החברים של ג'ורג'

לא רק בוגד, גם גנב

אורי אוריאל מוכיח, שוב, שאסור לתת לאח יהודי עמדת כוח

אורי אריאל (האחים היהודים) הוזכר בבלוג הזה, כמה פעמים, כדוגמא בולטת לבוגדים בימין היהודי. אריאל העביר לפני מספר שנים מידע על תנועות צה”ל כנגד מאחזים לקבוצה של קיצוני הגבעות, שהועמדו אחר כך לדין ואף הורשעו בהאשמה – המופרזת עד מופרכת – של ריגול; מנהיג הקבוצה, מאיר אטינגר, נעצר אחר כך במעצר מנהלי בחשד לכך שעמד בראש התארגנות שמטרתה היתה מרד במדינת ישראל. מעצר מנהלי, חובה לציין, משמעו שלמדינה לא היו ראיות שהיא יכולה להציג לבית המשפט, ובסופו של דבר היא נאלצה לשחרר את אטינגר ללא כתב אישום. עם זאת, אטינגר מעולם לא התכחש לדברים שכתב.

מאחר ואנשי האחים היהודים מאמינים שהם אתחלתא דגאולה, והמדינה היא להם חמורו של משיח, אף אחד גם לא הופתע כאשר הסתבר שאורי אריאל מעל בכספי הציבור והעביר – כפי שחשף דו”ח מבקר המדינה – עשרות מיליוני שקלים לטובת מקורביו, מפעילי “גרעינים תורניים” במרכז הארץ. לאחר מכן נפגש אריאל עם מרכזי הגרעינים הללו והמריץ בהם להתגייס לפעילות מפלגתו במהלך הבחירות האחרונות. על פניו, שוחד בחירות נקי.

אבל לא רק זה: הכסף שאריאל העביר לחברים שלו היה מיועד במקור לשמש לחיזוק הפריפריה. אני חושב שאין מחלוקות על כך שתל אביב ורעננה, ואפילו פתח תקווה, אינן בדיוק פריפריה. לא משנה: אריאל עשה מה שהאחים היהודים עשו תמיד, והשתמש בכספי הציבור לצרכי הציבור הפרטי שלו.

ראש הממשלה, שמיהר להגיב על הפיברוק האחרון של אם תרצו, לא אמר מילה על ממצאי המבקר ביחס לשר בממשלתו. גם מירי רגב, שרוממות הפריפריה בפיה כל זמן שהוא לא מלא בשרצים ממסעדה יוקרתית, נאלמה לפתע. את נפתלי בנט לא תוכלו למצוא אפילו בגלאי מתכות. היחיד שיצא להגנתו היה בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’.

את התגובה של סמוטריץ’ צריך לחלק לשני חלקים. קודם כל הוא משתמש בגמביט “אם תרצו”: הוא טוען שדו”ח המבקר מאשש את הדו”ח של מכון מולד (מה שנכון), ועל כן הוא פסול, שהרי מכון מולד הוא מכון סמולני, טפו, ובכך שהמבקר מאשש את הדו”ח שלו הוא מוכיח שהוא סמולני בעצמו ועל כן אין לדון בנושא כלל. כמקובל בגמביט “אם תרצו”, ברגע שהכרזת על היריב כסמולן, אין צורך כלל להפריך את הטענות שלו.

בחלק השני של התגובה, סמוטריץ’ סותר את עצמו. הוא אומר שכל מה שתואר בדו”ח המבקר אכן התרחש, אבל שזה לגמרי בסדר משום שזו “החלטה פוליטית לגיטימית.” זאת, למרות שהחלטת הממשלה בנושא קבעה שמטרתה היא “להוריד את מחירי הדיור ולהציב כיעד לאומי את פיתוח הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל.”

אנחנו לא צריכים להתפלא יותר מדי על סמוטריץ’. אחרי הכל, הוא החבר היחיד, פרט לאריאל, בסיעת תקומה. אם הוא לא יגן עליו, אף אחד לא יגן עליו. ושנית, סמוטריץ’ התפרסם כשכתב מאמר שקבע שהאחים היהודים הם אליטה, ובהתאם מגיע להם יותר. לא צריך להתפלא שאדם כזה מפסיק לכמה דקות לקדם רצח עם ומקדם סתם גניבה לצורך המחנה שלו.

הבעיה היא שהתרגלנו שאנשים כמו אורי אריאל, מורסות על הגוף הפוליטי שלנו, נמצאים בתפקידם ושזה שגרתי לגמרי – גם כשהם מגיעים עם רעיונות מטורפים של הגליית חתולים למדינה אחרת. הם נמצאים שם כל כך הרבה זמן, מראשית ימי המדינה בעצם, שאף אחד לא שם לב. המרכז כבר התרגל אליהם; הוא ימחה על העברת כספים לש”ס אבל לא יאמר מילה על הגניבה הקבועה של האליטה החסודה. ככה זה.

הערה לסיום: בימים האחרונים נפוצה תפיסה שעל פיה, כביכול, הגן אריאל על עמדתו מול מבקר המדינה בטענה שבמקומות שהוא העביר אליהם כספים קיים “חלל ערכי” – כלומר, שהכספים שהוא העביר נועדו למסיון דתי. לא מצאתי שום הוכחה ראויה לטענה הזו. הפשע חמור דיו גם בלי להוסיף עליו פרטים בלתי מוכחים.

(יוסי גורביץ)

רק שהחילונים לא יחללו שבת

מה שווה החינוך ה”ממלכתי” אם אנחנו לא שולטים בו?

מחר (א’) ל”ג בעומר, יום שיש לו משמעויות הלכתיות מסוימות (לאשכנזים מותר להתגלח לפני שבועות), אבל מוכר בישראל בעיקר כיום המדורות. ומאחר ול”ג בעומר חל מחר, והיום שבת, החליט שר החינוך שלכם לדחות את החג למחרתיים, כדי שהמוני התלמידים החילונים ידליקו את האש מחר ולא יחללו את השבת.

במגזר החרדי, מצד שני, שם עיקר הבלגאן של היום הזה הוא לא הדלקת מדורות אלא דרישה אל המתים סמוך למה שהם חושבים שהוא קבר שמעון בר יוחאי, לא שמים קצוץ על החלטת שר החינוך והם יערכו את ההילולה שלהם הערב. זו, יש לציין, תהיה כרוכה בחילול שבת המוני מצד כוחות הבטחון, אבל החרדים הרי יודעים שלמדינה הלכתית של ממש אין יכולת קיום.

לא מסובך, אם אתה מקים מדורה קטנה, להמנע מחילול שבת. אוספים את הקרשים מראש, מגיעים אחרי ההבדלה, מדליקים וזהו. זה לא כל כך שינה לבנט. השינוי, שבוצע ברגע האחרון, הוביל לכך שצריך יהיה לדחות בחינת בגרות, אבל גם זה לא הזיז לשר החינוך יותר מדי. בימים האחרונים התבשרנו שחברות האוטובוסים מתריעות שאלפי תלמידים לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם, משום שהאוטובוסים שלהם יהיו עסוקים – כפי שנקבע מראש – בשינוע של מאות אלפי סוגדים למתים ממירון ובחזרה. במשרד החינוך ענו בשלווה שרק שני אחוזים מהתלמידים יושפעו מכך ועל כל פנים, יש קווים עירוניים שהם יכולים להשתמש בהם.

על פי נתוני 2014/2015, יש בישראל 1,660,925 תלמידים בבתי הספר; יש להניח שהמספר עלה מאז. אפילו אם המספר נשאר קפוא, אנחנו מדברים על כ-33,000 תלמידים שבמקרה הרע לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם וחזרה, ובמקרה הטוב יעמיסו עוד יותר על מערכת התחבורה הציבורית שהיא שכיב-מרע גם בימים כתיקונם. יש להניח עוד שהבלגאן התחבורתי יורגש במיוחד בישובים עניים יותר ובאזורים הכפריים.

יודגש: החינוך החרדי לא רואה את ההנחיות של בנט אפילו כבדיחה לא מחייבת. על תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ניתן לסמוך, יש להניח, שהם לא יחללו את השבת – זה לא כל כך מסובך, כאמור. המסקנה המתבקשת היא שכל השינוי הזה נועד למנוע מתלמידים חילונים לעשות משהו שמבחינתם לא קיים. לתלמיד חילוני, אין משמעות לביטוי “חילול שבת.” לביטוי הזה יש משמעות רק אם אתה יהודי אורתודוקסי מאמין. אבל האח היהודי בנט מוכן לשבש את החיים שלהם, לדחות להם את הבחינות ולסבך את מערך התחבורה שלהם, לבזבז את כספי הציבור שלהם (מורים שתכננו מראש חופשה ביום ראשון יקבלו יום חופש, ובצדק) ובלבד שלא יעברו על האמונות שלו.

וכל זה מה? כנראה למען היום הפחות חשוב בלוח השנה הליטורגי היהודי, להוציא אולי צום גדליה. ככה מחנכים את התלמידים החילונים – אלה שגם כך מערך הלימודים שלהם לא קרוב להיות חילוני אלא דתי-לייט – מי מחזיק בערכים הנכונים ועל פי אילו ערכים צריך להתיישר.

עוד יום במדינה היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניצני המוות וחציר קברים

בצלאל סמוטריץ’ הסית לביצוע רצח עם, ניסה להתחמק אך לא הכחיש. ודממה

2. עונש על השמדת עם

האשם בהשמדת עם דינו – מיתה […]

3. קשר, הסתה ונסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

א. האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת עם. ואלה המעשים:

(2) הסתה לבצע השמדת עם

מתוך החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש”י-1950

הבוקר (ד’) פרסמה תהלה פרידמן בפייסבוק תיאור של כנס של המגזר, שבו שמעה את ח”כ בצלאל סמוטריץ’ (האחים היהודים) מציג את מה שהוא מכנה “תכנית ההכרעה.” סמוטריץ’ דיבר עליה גם קודם, אבל בקרב הקהל הביתי הוא היה פתוח יותר ביחס לדרכי הישום. לדברי פרידמן, סמוטריץ’ דיבר על הצורך לאלץ את הפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות: לחיות כאן כנתינים נטולי זכויות (”גר תושב”), לעזוב את מולדתם, או מלחמה “ואז צה”ל יידע מה לעשות.” פרידמן התעמתה עם סמוטריץ’ ושאלה האם הוא מדבר על “משפחות, ילדים ונשים ממשפחות שלא מוכנות לקבל את התנאים,” ולדבריה סמוטריץ’ ענה “כן, במלחמה כמו במלחמה.”

סמוטריץ’ סיפק אי-הכחשה. תוכלו לקרוא אותה כאן. לטענתו, לשאלה ה”קנטרנית” כדבריו של פרידמן הוא ענה שבכל מלחמה נפגעים חפים מפשע, “לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית.” הוא טועה, ומיד נגיע לזה. אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות, סמוטריץ’ סירב להכחיש תמיכה במלחמת השמדה. הוא כתב שהוא נשען על תפיסה הלכתית (הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת יילך, והרוצה להלחם יילחם.) סמוטריץ’ נמנע מלהתייחס לשאלת מעמדם של הפלסטינים שיסכימו להשאר או לשאלת הגירוש.

כרגיל כשמישהו מהאחים היהודים מצטט מקורות, הוא מקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק, כי ביהירותם הם חושבים שכולנו בורים. ובכן, המדובר בשלושת האגרות שעל פי האגדה התלמודית שלח יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לפנות, יפנה; הרוצה להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה. יש לציין שה”ישלים” התלמודי לא מדבר ספציפית על מעמד של גר תושב (נקודה שסמוטריץ’ בכוונה לא עונה עליה), ובאשר למלחמה – ובכן, אנחנו יודעים איך נראית מלחמה בספר יהושע: מלחמת השמדה.

כלומר, כשסמוטריץ’ מצטט את שלוש האגרות האלה, הוא קורץ לקהל הבית: הוא והם יודעים למה הוא מתכוון ב”מלחמה.” הביטויים חוזרים על עצמם: “ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד.” כרגיל, כשהאחים היהודים מדברים הם פונים לשני קהלים: אומרים דבר אחד לקהל הבית ודבר אחר לקהל הכללי.

כשסמוטריץ’ טוען שהרוגים אזרחיים לא הופכים את המלחמה לבלתי מוסרית, הוא טועה פעמיים. קודם כל, משום שמלחמה תוקפנית היא מעצם טיבה בלתי מוסרית ובלתי חוקית – וסמוטריץ’ רוצה לנהל מלחמה שהמטרה שלה היא לאלץ ארבעה מיליוני בני אדם לבחור בין אובדן זכויות ובין הגליה, אנשים שכל חטאם הוא קיומם. שנית, משום שכדי שפגיעה באזרחים תהיה מותרת, היא צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למטרה הצבאית; אבל המטרה הצבאית של סמוטריץ’ היא שבירת האוכלוסיה.

סמוטריץ’, בקצרה, מציע לפלסטינים ברירה בין אפרטהייד, הגלייה והשמדה. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים: בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ הוא האיד של המחנה שלו. הוא אומר בגלוי את מה שהאחרים לא מעיזים להעלות על שפתיהם. הוא לא היה המועמד היחיד של האחים היהודים שדיבר על השמדה: אביחי בוארון, שפינטז על “מחנות השמדה לעמלקים”, היה מועמד אך הוצב במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, סמוטריץ’ פירט את שלוש האופציות שניצבות בפני הימין היהודי ביחס לפלסטינים: אפרטהייד, טרנספר או השמדה. אין פתרון אחר אם אתה איש ימין ציוני.

אחרי מלחמת העולם השניה, ניסח האו”ם את אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם וענישת מבצעיו (The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide). הפשע של רצח עם, ג’נוסייד, הוא פשע חדש יחסית; המונח הומצא על ידי פליט יהודי, המשפטן רפאל למקין, ורק במאמץ ניכר נכנס בסופו של דבר למשפטי נירנברג. (ספר מועיל מאד בתחום הוא East-West Street של Philippe Sands.)

האמנה מונה כפשע רצח העם גם את ההסתה לרצח עם, ובצדק: כדי להגיע למצב של רצח עם, צריך קודם כל להרגיל את המרצחים שמה שהם עושים מוצדק וחיוני. כלומר, צריך לשלול מעל הקורבנות לעתיד את אנושיותם, להפוך את מותם להכרחי מעצם קיומם. לא בכדי עצם ההסתה נענשת: את הנחש הזה יש לכרות ביד ברזל, להוריד את הסוגדים לו למחתרת ולרדוף אותם. כשסמוטריץ’ מתחיל לקדם את הרעיון של רצח עם, שבסופו של דבר ההגיון של הימין מוביל אליו (המוחזקים באפרטהייד יתקוממו; המגורשים ינסו לשוב; אין פתרון צבאי של “הכרעה” שאיננו רצח עם), כשהוא מדבר עליו כמעט בגלוי, הוא מכשיר את הלבבות לרצח עם. הוא הופך אותו לאופציה שמדברים עליה, לאחד מהכלים שאנחנו מתרגלים לראות בארגז הכלים שלנו. בקצרה, הוא מסית לרצח עם.

ישראל אימצה את האמנה בדבר מניעת רצח עם בשנת 1950 וחוקקה את החוק בדבר מניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם התש”י-1950. החוק כולל גם סעיף שאוסר על הסתה לרצח עם, ועל פי ההגיון של האמנה הוא מעניש עליו באותו העונש: מיתה. עונש המוות בישראל בוטל בשנות החמישים, אבל הביטול לא חל על עבירות של פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, או החוק ביחס להשמדת עם.

האם, על כן, נזכה לראות את בצלאל סמוטריץ’ עולה על גרדום? הבה לא נהיה מגוחכים. שרת המשפטים, שאמונה על יישום החוק, היא ממפלגתו של סמוטריץ’. היא, כמו כל חברי מפלגתה, כמו כל חברי הקואליציה, כמו שר החינוך וכמו ראש הממשלה, נמנעה מלהגיב. אחרי הכל, סמוטריץ’ אומר את מה שהם לא מעיזים לומר – ומאחר והוא אומר את מה שהם מפחדים לומר, הם לא מעיזים להתמודד איתו, כי הם יודעים היכן נמצא הציבור שלהם.

במקום שבו ניצב בצלאל סמוטריץ’, אין הוא עומד יחידי. מאות אלפי יהודים ישראלים עומדים לצידו אך קולם לא יישמע; על כן הוא משמש להם כפה.

עדכון: הרבנית תרצה קלמן, שנכחה בהרצאה של סמוטריץ’, כותבת בפועל שההכחשה שלו היא שקרית – ושהוא השתמש בהרצאה שלו במספר הפניות לספר יהושע. תודה לתומר פרסיקו על ההפניה.

Screenshot_051017_100329_PM

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כיצד מרקדים לפני

מה מטריד באמת בפרשת הרבצ”ר המרקד

הרב הצבאי הראשי לצה”ל, תא”ל רפי פרץ, עורר סערה בימים האחרונים לאחר שנחשף סרטון שבו הוא רוקד בחתונה יחד עם איציק שפירא, אחד משני הכותבים של “תורת המלך.” זה, כזכור, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים שהיועמ”ש וינשטיין החליט שאיננו מהווה הסתה. שפירא נחשב לאחד הרבנים היותר קיצוניים בגדה המערבית ובשעתו אף פרסם פסק הלכה שמתיר ביצוע פעולות תגמול כנגד פלסטינים בשבת. המראה של פרץ רוקד עם שפירא ואף שם את כומתתו על ראשו של שפירא וחובש את מגבעתו של שפירא, עורר על כן עניין מוצדק.

צריך לומר מה אין פה: אין פה הזדהות של פרץ עם שפירא. השניים היו בחתונה, פרץ הוזמן על ידי אבי החתן, והם היו במעגל ריקוד. זה הכל. אבל.

בכל זאת יש סיבה להיות מוטרדים מהסרטון הזה. כשמדברים על אנשי תג מחיר ותורת המלך – שהיא הביסוס ההלכתי לפגיעה בחפים מפשע פלסטינים – מקפידים לומר לנו שמדובר בקיצונים, מה זה קיצונים, יש רק איזה 100 כאלה ואיכשהו הם בכל מקום. הם מוקצים מחמת מיאוס, אומרים לנו; לכל מחנה יש קיצונים; ושמענו שהקיצונים שלכם השחיתו פעם סטיקר של בנט, אז מה אתם רוצים.

מה שהריקוד המשותף מערער הוא את התפיסה שמדובר בשני מחנות שונים לגמרי, שבכלל לא מתערבבים. כמובן, התפיסה הזו אף פעם לא היתה הגיונית. מדובר במעגלים שמסתובבים זה בתוך זה. אבל מי שמביט במציאות דרך עיניו של יאיר לפיד, או מי שנותן לאנשים כמו נפתלי בנט לסמא את עיניו, היה משוכנע שיש כאן שני קטבים.

אז לא, תועבה כמו שפירא ודמות ממסדית כמו פרץ מגיעים לאותן החתונות ורוקדים באותם המעגלים. הם מכירים אותם אנשים, קוראים אותם עיתונים, מקשיבים לאותם רבנים (גם אם לא תמיד מסכימים איתם.) אין חציצה, זה אותו המחנה.

כמובן, זה לא אומר שפרץ בהכרח מאמץ את העמדות של שפירא. הוא, למשל, גינה התקפות של מתנחלים על בסיסי צה”ל. זה אמנם קצת מתבקש מהרב הצבאי הראשי, אבל לצערנו כיום זה לא לגמרי מובן מאליו. חשוב לציין שאני לא נטפל לפרץ: פרץ הוא לא הבעיה. אחרי הכל, הישיבה של שפירא – הישיבה ביצהר – מומנה על ידי משרד החינוך בשנים שבהן נכתב “תורת המלך” ושפירא משך אז משכורת ציבורית. וגם שפירא הוא רק חלק מהבעיה: מזכירות ההתנחבלות שבה הוא גר, יצהר, ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר לצה”ל את הפורעים שתקפו חיילי צה”ל. היא החליטה שלא.

וזו הנקודה: יצהר ממומנת מכספי ציבור וממוגנת על ידי חיילי צה”ל. כותבי תורת המלך משכו משכורת ציבורית מהמדינה. הם אולי לא במרכז של הממסד, כמו פרץ, אבל הם לגמרי חלק מהממסד. אם הממסד הרבני האורתודוקסי “המתון” – בהנחה שיש כזה, הנחה שאני כופר בה – אכן היה מזדעזע מהדברים שכתב שפירא, ואם אכן היה רואה בהם חילול השם, היינו רואים חרם עליו ועל הישיבה שלו, או איסור על שיתוף פעולה איתו ואיתה. במילים אחרות, שפירא היה יכול לרקוד רק עם החסידים שלו וקיצונים דומים.

ומה שמטריד הרבה אנשים בפרשת הרבצ”ר המרקד הוא שהיא ממוטטת את הטענה כאילו יש הפרדה בין “הקיצונים” ובין “המתונים”; כאילו שיכולנו להבחין במבט בין שפירא ובין פרץ, אלמלא לבש האחרון מדים. בקצרה, שהקיצונים שתומכים בשריפת ילדים “אם ברור שיגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם” רוקדים עם ה”מתונים” שחושבים שצריך לשרוף ילדים אבל זה הג’וב של צה”ל, ולאף אחד מהצדדים אין בעיה עם זה.

ועוד דבר אחד: קצת קשה לגלות כבוד לבית המשפט, כשהשופט העליון והמשנה לנשיאה רובינשטיין מקיא על הגלימות. בפרשת שובת הרעב אל קיק התגלו שופטי בג”צ, כרגיל, כנושאי המים של הממסד הבטחוני.

runinstein

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים היהודים נבהלו מהמראה

בימין היהודי גינו את הסרטון של ועד מתנחלי השומרון, כי התמונות הבהירו איפה הם עומדים

בסוף השבוע שעבר פרצה מהומה, אחרי שהסתבר שארגון ועד מתנחלי השומרון (עליו ועל היו”ר העבריין שלו, שגיא קייזלר, כתבתי כאן) הוציא סרטון שמתאר את ארגוני זכויות האדם בדמות יהודון שמשרת את האדון הנאצי שלו תמורת בצע כסף, ובסופו של דבר תולה את עצמו, כשהכסף למרגלותיו. כתבתי בקצרה על האנטישמיות של הימין היהודי כאן (שם גם תוכלו לראות את הסרטון, אם אתם בין חמשת הישראלים שעוד לא ראו אותו.)

פרצה מהומה, כאמור. אחת הסיבות לכך היא שהסרטון הזה מומן על ידיכם: ועד מתנחלי השומרון הוא עמותה של המועצה האזורית שומרון, שבכיריה מסובכים כעת בפלילים, והמועצה העבירה לוועד, כפי שמצאו בשלום עכשיו, 6.5 מיליוני שקלים בין 2008 ל-2013. המועצה האזורית שומרון אחראית ליותר מ-90% מההכנסות של ועד מתנחלי השומרון. ההכנסות של המועצה האזורית שומרון מגיעות ממסי ציבור. במילים אחרות, אם אתם שמאלנים, אתם מימנתם בכספי המסים שלכם את הפצת השנאה של מתנחלי השומרון כלפיכם.

הרעש היה כל כך גדול, שהמועצה האזורית ניסתה להתנער מהוועד, כרגיל שיקרה, ושלא כרגיל נתפסה. רשמית, טענה המועצה שהיא לא היתה קשורה בכלל לסרטון. אחר כך, מישהו הדליף הקלטה שבה נשמע בכיר במועצה האזורית שומרון צורח על קייזלר מוועד שמה עשיתם לנו ואני אמרתי לך להוריד את הסוף הזה ועכשיו יתבעו אותנו. לשיחה הזו היו שני צדדים: קייזלר והמתנחל מהמועצה. מישהו מהם הדליף את ההקלטה (מנסיונו עם תוכנות הקלטה סלולריות, כנראה איש המועצה.) אבל כשמועצת שומרון טוענת שהיא הורתה לקייזלר למתן את הסרטון, היא מודה בכך שהיא ידעה על קיומו והיתה מעורבת בהכנתו. אופס!

bad context

בימין היהודי מיהרו להוציא כמה גינויים. אבל הגינויים היו רק כלפי הדימויים: למועצת שומרון הפריע בעיקר הדימוי של היהודון שתולה את עצמו עם הכסף, אולי כי זה דימוי אנטישמי (של יהודה איש קריות) שאי אפשר לכבס. יועז הנדל, שמתיימר להיות אינטלקטואל ימני למרות העובדות, הודיע שהוא

“כל כך מתבייש בסרטון החדש של ועד מתישבי שומרון. השמאל כיהודי עם אף גדול. בוגד שמובל בסוף לתלייה. כל הסטראוטיפים האנטישמיים במתכוון.

אני בניגוד לועד מתיישבי שומרון עוסק במאבק נגד ארגוני הדה לגיטימציה. אני משקיע בזה זמן וכסף. אם זה אמור לעזור במאבק נגד ארגוני שמאל רדיקלי – אז לא. כך הופכים מאבק חשוב לשיח הזוי.”

שמתם לב מה הנדל עשה כאן? הוא האשים את ועד מתנחלי השומרון בכך שהוא דופק את המאבק. יש, אומר הנדל, “דה לגיטימציה”, ואתם בגסות הרוח שלכם דופקים את המאבק בה.

דני דיין, שבונה את עצמו תקשורתית כמתנחל מחמד (הוא חומס את אדמותיהם של פלסטינים בלי כיפה על הראש!), כתב ציוץ בטוויטר שבו הודיע שוועד מתנחלי השומרון לא מייצג אותו. יומיים אחר כך, בוועידת ישראל לדמוקרטיה, אמר דיין ש”אני רוצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני מזדהה עם כל מילה שאמרו חבריי למחנה – נפתלי בנט, זאב אלקין ואחרים – על הקרן החדשה לישראל. הקרן החדשה לישראל חותרת בפעולותיה תחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, היא חותרת תחת היותה של ישראל בכלל.” הקרן החדשה היתה אחד הארגונים שהואשמו על ידי ועד מתנחלי השומרון בכך שהיא יהודון תולה עצמו.

נתניהו הוציא הודעת גינוי חיוורת, שבה אמר ש”אני מתנגד בתוקף להשוואה כלשהי בין ארגונים ואישים ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית לבין גרמניה הנאצית ומגנה כל שימוש כזה לצרכי בחירות.” אלא אם מדובר ביצחק רבין, כמובן. נתניהו הוסיף עוד ש”אני קורא לכולם לשמור על כללי משחק הוגנים וראויים, להתמקד בנושאים המהותיים לקיומנו, לנהוג באחריות ולהמנע מתעמולה הפוגעת בערכי היסוד שלנו.” הוא הוציא את ההודעה הזו כיממה לאחר שהוציא סרטון שהשווה בין ארגון הטרור דאע”ש ובין מתנגדיו הפוליטיים; בין השאר נשא הרכב של דאע”ש סטיקר של “רק לא ביבי.”

אז מה אומרים לנו אנשי הימין, כולל לכאורה אנשי הימין ה”מתון” נוסח דיין והנדל? שבבסיסו, המסר של ועד מתנחלי השומרון נכון – אבל הוא מוגש בצורה גסה מדי, שמזיקה למאבק. הם צודקים, אבל הם הגזימו.

וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהתנהלות כזו מצד אנשי הימין היהודי. כשסגן ראש עיר מטעם ש”ס אסף ב-2008 ספרי ברית חדשה מתושביו ושרף אותם, הימין היהודי גינה את הטקטיקה השגויה: אמרו שם שהיה צריך להפטר מהספרים בדרך אחרת. כלומר, הבעיה היתה לא עם הפרקטיקה הנאצית של שריפת ספרים, אלא עם הדימוי הנאצי: זה היה דומה מדי. בפעם הבאה, השתמשו במגרסה. התמונות בעייתיות.

וזה מה שאומר לנו הימין ה”מתון” על הסרטון של ועד מתנחלי השומרון: התמונות קשות. הן מראות אותנו כפי שאנחנו – אנטישמים. הייתם צריכים להשאיר לנו את העבודה, אנחנו היינו אומרים את אותם הדברים עצמם, אבל היינו נמנעים מהדימויים שהיו מאפשרים לזהות מיד מי אנחנו בעצם. עכשיו הצבתם בפנינו מראה; אין לנו ברירה אלא לנפץ אותה.

אנחנו בטוחים שאתם מבינים. אל דאגה: כספי המסים שמצצנו מהציבור ימשיכו לזרום אליכם כרגיל. רק אל תעשו לנו עוד פאדיחות כאלה, כן? מישהו עוד ישים לב שיש קשר בין מה שאנחנו אומרים למה שאתם מאיירים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רוצים לזרוק את נתניהו לפח? הצביעו שמאלה

נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

צילום: Naama Lazimi

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

רעיון: מואה, ביצוע: גלינה ווקס

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קופת השרצים של הבית היהודי, מדריך ראשוני

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראימתוך עמוד הפייסבוק של בנט לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאלמס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטיניםמתוך עמוד הפייסבוק של שקד באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהןמס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגלמס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלםמס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

smutrich

ניר אורבךמס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

וורצמן, מחופש לסופרמן, שומר נגיעה מבת שירות

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוקמס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זZombie Ronen Shovalורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מועמד הבית היהודי לא מכחיש תמיכה במחנות השמדה

אביחי בוארון מסרב להכחיש שכעורך, הוא תמך במחנות השמדה לעמלקים

בסוף שנת 2010 התפרסם גליון מס’ 117 של עלון בית הכנסת “מעייני הישועה,” ובו היה מאמר מערכת בלתי חתום, שיצא נגד הרבנים שתקפו את “מכתב הרבנים,” המכתב שאסר על השכרת בתים ללא יהודים. במאמר המערכת הובע חשש ש”מא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." “ ההדגשות שלי.

למה אני נזכר בסיפור הישן הזה? כי כפי שחשף לפני מספר שבועות “רב צעיר,” יו”ר תנועת מעייני הישועה ומי ששימש כמו”ל של העלון (העלון שינה את שמו בסוף 2013) הוא אביחי בוארון. האחרון נבחר לאחרונה במקום ה-19 של רשימת “הבית היהודי” לכנסת.

האם מועמד של הבית היהודי לכנסת תומך בבניית מחנות השמדה? במהלך שיחת טלפון עם בוארון, הוא סירב להתייחס לשאלה, בטענה שאני “מנסה להכפיש את הבית היהודי,” וסיים את השיחה. לא נותר לנו אלא להתייחס לפרסום שעליו סמך בוארון את ידיו לפני ארבע שנים כמייצג את עמדתו.

המועמדים של הבית היהודי מהווים מקור מבוכה מתמשך ליו”ר התנועה, נפתלי בנט. הם דופקים את נסיון ההונאה שלו שמיועד לשווק את הבית היהודי כמשהו חדש ונוצץ. פתאום יש לך הומופובים בולטים, פתאום צצים מועמדים שהיו חשודים בהתחככות עם טרור יהודי (בצלאל סמוטריץ’) בימי ההתנתקות, פתאום יש לך מועמדים (שוב סמוטריץ’) שהובילו קמפיין נגד העסקת פלסטינים, מה שאילץ את בנט לצאת בלא-הכחשה שאומרת “יו”ר הבית היהודי מתנגד לכל אפליה בתעסוקה והתבטא בנושא מספר פעמים.” שזה נחמד, אבל שאלו על סמוטריץ’, לא על בנט.

עוד זה מדבר וזה בא: מוטי יוגב, לא הנעל החדה במגירה גם בימים כתיקונם, הודיע היום (ג’) קוממיות לתושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” ואת דפיקות הראש בקיר מהלשכה של בנט אפשר היה לשמוע היטב. מה הוא יאמר עכשיו, ש”יו”ר הבית היהודי מתנגד לרקוד על דמם של תושבי עוטף עזה, והתבטא בנושא מספר פעמים”? מה הוא יאמר על הערגה למחנות השמדה של בוארון, ש”יו”ר המפלגה מתנגד להקמת מחנות השמדה?”

האמירה של יוגב, אגב, חושפת רובד שבדרך כלל לא נחשף: השנאה התהומית של האחים היהודים לציבור היהודי הכללי. מדי פעם זה מתפרץ: שמואל אליהו קרא “לנקום בחילונים” על ההתנתקות (כמקובל, אתר כיפה ניסה להסתיר את הראיות, ונכשל). מה שמעניין בהתבטאויות של אליהו ושל יוגב, מעבר להתבטאויות עצמן, הוא היעדר ההתנערות של האחים היהודים מהן. יש לכך סיבה טובה: ההתנתקות היא אסון תיאולוגי.

התפיסה של האחים היהודים היא שאין נסיגות בגאולה. ההתנתקות היתה חתיכת נסיגה. זו הסיבה שהם ניסו, מלכתחילה, לתאר אותה כטרגדיה. הם הצליחו בדבר אחד: להשכיח את המציאות של רצועת עזה ב-2004. אף אחד כבר לא זוכר את ציר פילדלפי, את העובדה שהיו קסאמים הרבה לפני ההתנתקות, את הרג החיילות בנצרים – ואת העובדה שרוב גדול של הציבור, בכלל זה בנימין נתניהו, תמך פעם אחר פעם בהתנתקות.

מתחת לציפוי הנוצץ של בנט, זה מה שמציגה המפלגה שלו: תאווה למחנות השמדה, ושנאה גם של רוב הציבור היהודי. השאלה שלא הספקתי לשאול את בוארון היא האם הוא חושב שיש להכניס למחנות השמדה לא רק עמלקים אלא גם את מתנגדי ההתנתקות ואנשי “ערב רב.”

אולי טוב שלא קיבלתי תשובה.

עדכון: ערוץ 10 חשף הערב שבשנת 2008 אמר בוארון ש”רבני ופעילי התנועה, כמו כל יהודי העולם, מייחלים ליום שבו יימחק מסגד אל אקצה בפועל ולא רק בתכנית פוטושופ. יותר מדי זמן אנחנו מחכים ליום הזה. כשזה יקרה יעלו יהודי כל העולם לירושלים כדי לבנות את בית המקדש האהוב ואף מוסלמי לא יעז לפתוח פיו לעומתנו.” ה”תנועה” המדוברת היא “מעייני הישועה.” אני ממתין בכליון עיניים לכאילו-הכחשה של בנט: “יו”ר התנועה מתנגד להרס מסגדי אל אקצה והצהיר על כך בעבר.”

בעצם, לא. הכחשה כזו בנט לא יוכל להוציא, או שהוא גמור. אלה האחים היהודים. כך הם נראים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ריצ'רד ניקסון, יש לך יורשים

הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור החי הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום הזה – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון היה בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא הגיעה מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז היה צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם זה תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון הזה כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור חי שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, היה צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר היה לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. זה לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא הזה? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את זה.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח הזה הגיע ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא היה שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – כי כך אפשר היה לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. כי השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – הגיעה גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שום משיחים לא יבואו

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: זה משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם כי היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל חיי הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל נניח אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית הזניחה – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, זניח. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד כה שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה יהיה מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי זה המצב של “ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון הזה, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)