יש משהו במה שאתה אומר. כלומר, אין ספק שתמונת מציאות "מלאה", בהנחה שזו כוונתו של הכותב, הייתה מצריכה ממנו לציין את העובדה שצה"ל חדל להפציץ ברצועה למשך 6 שעות, וחמאס המשיך. אך כוונתו של הכותב לא הייתה להציג תמונת מציאות "מלאה"; זה היה מחייב אותו להידרש אל השאלה "מדוע המשיך חמאס לשגר טילים מעזה לנוכח האפשרות הקיימת להפסקת האלימות?" התשובה לשאלה הזו אינה ממש ניתנת; גורביץ מזכיר את הצורך של חמאס בהישג מדיני כלשהו, אך זה נאמר כהערת אגב ("פרקטית, זה לא ממש משנה" וגו'). כל זאת ללמדך שאנשים צריכים להתייחס אל הכתוב, ולא אל *מה שצריך היה להיות כתוב* (לדידם). גורביץ טוען שהתקשורת הישראלית משתפת פעולה עם ספינים פוליטיים של לשכת ראש הממשלה; ייתכן והוא טועה להגביל את שת"פ הזה מרצון לתקשורת הישראלית בלבד (כפי שטענו אחרים), ובכל זאת, זה בבחינת על אחת כמה וכמה. התעמולה של ישראל עובדת – לעתים – והנה מקרה שבו היא עובדת (לרבות מקרים רבים אחרים). אני חושב שקבלת ההתעה המצרית נעשתה בתום לב, עד כמה שיכול להיות כזה, מצד ההנהגה הפוליטית, וברור לי שנתניהו מעוניין להימנע ממבצע קרקעי. אך נדמה לי שאין לו בעיה להמשיך ולכתוש את עזה מן האוויר עוד כמה ימים, בכל זאת, זה לא הדם שלו שהוא שופך – דם חיילים, הכוונה – והרוג ישראלי אחד הוא מחיר שאפשר לשלם, במיוחד בהתחשב בהצלחה הפנומנלית (בקרב הציבור) של כיפת ברזל.
בכל זאת, מה שגורביץ טרם העלה הוא שהמבצע הוא כשלון מן ההיבט המבצעי פרופר, ולא, כמו שכתב אורי משגב – שהינו היסטריקן משהו – משום שמטרות המבצע אינן מנוסחות כהלכה, או מנוסחות באופן מעומעם במתכוון על מנת להסתיר את העובדה כי אין למבצע מטרות של ממש. המבצע נכשל משום שלפחות לפי גורמים כמו הצלב האדום ברצועה (המצוטטים על ידי הגרדיאן) כ-80% מההרוגים הם אזרחים בלתי מעורבים. זהו נתון מזעזע מוסרית, אך יותר מכך, זהו נתון קטסרופלי מבחינה צבאית: ישראל לא הצליחה לחסל אך בכיר בדרג הצבאי של חמאס, רק דרגי ביניים ודגי רקק. זה אומר שהם כה מחופרים מתחת לאדמה וכה מיומנים בהתחמקות מכוחות ההרס של ישראל, שישראל מצויה בהכרח בlose-lose situation: לטווח קצר התקשורת עם ישראל וכך גם חלקים גדולים מדעת הקהל, לטווח ארוך הקרדיביליות המוסרית שעוד נותרה לה נשחקת עם כל מבצע שכזה עוד ועוד עד דק; למעשה, אפשר לומר שקשה לראות לאיזה עוד שפל יכולה ישראל להגיע אליו בעיני הציבור המערבי שבז ומתעב אותה (בקרב חוגים ליברליים ואל מעוזי השמאל בלבד) על פחדנותה ושימושה הפראי בכוח צבאי על מנת לפתור בעיות שהן במהותן פוליטיות והומניטריות עם ישות ערטילאית בשם רצועת עזה. הדינמיקה הזו משחקת לרעת ישראל עם כל שנה שחולפת, ורק עיוורים מרצון ממשיך בעיוורונם וקוראים לו אור ופשטות.
מבצע קרקעי דווקא ישיב לישראל את אותה קרדיביליות מוסרית שהיא כה משתוקקת אליה, משום שהקרב ייעשה שווה יותר, ועל כן, מכובד יותר במונחים צבאיים טהורים; מה גם, שאם לדרג המדיני יש שמץ של רצינות לגבי מטרות המבצע המוצהרות – החזרת השקט לעוטף עזה והסרת איום הטילים למשך תקופת זמן ארוכה של כמספר שנים – אין מנוס מלצאת למבצע צבאי ממושך, וכן, אפילו כיבוש צבאי של הרצועה. זה כמובן יצריך מישראל לתקן את הנזק שהיא חוללה ברצועה לרמה משביעת רצון כחלק מחובותיה להידרש לזכויותיהם של הנתונים לכיבושה הצבאי. זה דבר, ולא מהסיבות שגורביץ מנה, שהיא מפחדת לעשות משום שזה יוביל בטווח הארוך לעניות דעתי להחזרת ההתנחלויות ברצועת עזה – עזה תיהפך לאקס-טריטוריה שבשליטה צבאית ואזרחית ישראלית עם איזו ממשלה מתאמת מצד הרשות שתדאג להנפיק דרכונים, תעודות זהות, ותקיים עם ישראל יחסים שיסדירו את המעברים של אוכלוסייה מן הגדה לעזה ולהפך; ישראל תפעל בשיתוף פעולה עם הרשות על מנת לפתח אותה כלכלית ולהניח בה תשתיות אזרחיות משוכללות יותר, אך לא סביר להניח שהיא תמסור את המפתחות לאבו-מאזן או ליורשיו. לפי תסריט שכזה, הרשות תזכה לאוטונומיה מדינית רק בשטחי הגדה, ורק על חלק קטן מן השטח, אך תפוצה בקבלת שליטה מנהלית על רצועת עזה וכן על מדיניות כלכלית ותעשייתית. צה"ל ימנע מקיצוניים להשתלט על מוסדות הרשות ברצועה, בתמורה לשליטה צבאית ואזרחית תחילה, ואח"כ צבאית בלבד. מה שישראל תרוויח מכך? ביסוס מפעל ההתנחלויות כעובדה בלתי ניתנת לשינוי בחלקים נרחבים בגדה והחזרת ההתנחלויות לעזה עצמה (הצפיפות העזתית מהווה בעייה בפני עצמה, שיכולה להיות מוקלת אולי על ידי העברת חלק מן האוכלוסייה לשטחי הגדה, אך זו רק השערה). ההתנחלויות ברצועת עזה היו, בניגוד גמור להתנחלויות בגדה, יחידות אוטרכיות ומוצלחות למדי מבחינה כלכלית; ככל ההתנחלויות הן נחו על חודי כידוני הצבא, אך התמורה הטריטוריאלית והכלכלית היא עצומה. אין סיבה לנוכחות הישראלית בעזה להיות מצומצמת לייצוא חקלאי משגשג; היא יכולה להתרחב לתעשיות מסורתיות והיי-טק גם כן.
אך הנבואה ניתנה לשוטים. מה גם שאני בודה כרגע תסריט מהרהורי לבי, ולא המשכנע מכולם. לי אין ספק שהימין כמה לשוב לעזה ואף ליישב אותה מחדש, הוא פשוט יודע שבלעדי נוכחות צבאית מתמדת, עד לרמה של כיבוש צבאי ואזרחי (תחילה) בפועל של הרצועה אין לו כל אפשרות להציע זאת אפילו, אך תיאורטית, בהינתן כל התנאים לעיל, אין זה ברור מה ימנע ממנו להמשיך את "תנופת ההתיישבות החלוצית" ולהרחיב אותה (להשיב אותה, בעיניו) לעזה עצמה.
אך כאמור, הנקודה שלי היא אחרת – מבצע קרקעי הוא הכרחי על מנת להגדיר את המבצע הזה כהצלחה. מבצע קרקעי יעניק לישראל קרדביליות מוסרית שהיא מאבדת עם כל מבצע המנוהל מן האוויר (כל מבצע מאז עופרת יצוקה והלאה); יתרה מזו, מבצע קרקעי היא הדרך היחידה לחסל לפחות 40-50% מן הדרג הצבאי של החמאס – אמנם, מדובר במבצע קרקעי ארוך, מלחמת גרילה של ממש, של מספר חודשים לפחות – אך צבאית זה אפשרי. ככל שישראל תדבק במבצע קרקעי מסוג שכזה עם תמיכה אווירית מסיבית, אך מבלי להידרדר להפצצות שטיח, כמו בעופרת יצוקה, שם היה מספר ההרוגים האזרחיים גבוה בצורה מעוררת פלצות, היא תוכל לזכות מחדש מתמיכתו של העולם. אך מבצע שכזה פירושו 10 חיילים מתים לפחות, מדי חודש. המספר האמיתי כנראה יעמוד על פי שניים או פי שניים וחצי מזה. 25 חיילים כל חודש, כפול 8 חודשים עד שנה, הם 300 חיילים: מחיר זעום במונחים מודרניים, אך מחיר שהציבור הישראלי מסרב בתוקף לשלם, ולעולם לא ישלם עבור "מלחמת ברירה" (כפי שהלוחמה הבלתי פוסקת בעזה הינה בעיניו).
בקיצור, מי שלמעשה מכשיל כל ניסיון לפתרון צבאי וימשיך להכשיל אותו הוא "הציבור הישראלי" האנונימי הגדול, האוהב, כמו כולם, לשאוג ולגרגר כנמר משחר לטרף, אך אינו מוכן לצאת למרדף אחר הטרף מחשש שקוץ ייתקע בכף רגלו הרגישה. זוהי נקודה שימנים נוטים לשכוח: הציבור הגדול שהם אוהבים להתרפק עליו לא מוכן לשלוח את בניו למות; הוא רוצה לגמור את העניין מהאוויר, ואם אי אפשר, להשתיק את המטורפים בעזה לשנה שנתיים ולשלם מס שפתיים על האנשים המסכנים בדרום שצריכים לעשות משהו כדי לשפר את איכות חייהם ול"סיים את הסיוט שהם חיים בתוכו כבר 8 שנים".