החברים של ג'ורג'

אל תגעו לו בצה”ל

יאיר לפיד מתייחס, לצרכיו, לצה”ל כאל בהמה קדושה שאין להטיל בה ספק

מדינת ישראל החליטה, לא מעט ביוזמתו של יאיר לפיד, לכפות את השירות בצבאה גם על האוכלוסיה החרדית. אלוהים יודעת למי זה טוב; ספק אם זה מועיל לצה”ל; אבל החרדים מתנגדים לגיוס הכפוי, ופלגים קנאים ביניהם מתנגדים לו בקנאות.

עכשיו, צבא שפוי היה מודיע שהוא מכיר באפשרות של סרבנות מצפון, ומעניק םטור לכל האנשים האלה פשוט מהסיבה שחייל שממש לא רוצה לשרת, עד כדי סרבנות, גורם לצבא יותר נזק מתועלת. נוצרים מכתות קיצוניות קיבלו, מזה מאות בשנים, פטור כזה. לא היה מזיק גם לצה”ל להשתמש בו.

אבל צה”ל החליט להתעמת, והקנאים מצידם שמחים לכל עימות, שכן הוא מוכיח את צדקתם מול שאר המין האנושי. אנדרסטייטמנט, או סתם מתינות, הם לא חלק מהארסנל של הקנאים. הם יכלו להשוות את הגיוס לגיוס הכפוי של צבא הצאר, אבל ספק אם יש להם את הידע או הזכרון ההיסטורי לכך. הם הלכו, כמובן, ישירות על ההשוואה לנאצים. חלק מהם תלו שלטים שהשוו בין “שריפת הנשמות” בצה”ל ובין המשרפות של אושוויץ, והודיעו שסופו של ראש אכ”א, העלוב מוטי אלמוז, יהיה כ”סופם של היטלר וחבריו.”

זה נראה לאנשים חילוניים ורציונליים כמו השוואה מופרכת, בלשון המעטה, וללא ספק סרת טעם. סביר להניח שמוטי אלמוז לא יצטרך לירות בעצמו באיזה בונקר, כמובן, אבל בואו לא נפסול את ההשוואה כל כך מהר. קודם כל, הרבה חילוניים בעיני עצמם בישראל גם מזדעזעים מהתבוללות ומקבלים את תפיסת “השואה השקטה”, שבה כביכול כל יהודי ש”מתבולל” משתתף במאמץ הנאצי להשמיד את העם היהודי. והתפיסה הזו, מה לעשות, כלל איננה חילונית: היא מתבססת סביב ההנחה היהודית-קבלית שליהודי יש נשמה, נשמה יתרה, ושהנשמה הזו אובדת כשהיא מתערבבת בגויים. זרע זר מטמא את הנשמה היהודית הקדושה.

התפיסה של קנאי החרדים דומה. היא אומרת שלאדם חרדי יש יעוד, היעוד הזה הוא לימוד תורה, וכל מה שמסיט אותו מהיעוד הזה פוגע בנשמתו הנצחית. על אחת כמה וכמה, אם הוא נקלע למקום כמו צבא, שכל מהותו היא גסות: גסות רוח, הרגלים גסים, הרגלים של אלימות וגניבה, ואילוץ האדם לעשות את הרע בעיני אלוהיו.

אנחנו לא חייבים להסכים עם התפיסה הזו – בואו נאמר בעדינות שהבסיס ההיסטורי שלה רעוע – אבל לא מסובך להבין אותה. הצבא רואה לעצמו תפקיד לשבור את המגויס הטרי כדי להפוך אותו למשהו שלא חושב יותר מדי ומגיב לפקודות בלי מחשבה. החייל, על פי האמירה הקלאסית, צריך לפחד מהמפקד יותר מאשר מהאויב. כדי לעשות את זה, צריך לחסל את התפיסות הקודמות של האדם ביחס לעצמו. צריך לחסל את הפרטיות שטיפח לעצמו, את תחושת המרחב הפרטי, את ההכרה שלו כאדם שאי אפשר לפגוע בו בלי סיבה, את העצמאות שלו מול אחרים. הסמל שמתקרב לטווח אפס וצורח עליך כשפרצופו נוגע כמעט בשלך, האילוץ להתקלח בפומבי, לישון עם אחרים באוהל, המצב שבו קצינים ונגדים מרשים לעצמם לגדף את החייל וזה יודע שאם יגיב אלא ב”כן, המפקד” הוא צפוי לעונש, המנהג הרווח שבו כשלון של היחיד הופך לעונש של הכלל – כל אלה מיועדים לשבור את האדם ולעשות ממנו חייל.

יתכן שאי אפשר לעשות זאת אחרת. זו בדיוק הסיבה שבגללה צבא הוא, במידה והוא הכרחי, רע הכרחי. החרדים, שלא מקבלים את האתוס הציוני – כל העולם קם עלינו לכלותנו ואנחנו נראה לו מאיפה משתין הדג, או, כפי שקוראים לכך החרדים, “כוחי ועוצם ידי” – מסרבים לקבל שהרע הזה הוא הכרחי, והם מסרבים לו ומשלמים את המחיר. בקרב אנשים חושבים, זו עמדה שצריכה לעורר הערכה, לא סלידה.

המערכת הפוליטית, שסוגדת לצה”ל, יצאה כמובן מדעתה. המילה שעלתה שוב ושוב היתה “הסתה.” לא היו בכרזות מול ביתו של אלמוז הסתה; הסתה היא קריאה אקטיבית לביצוע פעולה. “בדם ואש את רבין נגרש” היא הסתה. הטענה שאלמוז יגמור כמו היטלר איננה כזו. זו הבעת דעה לא סימפטית.

הגדיל לעשות האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד. הלז כתב בעמוד שלו ש”ההשוואה בין צה”ל למשרפות אושוויץ היא לא רק מטורפת, היא גם פלילית. מי שתוקף כך את אלופי המטכ”ל צריך להשלח לכלא.” ובכן, אין לי ספק שהדוקטור למשפטים לפיד יוכל להאיר את עינינו ולהראות לנו את הסעיף בחוק הפלילי שאוסר על השוואת צה”ל למשרפות. אני לא מכיר כזה. היה נסיון לפני מספר שנים להעביר חוק שאוסר על השוואה לנאצים בכלל, אבל למרבה המזל הוא לא עבר.

Screenshot_051917_043040_PM

ברור למה הראש של לפיד מתפוצץ. לדת הישראלית הנוכחית יש שני עמודי תווך: צה”ל והשואה. צה”ל הוא מה שאמור למנוע את השואה, שהיא כידוע אירוע יחידאי בהיסטוריה האנושית שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר ושעומד להתרחש שוב בכל רגע נתון. מכאן המסעות המטופשים של חיילים וקצינים לאושוויץ: וואי, וואי, מה היינו עושים לרומל ופון מאנשטיין. שומע אותנו, גודריאן? אל תחשוב על זה אפילו. יאנוש ורפול מחכים.

ומה שהחרדים עושים הוא להנגיד את שני עמודי התווך האלה. מבחינתם, שירות בצה”ל שווה להליכה למשרפות. זה משהו שלפיד ודומיו לא עומדים בו – וטראח, דיבור מרגיז, מרגיז מאד, הופך במחי מקלדת לעבירה פלילית שצריך ללכת עליה לכלא בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון.

התגובה של לפיד לטיעון הזה צפויה מראש: “לחופש הביטוי יש גבולות.” נכון, יש לו. כלשונו של השופט אוליבר וונדל הולמס, אדם איננו רשאי לצעוק סתם כך “אש” בתיאטרון עמוס כדי לעורר מהומה (אני מודע לאירוניה שבכך שהולמס כתב את המילים האלה כשדחה ערעור על פגיעה בזכות הביטוי של מתנגד גיוס). ההגבלות צריכות להיות מינימליות ככל האפשר. לאדם מותר להעלות כל טענה – חריפה ככל שתהיה, שקרית ככל שתהיה (לפיד לא בוחל בשקרים) – והתגובה לו צריכה להיות בדיון ציבורי, לא על ידי הפעלת כוחה הגס של המדינה, לא על ידי הפיכת המחאה לעבירה פלילית.

גם כשהיא מערערת על יסודות האמונה של יאיר לפיד. אחרי הכל, הוא מערער הרבה יותר על יסודות האמונה של החרדים; והוא לא מסתפק בערעור על אמונתם, אלא גם כופה עליהם את אורחות חייו. צה”ל איננו קדוש. זכרון השואה ודאי איננו קדוש. הפטישיזציה שמבצע לפיד בזכרון השואה ראויה לעיון: מצד אחד, הוא רוצה להפציץ את המשרפות בסוריה – כי “בטווח הפעולה של צה”ל שורפים בני אדם.” ובכן, שורפים גופות. את בני האדם הורגים כבר שנים. זה לא כל כך הפריע ללפיד. מה שהפריע לו הוא הקישור הישיר לדימוי השואה: אותו, לא את הטבח ההמוני, הוא רוצה למחוק. במקביל, הוא הודיע שאם לטראמפ אין חצי שעה לביקור ביד ושם, צריך לבטל את הביקור שלו בכלל. כלומר, לטענת לפיד, מדינאי זר שלא רוצה להכנס למוזיאון על אירועים שאירעו מחוץ לגבולות ישראל ולפני שהוקמה, אין להתיר לו לבקר בישראל.

הנקודה האחרונה היא, אפילו בקנה המידה של לפיד, דמגוגיה זולה – וקשה מאד להאמין שהוא איננו יודע זאת. זו בדיוק הבעיה עם הטקסטים של לפיד: הם הגיעו לשלב חוק פו, שבו אתה כבר לא יכול לדעת אם מדובר בפרודיה על פוליטיקאי לאומן עם פטיש צה”ל ושואה או הדבר האמיתי.

בהנחה, כמובן, שיש הבדל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפס שהתגלם בבשר מכה שוב

יאיר לפיד לא מוצלח אפילו בתור קריקטורה של פוליטיקאי. שתי תמונות מהשבוע האחרון

אם יישאר מבוז’י הרצוג זכר, דבר שיש לפקפק בו, זו תהיה כנראה קללת עולם פוליטית: זה היה האיש שהצליח להיות יותר אפס מיאיר לפיד וסלל את דרכו.

על פי הסקרים, יאיר לפיד צפוי לגרוף הרבה מאד קולות בבחירות הקרובות, זאת למרות שהוא רשם לעצמו אפס הישגים, והוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע והציני ביותר אחרי בנימין נתניהו ב-20 השנים האחרונות. ב”פוליטיקאי גרוע” הכוונה שלי היא שהוא, כמו נתניהו, בונה את עצמו על חורבנו של הציבור. על הציניות – ובכן, השבוע סיפק לנו שתי דוגמאות.

בתחילת השבוע, נרשם כרגיל זעם בימין: בעקבות פעילות דיפלומטית מוצלחת של הפלסטינים, שינה משרד החינוך של צ’כיה את מדיניותו והתאים אותה למדיניות של האיחוד האירופי, בכך שהגדיר את תל אביב כבירת ישראל ולא את ירושלים. לפיד החליט לרכב על הגל הפטריוטי בשנקל הזה בכל הכוח.

כמה מילים על מעמדה של ירושלים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שטוענת שירושלים היא בירתה. אף מדינה אחרת בעולם לא מכירה בכך. השגרירויות הזרות נמצאות בתל אביב ולא בירושלים בגלל המעבר, בתחילת שנות השמונים, של חוק ירושלים. מעמדה של ירושלים על פי החלטת האו”ם 181 הוא corpus separatum, גוף נפרד שאיננו נמצא בשליטה יהודית או פלסטינית, והמעמד הזה אושש שוב בהחלטה 194. יש קונסנסוס בינלאומי שירושלים צריכה להיות בירת הישראלים והפלסטינים – אבל ישראל חותרת בעקביות תחת המימוש האפשרי של המהלך הזה. כל זה לא מסובך במיוחד וזה שיעור א’ בלימודי הסכסוך. לפיד, שלא טרח להוציא תעודת בגרות, כמסתבר לא לקח את השיעור הזה. זה לא מפריע לו לחשוב שהוא יכול להיות שר החוץ.

מה עשה מומחה ה-Hasbara בעיני עצמו, זה שמעמיד את ה-habara מעל לכל ושולח ווטסאפים לראש עיריית לונדון כשעולה שם שלט תומך ב-BDS? כתב על הנושא לעדר שעוקב אחריו, הגדיר את ההתנהלות הפלסטינית כ”הסתה”, ושלח את העדר לכתוב מסר בצ’כית מגוגל טרנסלייט על עמוד הפייסבוק של נשיא צ’כיה. זה יראה להם!

lapid

בטוב טעם אופייני, הישראלים המכוערים של לפיד בחרו להשחית את העמוד של נשיא צ’כיה בדיוק ביום שבו העלו שם פוסט התייחדות עם הגיבורים הצ’כים שסיכלו ממוקדות את ריינהרד היידריך. ישראלים עילגים האשימו שם את נשיא צ’כיה בכל דבר אפשרי, עד וכולל תמיכה בטרור. אירונית, כפי שציין ברק רביד, נשיא צ’כיה דווקא ניסה לשנות את העמדה האירופית ביחס למעמדה של ירושלים. אופס.

טוב, נו. בשנה הבאה לפיד יוכל לקונן על עליית האנטישמיות בצ’כיה.

האם לפיד חשב שהסתערות של מזילי הריר שלו על העמוד של נשיא צ’כיה תשנה משהו? תשנה את ההחלטה הצ’כית? לא. הוא פשוט רצה המון משולהב ולהצטייר כפטריוט. האם לפיד שקל את הנזק שייגרם לישראל כתוצאה מכך? למשל, שנשיא צ’כיה יחליט שאתם יודעים מה, בעצם לא כל כך חשוב אם ירושלים לא תוכר כבירת ישראל? אם אתם חושבים שכן, אתם לא מעריכים נכון את הציניות שלו.

[…]

המקרה השני הוא השבתת הרכבת. ראש הממשלה נתניהו, שמנהל מאבק נלוז נגד שר התחבורה שלו, אדם מאוס בפני עצמו, הורה דקות ספורות לפני תחילת השבת (אמש) על הפסקת העבודות ברכבת. חוקיותה של ההחלטה הזו בספק ומרצ הגישה עתירה דחופה לבג”ץ, ובמדינה נורמלית אפשר היה לחשוב שמי שיגיש את העתירה הזו יהיה דווקא מנהל חברת הרכבת, אבל בינתיים נוצרו שיבושים קשים.

למה? כי נתניהו החליט לסנדל את כ”ץ על ידי מכירת אזרחי ישראל לחרדים. זולל השרצים והחזירים מעמיד פנים שהשבת יקרה לו והוא מוכן לתת לחרדים זכות וטו על התנהלות המדינה בשבת. הוא עשה את זה בדרך מתוחכמת: דרש מהם לאשר עבודות בשבת שהיה ברור שהם לא יכולים לאשר.

בדרך, נחשפה העובדה שאי אפשר בעצם לקיים מדינה יהודית אורתודוקסית מתפקדת, אבל כרגע כולם עסוקים בפקק הנוראי שצפוי מחר ומחרתיים. ומה עשה יאיר לפיד? ובכן, לפני כמה שנים, כשהוא היה שר אוצר, או אפילו בבחירות האחרונות – כשהוא רצה לשקם את אריה דרעי – היה ברור מה הוא היה עושה: מנצל את הגל ומאשים את החרדים בחורבן המדינה.

אבל זה לא אותו יאיר לפיד. האיש שפעם הכריז על עצמו כרפורמי (לפחות רב רפורמי אחד הגדיר אותו כ”רפורמי גרוע”), ופעם הכריז על עצמו כמאמין בכך שנשמות מתגלגלות בציפורים, מתעטף לאחרונה בטלית ושולח את אשתו לטקסי הפרשת החלה הרשמיים של יש עתיד (כן, יש כאלה.) החרדים לא קונים את ההצגה – הם מזהים חזיר שפושט טלפיים מקילומטרים – אבל לפיד ממשיך לנסות.

אז מה היתה התגובה של לפיד לבלגאן הרכבת? הוא העלה סטטוס שבו הוא קרא לתומכיו לתת מחר טרמפים לחיילים. אה, וגם לקשישים. האוכלוסיה שבין גיל 21 ל-65 – יוק.

Screenshot_090316_063024_PM

מספר החמושים בצבא הסדיר של ישראל הוא כ-100,000. מספר האנשים שאמורים להתקע מחר בדרך לעבודה, ללימודים, ולשאר ענייני החיים הוא כ-250,000, ואם התקלות יימשכו (וכרגע נראה שהם יימשכו) כנראה שמספרם יהיה גדול הרבה יותר. אבל אלה רק אנשים שבסך הכל מנסים לחיות את החיים שלהם, והם לא מעניינים את יאיר לפיד. אלוהים יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שהוא אשכרה פגש מישהו שנוסע בתחבורה ציבורית. לפיד מבצע כאן את היפוך הפירמידה הרגיל ביחס לצבא בישראל: לא החמושים הם אלה שאמורים לשרת את האזרחים, אלא האזרחים את החמושים. זה לא חדש אבל זה עדיין דוחה.

ובדרך, לפיד הקפיד לא לומר כלום על החרדים, על מעמדה של השבת, על השאלה האם צריך תחבורה ציבורית בשבת (כן, סתם תחבורה ציבורית בסתם שבת). כי, כמו מנהיגי העבודה בשנות ה-80 וה-90, הוא אוחז באמונת השווא שהחרדים יעלו אותו לראשות הממשלה מתישהו. שהזכרון שלהם מחיק כמו שלו וכמו של מצביעיו.

איזה אפס.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? ענישה קולקטיבית

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך הזה מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד כה, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – זה המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? פשעי מלחמה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבדאי

לתופעת השקר ללא הכרה של יאיר לפיד אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית, וכשהתקשורת לא מתעמתת איתו היא מועלת בתפקידה

בסופו של דבר, יש תופעות הרבה יותר מזיקות מיאיר לפיד בפוליטיקה הישראלית. למשל, הזליגה הסופית של ממשלת ישראל לממשלת יהודה. הממשלה הודיעה אמש (א’) שהיא תצא למלחמה דיפלומטית נגד ברזיל על זכותה למנות מתנחל לתפקיד השגריר שם. ברזיל הודיעה חצי רשמית שדני דיין לא יהיה השגריר. בתגובה הבהירה סגנית שר החוץ חוטובלי בראיון אמש לירון לונדון שהממשלה “תפעיל את הקהילה היהודית” בברזיל במאבקה למען המינוי.

וואלה. אולי כדאי שמישהו יסמן את הקהילה היהודית שם כסוכנים זרים. אולי באיזה טלאי. אה, זה לא מה שחוטובלי התכוונה אליו? אופס. אולי היתה צריכה לחשוב לפני שפתחה את הפה.

אבל לפיד בכל זאת מפוצץ את הפיוזים, והסיבה לכך פשוטה למדי| בכל פעם שהוא פוער את לועו, הוא מעליב את האינטליגנציה של הבוחרים. הנה דוגמא מאתמול.

למעלה – לפיד אתמול, תוקף את חוק העמותות של הממשלה; למטה, לפיד לפני שבוע מציע חוק עמותות משל עצמו. אותו חוק בפועל. מה השתנה? חלף שבוע, ולפיד בזחיחותו חושב שאף אחד לא יזכור שהוא החליף עמדות בתוך שבוע. ואם יזכור, אפשר יהיה ללעוג לו כתרח שוטה עם זכרון פעיל מדי.

למעשה, זה לא מדויק. בכתבה שבה צוטט לפיד, הוא אומר שהוא רוצה למנוע משוברים שתיקה וארגונים דומים לקבל מימון “מה-BDS.” לפיד חזר על השקר הזה גם במסיבת העיתונאים שלו עם כל מיני קצינים וחיילים. הוא גם טען שה-BDS הוא “זרוע של הג’יהאד העולמי” ושיש לו קשרים לחמאס. מאחר והוא משקר בלי הכרה, הוא כמובן לא טרח להביא הוכחות לכך.

וזו הנקודה: אם תנועת ה-BDS היתה פועלת בישראל, ולו באמצעות שלוחות, היא היתה תובעת את לפיד על הוצאת הדיבה הזו. אבל הוא יודע שאף אחד לא יתמודד עם השקרים. אז הנה העובדות:

א. תנועת ה-BDS לא מממנת אף ארגון ישראלי משום שהיא מתנגדת להכרה כלשהי בישראל ורואה ארגונים ישראלים כחלק מהבעיה.
ב. לפיד יודע שלא שוברים שתיקה ולא שום ארגון ישראלי אחר מקבל כסף מתנועת ה-BDS, ואף על פי כן משקר ביודעין בנושא.

מהבחינה הזו – השקרים הבלתי פוסקים, שלעתים סותרים את עצמם במהירות מביכה – אין אח ורע ללפיד בפוליטיקה הישראלית. כדי להגיע לתופעה דומה בעולם המערבי, צריך כנראה ללכת עד דונלד טראמפ. לבנימין נתניהו יצא, בצדק, שם של שקרן, אבל בנוכחות הקצרה ביחס שלו בפוליטיקה הישראלית, לפיד פלט הרבה יותר שקרים. הראשון שבהם, כמובן, היה השקר – כשעוד שימש קריין – שאין לו שאיפות פוליטיות.

בשעתו, כשלפיד היה שר, הבלוג הזה תיעד לעייפה את השקרים שלו, שהיו כמעט יומיומיים. הבעיה היא שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה. לפיד מתראיין בתקשורת דרך קבע, ופעם אחר פעם הוא לא מעומת עם השקרים שלו.

השקרים הללו, כמובן, מטרתם למצב את לפיד כאיש ימין בתודעה של מה שמכונה המרכז. בגלל זה ה-BDS – תנועה שלישראלי הממוצע אין מושג עליה – ושוברים שתיקה הם מטרות קלות כל כך מבחינתו. אחרי הכל, ה”מרכז” במדינה הדמוקרטית בעיני עצמה במזרח התיכון מתלכד סביב הצבא, המשטרה החשאית והעינויים. לפיד תמך לאחרונה בכולם.

ובלי לשים לב, לפיד הופך מסתם אידיוט לאידיוט מועיל. הקצינים שהקיפו אותו, למשל, באותה מסיבת עיתונאים? לכאורה “א-פוליטיים”, ובפועל שתולים של אם תרצו וקלוגהפט.

או שלפיד לא ידע, ואז צריך לשאול שאלות על הכשירות שלו לשמש כפוליטיקאי, או שהוא ידע ובכל זאת השתתף – ואז מדובר בעוד חלק ממסע ההונאה שלו כלפי הציבור הישראלי.

אז כן, בטווח הקצר חוטובלי ודומיה מזיקים יותר. בטווח הארוך, בטווח שבו אנחנו צריכים דמוקרטיה מתפקדת וזה אומר שיהיה אמון בסיסי בנבחרי הציבור, לפיד שומט את הקרקע מתחת לאפשרות של משטר דמוקרטי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם שוטים, לא מנהיגים

האם יאיר לפיד מסוגל לחבר משפט קוהרנטי אחד על סוגיית המלחמה בטרור? כנראה שלא

(כי לא אומרים “לא” לסילבי קשת)

יאיר לפיד פרסם אתמול (א’) סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא ניסה להתוות את התכנית שלו למלחמה בטרור ולהסכם עם הפלסטינים. לרוע המזל, אבל לגמרי כצפוי כשמדובר באפס שהתגלם בבשר, הטקסט מכיל סתירות פנימיות חמורות. נתחיל.

lapid1

“מאמר בעיתון הפינגטון פוסט” – הפינגטון פוסט איננו עיתון. הוא אגרגטור חדשות ובלוגים. לא שזה צריך להפתיע, ממישהו שההבנה הטכנולוגית שלו מתמצה בתפיסה שיש בגוגל אגף בינג.

“העקרון שישראל מנסה להסביר כבר לא מעט שנים” – ושככל הנראה מופיע כאן לראשונה.

“שם למד המערב שלא מספיק לנצח את האויב, צריך גם להחליט מה יבוא במקומו ביום שאחרי.” פה ליבת הטמטום המובהקת של כל הסטטוס של לפיד. כביכול, לא רק הנצחון של המערב בקרב מובטח, אלא גם יש לו את הזכות והיכולת לקבוע “מה יבוא במקומו.” לתפיסה הזו קוראים קולוניאליזם. אולי כדאי שלפיד יבקש ממישהו באגף בינג לגגל לו את זה.

בעיראק, הנצחון על הצבא של סדאם חוסיין היה רק יריית הפתיחה הראשונה של המלחמה. לפיד יוצא כאן מנקודת הנחה כאילו צילום “המשימה הושלמה” הידוע לשמצה של בוש אכן סימל משהו. עוד קודם למהלך הקרבות, חוסיין החל להפוך את צבאו ליחידות גרילה. ההרוג הראשון של האמריקאים היה מיחידת גרילה כזו. לא היה נצחון, פר סה; המשטר הופל – אבל נצחון לא הושג.

למה? כי מה לעשות, אי אפשר לבנות את ההיסטוריה של עמים אחרים באמצעות כוח כידונים. אם אתה מנסה, אתה מגלה שהמקומיים מתנגדים. לא ברור למה, אבל הם עושים את זה בכל מקום שבו לפידים למיניהם הורגים את בני משפחותיהם, משפילים את הנשים שלהם, וצועקים עליהם בשפה זרה ולאט שהם לא מבינים אותם ושהנה המשטר החדש והנוצץ שהביאו להם.

“בכל פעם שכורתים ראש, צומחים להם שניים” – זה, יאיר’קה, לא הידרה על סטרואידים. זו סתם הידרה.

“כל עוד לא תחליף את המדינה האיסלמית ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית” – ליבת טמטום מס’ 2. מה זו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”? ההאם לפיד יכול להצביע על אחת כזו? האם הוא באמת חושב שמה שחלקים של על עיראק צריכים הוא “מדינה סונית מתונה”? איך מייצרים ישות מדינתית סונית מתונה? אם התושבים המקומיים רוצים ישות מדינתית סונית מתונה, למה אין שם כזו? האם היתה שם כזו קודם? האם הישות המדינתית הסונית המתונה תשען על רצון הבוחרים? כי, כאמור, לא בטוח שזה מה שהם רוצים. אם לא, על מה היא אמורה להשען? על דיקטטורה צבאית נוסח סדאם חוסיין או אסד? על תיאוקרטיה רצחנית נוסח ערב הסעודית?

על מה תשען היציבות של המדינה הסונית הזו? האם היא תשען על רצון הנשלטים? כי, כאמור, לא נראה שהם רוצים כזו. האם היא תעמוד על סיוע זר (היא הרי “פרו מערבית”) כנגד רצון העם, באמצעות משטרה חשאית וצבא? אם כן, באיזה מובן היא תהיה יציבה? ואם לפיד חושב שהפתרון לטרור הוא דיכוי צבאי נצחי, למה הוא לא אומר את זה?

אה!

lapid2

כי בחלק של פתרון הבעיה הפלסטינית, לפיד אומר דברים מעניינים מאד. החמאס, הוא טוען, ודאי יעלה לשלטון בגדה המערבית. למה? כי הם עלו לשלטון בעזה. רגע, אין הבדלים ניכרים בין הגדה המערבית ועזה? עזה לא הרבה יותר דתית? האם האחים המוסלמים לא היו גורם דומיננטי ברצועת עזה עוד בימי השלטון המצרי? לא משנה.

על כן, מה שלפיד מציע כפתרון לשאלת המדינה הפלסטינית הוא המשך הכיבוש. הוא קורא לזה “התיאום הבטחוני המתקיים היום – במסגרתו יכול לפעול צה”ל בכל מקום בגדה – יצטרך להמשך.” הסיבה לכך, לדבריו, היא שאם צה”ל לא יפעל בחופשיות בגדה, הרשות הפלסטינית תקרוס לידי חמאס.

כלומר, צה”ל ימשיך לפעול בגדה כדי לוודא שמשטר נטול תמיכה עממית ימשיך לשלוט שם ןלשרת את האינטרסים הישראליים. שזה נשמע באופן חשוד כמו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”, גם אם נטולת לגיטימציה.

לפיד משוכנע שהפלסטינים יסכימו למצב שבו הם לעולם לא יהיו חופשיים מישראל: “הרשות הפלסטינית תצעק קצת אמנם שמדובר בהפרה של הריבונות שלה, אבל גם הם יודעים שמדובר באינטרס מובהק שלהם. לחמאס יש תמיכה עממית רחבה גם בגדה המערבית.” ואיכשהו לפיד חושב שהתמיכה העממית הרחבה תעבור לרשות הפלסטינית כי זו משתפת פעולה באופן כנוע עם ישראל נגד רצון העם.

רשות פלסטינית כזו אולי תהיה סונית, וכנראה תהיה פרו מערבית – אחרי הכל, היא תוחזק בכידונים מערביים – ואולי תהיה מתונה ולא תוציא להורג אנשים בשריפה, אבל יציבה היא לא תהיה. כי משטר שלא נשען על תמיכה עממית לא יכול להיות יציב. הוא חייב להיות עסוק כל הזמן בדיכוי. ויום אחד בא פיצוץ.

מה יקרה כאשר ההמונים ברמאללה יחליטו לעשות במחליפו של אבו מאזן מעשה המצרים במובארק? מה יקרה כאשר הכוחות המזוינים ייזכרו שהם קודם כל בני העם? אז יצטרך לפיד להפיל את המדינה החדשה – שוודאי תהיה סונית, אבל לא תהיה לה שום סיבה עלי אדמות להיות מתונה או פרו מערבית – בכוח הנשק. כלומר, להחליף שוב את המוחבראת’ הפלסטיני בשב”כ.

מה שפחות ברור הוא למה לפיד בכלל רוצה את הרשות הפלסטינית. זו לדבריו הרי תומכת בטרור הסכינים. אבל זה בסדר, אתם לא אמורים לזכור את הפסקה הזו בעוד שש פסקאות.

lapid3

רגע, למה היא עושה את זה, יאיר’קה? יכול להיות שכל הפרענק… אה, סליחה, פרגמנטים האלה הם לא איזו קריקטורה מזרחית? יכול להיות שהם בני אדם? האין להם עיניים? האין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, תשוקות? אם תדקור אותם, כלום לא ידממו? אם תרעיל אותם, כלום לא ימותו? אם תפגע בהם, כלום לא ינקמו?

יכול להיות שהם בכל זאת בני אדם, לא כלי משחק? יכול להיות שהם רוצים להשלט על ידי ממשלה שבכל זאת קצת מקשיבה להם, לא משרתת נרצעת של כובש זר? יכול להיות שזו בעצם הבעיה של כל תפיסת הקולוניאליזם? יכול להיות שלפיד מנסה למכור לנו את אותה הסחורה המצחינה של הניאו-קונים שהיתה ליבת הבעיה בעיראק?

מילא זה. יכול להיות שמישהו עוד לוקח את האפס שהתגלם בבשר הזה ברצינות?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מהדרים במצוות “והיית משוגע”: ארבע הערות על המצב

ממשלת ישראל הופכת במהירות לפרודיה על מדינה, ולא נראה שנשאר איזשהו עוגן של הגיון

הבוגד אורי אריאל הורה לאחרונה להפסיק את המימון של סירוס חיות רחוב. מדובר בתקציב של 4.5 מיליוני שקלים, שאריאל החליט שהוא מנוגד לאמונותיו. סירוס בעלי חיים, כתב אריאל, מנוגד להלכה, ועל כן הוא מורה להעביר את התקציב כולו לפרוייקט שמטרתו היא טרנספר של חתולי רחוב למדינות זרות. אחרי כמויות חריגות של לעג וקלס, בכלל זה בחו”ל, שינה אריאל את טעמו: הכסף שמיועד לסירוס בעלי חיים ישמש מעתה, החליט, למחקר, בכלל זה “מחקר הלכתי” בנושא.

אני חייב להודות לאורי אריאל: מעולם לא שיערתי שמישהו יעמיד לי דוגמא ברורה כל כך לאיסור החמור מכל חמור, להעניק לאח יהודי סמכות כלשהי על הציבור – כי אין שום תפקיד, שום משרה, שהם לא יעוותו כדי לכפות את תורת המוות שלהם על הציבור. אני מודה שמעולם לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו כמו טרנספר של חתולים.

בבואנו לדון בבעיית חיות הרחוב, אין לנו ברירות טובות. אנחנו לא יכולים לאמץ את כולן, ואנחנו לא יכולים להאכיל את כולן – ולו חשום שאם נעשה זאת, תוך זמן לא רב תגדל האוכלוסיה שלהם למצב שבו לא נוכל לעשות זאת. סירוס הוא לא פתרון טוב, אבל הוא הפתרון הפחות גרוע: הוא מקטין את מספר החיות. כשהמדינה מפסיקה לממן את הסירוס, קורים שני דברים: מצד אחד, אוכלוסיית החיות עולה; מצד שני, פקחי עיריות הורגים אותם.

כלומר, המדיניות של אורי אריאל – שמטרתה לכאורה למנוע סבל מבעלי חיים – תוביל למעשה להגדלת הסבל. הייתי צריך חמש דקות בערך בשביל לגבש את הטיעון הזה, ואני עושה את זה בלי לקבל על כך משכורת מהציבור. האם אורי אריאל לא יודע זאת? ודאי שהוא יודע זאת, אבל הוא בוגד.

המטרה של הצו של אורי אריאל היא לא “להפחית צער של בעלי חיים”: היא להוכיח אדנות על הציבור החילוני והציבור הלא-יהודי. החיים שלכם פה יתנהלו על פי חוקים בלתי רלוונטיים לחייכם, כי אנחנו האדונים.

האם אריאל לא יודע שההלכה איבדה מזמן קשר למציאות? שהיא לא עודכנה ושלמעשה אי אפשר לעדכן אותה? האם הוא לא ידע שההחלטה שלו תהפוך את ישראל ללעג ולקלס, ותבהיר לעולם שהיא סוג מגוחך יותר של דאע”ש, המדינה היהודית בלבאנט? האם הוא לא יכול פשוט להניח לדברים להמשך בשקט כפי שהם? ודאי שהוא יודע, ודאי שהוא יכול. אבל הוא בוגד. “עם לבדד ישכון” הוא לא טעות, הוא מדיניות.

אורי אריאל יושב בקבינט הבטחוני. ראש הממשלה שלכם לא הדיח אותו ממנו אחרי הצעת “טרנספר החתולים” המטורללת.

מצד שני, הוא לא הדיח אותו גם אחרי שאריאל הפר את הסטטוס קוו והתפלל בהר הבית, ושימש בכך כגפרור שהדליק את סיבוב הדמים הנוכחי. עד כה מתו למעלה מ-70 פלסטינים וכ-10 ישראלים כדי שאורי אריאל יוכל לבגוד בציבור הישראלי, ולהשתמש בתפקידו ובמעמדו כדי להביא להתלקחות, הכל סביב הרעיון של בניית בית מטבחיים גדול שבו יוציאו אלפי בעלי חיים את רגעים האחרונים ביסורים כדי לרצות את החבר הדמיוני בשמיים, שאוהב דם ואיברים פנימיים.

זה אולי פחות מצחיק מרעיון טרנספר החתולים, אבל לא פחות הזוי.

פשוט הורגלנו אליו.

[…]

הבוגד זאב אלקין – כן, גם הוא שר היום; איך הימין אוהב לקדם בוגדים, אה? – לא אהב את מה שהוא שמע מראש אמ”ן, האלוף הרצי הלוי. האחרון סקר בפני השרים את הסיבות לפרוץ גל הדמים הנוכחי, ומנה שלוש מהן:

א. נסיונותיה של ישראל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית.

ב. רצח משפחת דוואבשה.

ג. התסכול והיאוש הכללי של הפלסטינים.

עכשיו, זה בסך הכל ראש אמ”ן, ולאור ההיסטוריה של אמ”ן סביר לגמרי שהוא טועה. אבל אלקין לא התקומם על האפשרות שיש כאן טעות: איך קורה, הוא שאל בזעם, שראש אמ”ן “מסביר” את העמדה הפלסטינית. איך אפשר לקדם את העמדה הישראלית הרשמית בעולם, העמדה שגורסת שהכל בגלל “הסתה” פלסטינית, קונן אלקין, כאשר ראש אמ”ן בעצמו אומר לשרים את ההיפך?

או, במילים אחרות: למה אתה מבלבל אותנו עם העובדות? זה מפריע לנו להציג את עצמנו כקורבנות. תסתום את הפה ותגיד לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע. זו לא רק הרעלת hasbara, זה לא רק נסיון להכחיש את המציאות כפי שרואים אותה גורמי המקצוע: זה נסיון לבצע מניפולציה במודיעין. אל תגיד לממשלה את מה שהיא לא רוצה לשמוע. אתה יודע, זה הפורום שעשוי להחליט על המשך הקריירה שלך, אם יהיה כזה. גם אם לא, כל אחד מהאנשים שם יכול להיות אויב בעל השפעה בקריירה השניה שלך. למה לך? חסרות לך צרות?

(ביחס לסעיף ב’ של הלוי יש לציין במאמר מוסגר שהמדינה הגישה לאחרונה את ההודאות שלכאורה גבתה המשטרה מהחשודים – בפועל, מי שגובה את ההודאות הוא השב”כ; אחר כך מזמינים שוטר, כדי שיכתוב את ההודאה שניתנת “מרצון וללא כפיה” שמכתיב איש השב”כ לחשוד – ברצח בני הזוג הנקין; החשודים אומרים שם שהם רצחו אותם כסוג של תג מחיר בתגובה על רצח משפחת דוואבשה. זו כמובן בסך הכל הודאה שיש חשד סביר שנגבתה בעינויים, כך שאין לדעת מה ממנה אמר הנחקר ומה הושם בפיו על ידי החוקר; אבל נראה שהיא מהווה בעיה למי שטוען שיש לסמוך על כל הודאה כזו מבלי לחקור אחריה. הטרור הפלסטיני הזה הוא תוצאה ישירה של הטרור היהודי.)

[…]

ועדת הכנסת לתקציב הבטחון סירבה היום (ג’) לאשר את תקציב הבטחון לשנת 2016 שהוגש על ידי הממשלה, אחרי ששר הבטחון – נציג הממשלה, כן? – אמר לה שהתקציב לא מספיק, ואחרי שראש הממשלה (ושר התקשורת, ושר הכלכלה, והשר לפיתוח אזורי, ושר החוץ, ועם התיקים ששכחתי הסליחה) הודיע שאכן, התקציב לא מספיק אבל יהיה בסדר; הוא ידאג לצבא לתוספות כנדרש במהלך השנה.

כלומר, הממשלה הגישה לכנסת תקציב בטחון ששני הנציגים הבכירים ביותר שלה, שר הבטחון וראש הממשלה, אומרים שהוא לגמרי לא התקציב הנכון. אז למה לא הגשתם את התקציב שאתם רוצים להגיש? כי, אה… זה עבודה קשה? פשוט תנו לנו לומר “יהיה בסדר.”

המשילות! המשילות! תראו את כל המשילות!

[…]

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר היום לטמקא ש”הפיגוע הבא הוא לא סכין אלא פתק בקלפי, יהיה לנו ראש עיר פלסטיני בירושלים.”

כלומר, הפעולה הדמוקרטית, השלווה והאזרחית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – הגעתו של אזרח לקלפי והצבעה בעד המפלגה שבה הוא תומך, וספירת כל הקולות באופן שווה – נדמית בעיניו של לפיד כפיגוע. אין הבדל של ממש בין האמירה הזו ובין האמירה של נתניהו ש”הערבים נוהרים אל הקלפיות.” שתיהן אומרות שהשתתפות של לא-יהודים בתהליך הדמוקרטי היא סכנה קיומית. אבל משום מה, לפיד נתפס כלגיטימי בעוד שלכולם ברור שנתניהו הוא גזען יהודי מצוי.

בעיני לפיד, בדיוק כמו בעיני נתניהו, כל פעולה שהפלסטינים עושים היא טרור. גם אם מדובר בהצבעה. “טרור” הוא שם אחר להתנגדות למדינת האדונים היהודית. למעשה, במדינה היהודית בלבאנט – כפי שהיא מיוצגת על ידי הברומטר האנושי המשוכלל שבילה שנים בכיול עצמי לכיוון נקודת האמצע המוחלטת של דעת הקהל היהודית – ההצבעה הפלסטינית היא אקט הטרור המסוכן ביותר.

אחרי הכל, בסכינאים אפשר לירות. במצביעים – זה כנראה יצטלם ממש רע ויצריך אפילו יותר מאשר כושר ה-hasbara של האפס שהתגלם בבשר.

בארץ העיוורים, אומרים, סתום העין הוא המלך. בארץ המטורללים נוסח אריאל ואלקין, יש מי שרואה באתון של יש עתיד ראוי למלוכה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רק לפיד יטפל בזועבי’ז

אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. חיי השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.

אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.

אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.

מאיפה להתחיל?

אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.

שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.

שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? כי אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא זה שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, זה המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.

אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.

ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”

טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:

ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,

הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל”ף-בית.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגט.

[…]

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה

נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.

אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.

אה, נכון. אין לו בגרות.

[…]

חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.

העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.

למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”

מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי כזה, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.

לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.

ככה נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ככה נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא כזה. זה עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.

במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”

אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא הגיע למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: זה כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. זה הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא היה להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסכנה כתירוץ

התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא היה חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז הגיע למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא היה בכך שום צורך. הנה, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך היה לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את זה לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. זה היה שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, כי שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, היה כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון הזה עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך היה לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים כי אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ההנחיה היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא היה מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ה-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)