקר בעקביות, ואת התוצאות אנחנו רואים. האתוס הרשמי של צה"ל עדיין גורס שקצין שמדווח שקר צריך לשבת בכלא ולהיות מודח מתפקידו. עכשיו נראה אם צה"ל יישם את האתוס הזה גם כלפי דובר פיקוד מרכז, הפנים של הגזרה הרגישה ביותר של צה"ל.

(יוסי גורביץ)