החברים של ג'ורג'

אלה לא חמגשיות, הטמטום בוער בראש חוצות, וארדן מחלק את ירושלים

עוד שלוש הערות על המצב

אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.

נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.

אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.

ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.

כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.

כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.

עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.

אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.

גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.

המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.

וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד אמון הציבור

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען היה מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי היה תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו זה פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג היה מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא היה פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רבותי, ההיסטוריה חוזרת

החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח

מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.

השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.

בולשיט.

בולשיט ציוני נקי.

מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.

רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.

אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.

שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.

בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.

אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)

ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.

כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.

וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.

אופס. לא נעים.

אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.

מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.

והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”

ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.

עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.

ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.

חשבו שניה על המשמעות של המשפט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ידענו שהוא שקרן, אבל פתולוגי?

אם למישהו היה ספק בכך שהנער לעניינים מלוכלכים משקר למחייתו, הגיע המפגש עם טראמפ ואישר את זה

אורן חזן והסלפי שלו לא מעניינים אותי. כל שניה שמוקדשת ליצור הזה רק מחזקת את האחיזה שלו במרכז הליכוד. משרה נתניהו והאמירה שלה על כך שהתקשורת שונאת אותה והעם אוהב, נו, אף אחד לא יכול היה לצפות למשהו אחר. אראל סג”ל העלה לשידור מתחזה לטראמפ? אי אפשר היה להתייחס אליו ברצינות כבר אחרי הפעם ההיא שבה הוא ייחס לבוגי יעלון פשע מלחמה על סמך פוסט בפייסבוק. לא, הפאשלה של אתמול – ויש להודות, היה מבחר – שייכת כולה לנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן.

הנה תקציר של הקריירה של גלעד ארדן: בשנות ה-90 הוא היה המומחה לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן, כשזה שימש כיד ימינו של בנימין נתניהו. גולת הכותרת של הקריירה של ארדן היתה הפצת כרזות “לבנת חבלה” כשלימור לבנת העזה למתוח ביקורת חלושה על מדיניותו של נתניהו. אז היה ארדן משהו בצעירי הליכוד; בעשרים השנים האחרונות, טיפס הפשפש במעלה הזנב והפך לחבר כנסת ואף לשר. באף אחד מתפקידיו לא הותיר חותם כלשהו, להוציא אולי החוק על קסדות אופניים.

בממשלה הנוכחית ארדן משמש כשר לבטחון פנים והשר למלחמה ב-BDS. סימן ההיכר שלו עד כה היה שקרים והפצת שנאה, תחום ההתמחות הישן שלו מימיו כנער לעניינים מלוכלכים. הוא טען שגל השריפות בנובמבר היה תוצאה של הצתות מצד פלסטינים – אבל עד כה לא סיפק בדל ראיה לטענה הזו. המשטרה שלו נכשלה במציאת ראיות והגשת כתבי אישום. זה לא הפריע לו להמשיך לשקר בנושא.

אחר כך הגיעה פרשת אום אל חיראן. היו בה למעשה שתי פרשות: הריגת המורה יעקוב אלקיאען על ידי חמושיו של ארדן, ופציעתו בכוונת-מכוון של ח”כ איימן עודה. בשתי הפרשות הקו הראשון והאחרון של ארדן היו שקרים בלתי פוסקים. במקרה של אלקיאען, טען ארדן – והוא דבק בגרסה הזו גם היום – שאלקיאען היה מחבל. במקרה של עודה, שנורה שעה שצעד לעבר קולות הירי, טען ארדן שהוא “הוביל הסתה ודרדר את המצב.” עד כה לא היתה חקירה נמרצת למדי כדי לברר מי ירה, ובאיזו סמכות, על חבר כנסת; ואחת הסיבות לכך שלא היתה חקירה כזו היא שארדן מיהר לתאר את הקורבן כתוקפן.

ואתמול, לרוע מזלו, ארדן נתפס משקר מול המצלמות. הוא אמר לנשיא טראמפ שהתאונה בתל אביב “אפשרי שהיתה מתקפת טרור.” הוא אמר את זה כשעה וחצי לאחר שהמשטרה הכריזה שמדובר בתאונה. בקיצור, ניסה לשכנע את טראמפ – לא שזה מסובך מדי – שבוצע פיגוע בזמן שהוא מגיע לישראל. רק שלא היה כל פיגוע, רק תאונת דרכים.

אחר כך, כשגילה ארדן שקלטו אותו, הוא ניסה למרוח את התקשורת, כהרגלו, וניסה לטעון שדווקא דברי המשטרה לא היו מדויקים. זה לא כל כך עבד. צריך לזכור את זה בפעם הבאה שהנער לעניינים מלוכלכים, שלמרבה הזוועה משמש כשר לבטחון פנים, יעשה שוב את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: להפיץ שנאה. יש לציין שלהפצת השנאה של ארדן יש מגפון רב עוצמה, בדמות הנטיה של כתבים להתייחס לגרסת המשטרה כאל אמת ולא כאל טענה. יש להתייחס לדבריו של ארדן כאל אלה של נתניהו: להניח שהם שקר זדוני עד שיוכח אחרת. להטיח את זה בפניו בכל מקום שיילך; להבהיר לו שהחליפה והקול הסמכותי לא עובדים עלינו. שלשקר ולאמת יש עדיין משמעות.

וכן, זה משמעותית יותר חשוב מהשטיקים של הסרסור מבולגריה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינת נתניהו נגד מני נפתלי

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם פלסטינים, די בחשד

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרוצחים במדים וסייעניהם

משטרת ישראל רצחה אזרח בדואי ואחר כך טפלה עליו אשמת טרור. מפיצי השנאה ארדן ואלשיך חייבים ללכת, והתקשורת חייבת ללמוד ספקנות

ביום רביעי פתחו חמושי משטרת ישראל באש חיה על רכב בישוב הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, וירו ביעקוב אבו אלקיאען. מיד לאחר מכן, החל הרכב של אלקיאען בנסיעה מהירה, פגע במספר שוטרים, ולטענת המשטרה נהרג כתוצאה מכך השוטר ארז לוי.

המשטרה מיהרה להודיע שזה היה פיגוע דריסה, ושאלקיאען היה פעיל דאע”ש. שר המשטרה ארדן טען שהוא היה “מחבל השייך לתנועה האיסלמית.” גופתו של לוי נקברה במהירות, מבלי שנערכה בה נתיחה לאחר המוות. בהלווייתו התייחס המפכ”ל, רוני אלשיך, לפעילות דאע”ש בקרב פלסטינים ישראלים. התקשורת הישראלית, כהרגלה, מיהרה לאמץ את גרסת החמושים, והכריזה על פיגוע.

הסיפור התחיל להתפורר מהר מאד. עבדכם הנאמן שם לב בזמן אמת שהמשטרה הפעילה את נוהל המרמרה – הכריזה על שטח צבאי סגור, לא נתנה לעיתונאים להגיע למקום, תוך שהיא מפציצה את התקשורת בגרסאות וזו בולעת אותן. נמסר שבביתו של אלקיאען נמצאו שלושה גליונות של ישראל היום, שיש בהם כותרת על דאע”ש; נמסר שכמה מקרובי משפחתו נחשדו בחברות בדאע”ש. כל זה היה קלוש למדי (למשל, האם מישהו טרח לברר מה יש בשאר הגליונות ההם של ישראל היום – אולי ידיעה על אום אל חיראן? אולי ידיעה על בית ספרו של אלקיאען?) והטיוח הסריח.

בערב, לאחר שגם הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, קישר בין אלקיאען ודאע”ש (הוא מכחיש את זה ביממה האחרונה, אז כדאי לזכור), צץ סרטון של המל”ט שהיה באזור. שם נראה די בבירור שהרכב של אלקיאען נע במהירות איטית לצד השוטרים, עד שאלה פותחים עליו באש. המשטרה ניסתה לעבוד על הציבור בשתי דרכים: הפיצה גרסה משלה של הסרטון, שבו בעריכה מגושמת העלימה את הירי, ואחר כך טענה שזה היה בעצם ירי באוויר.

בינתיים, אנשי Forensic Architecture (שמתמחים בשחזור זירות ירי של חמושים למיניהם באמצעות שילוב בין צילומים מכמה זוויות) וקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ערכו בדיקה משלהם של הסרטון. המסקנה שלהם היתה שהירי שהמשטרה ניסתה לטעון שהוא ירי באוויר היה ירי מכוון היטב. הבדיקה שלהם (שפורסמה באתר שיחה מקומית) העלתה עוד שלאחר שרכבו של אלקיאען נבלם, ביצעו בו החמושים וידוא הריגה. חשוב להתייחס כאן לדבריו הלכאורה לא מובנים של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן, למחרת האירוע: “שוטר נאלץ להחליט בשבריר שניה האם הוא מתמודד אם אירוע טרור או אירוע פשיעה.”

על פניו, משפט תמוה. מה זה משנה מה המניע של האדם שמולו ניצב השוטר? מה שמשנה הוא היכולות שלו. האם הוא חמוש? במה? עד כמה הוא מהווה סכנה? האם השוטר יכול לנטרל את האיום שהוא מציב מבלי להרוג אותו? אלא שלמשפט יש משמעות. ארדן מתייחס כאן לדוקטרינה השקטה שאומרת שחשודים בטרור אינם בני אדם, אין לעצור אותם ואין להביא אותם למשפט, אלא יש לבצע בהם הוצאה להורג במקום – הדוקטרינה הידועה כ”מחבל לא צריך לצאת חי.” רשמית, כמובן, הדוקטרינה הזו בלתי חוקית, כפי שרשמית המונח הצבאי “וידוא הריגה” משמעו “רצח.” אבל ארדן רואה בצורך של השוטר להבחין בין מי שנתפס כפושע לבין מי שנתפס כאויב עוד מעמסה על כוחות הבטחון. מכאן אנחנו צריכים לשאול: מה טעם ראה ארדן להתייחס ל”החלטה בשבריר שניה” יום אחרי הירי באל קיאען? האם הוא ידע שחמושיו ביצעו “וידוא הריגה”? האם הוא כבר מכין את הקרקע לחקירה שתבוא?

אתמול (ו’) קרו שני דברים. בבוקר, עתרה משפחת אלקיאען לבג”ץ כדי לקבל את גופת בנה, כי המדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון מסרבת לאפשר להביא את גוםתו לקבורה אלא בתנאיה. האזרחות הישראלית שלו? היא תמיד היתה קליפה ריקה, הוא לא יהודי. בערב, פרסם ערוץ 10 את תוצאת נתיחת גופתו של אלקיאען. עלו ממנה שני ממצאים עיקריים.

ראשית, קליע ריסק את ברכו של אלקיאען, הברך שדרכה על דוושת הגז. מכאן סביר מאד להניח שההאצה הפתאומית שלו נובעת לא רק מהתגובה האינסטינקטיביץ של אדם שיורים עליו, אלא מחוסר יכולת פיזית להפסיק את התאוצה. שנית, היא העלתה שלמרות “וידוא ההריגה” של החמושים, אלקיאען גסס בשטח שעות מבלי לקבל טיפול רפואי – טיפול שיש סבירות שהיה מציל את חייו.

בשעות שבהן אלקיאען גסס ביסורים, המשטרה סגרה את האזור והכריזה עליו כשטח צבאי סגור, שיקרה לעיתונאים שמדובר בפיגוע (בעוד שהיה מדובר באירוע שלא נחקר), מכרה להם בולשיט על גליונות של “ישראל היום” – והעיתונאים לא שאלו שאלות מיותרות.

כל מי שהיה מעורב באירוע הזה, מהשוטרים שירו, עבור במפקד הכוחות וכלה באלשיך וארדן, חייב להיחקר. מפקד הכוחות שהניח לאדם פצוע לגסוס למוות צריך לעמוד לדין על הריגה. דובר המשטרה, ששיקר, צריך לעלות על טיל. אלשיך, שהפיץ שנאה כלפי הציבור הפלסטיני ישראלי, צריך לעוף. הוא מלכתחילה לא היה מתאים לתפקיד מפקד המשטרה ואחרי זה, אין שום סיבה שיישאר בתפקידו.

וארדן – אחחחח, הנער לעניינים מלוכלכים. ממנו חייבים לעשות דוגמא. מפיץ השנאה הזה, באותה התייחסות שלו ל”החלטה בשבריר שניה, גם התייחס לטענה ש”לוחמי האש” (פעם קראנו להם כבאים) נלחמים בהצתות טרור. בכך הוא שב וחוזר על עלילה שכבר הופרכה – עלילה שהוא עצמו הפיץ. במדינה שפויה, אדם שמפיץ שנאה סדרתית כלפי 20% מהאוכלוסיה לא יכול להשאר בתפקידו.

הפרשה לא צריכה להסתיים כאן. אזרח ישראלי נרצח – כן, השילוב בין ירי לא מוצדק ל”ווידוא הריגה” למניעת טיפול רפואי יוצר רצח; כנראה שאין אדם אחד שנושא באחריות המשפטית לרצח, אבל זהו רצח על ידי מערכת – על ידי האנשים שאמורים היו לשמור על בטחונו. האנשים שאמורים היו להגן עליו מנעו ממנו טיפול רפואי שהיה מציל את חייו. הוא הוכפש כמחבל על ידי מפקד המשטרה ועל ידי השר לבטחון פנים, ככל הנראה כדי להגן על התחת שלהם ועל זה של פקודיהם.

חברת הכנסת זהבה גלאון קראה היום (ז’) להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה את תרבות השקר של המשטרה, שזיהתה ועדת אור, ואת העובדה שהמשטרה מעולם לא טוהרה ממנה. אישית, אני לא בטוח שזה יספיק. במצב שבו שר המשטרה והמפכ”ל מגדירים אזרחים כאויבים, אולי אין ברירה אלא לפנות לקהילה הבינלאומית כדי שתגן על האזרחים הישראלים-פלסטינים מפני ממשלתם.

וכרגיל, קלון מיוחד שמור לעיתונות היהודית, זו שתמיד בולעת את הצ’יזבט המשטרתי על “הוא נורה בעת נסיון בריח…”, אה, סליחה, “הוא נורה בעת נסיון פיגוע” בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק את העובדות; מי שמעניקה לחמושים את החסיון הבסיסי שבו כולם כבר יודעים מה קרה ועל כן אין טעם בכלל לחקור. מאלשיך, ארדן ולמרבה הצער השוטר הממוצע אין לנו יותר מדי ציפיות. מעיתונאים, עדיין, מצפים ליותר.

כל זה, כמובן, בלי להתייחס לסיבה שהשוטרים היו שם בכלל: טיהור אתני, פינוי תושבים לא יהודים כדי להקים ישוב יהודי במקומם. כל זה, גם בלי להתייחס לכך שהמשטרה ירתה קליעי ספוג בחבר הכנסת איימן עודה ואחר כך פוצצה במכות את חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מה שאפילו לא זכה לדיווח בתקשורת היהודית. לכל זה, למרבה הצער, כבר התרגלנו. אוי לנו אם נתרגל גם לרצח על ידי חמושים במדים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כי היינו בזבזניים עד מאד

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)