המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את זה, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – זה לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-ניג'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, נכנע אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, כי הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם העז להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

זה נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ה"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)

זה לא קשור ל"כבוד": הצווחה החוזרת ונשנית מפי יהודים אורתודוקסים, כשמישהו מעז לומר שאולי, בעצם, חוק ה"חמץ" פוגע בזכויותיו, היא שצריך לכבד את אמונותיהם ואיזה מין ליברלים אתם, שלא מסוגלים לכבד אחרים.

טקס פגאני ברחובות פתח תקווה, היום (יצ"ג)