המלחמה שישראל מנהלת בעזה היא מלחמה על המשך הלגיטימציה של הכיבוש. יש לה מעט מאד קשר לבטחון

אביגדור ליברמן, שר הבטחון של ישראל – כן, המשפט הזה עדיין מצחיק – הודיע היום (ז’) על הצרת תחום הדיג של הרצועה מתשעה מייל ימיים לשישה מייל ימיים. זאת, לדבריו, בשל “ההתפרעויות האלימות בסוף השבוע בגדר והנסיונות לפגוע בכוחות צה”ל ולהוציא משטי התרסה.” בהתפרעויות האלימות של צה”ל בגדר, יש לציין, הרגו חמושיו בסוף השבוע שני פלסטינים ופצעו עשרות מהם; אף חמוש ישראלי לא נפגע.

“משטי ההתרסה” שעליהם מדבר ליברמן הם נסיונות של עזתים לפרוץ את המצור הימי הישראלי ולצאת החוצה מהרצועה. אף שהמשטים הללו אינם מאיימים בשום צורה על ישראל או על חמושיה, החמושים יורים אש חיה על המשטים הללו – שכל מטרתם נעה בין הפגנה נואשת של מצבם של אנשים שנולדו לתוך מצור ובין רצון לברוח ממנו. צה”ל ירה בעשרות עזתים – מספר הנפגעים המדויק לא ברור – בזמן שניסו לצאת מעזה לא לעבר ישראל, אלא לעבר הים.

ככה זה כשצריך לשמור על הכלא הגדול בעולם ולוודא שהאסירים לא יברחו ממנו.

למילים של ליברמן, למרבה הצער, יש משמעות בשטח. הן יגבו חיים. כשצה”ל מצמצם את שטח הדיג של הרצועה, המשמעות היא יותר ירי על דייגים עזתים. יותר אנשים ייפצעו ויותר אנשים ייהרגו, הכל על שמירת הסטטוס קוו בכלא. להרג הזה, כמו להרג היומיומי ברצועה – בין יום שישי הקודם לאתמול, לא כולל אתמול, הרגה ישראל תשעה עזתים, ביניהם בן 12, בן 14 ובן 78 – אין שום קשר לבטחונה של ישראל.

ולראיה: במהלך המריבות המתוקשרות בין ליברמן לשר החינוך בנט – הבדיחה הזו, למרבה הצער, מצחיקה פחות – שב בנט וטען שעזתים נכנסים שוב ושוב לישראל וחוזרים בלא פגע, לעתים אחרי שהציבו דגל ראווה על איזה מוצב נטוש של צה”ל. מקור ראשון דיווח בסוף השבוע על עלבון של חמושים ישראלים שטוענים שלא נותנים להם יד חופשית לירי וכתוצאה מכך עשרות עזתים חודרים לעזה.

עצרו את המדפסות!

בחצי השנה האחרונה אמרו לנו שוב ושוב שהרצח הקבוע על הגדר הכרחי, משום שאם לא נהרוג את המפגינים הם יפרצו לשטח ישראל ומיד יסתערו על הקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם ויבצעו בו טבח. עכשיו אתם אומרים לנו שעשרות עזתים נכנסים לישראל… ותולים סמרטוט ואחר כך חוזרים לרצועה?

בלי שום טבח? הרג? רצח? משהו? סתם תולים משהו ומסתובבים? בשביל זה הרגנו מאות אנשים? ויש לכם את החוצפה לטעון שלא נותנים להרוג יותר? ואתם, העיתונאים – איך אתם נותנים לדבר כזה לעבור? התפקיד שלכם הוא לא ללקק למשטר, הוא לבקר אותו. כן, אני יודע. זה לא יהיה פופולרי. אז מה? נכנסתם לתפקיד הזה בשביל תחרות לייקים?

במקביל, התראיין בסוף השבוע מנהיג החמאס יחיא סינוואר בידיעות אחרונות. באופן מדאיג משהו, סינוואר נשמע הרבה יותר מחובר למציאות מכל מנהיג ישראלי שמדבר על רצועת עזה. הוא אמר דברים פשוטים מאד: הוא לא רוצה להלחם (”אף אחד לא רוצה לנהל מלחמה עם ארבע רוגטקות כנגד מעצמה גרעינית”), אבל אם לא תהיה לו ברירה – הוא יילחם. ואחרי סיבוב הלחימה הבא, עדיין נהיה באותו מקום – אם כי יתכן שהפעם לישראל לא תהיה ברירה אלא לכבוש את הרצועה.

ברקע מתקתק שעון: האו”ם הגיע למסקנה שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם בתוך שנה וחצי. זה אומר שעוד שנה וחצי ישראל תצטרך לקחת על עצמה אחריות לאסון הומניטרי רחב היקף – משום אליבא דכולי עלמא ובניגוד לשקרים שמנהיגי ישראל מספרים לאזרחיהם, אף אחד לא חושב שהשליטה הישראלית ברצועה נגמרה, ומאחר והיא שולטת עליה היא גם אחראית עליה.

הדרישות של סינוואר פשוטות: הפסקת אש מוחלטת – תמורת הפסקה מוחלטת של המצור על הרצועה. הוא צודק לחלוטין באומרו שהמצור הוא פעולה צבאית מתמשכת נגד תושבי הרצועה ושהיא צריכה להפסק.

אלמלא הכרתי את מערכת הבטחון הישראלית, הייתי מתייחס ברצינות לטענות שלה שנמל בעזה עשוי לפגוע בבטחונה של ישראל. לאור העובדה שישראל מוכנה להעביר סחורה מעזה לנתב”ג אבל לא לגדה המערבית, כפי שראינו בפרשת המשקפים, ולאור העובדה שעזתים חוצים את הגדר וחוזרים לרצועה במקום לרצוח ישראלים בשנתם, אפשר לפטור את הטענה שמדובר באיזושהי סכנה לישראל במשיכת כתף. צריך להסתכל לא על מה שהמערכת אומרת אלא על מה שהיא עושה.

ומה שהיא עושה הוא יישום של תפיסה ישנה שנובעת ממוחו הקודח של עמוס גלעד, אולי איש המודיעין המזיק ביותר בישראל מאז אלי זעירא: מדיניות הבידול. בקצרה, התפיסה היא שיש להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, מכמה סיבות. ראשית, מתוך תקוות שווא שמצרים תיקח את האחריות על הרצועה. א-סיסי צריך את זה כמו חור בראש וגם מורסי לא התלהב מהרעיון. למעשה, מצרים לא רצתה את רצועת עזה כבר בהסכמי השלום עם ישראל, ב-1978. אין שום סיבה ש-40 שנה לאחר מעשה היא תרצה בה.

אופציה ב’, השתוקה יותר והמרכזית יותר, היא המטרה האמיתית: העמדת פנים כביכול יש מיני-מדינה פלסטינית ברצועה, כך שלא יספרו את תושבי הרצועה כחלק מהעם הפלסטיני ואפשר יהיה לנסות להסוות את העובדה שבין הים לירדן היהודים הפכו למיעוט. אם לרצועה תהיה גישה משלה לים, אם היא תוכל לסחור, עשויים לקרות שני דברים: קודם כל, שהיא עשויה אם לא לשגשג אז להשתקם, מה שייראה ממש רע מבחינת hasbara, ושנית – שתושביה יבהירו שהם פלסטינים לגמרי. ואם תהיה להם גישה לגדה המערבית, ולו דרך מצרים וירדן, כל הפיקציות שבנה עמוס גלעד וכל תכניות הסיפוח והסיפוח מינוס של בנט ונתניהו ייראו בדיוק כמו מה שהן: אפרטהייד.

ישראל מחזיקה שני מיליוני אדם במצור בלתי פוסק, והורגת בהם כל כמה שעות; ומנהיגיה לא משלמים על כך כל מחיר פוליטי. להיפך. כך שעצם ההיענות לדרישה הסבירה של סינוואר, להפסיק את המצור תכניס את הממשלה למשבר של ממש. בנט יאשים את נתניהו וליברמן בסיכון בטחון ישראל, ולאף אחד מהם אין את הרצון, היכולת או סיבה להתמודד עם דעת הקהל שאדישה לדם פלסטינים. המחיר שארבע הרוגטקות של סינוואר גובה מישראל זניח; זניח מספיק כדי שישראל תתעלם מההצעה שלו לחלוטין, והיא תשקע כאילו מעולם לא עלתה.

אחרי הכל, בניגוד לסאדאת סינוואר לא יכול לגבות מישראל אלפי הרוגים, וכוח הוא השפה היחידה שישראל מבינה. עד שיסודותיה יתמוטטו.

עוד דבר אחד: מסתבר שהבהמה הירוקה משלמת לגוף עלום כלשהו כדי שינטר את השיח בישראל, והיא עוקבת אחרי בלוגרים, מעצבי דעת קהל וכמה פוליטיקאים. ביממה האחרונה התנצלה הבהמה בפני ח"כ שלי יחימוביץ’ בשל העובדה שעקבה אחריה, אבל משום מה לא טרחה להתנצל בפני. כן, אם תסתכלו תוכלו לראות שבסוף הרשימה מופיע גם “ההם.” הודיעו לחבריכם שהבלוג קיבל את אות האיכות של צה”ל. (מקווה שאמצא בקרוב את הזמן הנדרש להתייחסות רצינית יותר לפרשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת עזה – “רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה, לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת עזה. זה צריך היה להיות מפתיע: בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית, צריך היה לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן, להשאיר את עזה במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני של כ-70% ועל שיעור אבטלה של כ-40%.

זה איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה בקביעת המדיניות כלפי רצועת עזה. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת עזה. הבעיה העיקרית של הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, זה רק תירוץ – ותירוץ חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב. פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי; הוא גם חייב להאשים אןתם במצבם. באינתיפאדה השניה זה היה בוגי “החוליה החלשה” יעלון, במלחמת לבנון השניה היה זה הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולדבר על עזה.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים – של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו הכניס אותנו לסיבוב השני משום שחיפש נואשות תמונת נצחון, כזו שתכסה על התבוסה, ולאספסוף לא משנה כמה דם יש על המסגרת

כוחותינו המזוינים הצליחו אמש (ג’) לעשות את מה שהם מצטיינים בו: להרוג אזרחים. תקיפה של חיל האוויר הרגה בשכונת שייח רדואן את וידאד מוסטפא חרב דף, בת 28, אשתו של דף; ואת עלי מוחמד דיאב דף, בן שמונה חודשים, בנו. מצבו של דף עצמו לא ידוע אך ההערכה היא שהוא בחיים.

צריך לעקוב אחרי ההתרחשויות, כי מנסים לארגן לנו ספין קטן. אתמול אחרי הצהרים, כשמונה שעות לפני סוף הפסקת האש, ירה גורם לא ידוע רקטות לשטחים פתוחים בישראל – או, על כל פנים, כך טוענת ישראל. חמאס מכחיש בתוקף שאנשיו ביצעו את הירי הזה, וטוען שישראל פיברקה אותו. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לדבריו.

אבל יש, כפי שמציין יפה אמיר אורן, ראיה תומכת בטענת חמאס על פיה לא הוא ביצע את הירי: אם דף היה מודע לכך שאנשיו פתחו באש, הוא לא היה מסתכן בפגישה עם אשתו ובנו הפעוט בזמן שישראל וחמאס במצב עוינות גלוי. אז מה קרה פה?

די פשוט. ישראל קיבלה מודיעין על מקום המצאו של דף, והדרג המדיני הבכיר – נתניהו ויעלון – החליטו לזרוק לעזאזל את סיכויי הפסקת האש וללכת על חיסול. זה לא מידע שזמין בכל רגע, יושב על המדף. כפי שכתב היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר:

“הרי לנסות ולחסל בכיר כמו מוחמד דף, ששרד כבר ניסיונות חיסול קודמים, צריך מודיעין טוב שהושג מבעוד זמן על תנועותיו ומקום שהייתו, שמשתנים במהירות. האם מודיעין כזה הושג כך סתם פתאום, בתזמון מקרי ומיד לאחר ירי שלש רקטות לשטחים פתוחים בדרום?

לא נראה סביר, נכון? אז לא צריך להיות מומחה צבאי או מומחה למודיעין כדי להעלות תהייה זו.”

שלא יהיו לכם אשליות: הם ידעו שהם הורגים אשה ופעוט. זה מחיר שהם היו מוכנים לשלם, מתוך ידיעה בטוחה שאיש בישראל לא ידרוש אותו מהם. יעלון אמר לפני כעשור, אחרי ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, ש”הרשנו לעצמו להרוג את האשה”, אשתו של שחאדה שהמודיעין אמר שהיתה איתו בבית. ההפצצה ההיא הרגה גם 14 ילדים.

למה בוצע נסיון החיסול הזה, שדוחף את ישראל לעוד סיבוב של הסלמה מול רצועת עזה? מכמה סיבות. ראשית, חיסול הוא רפלקס מותנה של שירותי הבטחון שלנו. ברגע שמבוקש בכיר עולה על הכוונת, הם רוצים לחסל את המטרה ולא משנה מה יקרה. כך קיבלנו את חיסול שחאדה ואת חיסול ראאד כרמי, ששניהם הרגו באותה הזדמנות גם את הסיכויים לרגיעה. בשב”כ אמרו בשעתו, במידה של צדק מבחינתם, שהם אחראים על בטחון, קרי לדעתם חיסולים; ושאם יש שיקולים רחבים יותר, זה באחריותו של הדרג המדיני.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין כזה. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל זה, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור.

אבל נתניהו לא יכול היה לתת את זה, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ההפגזה באזור לוד, הירי הבלתי פוסק לאזור המרכז, עשו את שלהם. גם העובדה ש-64 חמושי צה”ל מתו שיחקה תפקיד. מצבו של נתניהו היה כל כך נואש, שהוא נמנע בשבוע שעבר מלכנס את הקבינט, מחשש מהדברים שייאמרו בו; ושהוא ניסה להסתיר מהשרים את הפרטים של הצעת הפסקת האש המצרית – מהלך שבמדינה שלוקחת ברצינות את הטענה שהיא מדינת חוק, היה צריך להביא להדחה מהירה ומשפט שלו, בעוון קשירת קשר נגד הדמוקרטיה. במשטר הישראלי, נזכיר, מי שמקבל את ההחלטות היא הממשלה. לא ראש הממשלה. אנחנו לא במשטר נשיאותי. עד כדי כך היה נתניהו נואש.

ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון.” המונח עצמו מגיע מימיו של בוגי יעלון כרמטכ”ל, מימי האובססיה סביב “צריבת התודעה”, והתפיסה שאומרת שהתודעה חשובה יותר מהמציאות. כמובן, בפועל מותו של דף לא ישנה הרבה. יקום מנהיג אחר לעז א דין אל קסאם. היסטורית, יש לציין, התנקשויות לא בהכרח שינו את מצבה של ישראל לטובה: הרבה אנשי בטחון היו מעדיפים, במבט לאחור, לא לרצוח את עבאס מוסאווי ולהעלות בכך את חסן נסראללה לתפקיד מזכ”ל החיזבאללה.

אבל, בהיעדר נצחון, נתניהו – והשב”כ, וצה”ל – היו מוכנים להסתפק בתמונת נצחון, כזו שתאפשר לאספסוף היהודי (קהל היעד של דובר צה”ל) לרקוד קצת על דם. לרוע מזלם, בינתיים דף לא בין המתים, והדם שנתניהו שפך, דם ילד קטן ואשה צעירה, כבר לא מספיק לאספסוף: הוא הורגל ליותר.

וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף. ישראל לא רוצה שלום. היא רוצה הכנעה, ובהעדר הכנעה – תמונת נצחון.

ולא משנה כמה דם ילדים יהיה על המסגרת. הם, אחרי הכל, לא יהודים. הם לא בני אדם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ועדת החקירה לכשל מלחמת עזה השלישית כבר באופק, ובצה”ל פועלים לפי התו”ל הקבוע: נועצים סכין בגב הדרג המדיני

כפי שחזה הבלוג הזה לפני כשבועיים, לצה”ל אין כל כוונה לכבוש את רצועת עזה. אין כל תועלת בכך. אתמול, אחרי שחמאס הרג עשרה חמושי צה”ל ביום אחד, נכנסה הבהמה הירוקה להתקף והודיעה לתושבי ג’בליה – כל ה-110,000 מהם – שהם צריכים להתפנות משם. לאיפה ואיך, ואיזה נתיב יהיה בטוח לתנועה, היא לא טרחה להודיע. זה לא חשוב לה.

אבל עכשיו, כשנכנסו רשמית לשלב ה”פאק-פאק-פאק-הם-יודעים-להלחם-הבני-זונות-איי-זה-כואב-שמישהו-יעשה-משהו-העלפ” של המבצע, בצה”ל קולטים שהם בבעיה. זו הולכת להיות תבוסה, והיא תהיה רשומה על שמם.

כן, תבוסה. מצב שבו צבא חזק לא מצליח להביס כוח חלש ממנו באופן ניכר, ונאלץ לסגת כשהכוח החלש יותר מחזיק באדמתו, נחשב לתבוסה. הצבא האמריקאי הובס בוויאטנם, אף שהרג הרבה יותר חיילי אויב משאיבד. שנים אחר כך יטענו פטריוטים אמריקאים בקול רם שההתקפות של הגנרל אייברמס ב-1970-1971 ריסקו למעשה את ההתנגדות לארה”ב; זה לא משנה. הצבא האמריקאי נסוג, ושנתיים אחר כך חדלה דרום ויאטנם להתקיים. הצבא הצרפתי הביס למעשה את ההתקוממות האלג’ירית באזור 1960; לא נותרה התנגדות צבאית אפקטיבית לצבא הצרפתי. ואף על פי כן, אלג’יריה היתה תבוסה: צרפת נסוגה מאלג’יר. באינתיפאדה הראשונה, הרג צה”ל מאות פלסטינים על כל חייל שאיבד, פצע אלפים וכלא עשרות אלפים; והיא היתה תבוסה, כי בסופה נאלצה ישראל לשאת ולתת על המשך שליטתה בגדה המערבית וברצועה. מלחמת יום הכיפורים, במובן זה, היתה תבוסה: למרות נצחונות צבאיים, חלקם מבריקים, מצרים הבהירה לישראל שהמחיר שהיא תשלם על המשך השליטה בסיני יהיה בלתי נסבל מבחינתה, וישראל נסוגה.

אז אם אחרי חודש של כתישה, אחרי יותר מאלף פלסטינים הרוגים, צה”ל יקפל את הזנב ויסוג מהרצועה בלי ששיפר באיזשהו אופן את מצבה של ישראל מול חמאס, ועוד אחרי שחמאס הוכיח שא. הוא לא נשבר וב. שהוא יודע יפה-יפה לגבות אבידות מצה”ל (פי חמישה מאבידות צה”ל בעופרת יצוקה), אז זו תהיה וואחד תבוסה. צה”ל ישדרג את חמאס למדרגת חיזבאללה.

תבוסה, אם תהיה, תהיה בעיקרה תבוסה צבאית. צה”ל, אחרי הכל, לא הכריע את חמאס. לממשלה אין מי יודע מה חלק בהחלטה הזו. אם צה”ל היה רוצה לצאת להתקפה רבתי על עמדות חמאס, ספק אם מישהו היה עוצר בעדו. אבל צה”ל בחר לדשדש בעזה במשך שבוע, מתוך תקווה שחצנית שעצם זה ישבור את החמאס.

זה לא קרה, ובפעם המי יודע מה כמה, צבא האויב התנהג באופן שמפתיע את צה”ל. כן, ההתנגדות של החמאס היתה קרת דם ועלתה במחיר חיים ניכר של תושבי עזה. זה מה שהתנגדות עממית עושה תמיד. אין לה נתיב אחר לנצחון. ויאטנם שילמה ביותר משני מיליוני (!) קורבנות על עצמאותה. רוב מוחלט של הוויאטנמים יאמרו לכם היום שהיה שווה. כמובן, לא הדור הנוכחי הוא ששילם את המחיר; קל לו יותר לדבר על המחיר ששילמו אבותיו. אבל זו מטרתה של מלחמת שחרור: להבטיח גורל טוב יותר, לא בהכרח לעצמך, אלא לצאצאיך.

אלא שצה”ל לא יכול להרשות לעצמו להודות בתבוסה. פעם אחר פעם, כשצה”ל ניגף בשדה הקרב, הוא עשה שתי פעולות: קודם כל, הוא הגביר את הפגיעה באזרחי האויב; ואחר כך, הוא זרק את התיק על הדרג המדיני. זה קרה אחרי מלחמת יוה”כ, שהיתה כשלון צבאי פר אקסלנס; אחרי מלחמת לבנון הראשונה; אחרי הדשדוש ברצועת הבטחון; אחרי לבנון השניה. במילים מנומסות פחות, צה”ל מפעיל עכשיו את נוהל סכין בגב הקבוע שלו.

הבוקר, תקף צה”ל את הדרג המדיני בשלוש נקודות. ל”הארץ” אמר “קצין בכיר” ש”המודיעין ידע ערב המבצע על 38 מנהרות, וכי ביוני 2013 הועבר דו”ח מפורט בעניין לראש הממשלה.” שימו לב לתאריך: מה שצה”ל אומר כאן הוא שראש הממשלה, שהודיע לכולנו לאחרונה עד כמה הוא מזועזע, מזועזע, מכך שיש מנהרות של חמאס, שיקר לנו בגסות. הוא ידע על המנהרות – הוא ידע עליהן שנה מראש. הרמז כאן גס למדי: אם תפתח עלינו את הפה, מר נתניהו, נדע בדיוק אילו מסמכים לשלוח לוועדת החקירה. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

“קצין בכיר” דיבר עם כתב טמקא, ו”סתר את הטענות שנשמעו לאחרונה במערכת הפוליטית, ולפיהן הדרד המדיני לא קיבל בזמן אמת את המידע המודיעיני שיסביר את עוצמת איום המנהרות. ‘אין סקירה מודיעינית בשנתיים האחרונות שלא כללה הסברים מפורשים,’ אמר, ‘הנתונים הונחו על כל השולחנות – של ראש הממשלה, שר הבטחון ושרי הקבינט.” וזה כבר מבדר, כי מה שקורה פה הוא שהנחש בנעליים שמשמש כשר הבטחון, שרגיל לתקוע סכינים בגב הממונים עליו, מגלה כעת שהצבא עושה לו בדיוק את מה שהוא עשה לממונים עליו.

תדרוך אחר שהעביר צה”ל לסוכן ההשפעה שלו בטמק… אה, סליחה, לכתב הצבאי של טמקא היה חריף אפילו יותר, ופה הסכין כבר מבצבצת מחוץ לנדן:

“לקצינים בשטח נדמה כי נתניהו ויעלון לא ממש יודעים מה המטרה שלהם, ובעיקר איך הם רוצים לפעול […] חוסר היכולת של הדרג המדיני להחליט על הכיוון להמשך בין הפסקת אש להרחבת המבצע פוגע בצה"ל וכפי שראינו אתמול עולה בחיי אדם. […] אחד הקצינים הבכירים אמר אתמול שאם הלחץ על ראש הממשלה כבד מדי ובמכלול השיקולים הוא חייב הפסקת אש אז אולי שיסיג את הכוחות, ואם לא – אז שישחרר את הקפיץ וייתן לצה"ל להילחם ולנצח.”

אתם מבינים? זה לא אנחנו שהפלגנו בשחצנותנו, שזלזלנו בחמאס, שהפעלנו כוח אש בלי מחשבה שקולה וחיסלנו את התמיכה הדיפלומטית במבצע; זה לא אנחנו ששלחנו פנימה חיילים עם נגמ”שים מזמן בר כוכבא ורק אחרי שאחד מהם נפגע הבאנו בבהילות נגמ”שים חדישים לזירה; זה לא אנחנו ששיקרנו לציבור שהחמאס נכנע בהמוניו ובכך יצרנו ציפיה לסיום מהיר; זו הממשלה אשמה. אם היא רק היתה נותנת לנו להלחם כמו שאנחנו רוצים… או, במילים אחרות, האנשים בחליפות תקעו לנו סכין בגב. אנחנו רצינו, אנחנו היינו מסוגלים, אבל כבלו את ידינו.

התלונה הקבועה של צבא מובס.

מעבר לכך, הודיע הצבא היום (ראו הקישור הראשון לטמקא) ש”בשום שלב לא ניתן יהיה להצהיר כי אין יותר מנהרות,” בתזמון מושלם לאמירה של הליצן של הקבינט, שר האוצר, ש”אנחנו לא נעצור, עד המנהרה האחרונה”; וכרמלה מנשה דיווחה הערב ברשת ב’, בשם הקצונה הבכירה, ש”היעדים שהוגדרו הושלמו ועכשיו על הממשלה להחליט הלאה.” כאן המקום להזכיר, כפי שעשה אורי משגב, שלמבצע “פאלוס זקוף” לא הוגדרו יעדים, אלא במושגים ערטילאיים: “החזרת השקט והבטחון לישובי הדרום לטווח ארוך” (גרסת נתניהו), או “החזרת השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט” (”גורם צבאי בכיר”.) העמדת יעדים היא צעד תבוני, אם הקטע שלך הוא הגשמת יעודים; הוא הרבה יותר מעיק אם אפשר למדוד את חוסר ההתקדמות שלך. נו, צה”ל: החזרתם את השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט? לא, אה?

אופס.

שתי הערות לסיום. קודם כל, לצה”ל אין שום הישגים רציניים מול החמאס. כן, הוא השמיד מנהרות. הן תיכרנה מחדש. זו רק שאלה של זמן. הן הוכיחו את עצמן, ולכן החמאס ישקיע בהן. מלאי הרקטות של חמאס דולל, כן, אבל לא יהיה מסובך לחדש אותו – רובן ממילא מתוצרת עצמית. כנ”ל לגבי הפצמ”רים, הגורם הקטלני באמת במערך הארטילריה הרעוע של חמאס. כן, צה”ל כנראה הרג 100-200 אנשי חמאס מהזרוע הצבאית – אבל בחמאס יוכלו להתנחם בכך שאם יש משהו שאין בו מחסור ברצועת עזה, הרי שזה בני טיפש עשרה חמומי מוח ושטופי לאומנות; ושסוכן הגיוס העיקרי של הארגון, המוכר כצבא הגנה לישראל, שוב עשה עבודה יוצאת דופן בעידוד המוטיבציה להתנגדות אלימה. חמאס ימלא את השורות, ומהר.

שנית, בפעם המי יודע כמה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התגלו כל החוליים הללו ועוד: צה”ל הוא החוליה החלשה. הוא הגורם שמסכן, בפשלונריות שלו, את שרידותה של ישראל; בדרישות התקציב המופרכות שלו, את הכלכלה הישראלית; ובכך שהוא הפרה הקדושה שלנו – את הדמוקרטיה הישראלית. אם יש מוסד שצריך לקחת אליו פטיש כבד ולנתץ אותו, בהנחה שישראל חפצת חיים, הרי זה צה”ל.

אלא שההנחה הזו שנויה במחלוקת. במדינה נורמלית, תבוסה צבאית היתה גוררת קריאות לרפורמה צבאית. בישראל, תבוסה צבאית תוביל לעוד התקרבנות, לקריאה לתת לצבא עוד תקציבים, לעוד קריאה לרדוף את ה”בוגדים” שהעזו לדבר נגדו, עוד קריאות להפוך את הצבא ל”יהודי יותר.” אם על ישראל לחיות, על צה”ל לעבור מן העולם – למות ולהבנות מחדש, כצבא שמתאים לגודלה של ישראל ולצרכיה; אבל מאחר וישראל עוצבה, מראשיתה ובמכוון, כמדינה שאין בה מוסד שזוכה להערצה פרט לצבא, רוב הישראלים יעדיפו להקריב את המדינה שלהם מאשר להכריח את הצבא שלהם להשתנות.

ככה זה.

ועוד דבר אחד: יש איזה רב ניו יורקי בעל מעמד, דיוויד סת’-קירשנר, שהצהיר קוממויות שאם הצבעת עבור חמאס, לישראל מותר להרוג אותך. מעבר לחוסר ההומניות המובנה – מדובר ברב, אחרי הכל – יש לי מבזק לחבר סת’-קירשנר: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 17 ומשהו. הבחירות שבהן ניצח חמאס היו ב-2006. אני מודע לכך שרבנים לא צריכים לעבור בחינות במקצועות ליבה, אז לנוחותו אציין שזה אומר שהן היו לפני (יותר מ)שמונה שנים. המשמעות היא שרוב אוכלוסיית עזה לא הצביעה עבור חמאס. תודה ששיחקת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שהנדסת אנוש בדרך כלל מתפוצצת בפרצוף, ושנסיונות להתערב בתהליכים היסטוריים של עם אחר גוררים אסון. והערה על הצעה להפסקת אש

משטר האחים קסטרו בקובה מחזיק מעמד כבר יותר מ-60 שנה, למרות שהוא משטר דכאני מאד, משום שהוא העניק לקובנים תשתית חינוך ובריאות יוצאת דופן. הקובנים אומרים לעצמם שכן, המצב נורא מבחינת זכויות אדם, אבל המצב היה נורא מבחינת זכויות אדם גם קודם. עכשיו יש לפחות רופא שיטפל בך ואוניברסיטה שתתן לילד שלך עתיד. זה מספיק חזק, מבחינת רובם, להמשיך להעניק תמיכה פסיבית – במובן של המנעות מהתקוממות – למשטר שבעייתי לא רק מבחינת זכויות אדם, אלא גם מבחינה כלכלית, בשל האמברגו האמריקאי.

כך גם תושבי עזה והחמאס. הם לא מרוצים ממנו, בלשון המעטה, וסביר להניח שאם היו נערכות בחירות לפני שבועיים, חמאס היה סופג מכה, אם לא מפלה.

דיקטטורה צבאית היתה לעזתים גם קודם, תחת השלטון הישראלי ואח"כ שלטון הרשות. אבל עכשיו, יש להם בתי חולים, מרפאות ובתי ספר. חמאס בנה אותם. בזמן שערפאת בנה עוד שירות בטחון ועוד מבנה כלא, חמאס השקיע במרפאות ובתי ספר, והציע את השירותים שלו לכל האוכלוסיה, בלי להבדיל בין תומכי הפלגים וכמעט בלי שחיתות. שתי הנקודות האחרונות השתנו מאז שהחמאס תפס שם את השלטון ב-2007, אבל לא מספיק.

בקיצור, חמאס היא תנועה שדאגה לעם שלה. זו הסיבה שיש לה תמיכה עממית נרחבת. והצורה היחידה שבה אפשר לגבש את העזתים סביב חמאס יותר מאשר בדרך כלל, במיוחד בתקופה שבה חמאס איבד מהזוהר שלו והתחילו לעלות תלונות על שחיתות, היא לתקוף אותו ואת אזרחי עזה ללא הבחנה.

ונחשו מה? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שישראל עשתה. ולא פעם אחת: שלוש פעמים לפחות: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. שלא לדבר על ההתקפות הבלתי פוסקות בין לבין.

ישראל לא יכולה למוטט את חמאס ברצועה. היא יכולה למוטט את המשטר שלו והיא יכולה לכבוש את הרצועה, אבל היא לא יכולה למוטט תנועה עממית שורשית, שקיימת בצורות שונות כבר כמעט 85 שנים. היחידים שיכולים להגיד לחמאס "לא," שיכולים לדחות את עסקת רווחה-תמורת-פונדמנטליזם שלו, שיכולים לומר שיכולה להיות רווחה בלי קנאות דתית, הם העזתים. והם יצטרכו לעשות את זה לבד, בלי התערבות, כי מה לעשות – הם בכל זאת פטריוטים והרגש הלאומי שלהם לא יסבול דחיה של חמאס אם זו תיראה כמו כניעה לתכתיב ישראלי.

רוצים למוטט את חמאס? זה לא יקרה ביום ולא בשנתיים. אבל כדי שזה יקרה, ישראל תצטרך לצאת לעזתים מהווריד. להתיר להם, למשל, לייצא סחורות ולצאת מהרצועה דרך הים. להעביר לידיהם את רישום האוכלוסין שלהם.

מה שכמובן לא יקרה, כי ישראל לא חושבת על עזה אלא כעל ילד הכאפות שלה, שעליו מוציאים את העצבים כשמשהו אחר לא עובד. אתם זוכרים איך התחיל הסיבוב הנוכחי, נכון? נתניהו שיקר לישראלים שחמאס חטף את שלושת הנערים ואחר כך התחיל לתקוף בעזה. ותקף, ותקף, ותקף – עד שהחמאס הפסיק להבליג (כן, כן, לא ישראל היא ה”מבליגה” בסיפור הזה.)

למה נתניהו עשה את זה? כי הוא ידע שלישראלים לא אכפת מכמה עזתים מתים ושזו דרך מצוינת להראות שהוא גבר-גבר מול החמאס. ואם החמאס אשכרה יצא למערכה – מה טוב. אפשר יהיה להיראות שוב נחוש באולפני הטלוויזיה. וכן, ימותו כמה מאות עזתים ולפחות ישראלי אחד, אבל לנתניהו זה שווה את המחיר.

ומי שמתפלא על התמיכה העזתית בחמאס, מוטב שיפנה מבטו את האספסוף היהודי, שדורש מהממשלה שלו לא רווחה, או הפסקת המלחמה – הוא דורש ממנה עוד ועוד דם, עד שיש פוליטיקאי-ערפדוּת כמו דני דנון ואביגדור ליברמן שמבינים שיש כאן על מה לרכב.

* * * *

ובנושא נלווה אך חשוב:

בשעות האחרונות, פרסם החמאס הצעה להפסקת אש של עשור מול ישראל, הצעה שזכתה גם לתמיכת הג’יהאד האיסלמי. התנאים שלו כוללים את: הרחקת הטנקים הישראליים מהגבול; הנחה לחקלאים פלסטינים לעבוד באדמות הצמודות לקו הגבול; שחרור כל האסירים שישראל עצרה מחדש אחרי חטיפת שלושת הנערים; הקלה בתנאי האסירים הפלסטיניים; הסרת המצור על עזה, תוך פתיחת מעברי הגבול לסחורות ולאנשים, ולאפשר את כניסת כל החומרים ההכרחיים לבניית נמל תעופה ונמל ימי, שיהיו תחת פיקוח האו”ם; הפיכת מעבר רפיח למעבר גבול בינלאומי בפיקוח האו”ם; אישור כניסת מתפללים מהרצועה לאל אקצה; המנעות מהתערבות בהליך הפוליטי הפלסטיני הפנימי; והרחבת אזור הדיג המורשה לעשרה קילומטרים. וכן, משום שזו הפסקת אש, ישראל לא תוכל לחדור לתחום האווירי של הרצועה.

אלו לא רק תנאים סבירים להפסקת אש; אלה גם תנאים שאם ימוממשו, יובילו לרווחה בעזה, לעליה ניכרת ברמת החיים שם, ובסופו של דבר להרחבת המעמד הבינוני העזתי – מהלכים שבסופם הארוך, לחלוטין עשויים להביא לקץ השליטה של החמאס ברצועה, מהלך שיתבצע על ידי העזתים עצמם. יתר על כן, הפסקת אש כזו תיתן לחמאס – ולג’יהאד – את כל האינטרס למנוע הפרות שלה. יהיה להם הרבה יותר מה להפסיד. זו תהיה השלמתה הסופית של ההתנתקות, נסיגה סופית של ישראל מהרצועה.

ובדיוק בשל כך, ממשלת ישראל צפויה לדחות את ההצעה של חמאס, ודחיית ההצעה הזו – הצעה הרבה יותר לגיטימית מהמשחק בנדמה לי בין ישראל ומצרים שלשום ואתמול – תתקבל כמעט בלי ערעור על ידי האוכלוסיה היהודית בישראל. למה? כי התרגלנו שעזה נמצאת בשליטה ישראלית, שהיא ילד הכאפות שלנו, עד כדי כך שעצם הרעיון של עצמאות עזתית אמיתית, שהם לא יהיו כפופים לפיקוח ישראלי כלל, הפך למשהו בלתי נתפס. מה שהיהודים (המילה כואבת? זכרו: הציבור היהודי התנער מהישראליות) רוצים הוא לשלוט בפלסטינים.

הם לא רוצים שלום. הם רוצים כניעה. את הרצון הזה עוטפים הפוליטיקאים היהודים ברטוריקה על ”מלחמה בטרור” ו”איך יוכל המערב לנצח.”

עוד דבר אחד: אז הצ’רצ’יל דה לה שאמטע שלנו העז לפטר את דני דנון. זה היה יותר משכנע אם הוא היה אוזר אומץ להתעסק עם מישהו בגודל שלו, כמו ליברמן. אל תעצרו את נשימתכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (הנה מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני זה, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין הזה, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – היה הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה לא מופעלת מכונת השיקוף ההולנדית בגבול רצועת עזה? כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הסיבה לו היא פוליטית

בשנת 2012, תרמה ממשלת הולנד שתי מכונות שיקוף ענקיות לישראל. המכונות הוצבו במחסום אלנבי, מעבר הגבול של הגדה עם ירדן ובעצם הפתח של תושבי הגדה לעולם, ובמעבר כרם שלום עם רצועת עזה, שמשמש למעבר סחורות. המטרה של המשקף היא להפוך את העברת הסחורות בין רצועת עזה ובין הגדה והעולם לקלה הרבה יותר. במקום לפרוק את כל המכולות ולעבור חבילה-חבילה, מכונת השיקוף מסוגלת לסרוק מכולה תוך שמונה שניות.

אם מקשיבים לדוברים הישראלים, זה אמור להיות אינטרס עליון של ישראל מול רצועת עזה. הנה שר החוץ ליברמן:

“מתי נגיע לשלום? לא באמצעות מתווכים, לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון. נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה עשרת אלפים דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות.”

הנה קמ”ט החקלאות של מתאם הפעולות בשטחים, אורי מדר:

“עלינו לנצל את השקט ששורר כיום, על מנת להכיר צד את הצד השני, כאשר אתם, הסוחרים, בעזרת שיתוף הפעולה הכלכלי, מהווים גורמים מרכזיים בהשפעה על היחסים בין הצדדים.”

וכמובן, ראש הממשלה נתניהו השפריץ לכל עבר אמירות ריקות על הצורך ב”שלום כלכלי.” אז למה מכונת השיקוף בגבול הרצועה לא מופעלת כדי לאפשר העברת סחורה מהרצועה לגדה, שהיא השוק הבסיסי של רצועת עזה?

כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הבטחון, כרגיל בישראל, הוא רק תירוץ. תירוץ מועיל מאד; תירוץ שמרגע שהפטרת אותו, יודעים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון, רוב הישראלים יאבדו עניין אוטומטית; אבל ביותר מדי מקרים, זה רק תירוץ, הונאה של הממשלה כלפי תושביה, שמטרתה להסתיר את מדיניותה, כי זו לא תעמוד באור שמש.

———

כשהולנד תרמה את המכונות, המטרה שלהן היתה במפורש להביא להגדלת היצוא מרצועת עזה, משהו שמעניין את ממשלת הולנד כבר שנים. זה לא קרה. יש מזכר הבנות שנחתם בין הולנד, הרשות הפלסטינית וישראל, שמכסה את הנושא. הוא מוזכר בהודעת מתאם הפעולות בשטחים, כאן:

“ב26 לפברואר 2012 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל והולנד על הצהרה משותפת להצבת מכשיר שיקוף בגשר אלנבי ובסופו של דבר גם במעבר כרם שלום. מטרת המשקף לאפשר הגדלת כמות הנוסעים מעזה ומיהודה ושומרון לירדן ומשם לארצות השונות בעולם.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום עוררה רוגז בפרלמנט ההולנדי. חברי הפרלמנט שם רצו לדעת מה קורה עם המכונה שהם שילמו עליה ולמה היא לא מופעלת למטרה שלשמה היא נקנתה. שר החוץ של הולנד לשעבר, אורי רוזנטל, אמר לפרלמנט ב-16.4.2012 ש”הולנד זכתה לשבחים בתחום זה משאר המדינות החברות באיחוד האירופי, שנדהמו שהולנד הצליחה להשיג את החתימות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית על מזכר הבנה. אלו הן העובדות.”

שר החוץ הנוכחי של הולנד, פרנס טימרמנס, אמר לפרלמנט ב-12.12.13 ש”הולנד הגיעה להסכמים עם הפלסטינים ועם ישראל על הדרך שבה ישתמשו בסורקים. ישראל הצהירה שיש לה עדיין הסתייגויות מאחד הסורקים בקשר למעבר סחורה בין עזה לגדה המערבית, והיא רוצה להמשיך לדון בכך. על כן, לא ניתן היה להכניס את הסורק לפעולה. אנו פשוט נמשיך לפתור את הבעיה הזו יחדיו.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום גרמה למשבר בין ישראל להולנד, וכתוצאה מכך ביטל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, בדצמבר האחרון את השתתפותו בחנוכת המשקף במחסום אלנבי, מאחר וישראל מונעת שימוש במשקף בכרם שלום להעברת סחורות מהרצועה לגדה. ישראל אמרה אז בתגובה שהפעלת המכונה להעברת הסחורות מהגדה לרצועה “תפגע במדיניות הבידול,” ומיד לאחר מכן פלטה את הבולשיט הבטחוני הרגיל.

בפרלמנט ההולנדי לא ויתרו, הוגשו עוד שאילתות, וב-11.2.14 הודיעה הממשלה לפרלמנט ש”הולנד חתמה על הצהרה משותפת עם ישראל. הצהרה זו אומרת שההתקנה של הסורקים מהווה תרומת תשתית חשובה לקראת עיבוד תעבורת הטובין מהגדה המערבית והרצועה לירדן ומדינות אחרות, כמו גם בין הגדה המערבית והרצועה.” ההדגשה שלי.

בצד הישראלי, מצד שני, הצהרת הכוונות הזו נעלמה כלא היתה מאז שהוזכרה בהודעה של המתפ”ש שהוזכרה למעלה. ארגון גישה פנה למשרד החוץ בבקשת חופש מידע, כדי לראות את מזכר ההבנות. משרד החוץ ענה בתשובה שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא מוצא את המזכר. אני חוזר: במשרד החוץ הצליחו, לטענתם, לאבד מזכר הבנות רשמי עם ממשלת הולנד.

או שלא.

משרד החוץ צריך להחליט אם הוא טמבל, או שהוא פשוט מעדיף לדחות את הקץ ולא לחשוף מסמך מביך. כי המשמעות של מזכר ההבנות הזה, כפי שתואר על ידי ממשלת הולנד, הוא שישראל מפרה התחייבות בינלאומית שהמטרה שלה היא המטרה הרשמית המוצהרת שלה: שגשוג ברצועה, שאולי אף יפגע בממשלת חמאס.

אלא שלמדיניות הרשמית של ישראל אין שום קשר למדיניות שלה בפועל. גם אין לזה שום קשר לבטחון. בתשובה לשאילתה שהוגשה לשר הבטחון בנושא, ענה יעלון ש

“מדובר בעצם בשני משקפים, אחד שהוצב בגשר אלנבי, השני במעבר כרם שלום לרצועה, נתרמו על ידי ממשלת הולנד. מדובר במשקף שנוצר במעבר כרם שלום, המשקף הזה פעיל, פועל, ומאפשר בדיקת סחורה שיוצאת מרצועת עזה ליצוא לאירופה, בעיקר דרך נמל אשדוד.
השאלה של האם מאפשרים הוצאת סחורה מרצועת עזה ליהודה ושומרון, היא שאלה נפרדת, היא לא קשורה למשקף. היא קשורה למדיניות ביטחונית שלפיה על פי כל המלצת כל גורמי הביטחון, אל לנו לאפשר העברת סחורה לרצועת עזה ליהודה ושומרון מסיבות ביטחוניות – ומדוע.

אכן, המשקף הזה יעיל, אם ינסה להסתתר אדם, או ינסו להבריח אמצעי לחימה מסוימים, המשקף אמור לגלות זאת. אך המשקף איננו מגלה את כל מה שרוצים להעביר מעזה ליהודה ושומרון, מדובר, למעשה, במציאות ביטחונית שבאה ברצועת עזה. קיימת היום מפקדת חמס מבצעית, כדוגמה, יש גם גורמים אחרים שפועלים שם – ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, ארגונים סלפיסטים, ארגוני ג'יהאד עולמי, שבהחלט היו מאוד רוצים להעביר את פעילות הטרור ליהודה ושומרון.
מפקדת החמס בעזה, מנסה זה תקופה ארוכה להקים, לבסס, להפעיל חוליות חמס, חוליות טרור ביהודה ושומרון, והקושי שלהם נובע מהיכולת שלהם לתקשר עם יהודה ושומרון. אם נפתח את הערוץ הזה שבו ניתן יהיה להעביר סחורה, ניתן יהיה להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה.
לכן המשקף פעיל לצורך יצוא סחורה לאירופה, ואיננו מתכוונים לאפשר יצוא סחורה מעזה ליהודה ושומרון, משום האיום הביטחוני שבכך.”

בואו נפרק את זה רגע. יעלון אומר שהמשקף טוב מספיק כדי להעלות מטען מעזה על מטוס בנתב”ג או על ספינה בנמל אשדוד, אבל לא מספיק טוב כדי להעלות אותו על משאית לג’נין. למה? כדי למנוע מהחמאס ברצועת עזה מלתקשר עם החמאס בגדה המערבית. אני מניח שאפשר היה לבדות תירוצים קלושים יותר, אבל זה כנראה היה מצריך מאמץ יצירתי שיעלון לא מסוגל לו.

יש סיבה אחת לסירוב הישראלי להעביר סחורה מהרצועה לגדה: ישראל רוצה את הגדה והרצועה מבודדות. האחדות הפלסטינית מאיימת על ישראל. ישראל של בוגי ונתניהו אומרת, מצד אחד של פיה, שהיא רוצה שגשוג פלסטיני, במיוחד בעזה, ומן הצד השני מונעת כל אפשרות לשגשוג כזה מחשש שהקשר בין הגדה והרצועה יישמר.

כי, הרי, אם הוא יישמר, יהיה הרבה יותר קשה לבצע את הסיפוח הזוחל של הגדה שהוא-הוא מטרת העל של ממשלות הימין. אחרי הכל, כל זמן שאנחנו לא מדברים על עזה, אפשר להעמיד פנים שיש מה לדבר על סיפוח. מיליון וחצי הפלסטינים של עזה הופכים את הסיפוח למשהו הרבה יותר בעייתי. עדיף להעמיד פנים שהם לא שם. עדיף למנוע מהם כל אפשרות לשגשג – רק זה חסר לנו, שמעמד הביניים שם יבעט את החמאס בבחירות. מה תעשה אז מערכת ה-hasbara? עדיף לרדוף את החמאס בגדה כדי לרסק את ממשלת האחדות הפלסטינית, עדיף לשקר לישראלים ולומר להם שיש ראיות לכך שהחמאס הורה על חטיפת הנערים; אחרת, אנחנו עוד עלולים להגיע לבחירות פלסטיניות, והרי כל כך נוח לממשלת ישראל עם תוצאות הבחירות של 2006.

זכרו את האבסורד הזה: מטען מעזה מסוכן בג’נין – אבל אין בו כל סכנה בנתב”ג או אשדוד. זכרו את זה: זה טוטם הבטחון, זה לחש הוודו שממשלת ישראל משתמשת בו פעם אחר פעם כנגדכם.

ישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות שיש בהן ממש. ממשלת ישראל, מצד שני, שיקרה כל כך הרבה פעמים בנושא, שכאשר אתה שומע את הביטוי “שיקולי בטחון”, הנחת היסוד שלך צריכה להיות שעובדים עליך. כפי ששחקה ישראל את הביטוי “אנטישמיות,” שהפך למילה שמשמעה “התנגדות למדיניות של ישראל,” כך שוחקים נתניהו ויעלון את הביטוי “בטחון.” המשמעות שלו, כרגע, הופכת במהירות ל”חול לזריה בעיניים כדי שלא תראו את הסיפוח.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)