החברים של ג'ורג'

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור היה להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את זה הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרכז קורס

שלושה אירועים בשבוע האחרון מעידים על המקום בו אנחנו עומדים: נורמליזציה של היודו נאציזם

בזמן שטקסט זה נכתב, מספר הפצועים מאל אקצה ממשיך לעלות. היום חל, בצירוף מקרים מדאיב, גם איד אל אדחה, החג החשוב בשנה המוסלמית, וגם ט’ באב, התאריך הלא נכון שבו נקבו כותבי התלמוד כיום השנה לחורבן המקדש. בפגישה שנערכה בסוף השבוע בין ראש הממשלה נתניהו וראשי המשטרה ושירות הבטחון, הוחלט למנוע את עליית היהודים להר היום מחשש לאלימות. נזכיר שאין שום מצווה הלכתית להגיע להר הבית; שהרבנות הראשית, למעשה, אוסרת על עליה לשם (והרב הראשי הספרדי חזר על האיסור היום); שאל אקצה הוא מסגד, בהפרעות קלות, מאז שנת 640 בערך; ושהמטרה של עליית יהודים לחראם א שריף היא במוצהר פוליטית ולא דתית – הפגנת אדנות.

אז נתניהו קיבל החלטה מושכלת, אבל הבוקר היודונאצים נעמדו על הרגליים האחוריות ונערו נערה גדולה ומרה. בצלאל סמוטריץ’ שכח שהוא שר בקבינט ודיבר על החלטה “להכנע לטרור ולאלימות הערבית” וכינה אותה “בושה וחרפה.” איילת שקד ציטטה ישירות את אורי צבי גרינברג על “השולט בהר, שולט בארץ” ודרשה לאפשר להעלות יהודים לחראם א שריף ומיד.

נתניהו קיבל החלטה בסוף השבוע, אבל אחרי הכל הוא רב עם שקד וסמוטריץ’, ועל כן, מחשש שיראה פחות קיצוני מהם, הוא מיהר להפוך את החלטתו. משטרת ירושלים הסתערה על חראם א שריף במטחי גז ורימוני הלם כדי לפזר את המתפללים; ח”כ אחמד טיבי, שנכח במקום, אמר שהאלימות החלה ללא כל התרעה וללא כל פרובוקציה. מי שראה כמה הפגנות בגדה המערבית מכיר את המצב הזה היטב.

הרעש שאתם שומעים הוא חברי מפלגת כחול לבן מבצעים חיקוי של דג. בראיון שהעניק היום גנץ לטמקא (שבו הוכיח שוב שהוא לא ראוי לתפקיד ראש הממשלה, אבל נניח לזה) כל מה שהיה לו לומר על הר הבית הוא שהוא “לא מגלגל אחריות.” על היכולת של קומץ משוגעים שרוצים מלחמת גוג ומגוג להזיז בקלילות את ראש הממשלה באחד המקומות הנפיצים בעולם, לא אמר דבר. אחרי הכל, לגמרי יתכן שהוא יצטרך את הפסיכים האלה כחברים בקואליציה שיבנה. הם לגיטימיים עכשיו, הם המיינסטרים. גנץ הוא זה שצריך להציג את עצמו ימני כדי להיראות ראוי לשבת איתם.

בשבוע שעבר, הוענק פרס כלשהו ליצחק גינזבורג, אולי הרב היודונאצי ביותר בישראל. האיש שנתן את ההסכמות ל”תורת המלך”, האיש שהישיבה שלו ביצהר היא הלב הפועם של הטרור היהודי. בין האנשים שנכחו במקום היו בצלאל סמוטריץ’, שר התחבורה, ורפי פרץ, שר החינוך. פרצה סערה זוטא כאשר הסתבר שהאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך מימן את הפרס; האגף מיהר למשוך את תמיכתו. פרץ דווקא הגיע לטקס. וכלום. כמה שמאלנים מחו מול האירוע, וזהו. עוד יום במדינת ישראל.

באמצע השבוע שעבר, סיפקה מכינת בני עלי את מנת התשפוכת הקבועה שלה: אחד אלעזר קשתיאל בישר לחניכיו – המיועדים לקצונה – שהפתרון הרצוי לשאלת הפלסטינים היא שעבוד שלהם. לטובתם, כמובן, שהרי בכך יקשרו את עצמם לעם מוצלח: “בוא תהיה עבד שלי, בוא תהיה שותף להצלחה.” בני עלי היא ספינת הדגל של הציונות הדתית. שקט ודממה נרשמו בקרב אנשי המרכז-לכאורה. הם נכנסים בחרדים פה ושם; אלה, אחרי הכל, לא משרתים בצבא. אבל לא מדברים סרה ביודו נאצים של סמוטריץ’ ושקד.

לא היה מסובך מדי לתקוף את שקד וסמוטריץ’ באמצעות היהדות דווקא. לא האורתודוקסית, כמובן. יאיר לפיד הכריז על עצמו פעם כיהודי רפורמי, כנראה למגינת ליבם של רבנים רפורמים. אילו רצה, הוא יכול היה לצטט את יהוה המשתיק את המלאכים השרים עם טביעת צבא פרעה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” אפשר היה להעמיד כנגד הסמוטריצ’ים את האידיאל של תיקון עולם שמפעם, למשל, ביהודי ארה”ב. אבל זה לא יקרה, כי בסופו של דבר המרכז היהודי מאמין בעליונות יהודית לא פחות מאשר הימין היהודי. ובסופו של דבר, למרכז היהודי אין תשובה לשאלה של הימין הדתי, “אם אתה לא מקבל את התורה, מה אתה עושה פה?” הרי המדינה הוקמה על גזל ורצח; לצדנו עומד יהוה עם אגודל מונף; מי ניצב בצד שלך?

ללפידים ולגנצים אין תשובה, או – גרוע משמעותית יותר – הם מפחדים להשמיע אותה בשל חשבונאות זולה כלשהי. ועל כן נמשיך להתדרדר הלאה, היודו נאצים יהפכו למרכז החדש בעקביות. לםני 35 שנים, הכנסת הקיאה מתוכה את כהנא. ח”כים יצאו כשהוא נואם. היום לפיד וגנץ ימכרו את נשמתם בעבוד נזיד העדשים של יורשיו, ויחנקו בכך כל סיכוי למדינה דמוקרטית. זאת יש לזכור: הימין הקיצוני מנצח כאשר המרכז קורס. ושלנו קרס מזמן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

געגועי (בערבון מוגבל) לכהנא

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האיש החזק-נבעך

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקראת דיקטטורה

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

החיה שזוחלת מחברון כדי להיוולד

לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד נגד הכרזת העצמאות

הכנסת הפילה היום, בסיוע יש לפיד, את הצעת חוק השוויון

כנסת ישראל הפילה היום (ד’), ברוב של 71 מול 38, את הצעת חוק השוויון של ח”כ מוסי רז (מרצ). נוסח הצעת החוק היה פשוט למדי: “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות מדיני גמור בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.” ציטוט ישיר ממגילת העצמאות של ישראל, שהכנסת הנוכחית גמרה אומר לקבור קבורת חמור.

חדי העין שביניכם שמו לב שבקואליציה חברים כעת רק 61 חברי כנסת, בעוד שמספר המתנגדים גבוה בעשרה. אל הקואליציה הצטרפו חברי הכנסת של יש עתיד, כשבראש הגדוד צעד אצבעוני המפקד, יאיר לפיד. הצביע נגד גם עפר שלח, כנראה כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו שהפסיק להיות האכזבה הגדולה של הפוליטיקאי הישראלית. בצד האופוזיציוני, חלק ניכר מחברי המחנ”צ ברחו מההצבעה.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בשוויון בין האזרחים הישראלים. בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ מצא – או, בלשון נקיה פחות, המציא – השתמעויות של שוויון בחוקים, כשהוא נשען שוב ושוב על האדים של מגילת העצמאות, שאין לה תוקף חוקי. אחרי ההצבעה היום, יהיה קשה הרבה יותר להשען עליה כטיעון משפטי – מה גם שבג”ץ נרתע, הרבה יותר מבעבר, מפסיקות עקרוניות.

בעקבות המחאה שלאחר חוק הלאום, הבטיח נתניהו להחריג ממנו איכשהו את העדה הדרוזית. אולי ייתן להם אות יהודי של כבוד. היום הוא סגר את הדלת בפני האפשרות של שוויון.

יחד איתו עמדה המפלגה שמעמידה פני מפלגת מרכז, בזמן שהיא gateway drug אל הימין הקשה. ובצד, מפוחדים, עמדו חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה. יחד עם הימין, הם מייצגים את הגוש הציוני הקשה, זה שבחר שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אלא מדינה יהודית. יש עתיד, כך נאמר – המידע איננו מולי – התנגדה לחוק בטענה שהוא לא “יהודי” מספיק: שהוא מדגיש את הדמוקרטיה על חשבון היהדות.

ובכך שמטה את עצם התפיסה שיהדות אורתודוקסית יכולה להיות שוויונית.

הכנסת הישראלית אמרה היום ל-20% מאזרחיה שהיא תדרוש מהם נאמנות, אבל לא תעניק להם אזרחות מלאה; שאזרחותם היא על תנאי בלבד, אזרחות סוג ב’, כפופה לרצון הרוב היהודי. במקביל, היא העבירה בקריאה טרומית את הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ’, שתרחיב את גודל הישובים שיוכלו לפסול דיירים על רקע “אי התאמה למרקם החברתי”, מ-400 ל-700.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)