החברים של ג'ורג'

ציונות היא גזענות, גרסה 786,219

איימן עודה הפגין אומץ פוליטי נדיר. הוא קיבל, כצפוי, יריקה בפרצוף מהמרכז הציוני

מנהיג חד”ש, איימן עודה, מסר אתמול (ה’) הצהרה דרמטית למדי: אם יתקבלו מספר תנאים, המשותפת תצטרף לקואליציית שמאל-מרכז. התנאים של עודה היו שינוי חוקי הבניה המפלים, הקמת בית חולים במגזר הפלסטיני-ישראלי, מבצעים יעילים נגד האלימות בחברה הפלסטינית, ביטול חוק הלאום וחזרה למו”מ על שתי מדינות.

המהלך של עודה לא מובן מאליו: המפלגות הפלסטיניות סירבו היסטורית לשבת בקואליציה, משום שישיבה כזו בהכרח הופכת אותן לשותפות לניהול הכיבוש בגדה המערבית ועזה ולהרג השיטתי שישראל מבצעת שם. ההחלטה של עודה עוררה מיד רוגז, צפוי למדי, בתוך הרשימה המשותפת.

מה שהיה פחות צפוי היתה התגובה האלרגנית של הרשימה שמתיימרת רשימת מרכז, כחול לבן. אחד מראשי הסיעה, יאיר לפיד, שלח את עודה לברר מי החברים שלו ברשימה והודיע שוב שהוא לא יישב עם הזועבים. הוא דרש מעודה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראש הסיעה שלו, וכנראה המועמד המוזר ביותר לראשות הממשלה אי פעם, בני גנץ, טרח להוציא סרטון שטנה לנתניהו שעיקרו הוא שנתניהו קושר עם הפלסטינים – גנץ ציטט בזעזוע את המאמר של צלם החצאיות הלאומי, נתן אשל, שקורא לפלסטינים הישראלים “להשתלב בהנהגה” – וקינח בכך שנתניהו נפגש עם ערפאת (!).

על פניו, מדובר בכדור עצמי בראש. אם לפיד וגנץ אכן רוצים להרכיב ממשלה משלהם, הם חייבים את הרשימה המשותפת. אחת המספרים לא מסתדרים.

גנץ 32

העבודה 6

מרצ 8

זה שם אותנו ב-46. אפשר לשחק עם המספרים שני מנדטים לכאן או לכאן, אבל זה מה שיהיה. אם גנץ רוצה להיות ראש ממשלה, הוא צריך את עשרת המנדטים של הפלסטינים ולהקריב עז לאיזה אל שאול כדי שליברמן ישאר מחוץ לממשלת ימין, ואז, אולי, הוא יגרום לאחת המפלגות החרדיות לערוק אליו. אולי.

בלי הפלסטינים אין לגנץ וללפיד ממשלה. המקסימום שהם יכולים לבנות עליו הוא ממשלת אחדות עם הליכוד, עם או בלי נתניהו, וליברמן. הממשלה הזו לא תהיה מסוגלת לעשות כלום, מהסיבה הפשוטה שלליכוד יש שותפים טבעיים (החרדים והחרד”לים), ואם הוא ישתתף בממשלה כזו ליותר מדי זמן או יעשה משהו, הוא ישלם על כך מחיר כבד אחר כך. כזכור, נתניהו אולץ כבר על ידי לפיד להשתתף בממשלה לכאורה אנטי-חרדית, ותוך פחות משנתיים פיטר את לפיד ובקדנציה שלאחר מכן מחק את כל החקיקה של הממשלה ההיא.

אז למה הצמידה כחול לבן אקדח לראשה ולחצה על ההדק? כי היא מפלגה גזענית שמייצגת את המרכז הגזעני. היא לא יכולה לשבת עם ערבים בקואליציה כי היא לא באמת מוכנה להכיר בהם כאזרחים. היא לא מוכנה להכיר בשבר הגדול שיצרה הקמת המדינה הזו, בעובדה שהמדינה כבשה 20% מאזרחיה אחרי שטבחה באחיהם וגירשה את רובם. היא לא מוכנה להכיר בכך שישראל הטילה עליהם משטר צבאי, שהיא טבחה בהם פעם אחר פעם (כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר). בקצרה, כחול לבן – מפלגת אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון – לא מוכנה להתייחס לחטא הקדמון של מדינת ישראל, ולא מוכנה להשיט יד לאיזשהו סוג של פיוס. יד כזו, אם תשלח, תדחה בבוז.

בשנות ה-80 החלו הפלסטינים הישראלים לנסות להתגבר על הטראומה הלאומית שלהם ולנסות להתערות בחברה הישראלית. זה לא היה פשוט ולא קל. רגעי השיא היו בימי ממשלת רבין השניה, כשהמפלגות הפלסטיניות היו תומכות מבחוץ של הממשלה. רבין הואשם אז בכך שהוא משתף ערבים בשלטון. על כך הוא בין השאר נרצח – הרוצח טען בחקירתו שהנאומים בעצרת “היו בערבית.” אחר כך באו שנות נתניהו הראשונות, ולגודל האסון אחרי נתניהו בא ברק. טבח אוקטובר פתח מחדש את כל הפצעים.

חלפו 19 שנה, ומנהיג ישראלי-פלסטיני מנסה להושיט יד מעל הבור. הוא חוטף בעיטה בראש מאנשים שטוענים שהם החלופה לשלטון. הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים האלה לא פחות גזענים מהליכוד, רק צבועים יותר; הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים הללו הם פחדנים מוחלטים שרועדים בתחתוניהם מעצם המחשבה שמישהו יקרא להם “אוהבי ערבים.”

עודה הושיט יד, תוך סיכון פוליטי עצמי ניכר. היא נדחתה בבוז. במאבק הבלתי פוסק על נשמתם של הפלסטינים הישראלים, בין השתלבות והסתגרות, למדו תומכי ההשתלבות שאין טעם, שכל נסיון להתקרב אל המרכז היהודי ייגמר בכך שהוא יברח מהם בבעתה.

הם למדו את זה מהאיש שרואה בעצמו את הכי ישראלי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קמפיין של גבריות רעילה

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: הפוטש השקט

התקווה הלבנה הגדולה לשעבר, גבי אשכנזי, נחשד במעורבות בפוטש נגד הממשלה – ולא, לא בנושא ההדלפה לעיתונאים

זוכרים איך לפני כמה שנים, כשגבי אשכנזי יצא בחגיגות פרישה מצה”ל שנמשכו חצי שנה, דיברו בו כעל ראש הממשלה הבא? אז אוי לנו אם זה יהיה המצב. אפשר היה לדעת את זה עוד קודם, אבל בימים האחרונים הוגדשה הסיאה.

בימים אלה מתנהלות שתי חקירות כנגד מקורבי אשכנזי. האחת, שגרפה הרבה מאד כותרות, מדברת על כך שאשכנזי וחבר חנפיו הדליפו מידע סודי מאד לעיתונאים, כדי לקדם את שמו הטוב של הגנרליסימו. על אותו הדבר בדיוק, הלכה החפ”שית ענת קם לשנים ארוכות בכלא. אם אשכנזי אכן ניצל את מעמדו כדי להדליף מסמכים סודיים, אין שום סיבה שהוא יהיה בכלא פחות מקם. יתר על כן, יש לציין את התירוץ המעניין של שניים מחנפיו של אשכנזי, אבי בניהו והקולונל וינר: הם טענו שהם אכן החזיקו מסמכים מסווגים, בניגוד לנהלים, אבל שהסיווג של המסמכים היה עניין טכני בלבד. זו טענה יהירה בחוצפתה, שספק אם מישהו אחר היה מעז להעלות. אם אכן אשכנזי היה מעורב בהדלפת מסמכים מסווגים, יש להעמיד אותו לדין באשמת ריגול חמור. כל משהו שהוא פחות מכך הוא עילה לאובדן אמון הציבור בעקרון בסיסי של המשפט: לא תהדר פני גדול.

אבל הסיפור הזה הוא לא הסיפור המטריד באמת. התואר הזה שמור לפרשת אמיר קין. הלז משמש כמלמ”ב, אולי הגוף העלום והמטיל אימה ביותר משלל מנגנוני האופל שלנו. קודמו בתפקיד היה יחיאל חורב הידוע לשמצה, שהחזיק בתפקיד 21 שנים – מתכון קלאסי להסתאבות. המלמ”ב (ממונה לבטחון מערכת הבטחון) אחראי, ובכן, על בטחון המידע בתוך מערכת הבטחון. קין קיבל הודעה מנתניהו שהוא עומד לפתוח בחקירת שב”כ כנגד מדליפים ממערכת הבטחון בנושא איראן. על פי החשד, קין מיהר לעדכן את אשכנזי שחקירה כזו עומדת להתרחש.

במילים אחרות, קין – שידע שראש הממשלה שלו הורה על חקירה – שיבש את החקירה, והזהיר חשוד עיקרי בה, הרמטכ”ל; הוא סייע לרמטכ”ל לעקוף את הפיקוח האזרחי על הצבא, כמו גם להמלט מעונש על כך שהדליף מידע בניגוד לדעת ראש הממשלה.

קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של מעילה באמון ושל חתירה מצד גורמי בטחון תחת הממשלה שלה לכאורה הם נשבעו אמונים. אם החשדות הללו יוכחו כנכונים, גבי אשכנזי צריך לשבת בכלא שנים ארוכות – לא לפני שהוא יודח מהצבא בטקס רשמי נוסח דרייפוס. מי שמגלה סלחנות כלפי התנהלות כזו של לובשי מדים כלפי הדרג האזרחי מזמין פוטש של ממש.

הדברים האלה, יש להזכיר, נכתבים בימים שבהם אנחנו רואים כיצד הרמטכ”ל המכהן מנהל מרד שקט בצבא, ומודיע על ביטול אימונים, בנסיון להפעיל את דעת הקהל נגד הממשלה המכהנת. אולי כדאי שאשכנזי יצטרף לגנץ, לאחר שזה יחנוך – מבפנים – את אגף האלופים החדש והמפואר בכלא שש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבל מספר שיא של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה – 13 מהן. אני רוצה להודות כאן בזאת לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

צה"ל משקר כהרגלו, גרסת העלילה של נגו"מ

צה"ל, בדמותו של אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן, מיהר אמש (א') להצטרף לעלילה של ארגון ה-hasbara נגו מוניטור, על פיה המלט ששימש את החמאס לחפירת מנהרה לישראל הגיע מישראל. בנגו"מ ודאי מאושרים: לתפיסתם, אם צה"ל אומר משהו, הרי שהוא ודאי נכון.

או שלא. אוזניו של הח"מ הזדקפו כשהוא שם לב שכל כלי התקשורת מתייחסים למנהרה באותו האופן: "מנהרת הטרור." לא מסובך לזהות כאן את טביעות הזחלים של דובר צה"ל, כשהוא שולח לסוסים הטרוייאניים שלו בכלי התקשורת – הם מכונים "כתבים צבאיים", ואולי צריך היה לקרוא להם רשמים צבאיים – הודעה לפרסום "בשם הכתב." כלומר, הודעה שנכתבה על ידי דו"צ עצמו אבל כלי התקשורת נדרש לפרסם אותה כאילו נכתבה על ידיו.

אז צה"ל מצא מנהרה. הוא מצא אותה לפני כשבוע, אבל פרסם את הפרטים רק עכשיו. זה אפשר לרמטכ"ל לעשות תרגיל ערמומי: להודיע שבין תרחישי האימה של פתיחת המלחמה הבאה, אפשר לחשוב על מנהרה שתיחפר עד גן ילדים ותעלה אותו בסערה השמימה. וראה זה פלא: פחות משבוע לאחר דבריו של הרמטכ"ל, נמצאה מנהרה דומה מאד. הציבור שלא עוקב בקפידה אחרי המתרחש, עשוי לחשוב בטעות שהרמטכ"ל הוא סוג של נביא.

למה פתח הרמטכ"ל את לועו? או. אנחנו נמצאים בעיצומה של המערכה הקשה ביותר שניהל צה"ל מזה שנים ארוכות, כזו שבה נראה שאשכרה יש סיכוי שלא יגדילו את התקציב שלו. גנץ, מזכיר לנו הבוקר (ב') ראובן פדהצור, אומר זאת כמעט במפורש: "תקציב ביטחון… חייב אותנו לקחת סיכונים שקיוויתי שנוכל לנהל בצורה שקולה יותר… מציאות שכזו מחייבת אותנו לקשור את ביטחוננו למשאבים הראויים."

רואים מה קורה לכם כשאתם לא נותנים לצה"ל תקציב כמו שצריך? החמאס חופר מנהרה עד קיבוץ! ולא משנה עכשיו שהמנהרה הזו היא כשלון צה"לי מהדהד, שכן היא נחפרה כשנתיים, והעבודה עליה נגמרה לפני שלושה חודשים, בעוד שכוחותינו המצוינים עלו עליה רק לפני שבוע ופרסמו אותה רק אתמול, כדי ליצור את הרושם של גאונות הרמטכ"ל. טענת הנגד היא: אתם כאלה פאשלונרים, ויש לכם עוד חוצפה לבוא לבקש מאיתנו עוד כסף? הרי אם רצה החמאס לפוצץ את המנהרה מתחת לגן ילדים בחודשיים האחרונים, צה"ל לא היה מסוגל למנוע זאת.

זו בעיית יח"צ רצינית, אבל מיד נמצא לה פתרון: ספין שזורק את האשמה לבניית המנהרה, אמנם על צה"ל, אבל רק על טוב לבו – העובדה שהוא טורח לספק חומרי בניה לרצועת עזה. צה"ל מיהר להפסיק את אספקת חומרי הבניה למגזר הפרטי בעזה. וטראח, הדיון הולך למקום אחר לגמרי.

ושוב, אשפי הספין של המטכ"ל יודעים שרוב הציבור לא עוקב ולא יודע שהאספקה למגזר הפרטי החלה לפני חודש בלבד, כ"מחווה" לקראת נאומו של נתניהו באו"ם, ועל כן לא יכלה לשמש בניית המנהרה. הם יודעים שלציבור גם לא אכפת. והנה, נמצא השעיר לעזאזל – לא צה"ל נכשל בזיהוי מנהרה שנחפרה במשך שנתיים, אלא טוב לבם של ארגוני זכויות אדם. עלוב הפיקוד תורג'מן מיהר לטעון שהחאמס ניצל "את כוונותינו הטובות מהשבועות האחרונים להכניס חומרי בנייה לרצועה לטובת הסקטור הפרטי." או שתורג'מן לא יודע מה קורה בפיקוד שלו – תרחיש סביר למדי, בהתחשב בכך שהחמושים שלו לא גילו את המנהרה עד לשבוע שעבר – או שהוא מנסה למרוח את הציבור. בהתחשב בספין הקטן של גנץ, שאין להעלות על הדעת שתורג'מן לא היה מודע לו, אנחנו צריכים להניח שהתשובה השניה היא הנכונה.

ובכל זאת, נעמוד על העובדות. אם צה"ל רוצה לטעון – עד כה הוא לא עשה זאת בפה מלא – שהחמאס קיבל את המלט שלו מארגונים בינלאומיים, שאגב קנו אותו מישראל במחיר מופקע, יואיל נא ויספק ראיות לכך. לצה"ל, מי שכבר תפר לנו את העלילה שההתקפה סמו לאילת לפני שנתיים יצאה מרצועת עזה ולא מסיני, השתמש בכך כדי לצאת להתקפה על הרצועה ואחר כך נסוג מהשקר הזה בשקט, אין שום אשראי ציבורי. כל טענה שלו צריכה לקבל את ההתייחסות של דובר החמאס: טענה בלבד, שאם אין ראיה רצינית בצידה צריך להתייחס אליה כשקר. הספין של גנץ והשקר של תורג'מן מהפסקה הקודמת הם עוד סיבה לגלות ספקנות קיצונית כלפי טענות של צה"ל. אז, שוב, אם יש לצה"ל ראיות, הבה נראה אותן – ונקווה שהפעם הן תהיינה מרשימות יותר מהפעם ההיא שבה ניסה לשכנע אותנו שאלונקה היא קסאם. לא, לא שכחתי את העלילה ההיא.

שוב, מה מקור המלט? לא יודע. אני אשתמש בתער של אוקהאם. החמאס יכול להשיג מלט בשלוש דרכים: הוא יכול להביא אותו דרך המנהרות, הוא יכול לקנות אותו מארגונים בינלאומיים, והוא יכול לגנוב אותו מארגונים בינלאומיים. הדרך השניה יקרה מאד – הארגונים משלמים, כאמור, מחיר גבוה לישראל – ומסובכת, כי הארגונים לא ירצו לסכן את האספקה שלהם; והשלישית מורכבת וכרוכה בסיכון. הדרך הסבירה ביותר היא דרך המנהרות. כרגע, עקב המצור בצד המצרי, יש בעיה להעביר סחורות דרך המנהרות – אבל לפני שלושה חודשים, כשהחמאס סיים את בניית המנהרה, עוד לא היתה כזו. לפני שלושה חודשים, הדרך הסבירה ביותר להשיג מלט, אם אתה איש חמאס עם שאיפות בתחום ההנדסה, היתה להבריח אותו ממצרים. ישראל, אגב, מפעילה לחץ עדין על המצרים כדי לאפשר את חזרת ההברחות; היא יודעת שהמנהרות הן שסתום לחץ ושאם האוכלוסיה ברצועה תרעב או תמצא את עצמה בלי חומרי בניה, יכול לבוא פיצוץ. לישראל, בסופו של דבר, די נוח עם ממשלת החמאס; לך תדע מי יחליף אותה. וראה זה פלא, במקביל לכך שישראל מונעת הכנסת כניסת חומרי בניה לרצועה, מצרים שלחה 51 משאיות של חומרי בניה לרצועה. איזה צירוף מקרים.

לצה"ל היה שבוע להכין את המנהרה לתקשורת. הוא אפשר לגנץ לעשות את הספין שלו וצילם את האוכל שהשאירו אחריהם הכורים. ראיות למקור של המלט הוא לא טרח לאסוף או להפיץ.

אני חושב שאני יודע למה. ואתם?

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה נתניהו חזר הערב על הצ'יזבט הבטחוני המקובל, על פיו מדינותע רב שמחות על כך שישראל רוצה לצאת למלחמה עם איראן. כפי שהראתי לפני שנה וחצי, לבולשיט הזה – תעמולה נקיה של בית סעוד – אין בסיס במציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם לא תשלמו עבור הטנק הזה, נהרוג את הכלב

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)

צוואר יפה יש לך, ממשלת ישראל, לא חראם?

הזרוע המדינית של צה"ל, המוכרת לציבור כממשלת ישראל, ספגה השבוע איום חד משמעי מבנימין גנץ, שהבהיר לה מי כאן הבוס. גנץ העניק לטמקא ראיון ערב יום העצמאות – שיותר ויותר הופך לחג הסגידה לצה"ל – ובו אמר דברים מעניינים ביחס. הוא שב לאיים על איראן, כשהוא אומר ש"לא בטוח" שאיראן תהיה מדינה גרעינית בסוף השנה, ומבקש מהמראיינים "שלא להגרר לתוך הפרטים המבצעיים."

אבל נראה שהרבה יותר מאיראן, גנץ מוטרד ממי שאמורים להיות הבוסים שלו, ממשלת ישראל, אלה שעומדים לקצץ את התקציב של הארגון שלו. גנץ, נזכיר, הוא קודם כל ראש ועד העובדים של אנשי הקבע. בניגוד לראשי ועדים אחרים, שיכולים לעצבן אותך בנתב"ג, לא לפרוק את הסחורה שלך בנמל, לא לפנות את הזבל שלך או, במקרה קיצוני, להוריד לך את השאלטר, גנץ יכול לאיים באפוקליפסה של ממש. לא רק על הישראלים, שממילא רגילים לכך שהצבא שלהם מודיע להם כמה הם מאוימים, אלא על מקבלי ההחלטות. עליהם הוא יכול לאיים בחיסול הקריירה, וזה גם מה שהוא עושה.

גנץ מודה ש"הסבירות ללחימה מתמרנת כפי שאנו מכירים מ-1973, בעת הזו, יותר נמוכה." בתרגום לשפת בני אדם, גנץ אומר שהסיכוי שצה"ל ייאלץ להתמודד עם צבא של ממש קטנה משמעותית יותר. מבט מהיר על המציאות מראה שמדובר בחתיכת אנדרסטייטמנט. במלחמת יום הכיפורים, התמודדה ישראל עם צבא מצרים, צבא סוריה, וכוחות משלוח ירדניים ועיראקיים. מצרים יצאה מזירת העימות, וגנץ עצמו נאלץ להודות לאחרונה ששיתוף הפעולה עם הצבא המצרי דווקא השתפר בתקופה שחלפה מאז נפילת משטר מובארק. צבא סוריה ירד לרמת מיליציה והיכולת שלו לבצע מתקפה רצינית כנגד ישראל, שלא היתה משמעותית החל מאמצע שנות התשעים, לא קיימת כעת בפועל. ירדן היא אחת השותפות הבטחוניות הבולטות של ישראל. הסיכוי שצבא עיראק יהווה איום על ישראל בעשרים השנים הקרובות נמוך מזה שיאיר לפיד ישמש כנציג למעמד הביניים הישראלי. לכל דבר ועניין, הסבירות שישראל תצטרך להתמודד עם משבר ברמה של מלחמת יום הכיפורים לא רק 'יותר נמוכה,' כדברי גנץ, היא לא קיימת. וזה עוד בלי שנדבר על כך שמלחמת היום הכיפורים התנהלה בעולם דו מעצמתי, ושאיום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה אחת הסיבות להפסקת האש במלחמה ההיא. איש לא מעלה על דעתו איום כזה כיום. ברה"מ – אה, סליחה, רוסיה – היא עדיין פטרוניתה של סוריה, אבל היא מחויבת לה הרבה פחות משארה"ב, פטרוניתה של ישראל, מחויבת לה. הצעד המתבקש הוא להקטין משמעותית את צה"ל, ובמיוחד את יצור הטנקים שלו. כפי שנראה מיד, גנץ לא מוכן לזה.

עוד אומר גנץ ש"בצד זה יש גידול ניכר באתגרים בטחונים: מדינת ישראל מוקפת איום ירי תלול מסלול לכל אורכה. כדי להסיר האיום מהעורף צריך מערכות הגנה שיאפשרו לעורף לשרוד את המלחמה וצריך לאפשר לצה"ל יכולת מודיעין ויכולת התקפית בכל המימדים, על מנת שהוא יוכל לקצר המלחמה ולהכריעה במהירות." זה, במחילה, קשקוש. ירי תלול מסלול לא יגיע לא מירדן ולא מהגדה, וגם הסבירות לכך שיתבצע ירי טילים מסוריה נמוכה למדי. הסיכוי שחיזבאללה וחמאס יפעלו יחדיו לתקוף את ישראל גם היא נמוכה משהו – אלא אם ישראל תצא למתקפת פתע על הפטרונית לפרקים של שני הארגונים, איראן. אבל נו, נאום הפחדה מהסוג שהורגלנו בו. הרי אי אפשר לצפות מראש ועד העובדים של הצבא שיגיד שהכל למעשה הרבה יותר רגוע ושאפשר לקצץ במספר העובדים.

ועכשיו לעיקר. "כמה משאבים יוקדשו לכך?", תוהה גנץ, ומשיב: "זאת החלטת ממשלה. החלטה אחראית, כבדה, רבת משמעויות והשלכות. ואני מציע להקשיב בעניין זה לנשיא פרס שאמר כי בכל תחום המדינה משקיעה כמה שהיא יכולה, אבל בתחום הביטחון היא צריכה להשקיע כמה שהיא צריכה." כשהוא נשאל האם לא הגיע הזמן שצה"ל יתאים את עצמו למציאות החדשה, גנץ אומר ש"צה"ל נבנה לאורך השנים בתפיסה של מלחמה רחבה ומלאה. גודלו של צה"ל השתנה בהתאם להערכות המצב שבוצעו לאורך השנים. גם עתה נציע רפורמות אך אנו במציאות רב-זירתית ולכל אירוע שמתרחש במקום כלשהו יש השלכות פוטנציאליות דרמטיות על זירות אחרות. לכן יש להיזהר." בקיצור, תשכחו מזה שהצבא שלכם יתאים את עצמו למציאות המשתנה ויוריד מרשימת האיומים את צבאות סוריה, מצרים, עיראק וירדן. מה, אתם באמת רוצים שנעיף מבט במראה ונראה שאנחנו בעצם כוחות הדיכוי של הפלסטינים? בשביל זה נראה לכם שחתמתי קבע?

אבל זה לא הכל. גנץ אומר עוד ש"לסגור מסגרות אפשר בהחלטה אחת, קשה מאוד לבנות מחדש את מה שוויתרת עליו." זה נכון, אבל לא ברור מדוע גנץ לא מקבל את האמת הזו כשהיא מתייחסת לצבאות האויב. אחרי הכל, גם צבא סוריה לא יחזור בעתיד הנראה לעין להיות מה שהיה.

ואנחנו מגיעים לעיקר. "לא אכנס לפרטי הרפורמות. יש מקום לשינויים ואנו עובדים עליהם." או, במילים אחרות, מי אתם בכלל שתדרשו ממני מידע כזה. מה, אני עובד אצלכם? "אם נעשה צעדים נמהרים, ניפגש בועדת חקירה, שהיא כשלעצמה לא מטרידה אותי אלא המחיר שיביא אותנו לשם, ואותו אני לא מוכן לשלם." ההדגשה שלי.

וואו. מה אומר גנץ לממשלת ישראל? שמעו, חבר'ה, אם אתם חושבים לצאת לאיזשהי פעולה צבאית אחרי שתשפילו אותי מול העובדים שלי, תשכחו מזה. היא תכשל. אני מבטיח לכם שהיא תכשל, כי כידוע מה שמנצח מלחמות הם לא אימונים טובים יותר וטקטיקות טובות יותר, אלא הרבה יותר כסף. ואחר כך תהיה ועדת חקירה. ותדעו לכם, ועדת החקירה בכלל לא מטרידה אותי, כי איך שהיא תתחיל אני אזרוק עליכם את כל התיק. אני אומר לוועדת החקירה שזה שהחיילים שלי יודעים רק להקיף פלסטינים חמושים למחצה ושאת רוב הפעילות המבצעית שלהם הם מבלים בהתעללות באזרחים לא קשורה בכלל ליכולת הלחימה שלהם. גם העובדה שהנסיון הקרבי של כל קצין מדרגת אלוף משנה ומטה מורכב, לכל היותר, מהתכתשויות עם החיזבאללה לא רלוונטית כאן. גם לא העובדה שמאז מלחמת לבנון השניה אנחנו לא עוסקים בהשגת יעדים אלא בפינוי פצועים. אף אחד לא יזכור את זה. מה שכולם יזכרו זה שאני דרשתי עוד ועוד כסף, ואתם לא נתתם; ואני אומר לכם כאן ועכשיו שלכל הרוג אני אצמיד תגית מחיר, ואהדק אותה למצח שלכם. אני אארגן כאן כזו אגדת סכין בגב, שאריך לודנדורף יעלה מקברו כדי לומר לי תודה נרגשת. זוכרים מה קרה לאולמרט, שנתן לקצינים שלו לנהל את מלחמת לבנון? אז עוד לא ראיתם כלום. צוואר יפה יש לכם, לחלקכם עוד יש קריירות. לא חראם?

במדינה נורמלית, פקיד שהיה מאיים על הממשלה שלו בתקשורת בוועדת חקירה, היה עף מהשירות מהר מאד, כנראה אחרי שהיה עובר דרך בית דין משמעתי שהיה מקלף מעליו חלק מהפנסיה שלו. ישראל היא לא מדינה נורמלית, היא מדינת קסרקטין. מי יקרא לסדר את ראש ועד העובדים גנץ? השר שלו? בוגי "משה" יעלון, האיש והמסוקים, מי שניסה לטרפד את התכנית המדינית המרכזית של ראש הממשלה שלו? אל תצחיקו אותי. שר האוצר לפיד? זה ידרוש מצד אחד יותר שליטה במספרים משהוא מסוגל לה ומצד שני יאלץ אותו לצאת נגד החשוב שבסמלי האומה מעמדת הנחיתות של שר, ועוד שר האוצר. זה לא יקרה.

במדינה נורמלית, פקיד בכיר שהגיע למסקנה שהמדיניות הממשלתית מובילה לאסון שיגרור ועדת חקירה, היה מגיש את התפטרותו ויוצא לתקשורת. זה קרה אפילו בישראל, פעם: הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, התנגד לקיצוץ בתקציב הבטחון שדרש בן גוריון, ושם את הדרגות על השולחן. לשם שינוי, בן גוריון צדק, אבל ככה זה צריך לעבוד. אלא שגנץ יודע שבישראל, ברגע שאתה כבר לא רמטכ"ל, אתה הופך באחת לפוליטיקאי, בפועל או בכוח, מה שגוזר אוטומטית את מחלפות שערך ומשמשון אתה הופך מיידית לסתם עיוור שקשור לעמוד.

אחמד טיבי אמר פעם שהציבור הערבי נהג לפחד מהשב"כ ולייחס לו כוחות על, עד שכל מיני גדעון עזראים ואבי דיכטרים הפכו לפוליטיקאים ופתחו את הפה, והם הבינו עם מי יש להם עסק. הציבור היהודי בישראל עוד לא הצליח להבין שאם הרמטכ"ל הוא אוויל משריש באזרחות, כנראה שהוא לא היה מאור הגולה גם קודם. הוא עדיין מייחס לתפקיד כוח מאגי, כוח שהקצינים האוחזים בו מנצלים לטובתם.

הציבור מסומם, ולכן הציבור משלם. וימשיך לשלם. בדם ובדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זיוף חסוד

בשבוע שעבר התבשרנו שראש המטה הכללי של צה"ל, בני גנץ, התחייב שמעתה הוא ידווח נתוני שקר על מספר המתגייסים. מעשה שהיה כך היה: ראש מועצת אפרת החרים פגישה עם ראשת אכ"א, לאחר שזו החליטה לעשות את הדבר ההגיוני ולספור במניין המתגייסים לצה"ל רק – אתם יושבים? – את האנשים שאכן התגייסו לצה"ל. ראש המועצה, עודד רביבי, שאף ונשף ועשה לא מעט רעש, ובסופו של דבר גנץ נכנע.

מה רצה רביבי? אה, שום דבר יוצא דופן: רק לספור את בנות השירות הלאומי כאילו הן מתגייסות לצה"ל. הוא התקומם על כך שערים שבהן יש ציבור גדול של חובשי כיפות קיבלו ציון נמוך בדירוג הגיוס לצה"ל, רק בשל העובדה שרוב התושבים שבערים הללו, אה, לא התגייסו לצה"ל.

כלומר, כדי למצוא חן בעיני חובשי הכיפות, צה"ל, ברמות הבכירות ביותר, מודיע על כך שהוא יזייף את הנתונים שלו-עצמו. יש שורה של הבדלים בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. נתחיל מכך שבנות דתיות מופלות לטובה: די בהצהרה שלהן על כך שהן דתיות, והן פטורות משירות צבאי. צעירה חילונית שמסרבת לשרת מטעמי מצפון תזכה כנראה לקבל את מבוקשה, אבל לא לפני שתזכה להכיר את הכלא מבפנים. כדי למרק את מצפונן, רבות מהבנות הדתיות מוכנות לשרת שירות לאומי שיכול להמשך שנה אחת או שנתיים. המדובר בעצם בעבודה קלה ביחס. בניגוד לחיילים, שחלק גדול מהם מרותקים לבסיס שלהם ועובדים שעות ארוכות על פי דרישת הצבא (שממילא לא מחויב לשלם להם משהו שמזכיר משכורת), בנות השירות הלאומי עובדות כשמונה שעות ואחר כך הולכות לביתן, ואם לא לביתן אז למשהו שמזכיר מגורי סטודנטיות. וכמובן, בנות השירות הלאומי לא כפופות לחוק הצבאי ובהתאם לא יכולות להכנס למחבוש כי הן עצבנו בן 19 מתוסכל, והן לא לובשות מדים ואינן מסכנות את חייהן.

מכל ההבדלים האלה היה מוכן גנץ להתעלם כדי לרצות את חובשי הכיפות. יש לכך סיבה פשוטה למדי: כתוצאה מהמשימות שבחר הצבא לעצמו ב-45 השנים האחרונות, הוא הצליח להרחיק מעל עצמו את הקבוצות שראו בו מטלה ראויה בעבר, האוכלוסיות העירוניות והקיבוצניקיות התרחקו ממנו. הם עדיין משרתים, במספרים גדולים הרבה יותר ממה שהתעמולה של צה"ל מפיצה, אבל – בהכללה גסה – הם לא מוכנים להתחייב לשירות קבע או שירות צבאי. במקביל, יצא המגזר של חובשי הכיפות הסרוגות במהלך מרוכז שמטרתו היא להטמיע כמה שיותר מאנשיו בצבא. האנשים שלו יוצאים יותר לקצונה, במספרים ניכרים, והם גם מתנדבים יותר לשירות קרבי. זה לא מקרי: ככל שהמשימות של צה"ל הופכות יותר ויותר להיות משימות של הגנה על המתנחלים, כך המתנחלים ותומכיהם משרתים בו יותר.

חלק ניכר מהם הם בעצם מה שהז'רגון הצבאי היה מכנה משתמטים: חיילי ישיבות ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודש, כשרק 12 מהם הם שירות סדיר והשאר שירות מילואים. אלה רוכבים על גבם של חיילי המכינות, שהפכו בעשור האחרון לחוד החנית האמיתי של חובשי הכיפות, ואלה החיילים שהצבא באמת רוצה.

אז כדי לקבל את הקצינים שלו ממגזר חובשי הכיפות, צה"ל מוכן להתחנף אל המגזר ולתת לבנות שלו את התחושה המזויפת שגם הן משרתות בצה"ל. בהחלט יתכן שהמהלך הזה, אם יקבל מספיק תשומת לב, יחזור אל גנץ כבומרנג: כל חייל אמיתי, ודאי חייל קרבי, יחוש עלבון לדעת שמי ששימשה כמורה מחליפה לכמה שעות ביום בבית ספר ממלכתי דתי – השירות הלאומי הוא בור המתמלא מחולייתו, מזימה קלושה שמטרתה לשרת את צרכיו השונים המגזר – תיחשב כמי ששירתה שירות כמוהו.

וכרגיל, זה תרגיל שדופק את כל שאר האוכלוסיה. לרוב מוחלט של האוכלוסיה היהודית אין אפשרות לבקש שירות לאומי במקום שירות צבאי. זה צ'ופר של המגזר המצ'ופר מכולם. כאשר צעירים ישראלים-פלסטינים רצו לשרת שירות לאומי, נאמר להם שאין להם מקום – משרד האוצר לא מתקצב. לצעירות מהמגזר הדתי-לאומני דווקא היה מקום.

כל זה קורה על רקע השערוריה שבה הרמטכ"ל הניח דגל לא על קברו של ההרוג האחרון של צה"ל, אלא על קברו של ההרוג היהודי האחרון של צה"ל. והנהלים שפרסם צה"ל לאחר התקרית אומרים שהיה והחייל האחרון שנהרג במהלך השנה היה, לא עלינו, שלא מבני ברית, הרי שהרמטכ"ל יניח דגל גם על קברו של החייל היהודי האחרון שנהרג במהלך השנה. מאחר ובמסגרת ההסכמה השקטה על הכנסת גזענות לתקנות בישראל מקובל שהמילה "יהודי" לא תיאמר במפורש – ראו הכבישים שמותרים בכניסה למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות – הרי שכאן, הנהלים מדברים על "החלקה המרכזית" בהר הרצל – זו שבה קבורים רק יהודים. זה לא מקרה; זה לא יכול להיות מקרה. חבר הכנסת עמר בר-לב (עבודה) הגדיר זאת "חטא על פשע." גם כאן, הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל קורצים לרבנים שהם לצידם.

ואם ככה מתנהל הצבא בימים שבתיקונם, בימים שהמגזר הדתי לאומי אפילו לא מאיים עליו; אם כך הוא מתנהג, כשהוא צריך לבצע פשרות שפוגעות בעצם הגדרתו (מצד אחד, הגדרת המשרת בצה"ל, מצד שני היחס לחייליו הנופלים שאינם יהודים) אני חושב שהוא נותן לנו מושג ברור מאד על האופן שבו הוא יתנהל כאשר המגזר שבפניו הוא בוחר להתרפס, תוך ויתור על שאר החברה הישראלית, יעמיד לו אולטימטום של ממש.

ועוד דבר אחד: לפני כשבוע, קם קול זעקה מרוצה מעצמו בישראל, אחרי שהחמאס מנע מירוץ מרתון ברצועת עזה, משום שהמרוץ כלל גם נשים. עכשיו מסתבר שישראל מסרבת לאפשר לרצים לרוץ, הפעם במירוץ שנערך בבית לחם. ישנם כ-21 ספורטאים שאמורים לעבור מהרצועה לבית לחם, וכעת ישראל היא זו שמונעת את מעברם – למרות העובדה שחלק מהם כבר נכנסו לישראל בעבר ולמרות שברור שכל המעבר יתבצע בכפוף לבדיקות בטחוניות קפדניות. אם אתם רוצים לומר לצה"ל מה אתם חושבים על זה, ולדרוש ממנו לאפשר את מעברם של הספורטאים, גישה מספקת את הפרטים הנדרשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ועם פרוס יום העצמאות לאחל לכלל הקוראים שנחיה בעוד שנה במדינה עצמאית, כזו שאיננה שולטת באחרים.

(יוסי גורביץ)