החברים של ג'ורג'

אזרחים סוג ב’

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צרת הנשים

כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם יהודית, לא דמוקרטית

הכנסת הכריזה השבוע על כך שהדמוקרטיה הישראלית היא ליהודים בלבד

באופן חריג, פסלה השבוע נשיאות הכנסת הצעת חוק של הרשימה המשותפת – הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת כל אזרחיה – ואסרה על הבאתה לדיון. החוק, כפי שאפשר להבין משמו, רצה לקבוע שישראל איננה מדינה השייכת ליהודיה אלא לכל תושביה. נשיאות הכנסת הגיעה למסקנה שזו הצעת חוק מסוכנת מכדי להביא אותה להצבעה.

הסיכוי של הצעת החוק הזו לעבור ולו קריאה טרומית משול לסיכוי שחזיר מטוגן, עם תפוח בפה, יוכל לעופף. נציגי המפלגות הבאות תמכו במניעת ההצבעה: הליכוד, העבודה, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ויהדות התורה. נציג של סיעה נוספת, בצלאל סמוטריץ’ מהאחים היהודים, נמנע משום שסבר שלהחלטה כזו יש צורך בחוק יסוד, לא בהחלטה של נשיאות הכנסת. יחד עם שמונת הח”כים של האחים היהודים, 95 ח”כים היו מתייצבים במליאה נגד הצעת החוק. ואף על פי כן, היא נתפסה כמסוכנת מדי לעלות לדיון.

מה בעייתי בהצעת החוק? היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, אמר זאת במפורש: “[הצעת החוק] כוללת שורה של סעיפים שנועדו ךשנות את אופיה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה שבה יש מעמד שווה מבחינה לאומית ללאום היהודי וללאום הערבי.”

כלומר, עצם הדיון בהצעת החוק היה מעלה לדיון שאלות מטרידות, שמוכיחות – שוב – שמדינה דמוקרטית ומדינה יהודית אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת. הן תרתי דסתרי. מדינה דמוקרטית מאפשרת שינוי של המשטר שלה. בריטניה הקפיטליסטית היתה תחת שליטה של מפלגה סוציאליסטית. כמעט כל מדינה דמוקרטית (סליחה, שוויץ!) העניקה זכות הצבעה לנשים בשנות העשרה או העשרים של המאה ה-20. זכות ההצבעה בארה”ב כיום לא דומה לזכות ההצבעה שהיתה בה ב-1791, או אפילו לזכות ההצבעה בשנות ה-60 של המאה ה-19. מדינות המערב הפכו, לא בלי דם ואש, ממשטר של המעמד העליון והבורגני למשטר שנאלץ להעניק זכויות למעמד העובדים. זה קרה בזכות מאבק עקשני, לעתים קרובות חוץ פרלמנטרי אבל תמיד מלווה באגף פרלמנטרי.

זה לא היה כל כך מזמן: כפי שציין אובמה בשנה ה-50 למצעד בסלמה, הצועדים “כונו קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מבחוץ, דגנרטים מוסרית ומינית וגרוע מכך – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם.” המצעד בסלמה היה האגף החוץ-פרלמנטרי; האלימות שהפגינה המשטרה של המשטר הלבן – אלימות שחיונית להדגשת העוול שבמשטר, אלימות שבלעדיה, בלי הקבר שבמורד שלה, אין כובשים את ההר – אילצה את האגף הפרלמנטרי, שהוא תמיד מהוסס יותר, “מהוגן” יותר מהאגף האקטיביסטי, לקבל את חוקי זכויות האזרח.

עכשיו פסלה הכנסת הציונית את האפשרות של שינוי פרלמנטרי. לישראל יש משטר אחד: מדינה יהודית. הדמוקרטיה משנית לה: הרי שנינו מרבותינו שהוגים “יהודית ודמוקרטית.” הוו’ הזו, שאומרת שמדובר בסרח עודף, שבבוא עת העימות דינו להשמט.

ומהי אותה מדינה יהודית? ובכן, באופן מביך, הסיעות שהפילו את הצעת החוק של המשותפת לא מסוגלות להסכים על כך. לא פשוט לדעת מה דעתו של הליכוד על מדינה יהודית, שכן במסגרת הפיכתו למפלגה מלוכנית אין לו כלל מצע; אבל בין יהדות התורה ובין יש לפיד, בין מפלגת העבודה ובין האחים היהודים, אפילו בין הכחלוניאדה והליברמניאדה, יש מחלוקות אינסופיות בשאלה הזו.

אבל על נקודה אחת יש הסכמה: תהא אשר תהא המדינה היהודית, יהא פרצופה אשר יהא, היא לא תהיה מדינתם של הפלסטינים הישראלים ודיוקנה לא יכיל את תווי פניהם.

כלומר, אפשר לבזבז חמצן יקר וזמן על השאלה האם יכולה להיות מדינה יהודית שיכולה להיות גם דמוקרטית; במציאות הקיימת, לא במציאות באיזה מישור אידאי, במציאות שמתווים נציגיהם של רוב מוחלט מיהודי ישראל, 20% מהאוכלוסיה לא רשאים לומר, בפורום העליון של הפוליטיאה המתכנה ישראלית, את עמדתם ביחס לצורה שבה צריכה המדינה להתנהל ולהיראות. הם יכולים להבחר, אבל הם לא יכולים להשפיע. והם יכולים להבחר, יותר ויותר, משום שאנחנו צריכים להעמיד פנים כלפי חוץ שאנחנו עוד לא לגמרי רוסיה.

יש לציין שדחיקת רגליהם של הח"כים הפלסטינים היא תהליך זוחל: בשתי הכנסות האחרונות, לא פסלה הנשיאות אף הצעת חוק. בפעם הקודמת שהיא פסלה הצעת חוק – ניחשתם – אלו היו הצעות חוק של ח”כ פלסטיני, אחמד טיבי. קודם לפסילות הללו, לא פסלה נשיאות הכנסת שום הצעת חוק. במקביל, מקדם יו”ר הכנסת – ההומו-סובייטיקוס יולי אדלשטיין – את הצעת חוק הלאום, שבמהותה מצמצמת את הדמוקרטיה ואת מרחב המחיה התודעתי של הפלסטינים הישראלים.

באירוע קשור, הורה בג”ץ השבוע לכנסת להסביר בתוך חודשיים מדוע היא פוסלת את נסיעתו לחו”ל של ח”כ יוסף ג’בארין (המשותפת) במימון של Jewish Voices for Peace. ההחלטה הזמנית היא בעתירה של ג’בארין כנגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת, וכנגד התיקון לכללי האתיקה שמאפשרת לכנסת למנוע נסיעה לחו”ל של ח”כ “במימון ארגון או גוף שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל.” הקוד האתי של הכנסת לא אוסר על קבלת מימון מגופים שקוראים להחיל את דין התורה במדינת ישראל. ואידך זיל גמור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איילת שקד: ציונות היא גזענות

שרת המשפטים מודה שהאו"ם צדק לפני שזה היה מגניב

שרת המשפטים איילת שקד – אולי הראשונה בתפקידה שעליה אפשר לטעון שהיא ניאו נאצית – נאמה אתמול (ג’) בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין, ואוששה שם קביעה ישנה של האו”ם: שהציונות היא גזענות.

לדבריה של שקד, מערכת המשפט לא רואה בציונות ערך והיא “שטח מת משפטית” מבחינה ציונית, והוסיפה שבבתי המשפט ”שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה.” היא הבטיחה שבקרוב, ממשלת נתניהו תעביר את חוק הלאום שייאלץ את בג”ץ להעניק קדימות לערכים יהודיים/ציוניים על פני ערכים דמוקרטיים.

שקד הלינה על כך שבתי המשפט מעניקים חשיבות לזכויות הפרט – ובכך העמידה את זכויות הפרט נגד הציונות. הדוגמאות שהיא הביאה לטענותיה היו הפסילה החוזרת ונשנית של בג”ץ של חוקי העוול שהיא ועמיתיה מחוקקים נגד פליטים, ואת נושא יהוד הגליל (בג”ץ קעדאן).

שקד העמידה ציר שבקוטב אחד שלו נמצאות זכויות הפרט, ובצד השני “הציונות.” ציונות כאן משמעה שמירה על רוב יהודי, ואכן קשה לחשוב על משמעות אחרת שנותרה למילה החבוטה הזו: שמירה על זכויות עם האדונים. השמירה על הרוב היהודי הופכת, בעקבות נאום שקד, לערך משפטי. כדי לשמור על הרוב היהודי, צריך לפגוע בזכויות המיעוט.

כלומר, ציונות היא התפיסה שלקבוצה של יהודים – מספרם לא משנה – תמיד יהיו זכויות יתר על פני כל שאר הקבוצות במדינה. אם זכויות הפרט יובילו לכך שהציונים במדינה יהפכו למיעוט, צריך יהיה לצמצם אותן. כמובן, המדובר בצמצום זכויות הפרט של הלא-יהודים. הווה אומר, מדינת ישראל איננה יכולה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה, משום שהערך העליון שלה איננו שוויון אלא “שאלת הרוב היהודי.”

לשאלה הזו יש חשיבות קריטית. אחרי הכל, בניגוד למה שאוהבים לחשוב, הרוב היהודי בין הים לנהר מזערי. כשסופרים את הפלסטינים הישראלים, הפלסטינים בגדה – שהמפלגה של שקד פועלת לסיפוחה – ואת רצועת עזה, המספרים פחות או יותר שווים. מאחר ולא תהיה בעתיד הנראה לעין נסיגה מן הגדה, הדברים של שקד מיועדים לוודא הקמת משטר אפרטהייד שמבוסס על “שאלת הרוב היהודי.” מה יקרה אם יהיו פה יותר לא יהודים מיהודים? ישללו את זכויות הפרט שלהם. זכויות הפרט ייקבעו על פי מוצאו.

למותר לציין, זו תמיד היתה הפרקטיקה הציונית, ובתי המשפט נהגו לשתף איתה פעולה מימי הקמת המדינה והלאה. המדינה הציונית השתלטה בשלל חוקי עוול על רוב האדמות של הפלסטינים בישראל, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לשכנע אותם להגר. בימים אלה, משרד הפנים שולל שרירותית וללא הליך את אזרחותם של בדואים. המהלך הזה מנוגד לתפיסה הבסיסית של זכויות אדם: סעיף 15 של ההצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי “כל אדם זכאי לאזרחות. לא תשלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות.” ישראל, יש לציין, מעולם לא אימצה את ההצהרה רשמית, ולא יהודי שינסה לשמור על אזרחותו באמצעות בתי המשפט יגלה שהם לא מגלים הבנה למצוקתו.

אבל משטר הגזענות הציוני תמיד התנהל באמצעות צווים והחלטות פקידים, לא בחקיקה ראשית. כולם ידעו מדוע כלה חוטפת אלה בראש ונגררת לחדר צדדי, אבל העדיפו לדבר על חופה. השופטים היו צריכים איזה משהו שיאפשר להם להעלים עין ולתרץ את העוול. שקד הכריזה אתמול על כך שגזענותו של המשטר הציוני תעוגן בחוק יסוד, ושזו מהותו של החוק הזה. מה שנלחש ונקרץ הופך עכשיו להכרזה רשמית, כי המשטר מגיע לקצה היכולת שלו להגן על עצמו.

סביר שחוק הלאום של שקד יעבור; סביר שזה יקרה, כי נתניהו יצטרך ללכת לבחירות ואין לו הישגים אחרים. כשזה יקרה, חוקיה של מדינת ישראל יצטרכו לקבל את מעמדם של חוקי נירנברג: גזענות ואפליה מקודדים בחוק. המשפטנים שמכרו את נשמתם, שמהם תמיד יש לכל משטר די והותר, ודאי יעשו את מיטב מלאכתם כדי להסוות את ריח הנבלה; אלה של הפרקליטות כבר מאולפים די הצורך. שופטים יצטרכו לעמוד בפני הברירה שעמדה בפני שופטים במשטרי עוול. רובם, סביר להניח, ילכו עם העדר. שנים אחר כך הם יצטדקו בפני נכדיהם שזו היתה רוח הזמן ושבלתי אנושי היה לדרוש מהם שיתעלו מעל זמנם. וכשהכל ייגמר, נזכור מי הכריזה על מהותו של החוק הזה קבל עם ועדה.

בימים אלה, עומדים לדין שופטים מימי החונטה בארגנטינה על הסיוע שלהם לפשעים נגד האנושות אז. מוטב לאנשי הפרקליטות והשופטים ללמוד מלקחם. לגבי שקד, זה כנראה מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כן, ואף על פי כן

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל נכנס לעסקי האינקוויזיציה

במובן העמוק ביותר, בצה”ל שכחו מה זה להיות יהודים

חמושים שגויסו לצה”ל, שמוגדרים במשרד הפנים כנוצרים או חסרי דת, דיווחו לאחרונה כי הם נדרשו להגיע, בפקודה, לטקס שבו הוסבר להם שהם צריכים לעבור גיור ושהצבא, בחסדו, יאפשר להם זאת. בצה”ל אומרים שהמטרה היא “לחזק את תחושת השייכות של החיילים העולים וילדיהם למדינת ישראל וצה”ל.” בצבא מודים שמדובר בכפיה: “החיילים העומדים בקריטריונים מוזמנים לכנס הסברה על אודות הקורס, שאליו מחויב החייל להגיע על מנת שתהיה לו היכולת לקבל החלטה מושכלת ביחס לרצונו להשתתף בתכנית. חייל שבוחר בתום הכנס לחתום ויתור, לא יוזמן לכנס נוסף והתהליך עמו ייפסק. במידה וחייל בחר להשתתף בתכנית אך מעוניין לפרוש, הוא זכאי לכך בכל עת.”

מה שאנחנו רואים פה הוא התפיסה, שהוטמעה בימיו של העבריין אלעזר שטרן – מי שהגניב מידע על חייל סורר מרשות הצבא והעביר אותו לבעל הטור יאיר לפיד, ואחר כך הפך לחבר כנסת במפלגתו של לפיד – על פיה חייל יהודי הוא בהכרח חייל טוב יותר. התפיסה הזו היתה גוררת הרמת גבה אצל שורה של מצביאים, מיוליוס קיסר דרך ג’ינג’יס חאן וכלה בארווין רומל, אבל את המסמר נטול הראש שנעץ שטרן בתודעה של צה”ל קשה לחלץ.

חשוב לציין: צה”ל רוצה לגייר אותך, אבל רק אם הוא רואה בך יהודי אבוד. צה”ל לא היה מעז להציע קורסי גיור למוסלמים, דרוזים או נוצרים ילידים; ברור היה לו שנסיון כזה היה גודע באיבו כל מגע בין צה”ל ובין האוכלוסיות הללו. אז מסתבר שאתה יכול להיות חייל מעולה אם אתה דרוזי, מוסלמי או דרוזי, אבל לא אחד מאבותיך היה יהודי. זה השלב שבו צה”ל פוסע פנימה כדי להגשים את היעוד שלך, גם אם לא היית מודע לכך, וגואל את הנשמה שלך באמצעות הליך גיור מזורז.

ואם צה”ל לא היה מעז לעשות את זה לחיילים דרוזים, הוא עושה את זה לחיילים שמגיעים מחבר העמים – ומשם מגיע רובם המוחלט – משום שהם קבוצה חלשה ולא מיוצגת. לך תסביר מה אתה עושה במדינה היהודית, אם העזת להגיע אליה כשאתה לא יהודי.

התהליך עובד כך. צה”ל מקבל מידע ממשרד הפנים על ההשתייכות הדתית של המגויסים, ובמידה והם “עומדים בקריטריונים” – יש להם הורה יהודי או סב יהודי, אך הם עצמם מכריזים על עצמם כנוצרים או כחסרי דת – הוא מציע להם הצעה שקשה מאד לסרב לה. החייל נדרש להתייצב לקורס שבו מסבירים לו שהוא יהודי סוג ב’ ושצה”ל פה כדי להציל אותו. הוא חייב להגיע לכנס הזה. ההשתתפות שלו בקורס ההמשך, כלומר בהליך הגיור עצמו, היא ברירת המחדל; הוא צריך לחתום ויתור אם הוא לא רוצה להמשיך. במונחים טכניים, זה opt-out: אתה נדרש להשתתף ונאלץ לבצע צעדים מודעים כדי לצאת.

מה יקרה לחייל שיסרב? בצה”ל אומרים שכלום. האם, כחייל, היית מאמין לדבר כזה? מי יתקע לידך שאין סימון שקט בתיק האישי שלך, סימון שישפיע על היכולת שלך – נניח – לצאת לקורס קצונה, או לקבל סיווג בטחוני? כמי שניסו לאלץ אותו לצאת לקצונה, אני זוכר טוב מאד את המשמעות של ההתעקשות על שלך מול הצבא. מישהו באמת חושב שחיילים מגיעים לקורס כזה עם איזשהו רצון חופשי?

נסו לתאר לעצמכם את השערוריה שהיתה פורצת אילו צבא צרפת היה מזמן חיילים יהודים לקורס התנצרות, מודיע להם שיש להם כמובן זכות ויתור אבל שצרפתי טוב הוא צרפתי קתולי ושהמטרה של הקורס היא לחזק את השייכות שבין החיילים היהודים ובין הרפובליקה הצרפתית והצבא הצרפתי. נשמע מגוחך? זה משום שזה מדגים את ההבדל שבין מדינה דמוקרטית ובין מדינה יהודית. נשמע מבהיל? כי כן, אבות אבותינו היו בסרט דומה מאד, וגילו שקשה לצאת באמצע. מסתבר שמישהו בצה”ל שכח מה זה להיות יהודי.

אתה קורא את זה ומברך על הרגע שבו קצין זועם בדובר צה”ל הודיע לך שאתה לא מכבד את הצבא, את המדינה היהודית ואת הדת היהודית.

ונקודה אחרונה: החיילים שמוצאים את עצמם נגררים לקורס שבו ימירו את דתם, עשויים לגלות אחר כך שהכל היה לשווא. המדינה תכיר בגיור, היא מבטיחה, אבל מי שיחליט אם אתה מספיק טוב להתחתן בישראל יהיה בסופו של דבר דיין חרדי.

(יוסי גורביץ)

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תמיד תהיה לנו ירדן

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לתקוע אצבע בעין לחמישית מתושבי המדינה

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יתנו, לא יקבלו

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)