החברים של ג'ורג'

קצת הופתעתי לשמוע שמשפחת שליט הוציאה ספר ילדים, שנטען שנכתב על ידי בנם המוחזק בידי החמאס. הסיפור, כמסתבר, נמסר למשפחת שליט על ידי מורה של גלעד שליט, שלדבריה כתב אותו כשהיה בכיתה ה', והם הוציאו אותו לאור.

זה כבר נשמע לא טוב. רוב האנשים לא היו רוצים שמה שהם כתבו בגיל 11 ימצא את דרכו לעיניו של מישהו אחר, ונראה לי שאפשר לומר בוודאות שאף אחד לא שאל את שליט. הסיפור הפך למביך יותר אתמול, כשהסופרת שלי אלקיים תקפה את משפחת שליט בציינה ש"כשהכריש פגש את הדג" של שליט מבוסס בצורה ניכרת על ספרה, "כשהנחש פגש את העכבר".

אף אחד משני הצדדים לא ניחן בעודפים של טאקט. אלקיים כתבה על שליט שעם שובו "הוא יתחפר מרוב בושה, כי נמחה קו הגבול בין טהרן-עזה לירושלים-תל-אביב. עבורי, הקו הזה הוא זכויות היוצרים והאתיקה הבסיסית שמעצבת את פניהן היפות של החברה הישראלית". אני חושב שאם גלעד שליט יחזור הביתה, יהיו לו עניינים חשובים יותר ודחופים יותר לענות בהם במשך, הממ, 37 השנים שלאחר מכן. גם הכותרת "משפחת שליט וההולילנד של הספרות" היא, איך לומר, בומבסטית משהו.

עם זאת, תומכי המשפחה היו הרבה יותר גרועים. "שלי עשתה משהו שאיש לא ×”×¢×– לעשות מעולם – היא יצאה פומבית נגד משפחה שהיא סמל ופרה קדושה במדינת ישראל. יש הסכמה בשתיקה שלא יוצאים נגד משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כאן נחצה קו אדום", אמר אחד מהם למעריב. על פי ההגיון ×”×–×”, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נמצאות מעל לחוק, או לפחות מעל לחלק מהחוקים. מותר להן, כמסתבר, לגנוב.

דובר משפחת שליט – יש תפקיד ×›×–×”, כמסתבר; יש גם קריאייטיב? מישהו צריך להיות האמרגן של כל המיצגים המשונים בנושא – סירב להגיב והמשפחה עצמה מסרה (למה יש לה קו שונה מזה של הדובר שלה?) שהיא "מעדיפה לא לעסוק בדברים שמסביב".

בזה אני בטוח. הם בטח לא צריכים את החור בראש הזה. אבל אין מה לעשות: המשפחה אולי התייעצה עם עורכי דין לפני שהוציאה את הספר, שהכנסותיו משמשות את העמותה למימון הפעילות לשחרור שליט (הממ, יש עמותה!), אבל מדבריה של אלקיים עולה (ואיש לא מכחיש זאת) שאף אחד לא טרח להתייעץ איתה. המשפחה/העמותה פשוט כתבה בתחילת הספר שהוא "מבוסס על" ספרה של אלקיים, וזהו.

אפשר, וצריך, להבין את כעסה של אלקיים: היא סופרת. היא ×—×™×” מהתמלוגים. מהם היא מאכילה את הילדים שלה. משפחת/עמותת שליט פשוט הטילה עליה מלווה חובה מרצון, תוך שהיא מדלגת על הצד ההגון של בקשת אישור – כנראה מתוך ×”× ×—×” שהיא לא תעז למחות, כדי שלא להפוך בעיני ההמון הזועם לבוגדת שתוקעת סכין בגב גלעד שליט. ואכן, מי שעשה את הטעות וקרא את הטוקבקים בנרג, ×”×™×” יכול לטעות ולחשוב שאלקיים מנסה לעשוק את משפחת שליט, במקום להיפך.

ראש מטה המאבק למען שחרור גלעד שליט – עוד גוף! – אמר לגלובס ש"חשוב לי לציין כי כל הכנסות הספר מוקדשות למען הפעילות לשחרורו של גלעד שליט במהרה, ללא רווח אישי של אף גורם כזה או אחר. צר לי ששלי אלקיים בוחרת לתקוף את משפחת שליט בשעה שבנה גלעד נמק במרתפי החמאס". זה היה אחרי שהוא טען, בשם מומחה שלא צוין, ש"המוטיב של חיה גדולה הנפגשת עם חיה הקטנה ממנה קיים בספרות העולמית עוד מימי ישעיהו הנביא, 'וגר זאב עם כבש'". לכזה דבר קוראים בדרך כלל 'הרצחת וגם ירשת": גם גזלת את הספר, וגם האשמת את הסופר הנגזל על כך שהוא מעז למחות.

ומסתבר שזה עובד: לדבריה של אלקיים, היא פנתה להוצאות ספרים, סופרים אחרים ולאגודת הסופרים. כולם פחדו לעזור לה. כבר היו חטופים במדינה הזו. אף אחד מהם לא הפעיל מכונת יח"צ כל כך משומנת, כל כך מוצלחת, שהצליחה לכפות את עצמה על הציבור על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר שלו. לאף אחד לא היה אומץ להתייצב מול ההמון, מול הפטריוטיזם הזול, חסר המאמץ או המחשבה, שגלעד שליט הפך מזמן לסמל שלו – משום שמשפחת/עמותת שליט הצליחה ליצור פטריוטיזם כה רדוד, כה ממוקד בסיפוק מיידי, עד שכולו מתמצה בתפיסה של "שמישהו אחר ישלם", בין אם אלה יהיו הקורבנות של משוחררי עסקת שליט ובין אם זו סופרת שקניינה נחמס.

(יוסי גורביץ)

ליל ראשון היה ליל הוודו בישראל: כחצי מליון איש אישה וטף, על פי הדיווחים, עשו את דרכם למירון, לאחד החגים הבודדים שהצליח לצמוח מלמטה ולשבור את הרבנים: ל"ג בעומר, שנחשב גם לחגו של התנא המיתולוגי שמעון בר יוחאי. חגו של בר יוחאי מצוין בסימנים פגאניים מובהקים, כגון מדורות, ריקוד סביבן, והשלכת שער ילדים אליהן.

סביר להניח שהוא לא היה מרוצה במיוחד, אילו התקיים. אבל בן יוחאי כפי שהוא קיים במיתולוגיה הנוכחית הוא כבר מזמן לא הטיפוס הלא סימפטי שהתגורר במערה, כל כך לא סימפטי עד שאלוהים עצמו גרש אותו חזרה אליה כשיצא ממנה והתחיל להחריב את העולם: הוא הרבה יותר הדמות שהלביש עליו הנוכל משה די ליאון, קרי המחבר של ספר הזוהר. הזוהר מסתדר הרבה יותר עם הפגאניות.

עד כמה היתה זו הילולה עממית, אפשר ללמוד מן האיסור שהטילו הרבנים על הגעה למקום ברכב פרטי, שמא ייגרמו תאונות בדרך חזרה – כלומר, שסביר שרבים מן המגיעים למקום הקדוש נשאו עמם את הג'ריקן החב"דניקי הידוע, הדלק של טנק המצוות, קרי ארבעה ליטרים של וודקה. יכול להיות, כמובן, שהרבנים השיגו דיל עם חברות ההסעה.

כך או כך, בעוד חולדאי מתכנן את השלב הבא בקריירה שלו ובוחר בבעיה החרדית כנושא שעליו יבנה את עצמו, התחוור שיש בעיה חמורה לא פחות מהעובדה שעומד להגיע לפרקו דור גדול יותר של בורים ועמי ארצות, שלא רק שיהיה נטול מלאכה ולא תהיה לו ברירה אלא ללסטם את הציבור: כל האוטובוסים של אגד שיצאו מירושלים למירון הוגדרו כ"רכבי מהדרין", קרי כאלה שבהן הגברים הקדושים יושבים בקדמת הרכב, בעוד הנשים – המכשפות, המפתות, בנות לילית, גלגולה של חווה – יושבות מאחור.

זה אמנם מתאים במיוחד להילולה של שונא האדם בר יוחאי, שקבע כידוע שנשים דעתן קלה, אבל קצת פחות לעובדה שאגד היא חברה ציבורית, שממומנת ומסובסדת בכספי ציבור, ושכזו היא איננה רשאית להפלות בין הנוסעים שלה. העובדה שכל קווי האוטובוס למירון הוגדרו כ"קווי מהדרין" מעידה על כניעה לא רק לחרדים, אלא לפלג הקיצוני ביותר של החרדים, זה של החסידים.

זוכרים שאמרו לנו שקווי המהדרין לא יתרחבו? הנה, הם מתרחבים. בשניה, בשקט, בדיל שנסגר בין אגד ובין קיצוני הרבנים, ואלמלא היו כמה חרדים שהתלוננו – גברים שרצו לנסוע עם נשותיהם וילדיהם, ולא לעבור את ההפרדה – כנראה שגם לא היינו שומעים על זה. זו, אגב, לא ההרחבה היחידה: עולה וצפה האפשרות של "תחנת קווי מהדרין" בירושלים, בתמיכה שקטה של משרד התחבורה.

בג"צ טרם פסק את דברו בעניין (הוא מאד איטי, כשזה מגיע לנושאים עקרוניים), אבל צו הביניים שלו אסר על הרחבת קווי החרמנים – תודו שזה שם מתאים יותר – עד לפסיקה. על פניו, נראה שאגד עשתה שבת לעצמה והחליטה שהפעם מותר לה להרחיב את קווי החרמנים גם בלי אישור.

וזה כנראה הסממן המפחיד ביותר. חולדאי מדבר על מהפכה, שם קוד למלחמת תרבות עם סיכוי להתדרדרות למלחמת אזרחים; המחושים העדינים של אגד כבר הודיעו לה איזה מחנה צפוי לנצח, והיא מיהרה להכנע לדרישותיו. הרבה יותר קל לה להסתבך עם המחנה החילוני, הרבה יותר קל לה לעצבן את ארגוני הנשים ולהסתכן בכך שתעלה עליה את זעפו של בג"צ, הרבה יותר היה קל לה להתעלם מן החוזה שלה עם הציבור, מאשר להתעמת – לא עם החרדים, אלא עם האוונגרד החרדי.

ומאחר ואגד, חברה חילונית אחרי הכל, נשברה כל כך מהר, קל יחסית לנחש מה יקרה לחרדים המתונים יחסית. הם יורידו את הראש וילכו עם האספסוף. הם כבר מורגלים בתבוסות. החרד"לים גוררים את הכיפות הסרוגות באותו הכיוון, מהר יותר מחושבים – נזכיר שבחורי ישיבות הסדר כבר מסרבים לשרת עם חיילות, ודאי לקבל מהן פקודות – ותוך זמן לא רב, בהחלט עשוי להתברר שאמנם אין רוב שתומך בקווי המהדרין, אבל גם אין רוב שמוכן להתנגד להם בנחישות. עוד מעט יבקשו מאיתנו – אולי ציפי לבני, שכבר הסכינה עם הסירוב להציב את תמונותיה בבני ברק, ושהיא "מכבדת מסורת" ידועה – לכבד את אמונותיהם של אנשים אחרים, וקווי החרמנים יהפכו, רטרואקטיבית, יהודיים כמו דמי חנוכה.

עוד פרצה בקיר הברזל בין היהדות ובין המציאות. כל כך הרבה פרצות, כל כך מעט חומה. ויש לא מעט סמליות בכך שהפרצה הזו מגיעה בחגו של מי שנטש את התרבות האנושית ("תקנו שווקים להעמיד בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהם מכס") לטובת התרבות האלוהית, ששמו הפך לסימן לנטישת המציאות ומעבר אל הפנטזיה האלוהית.

הערה מנהלתית עגומה: בניגוד לקול המצפון שלי, פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג. אני עוד לא יודע אם יש בו משהו חיובי ובהחלט יתכן שאסגור אותו, אבל בינתיים הוא פה.

(יוסי גורביץ)

שלושה עובדי אל על הגישו תלונה, משום שלדבריהם הם מופלים בעבודתם על רקע דתי. הכיצד? ובכן, השלושה מאמינים בחבר הדמיוני העונה לשם יהוה, וכתוצאה מהשגיון ×”×–×” – הנפוץ, למרבה הצער – הם מתעקשים שאסור להם לעבוד בשבת.

שזה כמובן לגיטימי. אז מה הבעיה? אה! הם טוענים שכתוצאה מכך הם מקבלים פחות משמרות עבודה, דבר שלדבריהם הוא פגיעה בזכויותיהם. לטענתם, מנהל המשמרות אמר להם ש"כשתפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת, נדבר על משמרות", דבר שהזכיר לאיש הוועד שלהם "זיכרונות לא נעימים על דברים שהוטחו ביהודים בתקופותיה האפלות של אירופה, במיוחד לפני השואה". נו, מי לא ראה את זה בא? השואה הופיעה בדיוק במקום הקבוע שלה: בפסקה השלישית של הסיפור.

כמה הערות. קודם כל, אני מתקשה להאמין שהמנהל שלהם אמר להם "תפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת". זה מריח יותר מדי מספרות פנים-מגזרית. שנית, עם כל הכבוד, ויש מעט מאד, הבחירה לעבוד במשמרות – דבר שמצריך, כמעט בכל מקום, עבודה בשבת – היא בחירה שלהם. אם אמונתם חשובה להם, הם יודעים שצריך להקריב בשבילה דברים.

אבל לא: יהודים אורתודוקסים משוכנעים שהעולם חייב להם. הם הפכו את עצמם לנכים – הם ולא מלאך, הם ולא שרף, הם ולא Sky Daddy, המכונה במקומותינו "אבינו שבשמים" – והם אלה שצריכים לשאת בתוצאות. בפועל, מה שקורה הוא שהם דופקים את האנשים שעובדים איתם.

איך? בכלל לא מסובך. אם יש x אנשים ו-y משמרות סופ"ש, שאף אחד לא רוצה לעשות, ויש שלושה אנשים שלא מוכנים בשום מקרה לשאת בנטל אבל גם לא מוכנים ללכת לחפש עבודה אחרת, המשמעות היא שכל העובדים הלא אורתודוקסים טוחנים יותר שבתות. אם יש כאן מישהו מקופח, אלה העובדים החילונים: הם אלה שצריכים לשאת בנטל האמונה של אחרים.

עכשיו, אילו הייתי מאמין בכנות אמונתם של השלושה, הייתי נוזף בהם על כך שהם מחטיאים את אחיהם, וגורמים להם ליותר חילולי שבת. אבל יש לי ספקות. למה? בגלל יובל פרייליך.

זוכרים את יובל פרייליך? לפני שנה וחצי הוא – או, ליתר דיוק, אביו – תבע את איגוד הסיף הישראלי בטענה שהוא לא יכול להשתתף בתחרויות שנערכות בשבת ושעל כן חובה למצוא לו תאריך אחר. איגוד הסיף טען בתגובה ששבת, מהיותה יום שבתון, היא היום הנוח ביותר מבחינת רוב מוחלט של המשתתפים. בג"צ פסק לטובת הילד.

וראה זה פלא, בתחילת החודש שעבר נאלץ פרויליך להתמודד בתחרות בחו"ל, שם אף אחד לא התרשם מהנכות שכפה על עצמו ולא היה מוכן לטרטר עשרות אנשים אחרים כדי להפוך את החיים שלו לקלים יותר. אז מה קרה? האם פרוייליך, יהודי גאה, הודיע שיהדות פירושה גם קורבנות, ושהוראותיו של מלך מלכי המלכים חשובות יותר מאיזו אליפות? האם הוא קידש שם שמיים ברבים?

כמובן שלא. הוא הלך לשחק, בשבת, נלחם היטב – וחזר הביתה עם מדליה. במקומו, הייתי מסיק מזה משהו על קיומו של אלוהים ועל העונשים שהוא מטיח במפירי דברו. למעשה, אם הייתי מאמין ביהוה, הייתי נחרד מהמחשבה על העונש הצפוי לנושאי שמו לשווא.

המסקנה שלי היא שיהודים גאים הם בריונים שמנסים לכפות אנשים לציית למשוגותיהם – ושעמידה תקיפה נגדם, כמו זו של השופטים באזרבייג'אן, תועיל גם לנו וגם להם. לנו, כי החגיגה על חשבוננו תסתיים; להם, כי היא תאלץ אותם להרהר באפשרות שאמונה דתית אין פירושה רק פריבילגיות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים, פרסם הבלוג הטכנולוגי גיזמודו סקופ: הוא הציג את האב טיפוס של האייפון בן הדור הרביעי, והרס בכך את ריקוד שבעת הצעיפים הקבוע של אפל, היצרנית שלו. האב טיפוס ×”×’×™×¢ לידי גיזמודו בדרך עקלקלה: מהנדס של אפל שכח אותו בגן בירה גרמני סמוך למטה החברה. אדם אחר שהיה בפאב, שזהותו לא ידועה, לקח את המכשיר, עמד על חשיבותו, וניסה להשלים את הכנסתו באמצעות מכירת המכשיר לכל המרבה במחיר. הוא פנה לכמה כלי תקשורת, שסירבו לשלם לו. גיזמודו שילמו – והסקופ ×”×™×” שלהם. לאחר מכן הצליחה אפל, כהרגלה, להתנהל יותר כמו מדינת משטרה מאשר כמו תאגיד מערבי – מה שלא צריך להפתיע אף אחד; אחרי הכל, מדובר בחברה שיש לה "גסטאפו" משלה – אבל ×–×” כבר סיפור אחר.

ב"עין השביעית", שסיקרו את התגלגלות הפרשה, ציינו שכל העסק החל מבלוג אחד, ותהו איפה העיתונים הגדולים בכל העסק. התשובה עגומה. כתב אפל של הניו יורק טיימס, דיוויד פוג? כתבלב. ג'ים גולדמן, כתב הטכנולוגיה של MSNBC? כתבלב בן כתבלב. דניאל ליונס, שלא מתחנף לאפל ולא מוכן לרקוד על פי חליל התעמולה שלה – ולעס בשעתו את גולדמן בשידור חי – הסביר היטב את הבעיה: בשל חשאיותה של אפל, הצורה היחידה לקבל ממנה מידע אמין (יש לה אנשים שמפיצים בעקביות דיסאינפורמציה) היא לשחק את המשחק שלה.

כל מי שלא מוכן להיות הכלבלב שלה, לא מוכן לכתוב ביקורות נלהבות על מוצרים פושרים (ולעיתים הרבה פחות מכך: ליונס תפס את פוג כשהוא מהלל בשם ומלכות את מערכת ההפעלה של אפל בעיתונו, אבל אומר לבלוג וונצ'רביט שמדובר במערכת מלאה בעיות) מוצא את עצמו בלי מקורות מידע בכל מה שקשור לאפל, ולפעמים נתקל בנקמנות.

אז מה יש לנו? עיתונאים שאין להם שום גישה למידע אמין ובלתי אמצעי, שנאלצים לשתף פעולה עם חברה בעלת מנכ"ל דיקטטורי, כדי שיוכלו בכלל להשתתף במשחק – כלומר, שיהיה להם מה לדווח. הם לא מעיזים לשאול שאלות קשות, כי שאלות כאלה יחסלו את הגישה שלהם, ויעמידו אותם בעמדת נחיתות יחסית לשאר הכתבלבים – ואם הם לא יהיו בין אלה שיצליחו לכתוב ראשונים מאמר מתלהב מההבל החדש של אפל, העיתון שלהם יינזק ומעמדם ייפגע.

מעבר לכך, הכתבים הם לעיתים קרובות "שותי הקולאייד" – היינו, אנשים שבאמת הפנימו את הדימוי של אפל ואת האופן שבו אפל מתארת את עצמה ומוצריה. הם מתייחסים אליהם בחוסר הביקורתיות ששמור ל"עיתונאים" בצפון קוריאה בעת פגישה עם "המנהיג היקר".

קל מאד ללגלג על פוג, גולדמן ודומיהם, אבל אפל היא רק דוגמא. אותה הבעיה קיימת בכל תחום העיתונות הכלכלית. MSNBC של גולדמן הצטיינה גם בדיווחיה הגרועים מאד על המשבר הכלכלי, והטיפה להמונים על השקעות ושיהיה בסדר, גם כאשר תוך ימים קרס הכל. עיתונאים כלכליים, בכל עיתון וכל תחנת טלוויזיה, נשבו בקסמם של נוכלי וול סטריט והאוליגרכים שלנו: הם תיארו אותם, פעם אחר פעם, כמנהיגי תעשיה רציניים, סוג של גאונים. והיתה לכך אותה סיבה שבגללה אפל מסוקרת על ידי מעריצים נרצעים ולא על ידי עיתונאים חוקרים: גישה. מי שהיה מסובב את יצחק תשובה על הגחלים, לא היה זוכה לראיון שני – והיה מוצא את עצמו תחת מכבש גדול שמיועד למנוע את הפרסום שלו.

כת המנכ"ל פשתה בכל העיתונות הכלכלית. אנשים ממוצעים ביותר תוארו כנפילים, גם כאשר קיבלו את כספם בדרך הישנה והטובה, קרי ירשו אותו. כאשר חלקם התבררו כמטורללים קלות – שרי אריסון צריכה לתפוס את הקולות שלה לשיחה קשה, כי מסתבר שהם שיקרו לה לפחות לאורך השנתיים האחרונות – התקשורת הרימה גבה. אבל הבעיה של אריסון היתה שהיא תיארה את עצמה כמתעלת חיזרים: העובדה שנוחי דנקנר מתייעץ באובות ובידעונים זוכה להרבה, הרבה פחות הבלטה. וכשהיא מתוארת, לעיתים קרובות היא נצבעת כ"נסיון להתקרב למסורת".

רק כשקרסו הענקים בקול רעם, העיתונות פנתה נגדם – וגם אז, לאיטה. מעטים העזו לכתוב שדינה של אפריקה ישראל לפשוט רגל, כי איננה מסוגלת לשלם את חובה לבעלי אג"ח ט'. למה להסתבך עם אוליגרך? לך תדע מתי תצטרך אותו, מתי תהיה לו ידיעה בלעדית להדליף לך. מעטים שאלו שאלות קשות בזמן הבועה הגדולה, כי אם תצא נגד המבנים המסובכים להחריד שבנו העילויים של גולדמן סאקס, הם לא ידברו איתך יותר – ובניגוד לתחקירי שחיתות או פשיעה, יהיה קשה מאד למשוך את הקוראים לנושא. למה לך? וזה עוד לפני שדיברנו על שליטה של בעלי הון בתקשורת.

אז, כמו במקרה של גיזמודו ואפל, יש צורך בבלוגים שיעשו את העבודה. יש להם חסרונות רבים: קל יותר להשתיק אותם באיום של תביעת דיבה, אין להם כמעט מקורות, מתייחסים אליהם בפחות רצינות – אם כי זה משתנה – ובהרבה מקרים אין להם גב כלכלי. מצד שני, לבלוגים יש כוח עצום: בלוגרים כמעט וחיסלו את הקמפיין של הילארי קלינטון אחרי שקר ה"נחיתה תחת אש" בבוסניה, הם חיסלו קריירה של כמה וכמה פוליטיקאים. יש המון מהם, וחלק מהם קשובים מספיק כדי לקלוט הערה לא זהירה, מידע שנפלט – וכשהם עולים עם סיפור, לעיתים קרובות יותר ויותר העיתונות הממסדית מרימה אותו ורצה איתו. מאחר והעיתונות הכלכלית מועלת לעיתים קרובות בתפקידה ומעדיפה לסגוד לטייקונים ומנהלי השקעות, מישהו צריך לעשות את העבודה במקומה.

ולהתחיל ללמוד את רזי הכלכלה. זה, לעיתים קרובות, החלק הקשה. אבל צריך לעשות אותו.

למד את האלף-בית. אין היא מספיקה,

אבל למד אותה! אל במורת רוח,

פתח את הספר! עליך לדעת הכל!

עליך לקחת בידך את ×”×”× ×”×’×”. […]

אל תתבייש להקשות קושיות, חבר!

אל תתפתה ללהג, חקור בעצמך!

מה שלא תדע בעצמך, אינך יודע!

בדוק את החשבון. עלייך לשלם – –

שים את האצבע על כל פרט, ושאל:

מאין זה בא לכאן?

עלייך לקחת בידך את ההנהגה!

(שבחי הלימוד/ברטולד ברכט)

(יוסי גורביץ)

בן כספית, ששימש מתחילת השנה כשופר של "אם תרצו" ופרסם כעובדות את שני הדו"חות שלהם – זה המלא שקרים וזה הטאוטולוגי – פרסם פוסט תמוה במיוחד בבלוג שלו (אגב, לכספית מומלץ לקבל עצות מרביב דרוקר על האופן שבו עיתונאי צריך לנהל בלוג. זה של כספית הוא פשוט מקום לטקסטים שמקומם לא בעיתון).

בטקסט שלו, מעלה כספית שתי נקודות. ראשית, הוא מודה שהוא ביקש תגובה מהקרן החדשה לישראל, ואחר כך, כשהקרן שלחה לו תגובה שלא מצאה חן בעיניו – לדבריו, "היה בה מעט מאד רלוונטיות לשאלה שנשאלה" – הוא נמנע מלפרסם אותה בכתבה שלו. עכשיו, בבלוג, הוא פרסם אותה.

פיסת המידע הזו – מובלעת לא רע – מגיעה אחרי השתלחות משונה במיוחד של כספית בקרן. לדבריו, כשהוא פנה לפני כשבועיים עם ה"דו"ח" השני של אם תרצו לקבל תגובה מהקרן– אתם זוכרים, ההוא שבו נאמר שיש שמאלנים ושהם רעים – האנשים שם ביקשו ממנו לקבל את כל החומר, כולל הנספחים של הדו"ח. כספית סירב והתעקש שהם יענו רק על השאלות שלו. בתגובה, לטענת כספית, שלחה הנהלת הקרן מייל לפעיליה, שבו נשקל להקדים את היחצ"נות של כספית לאם תרצו ולצאת בתגובה מקדימה.

כאן מגיע הקטע המשונה ביותר. כספית טוען, במלוא הרצינות, ש"הסעיף הזה עורר בי חלחלה. למי שלא מתמצא באתיקה של עבודה עתונאית, מדובר במעשה שלא ייעשה. כשעתונאי פונה לבקשת תגובה על עניין מסויים, פרטי העניין אמורים להשאר חסויים וכמוסים בינו לבין המגיב. זהו חסיון מקודש, שווה ערך מוסרית ליחסי עורך דין ולקוח, ליחסי עתונאי ומקור. ההגינות הבסיסית מחייבת שלא תסגיר את האינפורמציה שהגיעה לידי העתונאי לידי צד ג' ותחבל בעבודתו. אל"ף-בי"ת של יושר, של כללי התנהגות בסיסית. במשך 25 שנות עבודה עיתונאית אינטנסיבית, שכללה, אני מניח, אלפי בקשות לתגובה, לא נתקלתי בדבר כזה. לא מצד פוליטיקאים, לא מצד עבריינים, לא מצד יהודים, ערבים, אנשים רעים או טובים. פשוט לא עושים דבר כזה."

יש רק מילה אחת שתתאר את הפסקה הזו: בולשיט. אין, ולא היה אף פעם, "חסיון" למושא כתבה כפי שיש בין עיתונאי ומקורו או בין עורך דין ולקוח. בשום מקום. אף פעם. למה, לעזאזל, חושב כספית שאם הוא עומד לפרסם עוד כתב פלסתר כנגד הקרן, היא חייבת לו משהו? אם אני יודע שכספית, נניח, עומד להאשים אותי ברצח – אסור לי להקדים את פרסום הדיבה שלו? האם ברגע שהוא התקשר אלי, פי חסום עד שהוא יפרסם את הכתבה שלו? מאיפה נשלפה הטענה הזו? מה, כספית לא מכיר את המנהג המכוער הנוהג במקומותינו, כאשר עיתון א' מגלה שעיתון ב' עומד לצאת בידיעה אקסקלוסיבית, לפרסם משהו קצר יממה קודם במגמה להרוס את הבלעדיות?

אגב, באיזו עבודה עיתונאית מדובר? כספית פשוט העתיק – כמו בפעם הראשונה – את הטקסט של אם תרצו, בלי לחקור יותר מדי או לשאול שאלות בנושא. העובדה שהדו"חות של אם תרצו זכו לביקורת קטלנית מצד ידי כמה וכמה אנשים שבדקו אותם לא הובלטה, בלשון המעטה, על ידי כספית. שלחתי לו לפני שבוע את מה שכתבתי כאן על מקורות המימון של אם תרצו, ושאלתי אותו אם הוא עדיין סבור שזו תנועת מרכז. לא קיבלתי תשובה.

כספית מעלה טענה משונה נוספת: שההתעקשות שלו להגן על הדו"ח של אם תרצו, ולא להעביר אותו לידי הקרן כדי שתוכל לנסח תשובה, נבעה מכך ש"עיתונאי לא צריך להעביר מסמכים שקיבל לרשותו". לפני שכספית מתחיל לתאר את עצמו כאורי בלאו החדש, נזכיר שמדובר בדו"ח פומבי לגמרי, שפורסם על ידי אם תרצו באתר שלהם כמה שעות אחרי הסטנוגרפיה של כספית. ההתייחסות למשהו שאמור להיות דו"ח פומבי כאל מסמך חשאי מעוררת תהיות, בלשון המעטה. כספית ודאי רשאי לחפוץ בבלעדיות – אבל בלעדיות איננה אמורה לבוא במקום זכותו של מושא הכתבה להגן על עצמו.

חמתו של כספית בערה בו, כאשר מנכ"לית הקרן העזה לומר לו שהוא בחר צד, כלומר שהוא נטול אובייקטיביות. זה לא הפריע לכספית לסיים את הפוסט שלו ב"כי בסוף, צריכים להיות קווים אדומים. מי שמנסר את הענף שכולם יושבים עליו, לא יכול לבוא בטענות כשהעץ מנסה להגן על עצמו." כלומר, הקרן לא צריכה להתפלא שכספית בוחר צד נגדה.

שזו כמובן זכותו. אבל, במחילה, אם הוא בחר צד עד כדי כך שהוא מתעלם מעקרון בסיסי של האתיקה העיתונאית ומרשה לעצמו לא לפרסם תגובה שקיבל, יואיל ויסתום את הפה בנושא.

השאלה המעניינת באמת היא מדוע בחר כספית, בסופו של דבר, לפרסם את התגובה, ולו בבלוג שלו. הניחוש שלי הוא שהתחוור לו שהקרן אכן עומדת להגיש את תביעת הדיבה שבה היא מאיימת מזה זמן, ושהתחוור לו שהוא חשוף לתלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות. פרסום מאוחר כזה, בכלי עם תפוצה נמוכה הרבה יותר, הוא לא תחליף ראוי, אבל הוא עשוי להקל על כספית בדיון במועצת העיתונות, אם יהיה.

יש לקוות שתביעת דיבה אכן תגיע, ושכספית יצטרך להגן על פעולותיו בכל הפרשה האומללה הזו, שבה הזניק תנועת שוליים פאשיסטית למרכז הבמה הציבורית, בבית משפט. אפשר לומר, בהתחשב בכך שהוא מודה שהעבודה העיתונאית קודם הפרסום הסתכמה ב"בדקתי מה שיכולתי לבדוק, הטענות שהועלו שם נראו לי טענות ששוות פירסום וגם דיון" – כלומר, פחות מתשומת הלב שהקדישה הבלוגוספירה הישראלית, במיוחד נמרוד אבישר – שהגנת "תום לב" כנראה לא תעמוד לו.

(יוסי גורביץ)

הדיון שהתנהל היום בבג"צ, בפרשת בית הספר בעמנואל, היה חשוב מכל הסיבות הלא נכונות. הוא הראה לנו את הכיוון שבו הולכת ישראל.

הסיפור הוא ×›×–×”: כחלק משנאת המין האנושי של הכת החרדית, שפוסלת יותר מ-99% מהמין האנושי כנחות – כל מי שאינו גבר בן הכת החרדית הספציפית – הם מתעבים גם יהודים אפריקנים וערבים, מה שמכונה כאן "בני עדות המזרח" (מבט מהיר על המפה יגלה שמרוקו נמצאת הרבה מערבה יחסית לפולין, למשל). בהתנחלות עמנואל הוקם בית ספר לבנות, מגזר מקופח בקרב החרדים. הבעיה של החרדים היתה שהם נאלצו לקבל גם בנות "ספרדיות" (שוב, ביטוי מקובל שאין לו כמעט כל קשר למציאות) כדי לקבל כספים מן המדינה, משום שמדינת ישראל מקבלת את משנתם הגזענית של החרדים כמעט בכל תחום, אבל מסיבות לאומניות שוב איננה יכולה לקבל את התפיסה של עליונותם של יהודים ממוצא אחד על אלה ממוצא אחר. לאבות הציונות – תנועה שנועדה, על פי מייסדה, להיות מבצר מערבי במזרח – לא היתה בעיה כזו, כידוע, אבל הזמנים השתנו.

אי לכך, הפעילו החרדים את השכל היהודי המפורסם, וחילקו את בית הספר לשתי מגמות: "חסידית" ו"רגילה". בין שתי המגמות נבנה קיר. וראה זה פלא, המגמה החסידית – לטענת הורי התלמידות ה"מזרחיות" – היתה על טוהרת הגזע האירופי. במגמה הרגילה הצטופפו בנות הגזע הנחות.

רצוי לציין שזה לא מצב חדש: הגזענות הזו והזלזול בתלמידים "מזרחים" נמשך עשרות רבות של שנים. הזעם על כך היה הדלק שהביא להקמתה ולנסיקתה של ש"ס, באמצע שנות השמונים. אנחנו מדברים על מצב שנמשך עשרות שנים.

הפעם קמה עמותה שנמאס לה מהאפליה, והיא הלכה לבית המשפט. זה הורה על הפסקת האפליה, והרבנים האשכנזים החליטו שיש להם כאן עילה להוציא את בטלני הישיבות למאבק. תופי הטם טם של התעמולה החרדית, שהדיהם כמעט ואינם מגיעים אל התקשורת החילונית, החלו במסע ההסתה הקבוע שלהם. הורי התלמידות האשכנזיות קיבלו הוראה חד משמעית להוציא את בנותיהם מבית הספר, והוקם בית ספר פיראטי עבורן.

מה שקרה בבג"צ היה פיאסקו מכל בחינה אפשרית. ראשית, אף אחד לא העיר על הבעייתיות בכך שבג"צ דן בבעיה פנימית של התנחלות, שטח שכלל לא נמצא בתחומי מדינת ישראל, שהחוק הישראלי לא חל בו, ושעצם הדיון בו בבית משפט ישראלי – במקום לנהל אותו בפני המח"ט המקומי או המנהל האזרחי – מספח אותו דה פקטו.

אבל לזה כבר התרגלנו. מה שמטריד יותר הוא העובדה שבית המשפט פשוט התקפל. במקום לזרוק את כל המעורבים למעצר על בזיון בית הדין – במיוחד לאור העובדה שהם אמרו ש"כוח עליון", קרי הרבנים, אוסר עליהם לציית לפסיקה – העדיף בית המשפט להחזיר מחדש את המצב הקודם, כשהוא מקבל את הבטחותיהם של ההורים החרדים כי הפעם לא תהיה אפליה.

זה פשוט מדהים. צריך אדם להיות עיוור וחרש – עיוור וחרש מרצון – כדי להאמין שהאפליה לא תשוב על עצמה. כן, בג"צ הציב אי אלו הגבלות חדשות על יכולתם של החרדים לתמרן את הרישום לבית הספר. השכל היהודי הידוע כבר ימצא דרכים לעקוף אותן. הפרשה תשוב על עצמה – לאחר עוד שנה של סבל לתלמידות ה"מזרחיות".

החרדים מפעילים בפועל שיטה של "נפרדים ולא שווים". בדרום האמריקני היתה שיטה שלמה של העמדת פנים שנועדה לקדם את ההפרדה. בשנות החמישים, בית המשפט העליון האמריקני – בפסיקת בראון ואחר כך – הפסיק להעמיד פנים, וההפרדה קרסה. לעיתים היה צורך בהפעלת צבא פדרלי לשם כך – כפי שעשה אייזנהאואר בליטל רוק ב-1956, נשיא רפובליקני בשנת בחירות – והמאבק גבה קורבנות בנפש, אבל השיטה קרסה.

פה, חמישים שנה ויותר אחרי בראון, מעדיף בית המשפט לתת לגזענים למרוח אותו עוד פעם. כן, השופט לוי הקדים כמה מילים כעוסות וקנטרניות כלפי נציגי החרדים – ואחר כך התקפל כמעט בלי קרב. ואולי זה לא מפתיע: אחרי הכל, הוא כבר התרגל – כפי שהודה אהרן ברק – שמערכת הבטחון מרמה אותו. גם אז, אגב, אף אחד לא הלך לכלא בשל בזיון בית המשפט.

זה בוודאי הפתיע את החרדים. אחרי הקנסות שהם כבר חטפו ואחרי הזימון של ההורים להופיע בבג"צ, הם נערכו למלחמה. הם גילו מולם נמר עשוי נייר, שלא מוכן להגן על כבודו ולא מוכן להפעיל את החוק כדי לפגוע בעוכרי החוק. כשהם יתאוששו מההלם, יש לצפות שמצבן של נערות "מזרחיות" בבתי ספר חרדיים ברחבי הארץ יורע: בג"צ לימד את החרדים שאפשר לעשות את זה מבלי להסתכן יותר מדי. אחד הבכירים שבמנהיגי החרדים, סגן ראש עיריית ירושלים יצחק פינדרוס, גילה חוסר זהירות לאחרונה: הוא הטיח בחברת מועצה ממרצ ש"אצלנו בחינוך החרדי לא מקבלים ספרדים, קופים, רוסים ואתיופים". זה מקרה קלאסי של פליטת פה שבה פוליטיקאי אומר את מה שהוא חושב. פינדרוס, כמובן, טוען שחברת המועצה ממרצ היא אנטישמית.

כל זה, כמובן, מתעלם מבעיה חשובה טיפה יותר: שבתי הספר החרדיים אינם מכשירים את יוצאיהם לחיים המודרניים. הם מכשירים אותם לדבר אחד בלבד: לימוד כתבי הקודש היהודים והקמת דור חדש של בטלנים שפרנסתם מוטלת על הציבור. אירונית, זה נכון פחות לבתי הספר לנשים, משום שהן אלה שפרנסת הבית נופלת עליהן בעוד בעלן עוסק בהבלי אביי ורבא. ועדיין, המון כספי מדינה מושקעים בכך שנשים חרדיות לא תוכלנה לקבל את ההזדמנויות שנשים חילוניות מקבלות. על כך איש לא אמר מילה.

ולסיום, אי אפשר בלי ש"ס. המפלגה שהוקמה בדיוק על רקע המאבק הזה – על רקע האפליה בבתי הספר החרדיים – התפוגגה לגמרי. קולם של מנהיגיה, שעסוקים במרץ בהתמזגות עם האליטה החרדית – נסיון נואל; בניהם לעולם לא יהיו כשרים לחיתון עם בנותיהם של הרבנים האשכנזים, ובנותיהם על אחת כמה וכמה – לא נשמע. ויש לכך סיבה: אם היה נשמע, סביר שילדיהם, הנמצאים בפנימיות חרדיות, היו סובלים בשל כך. מי שקשקש באוזנינו על כך שש"ס היא מפלגה מהפכנית יכול להווכח שוב שמדובר במפלגה הצינית ביותר בישראל, שמנהיגיה שואבים את אוצר המדינה ומעבירים אותו למקורביהם, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מבוחריהם. זה בסדר: אפשר יהיה, מנסיון, להסית אותם שוב ערב הבחירות תוך הזכרת פצעי העבר.

וכך זה יימשך. עד שזה יקרוס.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) – תודו שלא ידעתם שיש כזה – הודיע היום בקול תרועה שהוא יערוך "בהקדם האפשרי" דיון בוועדת הכנסת, שבעוונותינו הוא היו"ר שלה, דיון שמטרתו לשלול את חסינותם של חברי הכנסת הערבים.

הנושא עלה לדיון לאחר שחבר הכנסת מיכאל בן ארי (אנשי כהנא) מצא שחוק החסינות מאפשר בעצם לכל חבר כנסת לדון בשלילת זכויותיו של כל חבר כנסת אחר, ו"מדובר בהזדמנות היסטורית לשלול אחת ולתמיד את החסינות והזכויות של חברי הכנסת שונאי ישראל המבזים את המדינה".

העילה היא נסיעתם של כמה מחברי הכנסת הערבים ללוב. האמת, היה די מביך. איכשהו, בכל פעם שמוחמד ברכה נפגש עם איזה דיקטטור, הוא מצליח להזכיר לי תוך זמן קצר מדוע איבדתי את כל ההערכה שלי כלפיו בפעם הקודמת שעשה את זה. והפעם היה מדובר בקדאפי, שמעבר להיותו דיקטטור הוא סוג האדם שבשבילו הומצא הביטוי המנומס "אישיות צבעונית", ביטוי שחוסך את הצורך לומר שהאדם שאיתו זה עתה נפגשת דפוק יותר מחבית של זיתים סוריים.

אבל, בניגוד לדמגוגיה הקבועה של בן ארי, לא מדובר בבגידה. כפי שאמר יפה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, "השימוש במונח "בוגדים" כלפי חברי כנסת אשר מעולם לא נחקרו, לא הועמדו לדין, ובוודאי לא הורשעו בבגידה או בעבירה דומה, אינו במקומו". ח"כ אחמד טיבי כינה את הדיון "דיון הזוי ומטורף שמתאים לאווירת העליהום המתפרצת כל פעם מחדש".

וטיבי לא מגזים. כרכורי המה יפית של הח"כים הערבים מול קדאפי היו מחזה לא סימפטי, אבל הוא היה חוקי לגמרי. כפי שטרח לציין ריבלין – וכפי שאף אחד לא שם לב – לוב איננה מדינת אויב ואיננה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. בעבר, כאשר היה דיון בהסרת חסינותו של ח"כ, הוא היה מתבצע לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מסביר על שום מה ולמה הוא רוצה להעמיד את הח"כ לדין. הפעם, לא היתה אפילו חקירה – כי לא היה על מה. לא בוצעה שום עבירה.

וגם אם היתה מבוצעת עבירה, סביר מאד שהיא היתה נכנסת תחת הגנת החסינות המהותית של חבר הכנסת, זו שאיננה ניתנת להסרה. חברי כנסת ישראלים נפגשו עם נציגי אש"ף בימים שהדבר היה אסור בחוק, והם לא הועמדו לדין משום שבדיוק לשם כך – עשיית מעשים שהממשלה אינה רוצה בהם ושהם סבורים שיש בהם עניין ציבורי – היא ניתנה להם.

אבל אפשר להניח מראש מה יהיו תוצאות הדיון בוועדת הכנסת. היום כבר מיהר אחד המיותרים שבחברי הכנסת, כרמל שאמה (ליכוד) לשלוח סדרנים כדי להוריד את טיבי מהדוכן. הנוכחות הערבית בכנסת היתה עלה התאנה העיקרי של ישראל בנסיונה להוכיח שאיננה מדינה גזענית; אבל אפילו ממשלתו השניה של רבין לא העזה להכניס אותם לקואליציה, שלא לדבר על הממשלה. היהודים הגאים לא היו אוהבים את זה. מאז השבר בימיו של אהוד ברק – שהחל עוד קודם לטבח אוקטובר – המצב רק התדרדר.

כן, ברכה ובעיקר בשארה תרמו הרבה לכך, אבל מתקבל הרושם שישראל היהודית כבר החליטה שהיא רוצה מלחמת אזרחים עם אזרחיה הערביים, ושהיא תדחוק אותם עוד ועוד עד שזו תפרוץ. אחר כך, כמובן, יפרצו היהודים הגאים – אלה שסבורים שלא די היה בטיהורים האתניים של 48' ו-67', אלה שבסקר אחרי סקר אומרים כי לא יהיו מוכנים לגור ליד ערבים, אלה המתגוררים ברובם על אדמות פלסטיניות גזולות – ביללות "אמרנו לכם".

(יוסי גורביץ)

אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת ×¢×–×”, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 ×”×™×” בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)

ככל שאני שומע יותר על חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), אני מתחרט על כך. כבר נתקלנו בה לפני חודשיים, כשצצה מן הנשיה ההולמת אותה כל כך בדרישה למנוע לימודים באוניברסיטה למי שלא שירתו בצה"ל, לפחות עד גיל 22. הפעם הבאה שנתקלתי בשמה היתה כשפנתה לשר הפנים אלי ישי, וקראה לו להשתמש בסמכותו המנדטורית ולסגור את עיתון "הארץ" בשל פרשת קם-נווה.

כך שזה לא באמת היה מפתיע לקרוא ששמאלוב-ברקוביץ' הופיעה במסיבה של המיליטריסטים של "אם תרצו". גם זה שהיא "מעריצה שרופה" שלהם, כדבריה, נשמע הגיוני. לא ברור איך מישהי עם שם ערל כל כך כמו יוליה, שמם של קיסרים שונאי ישראל, הצליחה להכנס למסיבה של ציונים שוללי גלות ומשוללי הומור – ציונית נלהבת כמוה לא יכלה לעברת ל"יעל"? יש תקדים – אבל ניחא.

דבר חמור הרבה יותר הוא מה שאומרת שמאלוב-ברקוביץ' לכתב וואלה, אייל דץ, בסוף המסיבה. היא מנסה לברר אם הוא שמאלן מסריח שחושב שפושעי מלחמה ישראלים צריכים לעמוד לדין, ואומרת לו שהיא "לא מפחדת מחרם של העולם." למה, הוא שואל. "ראית את האפר עכשיו מעל אירופה?", היא שואלת, והוא לא מבין. "זה עונש מאלוהים. כל מה שצריך זה שנאמין. ברגע שכולנו נאמין לא נצטרך לפחד מהעולם. הבעיה היא שהמון אנשים בארץ לא מאמינים, במיוחד השמאלניים, וזו בעצם הבעיה האמיתית."

אוי. יש לנו חברת כנסת שמאמינה שא. אלוהים מתערב ישירות בעולם האמיתי, אמונה שאנשים חושבים זנחו כבר בימי הביניים; ב. שתופעות טבעיות כמו התפרצות של הר געש או רעידות אדמה הן סימן לזעפו של האל; ג. במשתמע, שעונשו של האל מופנה כלפי מי שחושב רעות על יהודים; ד. אם כל היהודים יתאחדו באמונתם, הם יוכלו לכפות או לפחות לכופף את רצונו של יהוה לזה שלהם; ה. הבעיה היא ש"יש המון אנשים לא מאמינים"; והגרוע מכל, ו. שחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מוסמכת לאתר איתותי עשן של יהוה ולפרשן אותם.

עכשיו, יכול להיות ששמאלוב-ברקוביץ' היתה תחת השפעת אלכוהול או סמים כאשר אמרה את הדברים ושבמצב נורמלי יותר לא היתה אומרת אותם; אבל אם זה לא המצב – ולא ראיתי שום הכחשה מצידה או הסבר שכזה – הרי שהיא נמצאת ברמת תבונה שדומה לזו של חסיד חב"ד או שלמה בניזרי. כל זמן ששמאלוב-ברקוביץ' היתה אזרחית פרטית, האמונות המשונות שלה – ככל שיהיו ראויות לרחמים – על העולם היו עניינה ולכל היותר עניינה של סביבתה הקרובה בלבד. למרבה הדאגה, כרגע היא חברת כנסת, והעובדה שהיא חושבת ש"יהודים לא מאמינים" מסכנים את אחדותו המיסטית של עם ישראל היא בהחלט נושא לדיון ציבורי.

בעיה נוספת שיש לעמוד עליה היא עד כמה מפלגת קדימה היא מפלגת סוסים טרוייאניים. אף אחד לא היה מופתע לשמוע דברי הבל כאלה מאורי אריאל או אחד מחברי הכנסת של האגודה או ש"ס – וזה בסדר; מי שבחר בהם ידע איזה חתול יש בשק שהוא קונה.

אבל את קדימה מכרו לנו כמפלגת מרכז שפויה. לקחו את ציפי לבני ועשו מאמץ עליון לטשטש את ערימת הנוכלים, האופורטוניסטים ואנשי הימין שמסתתרים מאחוריה. רשימה חלקית: שאול מופז, צחי הנגבי, ישראל חסון, יואל חסון, דליה איציק, אלי אפללו, גדעון עזרא, רונית תירוש, עתניאל שנלר.

זו ככל הנראה קופת השרצים הגדולה ביותר שסחב אחריו איש ציבור כלשהו אי פעם. והיו מספיק טמבלים בשמאל הישראלי שקנו את הקש והגבבה של ראובן אדלר, את ההפחדה מפני בנימין נתניהו שנשענה על פרשנות שגויה במכוון של החוקים החוקתיים שלנו, והכניסו לכנסת מישהי שמקומה האמיתי היה באיחוד הלאומי – להוציא העובדה שזו האחרונה לא מוכנה לבחור נשים לכנסת.

אז בפעם הבאה שאיזה שמאלני מבולבל יתחיל לדבר אתכם על לבני, הצביעו בפניו על יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בתור מי שהקול שלו יכניס לכנסת. בפח הזה אסור ליפול שוב.

עדכון: מסתבר ששמאלוב-ברקוביץ’ לא שירתה בצה”ל: מהלשכה שלה נמסר ש”ח"×› יוליה שמאלוב ברקוביץ' לא שירתה בצבא ×”×”×’× ×” לישראל עקב נכות רפואית אך מילאה את חובתה לחברה במסגרת השירות הלאומי. חברת הכנסת שירתה בשני בתי חולים: בית החולים הגריאטרי ובית החולים  "ביקור חולים" ושימשה כעוזרת אישית לפרופסור דיאמנט.” נזכיר שוב ששמאלוב-ברקוביץ’ ביקשה לשלול, או למצער לעכב,  את זכות הלימודים של אנשים אחרים שצה”ל פטר משירות – ושלפי ההגדרות שלה, גם שירות “ג’ובניקי” הוא חשוד. עוד תומכת נלהבת של “אם תרצו” נחשפת כדמגוגית שמעשיה ופיה אינם שווים.

(תודה לקורא אייל לווין על ההפניה לכתבה בוואלה).

(יוסי גורביץ)