רעידת האדמה שלא קרתה
בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”
המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.
אילו.
משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.
וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.
מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.
עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.
הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.
זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!
במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.
כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.
אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.
בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:
“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”
בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.
או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.
חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.
ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.
אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.
אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.
וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות