על התפקיד החיוני של “היהודים באים”: השלמת המהלך שתנועת ההשכלה לא העזה לבצע

קבוצה של שומרי אמוני ישראל, ביניהם בצלאל “מטיף לרצח עם” סמוטריץ’, מנסים לבטל את התכנית הסאטירית “היהודים באים”, ואף דורשים להעמיד את יוצריה לדין (!). כאילו שישראל לא מספיק תיאוקרטיה.

עמדתי ביחס ל”היהודים באים” היא שלא רק שמדובר בתכנית סאטירה שכל מדינה חופשית היתה מתגאה בה, אלא מדובר בתכנית חיונית לקיומה של רפובליקה חופשית. הסיבה לכך פשוטה: היהדות לא עברה את התהלחך המטלטל והחיוני של חילון.

אירופה, ובמידה ניכרת ארה”ב, חילוניות כיום משום שבמאות ה-17 וה-18 שורה של בעלי רוח חופשית קרעו לגזרים והציגו לזעווה מול השמש את ההבלים, האבסורדיות והרשעות של הדת הנוצרית. הם עברו פסוק-פסוק בתנ”ך, הן היהודי והן הנוצרי, ופירקו אותו לגורמים. זה לא היה תהליך קל, במיוחד בארה”ב שתמיד היה בה אלמנט פונדמנטליסטי חזק מאד; אבל הוא היה הכרחי להקמתן של מדינות חופשיות, כאלה שבהן הדת לא מקבלת עוד תפקיד ציבורי.

היהדות האורתודוקסית לא עברה תהליך כזה. ההשכלה היהודית של סוף המאה ה-18 וה-19 היתה קוסמטית בעיקרה. הציבור היהודי היה עדיין דתי וקנאי, ולא היה מסוגל לשאת את תהליך החילון הנדרש. אז ההשכלה נגעה, בזהירות, רק בשוליים – היא לעגה להגזמות של הרבנים, לחומרות המטורפות, אבל היא לא התמודדה עם התלמוד, על אחת כמה וכמה לא עם התנ”ך. התוצאה היא שהלאומיות היהודית, שהיא במידה ניכרת תולדה של ההשכלה, הגיעה לעולם פגומה. היא מעולם לא הפנימה את ערכי הנאורות, היא נצמדה לערכי היהדות. כן, כן: גם החלוצים החילונים-לכאורה, הסוציאליסטים-לכאורה, לא התעמתו עם הערכים האנטי-אנושיים של היהדות האורתודוקסית.

“היהודים באים” דווקא עושים את זה. מרים שואלת את משה למה אין בעצם “לא תאנוס” בעשרת הדברות. העם לא מצליח להבין את הדרישה. הממסד הכוהני של בתי המקדש מוצג במלוא סיאובו, כערימה של פרזיטים שחיים על העם ועושקים אותו. זה בפני עצמו לא חדש: כבר התלמוד לימד אותנו ש

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן,

אוי לי מבית חנן – אוי לי מלחישתן,

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן,

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים,

ובניהם גזברין,

ותניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטים את העם במקלות (פסחים נז’ א’)

(אבל, כמובן, הטקסט הזה נכתב כשהאליטה הרבנית עדיין לא עלתה לגדולה באמצעות המשת”פיות שלה עם האימפריה הרומאית, כשהאליטה השלטת עדיין היתה משפחות הכהונה. כלפי עצמם, למותר לציין, הרבנים לא דיברו כך.)

“היהודים באים” חושפים את כל הרשעות והצביעות שהמסורת היהודית מכילה – ומעבר להנכחה שלהן, משהו שרוב היהודים בישראל לא מכירים, הם גם עושים משהו עמוק יותר: הם לועגים לכל זה. הם מלמדים אותנו ללעוג לכל זה. אנחנו לא יכולים לשחזר את חיי היום-יום של שלהי הבית השני כפי שאנחנו יכולים לשחזר, למשל, את חיי רומא במאה הראשונה לפני הספירה, משום שהיהדות הרבנית לא שימרה (ובמקרים מסוימים, השמידה) כתבים כאלה. אבל “היהודים באים” מזכירים לנו שסקילות ושריפות היו ככל הנראה אירואים פומביים מקובלים, וכנראה גם שימשו כסוג של בידור המוני (כפי ששימשו הוצאות להורג לאורך הדורות, עד סוף המאה ה-19).

רבים מסתובבים בקרבנו ומלהגים על “הספרים הקדושים” שאותם הם אינם מכירים כלל ואינם יכולים לומר מה נמצא בתוכם; “היהודים באים” מראים לנו, בבוטות הנדרשת, איזו צואה רוחנית הם מכילים. מי שמכיר את התלמוד, ולא את הגרסה שעברה חיטוי שמציגים לנו בבתי הספר, יודע כמה הם מלאים בהבל נוסח סיפורי הקדושים הסורים שגיבון אהב כל כך לקרוע לגזרים: נסים על ימין ועל שמאל, שיחות עם אליהו לארוחת צהרים, הרג תוך כדי סעודה ושכרות והחייאה לארוחת ערב. וכמובן, שנאה ארסית ואיומה לכל מי שאיננו מ”תלמידי חכמים”: לא יהודים, כמובן, אבל גם נשים – ורוב מוחלט של העם, “עם הארץ.”

…ולא ישא בת עמי הארץ, שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ‘ארור שוכב עם כל בהמה’. […] אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו [לשוחטו באופן בלתי כשר] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ‘לשוחטו’; אמר להם, זה טעון ברכה וזה איננו טעון ברכה. […] אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. […] תנא היה רבי מאיר אומר ‘כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים…” (פסחים, מ”ט ב’)

ועוד ועוד. לא במקרה, רוב היהודים שחיו בזמן הרבנים האלה העדיפו להתנצר ולא לשאת עליהם את עולם.

את כל זה היהדות הרבנית ותומכיה מנסים, ולרוב מצליחים, להסתיר מהציבור – שאילו ידע על כך, והיה לומד ומחכים, היה משליך אותם לכלבים, כנדרש. וכאן גדולתה של “היהודים באים”: היא חושפת את כל המוגלה הזו. היא מזכירה לנו שהסיבה העיקרית ללעג ל”קודשי ישראל” הוא קודשי ישראל עצמם.

בדיוק בשל כך הרבנים רוצים לסגור את התכנית. היא פופולרית. היא מדויקת. היא מסוכנת. ובדיוק זו הסיבה שאנחנו צריכים לשמור עליה ולהפוך אותה לחומר לימודי: היא משלימה, באיחור היסטורי ניכר, מהלך שנתקע לפני 200 שנים. היא מלמדת אותנו את הנשק המסוכן ביותר כנגד רבנים: הלעג. כך צריך. כך צריך היה מזמן.

אולי האסון הגדול ביותר שאירע ליהדות הוא העובדה שהנאצים הכחידו את השדרות הגדולות של העם היהודי שהתקוממו כנגד הדת התקוממות של ממש, אנשי הבונד. נתקענו עם הציונים, שעם כל שנאתם של הרבנים תמיד נזקקו להם ללגיטימציה, וכלאו את היהודים הישראלים מחדש בגטו רבני; הציונים, שמכחישים את עצם קיומו של עם ישראלי, ומשאירים את הגדרת היהדות לרבנים, שהיסטורית רואים בנו שקץ ובנשותינו שרץ. כל מהלך שמציג את הרבנים ואת "קודשי ישראל" שלהם באור האמיתי צריך להיות מבורך על ידי כל אדם חופשי.

ועוד דבר אחד: כידוע, היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות, ואורתודוקסים אדוקים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד." הנה עוד מידע הופך קרביים על המנהג שהיהדות האורתודוקסית מתעקשת לקיים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך מבהיר שוב שאנטישמיות ו”שנאה עצמית” הפכו לביטוי ריק

אמש (ה’) העלה שר החינוך, נפתלי בנט, ציוץ זועם. אפשר לראות אותו כאן וליתר בטחון, למקרה שהשקרן יעלים את הציוץ, צירפתי צילום מסך. בקצרה, בנט רואה בביקורת עליו ועל תופעת ההדתה בבתי הספר “אוטו-אנטישמיות.”

נפרק את הסיפור. לפני כמה ימים הבחין כתב “הארץ” ברק רביד בקטע משונה בספר לימוד של ילדיו, שנכתב ב-2011 אבל עדיין מופץ על ידי משרד החינוך: בהסבר על פעולות החקלאי, נאמר שהוא בין השאר “מתפלל לגשם.” המדובר בספר שמופץ לתלמידי בית הספר החילוני. כתב הארץ ניר גונטז’, כחלק מהמדור שבו הוא עורך ראיונות חסרי רחמים שכבר לא עושים היום, ראיין את כותבת הספר, ד”ר שרה קלצ’קו. זו תיארה כיצד קיבלה הנחיות להכניס נושאים דתיים לספרי מדע לילדים כבר בשנת 2011. שמו של בנט לא נזכר בידיעה כלל; השר האחראי הוא גדעון פלוגות-סער. אבל כן, בנט הוא לרוע מזלו שר החינוך בתקופה שבה כולם התעוררו לתופעת ההדתה-הלאמנה שמשרד החינוך מבצע כבר שנים. ולבנט יש עור דק. היה יכול להיות גרוע יותר מבחינתו: בראיון, אומרת קלצ’קו שמבחינת ההדתה, המצב כעת במערכת החינוך גרוע משמעותית משהיה תחת פלוגות-סער.

בקיצור, כפי שכתב עמוס שוקן בתגובה לבנט, האחרון הוא-הוא השקרן. אבל זה פחות מעניין. איך יודעים שאח יהודי משקר? השפתיים שלו זזות, ובמקרה של בנט – גם האצבעות. זוכרים איך לפני כמה חודשים, תמך בנט בתקיפתם הפיזית של משתתפים בטקס יום זכרון אלטרנטיבי? זוכרים איך טען אחר כך ש”הסטודנט” שלו אחראי לכך? אז מישהו – אני לא זוכר מי, עמו הסליחה – טרק לבדוק, להתקטנן ולברר – ומצא שאין סטודנט כזה.

מה שמעניין פה הוא הקפיצה האוטומטית של בנט ל”אוטו-אנטישמיות.” מהי אוטו-אנטישמיות? התפיסה הידועה גם כ”שנאה עצמית.” זו תפיסה קבועה של הימין היהודי מימים ימימה: אם יש יהודים שמתנגדים לעמדות שלו, אין זה משום שיש להם דעה נוגדת משלהם אלא משום שהם לוקים ב”שנאה עצמית.” זה יופי של טריק רטורי: אתה יודע שאני צודק, זה מדבר מעומקי נשמתך, אבל אתה שונא את עצמך ולכן אתה מתנגד לי.

יש למהלך הזה שני חלקים. הראשון הוא הנחה מוקדמת של אחדות. כל היהודים מסכימים לכמה מוסכמות בסים, למרבה הנוחות בדיוק אלו שהדובר מחזיק בהן – למשל, הצורך לדחוף תפילות לספר מדע. ואם אתה נחשב בעיני הדובר כיהודי, אבל מסרב לקבל את הנחות היסוד הללו, סימן שאתה אוטו-אנטישמי ושונא את עצמך. כמובן, אם הדובר לא רואה בך יהודי, אתה סתם אנטישמי.

אבל רגע, מה בעצם אנטישמי בתפיסה שספר מדע לא צריך ללמד תלמידי כיתה א’ אמונה בדמון יהוה? אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים, אינהרנטית, לעומת עמים אחרים; שיש בהם משהו נפסד, שמקורו בעצם יהדותם. האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, שראתה ביהודים עם שקולל על ידי אלוהים בשל רצח האל, חשבה שאת הזוהמה של החטא הקדמון הזה אפשר לטהר על ידי התנצרות וקבלת האל הנרצח (למרבה הנוחות, היא לא נאלצה לענות על השאלה האם יהודים שחיו מחוץ ליהודה בזמן מותו של ישוע אחראים למעשי יהודי ירושלים – טענה שהועלתה בוויכוח טורטוסה, כאשר הרבנים טענו שכיהודים ספרדים, הם צאצאי יהודים שישבו בספרד עוד קודם ללידתו של ישוע.)

לעומתה, האנטישמיות הלאומנית/גזענית (שהתפתחה לאחר דרווין) טענה שיהדות היא לא אמונה אלא משהו מיסטי, קדמוני, תורשתי; משהו כה בסיסי ששום פעולה של הפרט לא תמחה אותו. וזה שורש הפילוג בין הכנסיות הלותרניות, שהסגירו את היהודים המתנצרים שהיו חברים בהן לנאצים, ובין הכנסיה הקתולית, שסירבה בכל תוקף לעשות זאת.

אבל מה אנטישמי בתפיסה שספר מדע אמור להיות נקי מאמונות תפלות?

מה שמוביל אותנו לתשובה: ברוב מוחלט של המקרים, כשיהודי ימני טוען לאנטישמיות הוא מתכוון לומר “מישהו שמתנגד למדיניות ממשלת הימין של ישראל.” אוטו-אנטישמי, או יהודי שונא עצמו, הוא יהודי שמעז לא לקבל את האמיתות המובנות מאליהן של האחים היהודים.

אבל הן לא מובנות מאליהן. יש חלק חילוני גדול בציבור היהודי. הוא אולי לא מגובש, והוא ודאי לא מאורגן כמו האחים היהודים – אלה שהצליחו לשדוד את הקופה הציבורית, כדי שילדיהם יקבלו יותר כסף ממשרד החינוך מאשר ילדים חילונים – והוא סובל לעתים קרובות מנוסטלגיה קטלנית ליהדות; הוא אולי לא יודע לנסח את הדרך לשם, אבל הוא יודע שהוא לא רוצה שהילדים שלו יתחנכו כמו הילדים של בנט, שלא לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלא יקבלו את החינוך של ילדיו של סמוטריץ’. ומי שמתעב את בנט וסמוטריץ’ לא שונא את עצמו.

לא, נפתלי, אנחנו לא שונאים את עצמנו. אנחנו שונאים אותך. אנחנו שונאים את מה שאתה מייצג. אנחנו שונאים את היהדות שאתה מייצג, על פני הרב געייר שלה. אני אתאיסט, ואפילו אנטי-תאיסט, ואני רואה בחינוך הממלכתי הישראלי gateway drug לדתיות לאומיות; אני מודע היטב לכך שרוב הציבור החילוני לא נמצא במקום שבו אני עומד; אבל די ברור לי שהוא גם סולד מסמוטריץ’ ובנט, ונמאס לו שדוחפים לו יהדות מטומטמת לגרון. לא בטוח אם הציבור הזה יכול לנסח לעצמו יהדות אחרת; היא לא חשובה לו מספיק כדי שישקיע בה מחשבה. אבל למרות רגשי הנחיתות שלו, הוא יודע מה הוא לא רוצה. והוא לא שונא את עצמו.

ולא, השנאה לאחים היהודים היא לא שנאת חינם. ספק אם אי פעם היה למושג הזה – שנטבע, יש להזכיר, על ידי המשת”פים של הרומאים כנגד אלו שהתקוממו נגד הכובש הזר – משמעות. אבל ודאי שאין לו משמעות במצב שבו אדם חש שקבוצה ערמומית מנסה להרעיל את מוח ילדיו בתפיסה שזרה לו; זרה לו עד כדי כך שהוא לא טרח לארגן לעצמו ולילדיו נוגדנים נגדה, והוא לא יודע איך. (המממ. אולי יש מקום לחוג בית: “גמילה מיהדות – שאל אותי כיצד.”)

לבנט אין תשובות למתנגדי ההדתה, משום שהתשובה של המגזר שלו היא שיש לו כל זכות להמיר את הילדים החילונים. אחד הרבנים של המגזר, שמואל אליהו, אף קרא אחרי ההתנתקות “לנקום בחילונים… להסתער עליהם, לטחון להם את הראש, להחזיר להם את הילדים בתשובה.” (בהערת אגב על השקרנות השיטתית של האחים היהודים, אתר כיפה הסיר את ההערות של אליהו מהאתר שלו לאחר שנחשפו.)

יש להניח שחלק ניכר מהאחים היהודים יחושו שלא בנוח עם הטון של שמואל אליהו – אבל רק עם הטון. עם המסר הם מסכימים לגמרי. הם הרי משוכנעים שתלמידים חילונים הם תינוקות שנשבו שיש להראות להם את האור שיוצא מאש קודש. הדברים של אליהו לא נשמעים טוב; הם מעוררים אנטגוניזם, או כמו שהמגזר היה מעדיף לקרוא לזה, “שנאת חינם.”

אז מה עושים האחים היהודים כשאין להם תשובה? מאשימים את היריבים ב”שנאת עצמם” או “אוטואנטישמיות.” אז בפעם הבאה שיזרקו לכם את הטיעון הזה, אל תהססו: תוריד את הטלפיים שלך מהילדים שלי. אני לא שונא את עצמי. אני שונא אותך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפיד שלי בפייסבוק הוא בדרך כלל עם אוריינטציה שמאלנית, חילונית ותל אביבית למדי. השבוע, באבחת פוסט אחד שהעלה חבר, התעדכנתי גם שמיקי חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה, וגם שהפרומו לתחקיר הראשון הוא לא פחות מ"גזעני נגד החרדים על גבול האנטישמי", כפי שכתב אותו חבר. מיהרתי לבדוק במה דברים אמורים, ומיד הכל התבהר.

חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה בשם "המערכת" בערוץ 2, ומושא התחקיר הראשון שלה יהיה ניסיונות ההשתלטות של חרדים על ערים חילוניות, במסווה של השתלבות וחיים ביחד. הפרומו חושף את תוצאותיו הצפויות והבלתי-מפתיעות של התחקיר: מרבית הניסיונות המאורגנים של ארגונים חרדיים לשנות את אופי המרחב הציבורי באותן ערים לא-חרדיות (כמו בית שמש, קריית גת, חיפה, חדרה, טבריה, עפולה, ואפילו רמת אביב), מביאים לתוצאה רחוקה מאוד מהשתלבות או חיים ביחד, אלא למחיר יקר מדי שנאלץ הציבור החילוני לשלם (כמו גם אלו בציבור החרדי שמתנגדים להקצנה), בדמותן של משמרות צניעות, הפרדת נשים וגברים במרחב הציבורי ובשירותי העירייה, ועיוות בהקצאת משאבים עירוניים.

צריך להפריד בין האידיליה הרומנטית של קיום רב-תרבותי משותף לבין מגמות מאורגנות לשינוי המרחב הציבורי באופן בו הערכים החילונים-הומאניסטיים מוקרבים לטובת שליטה של עילית דתית, כלכלית, ופוליטית, שלמרבה הצער עודנה אוחזת במושכות ההנהגה של רוב הציבור החרדי.

אותו פוסט שזעק נגד התחקיר ה"גזעני" כביכול, שייך למשפחה מסוימת של הלכי רוח שהולכים ומתרבים בשיח החילוני לאחרונה. אותם הלכי רוח שאפשר היה לפגוש, למשל, בעליהום חסר הפרופורציות נגד הקמפיין המוניציפאלי של מרצ בירושלים שביקש לשמור על העיר מההתחרדות. במקרה הזה זכה הקמפיין לכינויי "אנטישמי" ו"שונא חרדים", לא מצד החרדים עצמם, כי אם מצדם של אנשים חילוניים וליברלים מירושלים ומחוץ לה, שבמעין פרץ נאורות מלאכותית קבעו שהמאבק על המרחב הציבורי של העיר הוא מאבק נגד החרדים כפרטים או כציבור, ושמרצ עושה עוול לציבור שלם.

ניתן להבין את הבלבול. קל מאוד להציג את המאבק בהתחרדות כמאבק אישי בחרדים, כי באנשים בשר ודם עסקינן, וכדי ששנים ידורו יחדיו, צריך פשרות. ככה זה בחיים. אבל נראה שבזוגיות הזו רק צד אחד נדרש להתפשר, ואלו החילונים.

אותם קולות שמדברים היום נגד התחקיר החשוב של חיימוביץ, זיכרונם קצר מכדי להיזכר במסכת ההתעמרויות שעבר ועובר הציבור החילוני בירושלים למשל, בדמות אלימות של חרדים כלפי הצועדים במצעד הגאווה בעיר, ודקירת שלושה מהמשתתפים בו בשנת 2005; אוטובוסי ההפרדה בהן נשים נאלצות לשבת בירכתי האוטובוס; הדרתן של נשים מרחבת הכותל; הצתת מועדון ה"שושן", ועוד.

יתרה מזאת, אותם מגונני הרב-תרבותיות מתעלמים מהעובדה שגם בתוך החברה החרדית מתקיימים מאבקים ומתחים פנימיים אינסופיים בשאלה איך צריך לנהל את חיי הקהילה החרדית ויחסיה עם המדינה. תופעות כמו מפלגת "טוב" של חרדים עובדים, או מפלגתו של הרב אמסלם, הן רק סנונית למגמה הולכת ומתרחבת בציבור החרדי שמאסה בהקצנה. חוד החנית של תהליך זה הן נשים – שרבות מהן סובלות במיוחד מהסדר הקיים בחברה החרדית, ושאחדות מהן אף התמודדו לראשונה, חרף איומים וגילויי אלימות, כמועמדות בבחירות המקומיות האחרונות במספר ישובים בארץ.

התחקיר של חיימוביץ' נשמע כמו תחקיר אמיץ שפותח צוהר לשיח חשוב מאוד, שאינו מקבל מספיק ביטוי, ומושתק בטענות לגזענות כביכול. הגיע הזמן להסתכל באומץ על יחסי הכוחות בחברה הישראלית, ולהבין שהסטטוס קוו שהתקבע לאורך השנים ומוטה באופן מובהק לטובת אורחות החיים הדתיים במדינה, הוא לא רק למורת רוחם של רבים מהחילונים שמוותרים למשל על תחבורה ציבורית יום וחצי בשבוע, ונאלצים להיוולד, להתחתן ולהיקבר על-פי הנחיותיהם של אנשי דת, אלא שהוא גם למורת רוחם של החרדים, המעוניינים בהמשך הטיית הכף לעבר מדינת הלכה במסווה של "השתלבות".

אפשר לבחור לעצום עיניים ובשם הרב-תרבותיות להשתיק את הדיון הזה, אבל אפשר גם לומר באומץ ובלב שלם שכדי לייצר סטטוס קוו והשתלבות אמיתיים, הציבור החרדי יצטרך להציג פשרות כלפי הציבור החילוני, אחרת ההטמעות תהפוך להשתלטות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

(דרור מזרחי)

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סקר חדש שבחן את מידת הדתיות של תושבי 57 מדינות ברחבי העולם מצא שיש עליה חדה בשיעור האתאיזם, ובהתאם ירידה בשיעור הדתיות. כמו כן נמצאו כמה ממצאים לא מפתיעים: ככל שאדם שרוי במחסור פחות, כך הוא דתי פחות; וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא דתי פחות. כלומר, נשמר המתאם הידוע בין דתיות לעוני ובערות.

את העליה בשיעור האתאיזם יש לזקוף, ככל הנראה, לעליית תנועת ה"אתאיסטים החדשים" – כריסטופר היצ'נס זצוק"ל, ריצ'רד דוקינס וסם האריס הם הבולטים שבהם. אף שיש לתנועה הזו צדדים בעייתיים – דוקינס רצה שאתאיסטים ימתגו את עצמם מחדש כ-brights, כינוי שקשה להחליט אם הוא מעורר יותר חלחלה או רחמים – היא מאפשרת לחושבים עצמאיים להרים שוב את ראשם, אחרי כשלושים שנה שבה אמרו לנו שהדת שבה לבעת את כדור הארץ.

ואם זו המגמה העולמית, ישראל כרגיל מציגה מגמה נגדית. רק 43% מהישראלים מגדירים את עצמם כחילונים – אבל אלה חילונים משונים. 80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים באלוהים, ו-70% מהם משוכנעים שהיהודים הם העם הנבחר. 69% אמרו ש"התורה והמצוות הם ציווי אלוהי." כלומר, לפחות 12% מה"חילונים" מקבלים את הרעיון שהם חיים חיים פגומים, ושהם לא מחזיקים באמת. בשאר העולם, מצד שני, יהודים הם הקבוצה הספקנית ביותר: רק 38% מגדירים את עצמם כדתיים, ו-54% כלא דתיים.

איך נוצר הפער הזה בין יהודים ישראלים ושאר יהודי העולם? התשובה, כמובן, נעוצה במערכת החינוך ובמערכת הציונית בכללה. אין בישראל מערכת חינוך חילונית – בן גוריון פירק את מערכת החינוך האחרונה הזו, מערכת החינוך של הקיבוצים. מערכת החינוך הממלכתית הישראלית איננה חילונית בשום צורה: ספי רכלבסקי כבר כתב שעיקר תחום הלימוד שלה הוא "חגי ישראל." כלומר, ילדים למשפחות חילוניות מקבלים בעצם חינוך דתי לייט, ומשרד החינוך בולם כל נסיון לבנות בתי ספר חילוניים באמת.

הציונות, למרות שהיו בה אלמנטים חילוניים מובהקים, לא עשתה מעולם ליהדות את מה שעשו תנועות הנאורות באירופה לנצרות: היא לא הציגה לראווה את כל שקריה, לא חשפה ללעג ולבוז את כל אמונותיה התפלות. היא התמקדה, אמנם, במה שהיא ראתה כבעיה מרכזית של היהדות האורתודוקסית: הניתוק שלה מלאומיות יהודית. האורתודוקסיה מעולם לא נטשה את השבטיות היהודית, אבל בכך לא היה לציונים די: הם רצו לכבוש את כנען בסופה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים לדלג על 2,000 שנים של היסטוריה יהודית.

אבל הם מעולם לא ניתקו את הזיקה בינם ובין הדת. אחרי הכל, הדת היהודית – כפי שמדגישים תועמלני החרדים והציונים הדתיים ללא הרף – היא הדבר היחיד המעניק ליהודים זכות על מה שהם מכנים "ארץ ישראל." הציונים רצו לקחת את ארץ ישראל תוך התעלמות ממי שעל פי המיתוס העניק להם אותה, ותוך דחיקה לאחור של מצוותיו; אבל הם לא העזו לנתק את הזיקה אל הדת הרבנית.

מקרה הסטטוס קוו יוכיח: החרדים כפו אותו על הממשלה שבדרך באמצעות נסיון סחיטה. הם איימו, ערב הצבעת הכ"ט בנובמבר – זו שמשרד החוץ שלנו מנסה למחוק – כי אם הממסד הציוני לא יקבל את הסטטוס קוו, הם ינסו לטרפד את קבלת ההחלטה. הממשלה שבדרך קיבלה את הסטטוס קוו – ולא רק שלא התנערה ממנו אחרי שאיום הסחיטה התפוגג, היא גם הוסיפה עליו. היא לא היתה צריכה להעביר לידי הרבנות את השליטה על תחום הפרט ויחסי האישות, אבל היה לה מאד נוח לעשות זאת. כך היא לא היתה צריכה להכריע אם ה"יהודי החדש" הוא אכן חדש, ואם כן באיזה מובן. ושוב, לגמרי לא במקרה, היא העניקה בלעדיות על תחום הדת ליהדות האורתודוקסית, וניהלה מלחמת חורמה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית (למרות שמעולם לא היתה לה בעיה לקחת את הכסף של היהודים הללו, היא לא היתה מוכנה להכיר בהם). היהדות האורתודוקסית, אחרי הכל, הכילה גרעין יהודי לאומני; היהדות הרפורמית נטשה אותו, וויתרה אפילו על העברית. היהדות הרפורמית התאימה את עצמה לחיים מחוץ למדינה יהודית; המסד היחיד שעליו אפשר היה לבנות מדינה יהודית היה האורתודוקסיה.

אבל האורתודוקסיה בישראל נמצאת בהתקף חריף של ריאקציה. החרדים יודעים שמספר גדול של בניהם נוטש את המערכת החרדית; הציונות הדתית יודעת שכרבע מבניה מסירים את הכיפה. התוצאה היא נסיון להוסיף חומרה על גבי חומרה. המבחן, כמו לגבי כל קבוצה פונדמנטליסטית, הוא יחסה לנשים, וזה מחמיר מיום ליום. שוויון זכויות לנשים הוא לא משהו שהיהדות האורתודוקסית – בדיוק כמו הפונדמנטליסטים המוסלמים – יכולים לחיות איתו. הוא מערער את מה שהם קוראים לו בשם קוד "ערכי המשפחה" ומשמעו שימור מעמדו של הגבר. עובדיה יוסף, שנהגו לתאר אותו כרב מקל, הבהיר השבוע שוב את גבולות הסובלנות של האורתודוקסיה: הוא פסל שופטים לעדות, משום שהם מקבלים את עדותן של נשים. בתי ספר ממלכתיים-דתיים החלו לאמץ לאחרונה קוד התנהגות שפעם היה שמור לחרדים: הפרדה בין ילדים וילדות גם בהפסקות; דרישה שפעילויות אחרי הלימודים שבהן משתתפים תלמידים יהיו מופרדות על פי מין; המלצה להוצאת הטלוויזיה מהבתים; המלצה לאי חיבור לרשת, ואם כן – רק חיבור כשר; דרישה מהתלמידות ללבוש "צנוע" במיוחד; דרישה מאמהות לתלמידים לשמור על כיסוי ראש, ודרישה מאבות להקפיד על תספורת "ברוח בית הספר"; ואיסור על אבות לצפות בקטעים אמנותיים של בנותיהם.

הדרישה האחרונה ראויה לעיון מיוחד. היא אומרת בעצם שכל האבות הדתיים חשודים בכך שהם עשויים להתפתות ולקיים יחסי מין עם בנותיהם – או, על כל פנים, שהם עשויים לראות בבנותיהם אובייקט מיני, וראוי שלא להעמיד אותם במבחן הזה. זו תפיסה חולנית של העולם, תפיסה שלא יודעת איך להתמודד עם קריסת הגבולות הישנים ושמשוכנעת שמראה תשל ילדה מתעמלת עשוי לגרום לאביה, במקרה הטוב ביותר, להוצאת זרע לבטלה

וזו תפיסה שמשרד החינוך הישראלי מקדם. היא מתנהלת בהסכמה מצידו, אמנם בעיקרה הסכמה בשתיקה. הוא לא מגן על הבנות הדתיות, שילמדו מעתה מגיל צעיר יותר ויותר שהן בסך הכל מפתות ועל כל פנים אדם נחות. הוא לא מגן עליהן כפי שהתרגל מזמן להפקיר את הילדים החרדים; אבל על החרדים הוא יכול לפחות לומר שהם מפעילים מערכת חינוך עצמאית. זה לא המצב בחינוך הממלכתי-דתי.

נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לרפובליקת וויימאר הגוועת, בשני המקרים במידה מסוימת של צדק (אם כי אהבת המרטיריות של השמאל היא זו שגורמת לו, במקרים רבים, להתאהב במודל הוויימארי). אולי ראוי להציע מודל אחר: פקיסטן. מדינה שזהותה דתית במובהק, שונאת זרים, עם צבא חזק מדי, נשק גרעיני, והעמדת פנים מתקלפת במהירות שהיא מזדהה עם ארה"ב, ממנה היא מקבלת תקציבים נדיבים לצבאה. עוד משהו שצריך לחשוב עליו.

(יוסי גורביץ)

שלום בוגוסלבסקי, אולי הבלוגר הטוב בישראל, ביקש מחילונים להסביר את עצמם – כלומר, להסביר למה הם חילונים. את השאלה הוא הציג, בעקבות מפגש שערך בין בחורי ישיבות תיכוניות, כל אחד מהם דקארט או קאנט, ובין קבוצה של חילונים. האחרונים, נבעכים, השתמשו בחופש שלהם כדי לגלוש בפייסבוק ולשחק במחשב. אז מהי, שואל שלום, מהות החילונות? מה המשמעות של חופש? מה התוכן שיש למונח "חילונים"?

קודם כל, נתחיל מהעובדות המרות: בחורי ישיבה אולי לומדים הרבה יותר מאחיהם החילונים – לגמרי לא במקרה; בתי הספר שלהם מתוקצבים הרבה, הרבה יותר טוב – אבל הם עוד לא הצליחו לגדל וויטגינשטיין או קרל פופר. אני מעז לומר שהם גם לא יצליחו. כבוגר ישיבה תיכונית, אני יכול להבטיח לשלום שעל כל תלמיד שישב וקרא בשעותיו הפנויות הקצרות את "מלחמה ושלום" (אלוהים אדירים, איזה קיץ נורא זה היה), היו עשרה שסגדו לאלילי הכדורגל ושהשקיעו את זמנם בהבלי בידור, בדיוק כמו עמיתיהם החילונים. למעשה, בניגוד לסיפורים שהאליטה הזו – והיא אליטה – מספרת על עצמה (ובתעמולה היא טובה) היא לא שונה מהותית מהותית מזו החילונית. 37% מהנערים הדתיים הודו לאחרונה שהם גולשים באתרי פורנו, ומותר להניח שהשיעור האמיתי גבוה משמעותית יותר. 46% מזמן הגלישה שלהם מוקדש לפייסבוק, ו-34% ליוטיוב.

(במאמר מוסגר, אם אכן יצא גאון כלשהו מהקהילה הזו, אני מוכן להמר שהוא יהיה מקרב אלו שהסירו את הכיפה. לישיבות יש מעלה אחת – משמעת. הן מלמדות אותך לעבוד. יש להן חסרון בוטה – סגירות של נמלה קצרת רואי. שילוב בין משמעת ובין הטלת ספק יכול לעשות נפלאות.)

עכשיו, כשנפטרנו מהאגדה, הבה נסתכל על המציאות. הבעיה שהציג שלום לא חדשה. סרט מבריק שנוצר ב-1984, "מוסקווה על ההדסון", מתאר את גורלו של ולדימיר איוואנוב, נגן בקרקס רוסי, שלמרות שהוא שומר על פרופיל נמוך ונזהר מדיסידנטים, אבל דווקא הוא, ברגע של העזה, עורק כשהקרקס מגיע לניו יורק. החיים הקטנים של מהגר בעיר הגדולה לא מספיקים לו, ומאוחר יותר, הוא זועק במר נפשו שבמוסקווה, הם נלחמו על כל פיסה של חופש, אבל כאן החופש כל כך נפוץ, שאנשים מחרבנים עליו.

מי שיוצא מחושך לאור, בדרך כלל מצפה להרבה – במיוחד כשהחושך הוא מערכת מניכאית עם נטיות משיחיות כבדות. הנטיה, במצב כזה, היא לעבור לקיצוניות מהפכנית שניה. אבל החיים, בסופו של דבר, הם יום קטנות. הם לא מסע צלב.

חילוניות פירושה החירות לבחור בעצמך, לעשות, במידת הצורך, את השגיאות שלך. אין גיבור, אין מלך, אין כהן: רק אתה ועולם אדיש ברובו והאנשים שעומדים לצידך. אין מלאך על כתף אחת ושטן על אחרת. רק אתה והמראה בבוקר. צדקת? שגית? אין רב, אין ספר, אין מחילה אלוהית, אין גיהנום.

חילוניות היא הידיעה שאנחנו ודאי נשגה, כי לשגות זה אנושי, אבל יש כל מיני שגיאות שאין שום סיבה לחזור עליהן. אין סיבה להתפלל, כי זו הפעילות שבזזה את כמות הזמן הגדולה ביותר מהמין האנושי; אין סיבה להאמין שפעם חיו טוב יותר ועל כן רצוי לחזור לשם, להיפך; אין סיבה להאמין שאם רק נרצה, החבר הדמיוני בשמיים ישפר את חיינו. כדי לשפר את העולם, צריך לפעול – ובדרך כלל, בכיוון המנוגד לזה שמאמינים רוצים בו.

חילוניות היא הידיעה שדתות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מיועדות לשימור מצב חברתי שמקדם את המעמד של אנשי הדת – שהם, שוב כמעט בלי יוצא מן הכלל, גברים שמרנים ודכאנים. ושעל כן, צריך לשמור על ספק כבד במיוחד ביחס לכל מה שהם אומרים. חילוניות היא גם הידיעה שאנשי הדת, שכביכול עסוקים בעולמות אחרים, הם בדרך כלל הגשמיים שבאנשים – שהרוחניות-לכאורה היא בדרך כלל מסווה לשחיתות, עליבות והונאה.

ובסופו של דבר, כן, החופש הוא גם הזכות לחרבן על החופש, או להרוס לעצמך את החיים, או לבלות אותם בפייסבוק ובמשחקי Total War (הממ, טוטאל וור). אלה החיים שלך. הם יהיו מה שאתה תעשה מהם, בזמן שאתה מתחמק מאבני קלע וחיצי הגורל. שלך, ולא של קהילה שמתיימרת לדעת טוב ממך איך אתה צריך לחיות. חילוניות, בקצרה, היא התבגרות מהזיות הילדות על חבר בלתי נראה, וקבלת אחריות.

(יוסי גורביץ)

טענה שחוזרת שוב ושוב בבלוג הזה היא שהיהדות איננה עם; היא כת דתית, שהיציאה והכניסה אליה כרוכות בטקס דתי, של גיור. לאחרונה, אני שמח להודיע, קיבל גם בית המשפט העליון את דעתי.

בתחילת אוגוסט האחרון (אני רוצה להודות לעופר מאתר Kibush.co.il על ההפניה), דחה בית המשפט העליון פה אחת את עתירתה של הניה זבידובסקי, אזרחית ישראלית ויהודיה לשעבר, לשוב ולהכיר בה כיהודיה ועל כן להעניק לה כנדרש אזרחות ישראלית. את הפסיקה אפשר לקרוא כאן (זהירות, PDF).

המקרה לא פושט: זבידובסקי גדלה כיהודיה ובסוף שנות השבעים התנצרה (היא ניסתה להכחיש זאת, ללא הועיל) כדי להנשא לאזרח גרמני. היא עברה עמו לחו"ל, ויתרה על אזרחותה הישראלית לצרכי מס, ולאחר כ-20 שנה, שבהן היתה מוכרת כחברה בכנסיות בגרמניה, חזרה לישראל משום שנישואיה כשלו. היא ביקשה לקבל מעמד של יהודיה, הביאה לצורך כך הסכמה של שני בתי דין רבניים (האחד ישראלי, השני בריטי, שבפניו גם טבלה) – וסורבה על ידי משרד הפנים. משרד הפנים קבע שמאחר והיא המירה את דתה, היא איבדה את זכותה לקבל אזרחות. מי שולט במשרד הפנים, אנחנו יודעים; ועכשיו אנחנו גם רואים שהעמדה שלו מחמירה מאלה של בתי הדין הרבניים.

שלושת השופטים התחבטו ארוכות בסוגיה הנדירה יחסית – מה מעמדו לצורך חוק השבות של יהודי שהתנצר ועכשיו הודיע שהוא חוזר בו מהמרת דתו; לרוב המומרים היה מספיק שכל להשאר מומרים – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שעל זבידובסקי להצהיר בפני משרד הפנים ששוב איננה בת דת אחרת. חלק מהם (רובינשטיין, חובש הכיפה בהרכב) החמירו ברמת הדרישות מזבידובסקי, אחרים הקלו, אבל כולם הגיעו לאותה המסקנה: המרת דתו של אדם מוציאה אותו מגדר יהודי, וכדי שיוכר שוב כיהודי עליו להוכיח את נאמנותו לדת היהודית. רובינשטיין, שיחסו לזבידובסקי עוין במיוחד, מביא שלל מובאות הלכתיות שאומרות שמומרים לתיאבון חשודים במיוחד, מבהיר שיש מעשים שעליהם הכלל "ישראל שחטא, ישראל הוא" לא חל, ורומז בגסות שאין לזבידוסקי חלק בעולם הבא, דבר שאני חושד שלא מטריד אותה במיוחד.

אז מה קרה פה? קרה ערבוב בין דת ולאום, זה מה שקרה. אילו היהדות היתה לאום, לאף אחד לא היה צריך להיות אכפת לאיזו אמונה תפלה סוגדת זבידובסקי, או אם אינה סוגדת לכזו כלל. מאחר והיהדות היא דת, העסק היה צריך להגמר ברמת בית הדין הרבני – ושני בתי דין רבניים, אחד מחמיר יותר (זה הלונדוני) קיבלו את זבידובסקי חזרה לחיק היהדות.

אז למה בית המשפט פוסק שהיא צריכה להוכיח את יהדותה? למה הופכים השופטים לאינקוויזיטורים, ולא מסתפקים במלאכה שעשו הרבנים? כי הציונות, משבלבלה בין דת ולאום, הפכה את המרת הדת למקבילה של בגידה בלאום. נטישת הדת היתה המבחן העליון של חוסר נאמנות ליהדות. יהודים מומרים "נשפטו מול ההיסטוריה של האומה" ונמצאו אשמים, בעוד שבסתם בית דין הם היו יוצאים, לכל היותר, בכמה מלקות.

הפסיקה איננה חדשה, למעשה: מקורה בבג"צ רופאייזן מתחילת שנות השישים, שבו ניסה האח דניאל – יהודי שהמיר את דתו לנצרות במהלך השואה והפך לנזיר – לקבל מעמד של יהודי ולכן אזרח. אין ספק שבבית דין רבני הוא היה מקבל את שלו (ובבית דין בעל סמכות כנראה גם נסקל, אבל זה סיפור אחר). אבל כשהופיע בפני בית משפט ציוני לעילא, הוא היה בוגד, ונידון ככזה.

הצורך הדוחק של שופטים לדון בפרטי אמונתה או כפירתה של זבידובסקי, הצורך לשלוף פוסקים מהמאה ה-14 כדי לדון בשאלה שבמדינה נורמלית היתה פשוטה לגמרי – מה לעשות באזרח שוויתר על אזרחותו לצרכי מס ועכשיו רוצה אותה חזרה – מעיד על האופן שבו הסתבכו הדברים עד אין קץ. חסכו מאיתנו את המראה הנלעג של שופט חילוני המהגג בהלכות תשובה ומצטט את איגרת השמד של הרמב"ם. יש להניח לרבנים לקבוע מיהו יהודי – הם הגדירו את הנושא 2,000 שנה, אין סיבה טובה להתערב עכשיו בעבודה שלהם – והניחו למדינה להגדיר מיהו אזרח. אין צורך להפוך את בית המשפט לאינקוויזיציה שעוסקת בדיני נשמות.

(יוסי גורביץ)