החברים של ג'ורג'

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)

בעקבות הפינוי האלים של המאחז חוות גלעד – שגם בו, כרגיל בעת האחרונה, הגיעו השוטרים האלימים ללא תגים וכשהם רעולי פנים – פרסמו מארבעה מחברי ה"סנהדרין החדשה" פסק הלכה (זהירות, PDF) שהוא למעשה קריאה למרד במדינת ישראל.

הארבעה הם פרופ' הלל וייס, שהתפרסם כאשר ייחל למותו של מח"ט חברון ובשורה של קללות אחרות; ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומי שהיה מס' 2 ברשימת כ"ך לכנסת; שלום דובער הלוי וולפא, מהקיצוניים שבאנשי חב"ד, מי שיצר את החיבור הישיר בין התנועה ובין פלג אנשי כהנא בהנהגת ברוך מרזל, ושהוא הרב של נציג כ"ך בכנסת, מיכאל בן ארי; ודב שטיין. שטיין ואריאל נעצרו בעבר, לא ברור על שום מה – הניסוח מעורפל במכוון – אבל בהחלט יתכן משום שהוציאו דין מוסר על פקידי ממשל; אריאל עשה זאת בעבר. הארבעה מהווים את "בית הדין לענייני עם ומדינה" של "הסנהדרין החדשה", מוסד שאיננו מוכר על ידי רבני הממסד אבל זוכה ללגיטימציה על ידי עדין שטיינזלץ, המחבר של הפירוש הפופולרי לתלמוד, וזוכה ליותר ויותר אהדה בקרב המתנחלים הקיצונים.

פסק ההלכה שלהם, ששווה לקרוא אותו במלואו ולו כדי להבין את העולם הסהרורי שבו הם חיים – הם טוענים שצה"ל והמשטרה הביאו עמם "ערבים שכירי חרב" – קובע כמה פסיקות חשובות. נתחיל מהמופרכת והמתלהמת: ש"ראש הממשלה יצא למלחמת חורמה, כדי לעקור את המתיישבים ביהודה ושומרון".

מילא הקשקוש הזה, אבל מה שבא אחר כך מדאיג משמעותית הרבה יותר: תוך שימוש בשורה של תרגילים הלכתיים זולים במיוחד (המוכר שבהם הוא ההשענות על הרמב"ן לצרכי הטענה שיש מצווה של ישוב ארץ ישראל, נסיון עקום לתרץ את שתיקת הרמב"ם בנושא, והתעלמות מוחלטת מכך שהתלמוד מורה, למשל, שיש לעזוב את ארץ ישראל לשם פרנסה), מרחיבים הארבעה את המושג של "מסירות נפש". יש שלוש עבירות שעליהם מצווה יהודי למסור את הנפש ולא לציית: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. עכשיו הם מצווים על יהודים לגלות "מסירות נפש" גם כדי למנוע פינוי מאחז: "אך מי שבא לעקור יהודים בכפיה מאדמת הארץ, ולכפות עליהם בכוח הזרוע לעזוב את הבית ולפנות את הישוב, חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי".

במילים אחרות, הארבעה רומזים בגסות שפינוי ישובים הוא מצב של שמד, שבו יש מצווה למסור את נפש כדי שלא לעבור על מצוות שוליות יחסית. כלומר, הרחקתו של אדם מאדמת ארץ ישראל הפכה בעיניהם לשוות ערך לאילוצו לעבוד עבודה זרה, לשפוך את דמו של אדם אחר, או לבוא על העריות. הארבעה נזהרים מאד שלא לומר כיצד צריך המתנחל למסור את נפשו, כי אם כאשר אומרים לאדם שעליו למות למען אמונתו, ושהאדם שבא מולו הוא גוי – או, כפי שהם כותבים בהמשך, גרוע מגוי – אז מאליה עולה השאלה אם מותר לנהוג בו כבגוי, על פי כל הלכות "תורת המלך" (ספר שאריאל כתב לו "הסכמה" נלהבת, תוך קריאה חוזרת ונשנית לרצוח ילדים פלסטינים). ללולאת החנק הזו אין הארבעה מוכנים לתחוב את צווארם; הם מעדיפים לקרוץ, ובקריצתם לדחוף אליה את צוואר תלמידיהם, כמנהגם של רבנים מימים ימימה.

כלומר, הארבעה לקחו מצווה מוטלת מאד בספק – ישוב הארץ – שכלל איננה מופיעה ברשימת המצוות של הרמב"ם, ושכבר כותבי התלמוד סייגו אותה משמעותית בכך שהתירו לצאת מן הארץ, והפכו אותה לעיקר כל העיקרים. מכיוון שהגיעו לכך, ומאחר ויש פקידים ממשלתיים שאף על פי כן מורים על פינוי מתנחלים, הם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: תפקידם של פקידי שלטון יהודים, לשיטתם, הוא ליישב את כל ארץ ישראל; אבל משעה שאין הם עושים זאת, "משעה ששליחים אלה מפנים עורף לתפקידם ופותחים במלחמה במתיישבים יהודים, בכך הפכו לזרוע של האויב. בין אם עשו זאת מדעת, ובין אם עשו מטיפשות, הרי הם מועלים בשליחותם, והם פסולי שלטון".

כלומר, פקיד או שר שאיננו עושה את רצונם של המתנחלים הוא "זרוע של האויב" ו"פסול שלטון". קשה לחשוב על הגדרה אחרת למילים הללו פרט למרד ולהמרדה. הנה כי כן, מדינת יהודה קמה במדינת ישראל, בת קמה באמה, הסרטן קם על הגוף להכריתו.

אלא שמדינת ישראל, אפעס, עסוקה ב"אח הגדול", וזה כתוב בשפה רבנית, חצי בקוד, למי יש כוח וראש לכבדות הזו, עזוב אותנו באמא'שך. המרד, עד כה, הולך לגמרי לא רע: האינתיפאדה היהודית איננה פוסקת, נהנית מעצימת עין של השלטון – שלא מבין, או אם הוא מבין רופס מכדי להגיב, שמטרתה היא בראש ובראשונה חיסולו, והעמדתו של משטר מלוכני במקומו. ואיך לומר, למרות ששרה נתניהו משחקת היטב בתפקיד מארי אנטואנט, לא סביר שהם יבחרו בבנימין נתניהו לתפקיד. ואף על פי כן הוא, כמו המשטר כולו – אבי ההתנחלויות שמעון פרס ניסה להפוך את אריאל, לפני שנים רבות-רבות, לראש ישיבת הסדר בהר סיני (!) – מעדיף להתעלם, לקוות שזה יחלוף.

סביר שמה שיחלוף תהיה דווקא הרפובליקה הישראלית השלישית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: לפני כמה שבועות חזה בן כספית את היום שבו נתגעגע לאסד. היום הזה מתקרב מאד, ובקרוב – כך החשש – נשמע את ישראל מביעה געגועים לאיש שעד שלשום הקפידה לגנות כרודן אכזר וכאויב השלום. ישראל: התומכת האחרונה של הגרועים שבמשטרים, מדרום אפריקה של האפרטהייד (בעלת ברית אסטרטגית) ועד משטר מובארק.

(יוסי גורביץ)

הכנסת הגרועה ביותר בתולדות ישראל קיבלה אתמול עוד שני חוקים שמכתימים את דמותה של ישראל הדמוקרטית: חוק הנכבה, שמאפשר לשר האוצר להעניש אזרחים ישראלים שמעזים להזכיר את העובדה שיסודה של ישראל בטרגדיה, ושכפי שציינה ח"כ חנין זועבי הוא חוק של הכחשת היסטוריה; ואת חוק ועדות הקבלה, שנועד להדיר את רגליהם של תושבים ערביים בישראל מחלק ניכר מקרקעות המדינה, דבר שמקדמי החוק כלל לא ניסו להכחיש, בתארם אותו כ"חוק לייהוד הנגב והגליל".

כנגד חוק ועדות הקבלה כבר הוגש בג"צ. האגודה לזכויות האזרח מסרה תצהירים לבג"צ של חבר ועדת קבלה, אשר תיעד "את שיטות הסלקציה שמפעילה הועדה: שטרן ציין כי פעמים רבות הוחלט לדחות מועמדים בשל גחמה רגעית של אחד מחברי הוועדה. במקרים אחרים, העלתה ועדת הקבלה השערות שונות חסרות ביסוס אודות הזוגות שביקשו להתגורר ביישוב, אשר בדיעבד התגלו כמופרכות." תצהיר אחר הוגש על ידי תושבת ההרחבה הקיבוצית של קיבוץ מעין ברוך, על פיו חברי ועדת הקבלה הסבירו לה שעצם קיומה של הוועדה מיועד – הפתעה! – למנוע מכירת נכסים לערבים וקיבוצים, תוך עקיפת בג"צ.

אני לא לגמרי משוכנע שהגשת בג"צ היא הפתרון ההולם לכך. קודם כל, מדובר בהליך ארוך, שרחוק מלסייע באמת לאנשים הנזקקים לו; בסוגיות כאלה, בג"צ מקבל כמעט כל בקשה לדחיה ומשתמש בכל תירוץ כדי לא להכריע. בני הזוג קעדאן נזקקו, כזכור, לתריסר שנים של דחיות ואכזבות ועתירות חוזרות כדי את חלקת האדמה שלהם – ושבע מהשנים הללו חלפו מאז פסק הדין. שנית, האנשים שהגישו את הצעת החוק הזו ידעו שתהיה עתירה לבג"צ, הם הביאו אותה בחשבון, והיא חלק מהסיבה שהם דחפו את החוק שלהם. הם רוצים שבג"צ יפיל אותו. מבחינתם, זה נצחון גדול כמעט כמו החוק עצמו. הם יוכלו להציג את עצמם כיג"עים פטריוטיים ובג"צ ייצא השמאלני המאנייק שאוכף רצון של מיעוט על רוב בשם ערכים שרוב הציבור כבר לא מקבל.

התשובה צריכה להיות שבירה של חוקי המשחק: להתחיל להתייחס לכל ישוב שמקים ועדת קבלה כאל התנחלות. להפיץ את הפרטים שלו בקרב תומכי ה-BDS בעולם, ולוודא שאף עירייה לא תחתום על הסכם שותפות עם ישוב כזה ושום חברה לא תרצה את כאב הראש שיהיה כרוך בהתקשרות עם עסק שיושב בו. רציתם ישוב ליהודים בלבד? שלמו את המחיר המתבקש במאה ה-21. בלי בג"צ ובלי בצלם – ישירות אל הקהילה הבינלאומית.

טענת הנגד האוטומטית תהיה שזו חתירה תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת הכרעותיה צריך לקבל. מה שווה הדמוקרטיה היהודית למדנו אמש מפי בכיר נבחריה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהתייחסו לנאום מחאה של ח"כ זחאלקה, שטען שהחוק גזעני תוך שימוש בטיעון ש"אם משהו נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז, הוא ברווז", ענה נתניהו "הזכות שלך לגעגע כאן, היא הדמוקרטיה".

זחלאקה, למותר לציין, לא געגע. הוא דיבר עברית. אפילו עברית משובחת. אבל מבחינתו של נתניהו – ומבחינת חלק ניכר מהציבור היהודי – חבר כנסת ערבי יכול רק לגעגע. הוא שם, ואנחנו נותנים לו להשמיע רעש, כדי שאף אחד לא יטען שאנחנו לא דמוקרטים; אבל אנחנו לא נתייחס לרעש הזה, אנחנו לא נכיר בו כדיבור. זחאלקה והח"כים האחרים יכולים לגעגע עד קץ כל הימים; הם לא יהיו חלק מקואליציה כלשהי ולא יזכו בכוח ובהשפעה, שהיא מהות המשחק הפוליטי. דה יורה הם חלק מהדמוקרטיה היהודית; דה פקטו הם עלה תאנה שמסתיר את ערוותה. מאוחר יותר באותו ערב השתבח נתניהו בחופש הביטוי בישראל, בעודו מקדם חוק ששולל את חופש הביטוי של האזרחים הערבים. כך זה היה כל השנים: היו חברי כנסת ערביים, והכנסת והממשלה פשוט התעלמו מהם ומהציבור שלהם.

בכנסת שמאבדת כל שמץ של העמדת פנים שהיא מכירה באזרחיה הערבים כשווי זכויות – חלק ניכר מהקואליציה של נתניהו מצהיר ללא הרף, מלווה בשתיקה רועמת מצד ראש הממשלה, על רצונו בשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים להבחר – יש לטפל בהתאם: להציג אותה בעולם כאסופת הגזענים שהיא, ולהסיר מעליה את עלה התאנה שמאפשר לה להעמיד פנים שהיא פרלמנט.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הבלוגר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד אישי) חטף לאחרונה תביעת דיבה מברנש בשם שי טובלי, שמתפאר בשלל תארים הזויים כמו "הבודהה מאוריון" ושטוען שהוא נמצא בקשרי תקשורת בלעדיים עם החיזרים חסרי המזל שבראו את הגלקסיה שלנו. וזאת, משום שפרסיקו חשף ברבים את ערוותו האינטלקטואלית של הבודהה מאוריון. ספק אם יש כמקרה הזה כדי להדגים את חולשתה של התקשורת החדשה יחסית לתקשורת הממוסדת: לאחרונה יש כסף וצוות של עורכי דין קבועים, לבלוגרים לא כל כך. מטרתן של תביעות דיבה, לעיתים קרובות מאד, היא סתימת פיות: הפחדתם של בלוגרים אחרים כדי שלא יכתבו את מה שצריך לכתוב, על ידי איום בהוצאות כבדות והליכים משפטיים. אם עתידה של הבלוגוספירה החופשית בישראל חשוב לכם, תרמו לקרן ההגנה של תומר פרסיקו. אני כבר תרמתי.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים, וביתר שאת מאז רצח משפחת פוגל באיתמר, אנחנו עדים לשורה ארוכה של פוגרומים ונסיונות לינץ' שמבצעים "אחים יהודים" – מתנחלים וחובשי כיפות – בפלסטינים, הן אלו המתגוררים בגדה והן אלו שהם אזרחי ישראל. אין כמעט יום שאין בו אירוע כזה. אפשר להתחיל לדבר על אינתיפאדה יהודית.

התגובה המשטרתית והצבאית לא קיימת: הפורעים עושים ככל העולה על רוחם. בנימין נתניהו משחק יפה בתפקידו של ניקולאי השני, ממלמל משהו על כך שאסור לקחת את החוק לידיים, אבל לא עושה כלום. על תפקידו של שמואל אליהו כבר נאמר כמעט הכל, אבל רצוי להדגיש שבעוד שאליהו הוא פניה הפומביות של ההסתה לפוגרומים, הוא מבצע תפקיד של תיווך: הוא לוקח את עמדותיהם של רבנים קיצונים ממנו – דוד דודקביץ', קן הנחשים של "עוד יוסף חי", ואחרים – ומציג אותן מחדש בצורה רכה ונסבלת יותר. הוא מאפשר להן תהליך של לגיטימציה.

אלא שאי אפשר להאשים רק את הרבנים; מי שעושה את זה עושה לעצמו חיים קלים. רבנים לא נואמים לוואקום. הם מנהלים דיאלוג עם הציבור שלהם שלא שונה בהרבה מזה שמנהל פוליטיקאי. לא פעם ולא פעמיים שינה רב את דעתו – בדרך כלל, להקצנה. יגאל עמיר, למשל, אמר שהוא לא היה מבצע את הרצח שלו בלי הכשר רבני, אבל בו זמנית אמר שהוא יצא לדרכו כשהוא משוכנע שהעם איתו.

והפוגרומצ'יקים מהגבעות בהחלט יכולים לחשוב שהעם איתם: סקר שנערך לאחרונה מצא ש-45% מהציבור היהודי תומך בפרעות. 22% מהנשאלים אמרו שמדובר בפעולות "מוצדקות בהחלט"; מבין המתנגדים, כ-15% אמרו שמדובר בפעולות "לא כל כך מוצדקות". כלומר, הגזמה, אבל כזו שאפשר להבין.

הפורעים יכולים לשאוב נחמה שבעוד שהחלק בעם ששכח את ייעודו ההיסטורי ועסוק בבהיה בקופסת השוטים לא איתם, החלק החשוב באמת שלו – קבוצת ההתייחסות שלהם – נמצאת איתם ללא עוררין. החילונים מתנגדים לפוגרומים בשיעור של 57% (בעוד 36% מהם תומכים, ולשבעה אחוזים כנראה אין עמדה בשאלה "פוגרומים, טוב או רע"), הרי שהמסורתיים תומכים בהם ברובם (55%) והדתיים והחרדים תומכים בהם ברובם המכריע (70% ו-71%, בהתאמה).

בהתחשב ברפיסות העמדה של חלק ניכר ממתנגדי הפרעות ("לא כל כך מוצדקים"), אפשר לומר שרוב הציבור היהודי תומך, מי באהדה גלויה מי באי נוחות מכל חוסר הסדר הזה, במעשיהם של הקוזאקים של יהוה. ואחר כך, אם לצטט את איתמר, יש להם את החוצפה להתבכיין על "דה לגיטימציה". לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה איש ימין ינופף בעובדה שרוב הפלסטינים תומכים בפיגועים: רוב הישראלים תומכים בפוגרומים או אינם מוטרדים מהם. והם, בניגוד לפלסטינים, לא חיים תחת כיבוש.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל הרג היום נער פלסטיני בן 16, יאסר אל חילו וילד בן 11, מוחמד אל חילו, כמו גם שני מבוגרים (יאסר חאמד אל חילו ומוחמד חרארה) בירי פגז טנק לעבר בית ברצועת ×¢×–×”. בצה"ל האשימו, כרגיל, את החמאס. אבל לא החמאס הוא ×–×” שהרג אותם, אלא צה"ל. בצה"ל החליטו לפני די הרבה זמן להפעיל ירי ארטילרי כלפי אוכלוסיה אזרחית ברובה, תוך שהם משתמשים בכינוי המכובס "צמצום טווח בטחון". כלומר, צה"ל יודע שהארטילריה שלו – כמו כל ארטילריה – היא לא מדויקת, ואם משתמשים בה כלפי שטח בנוי, יהיו נפגעים אזרחיים אם לא יינקט טווח בטחון מסוים; צה"ל, במכוון, לא נוקט בו. כלומר, הוא משחק רולטה רוסית בפגזי 155 מ"מ – היום, בפגזי 120 מ"מ – עם האוכלוסיה האזרחית. אחרי מדיניות קבועה כזו, אי אפשר לטעון ברצינות שצה"ל לא מנסה לפגוע באזרחים. חייהם פשוט לא מהווים שיקול מבחינתו. במערכת ×”-Hasbara יודעים בבטחה שאת מוחמד אל חילו אף אחד לא יזכור עוד יומיים.

הערה מנהלתית: ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל בכנס של "שלום עכשיו". פרטים אפשר למצוא כאן. הפאנל יעסוק במהפכות בעולם הערבי ובהשפעות שלהן, אם יש כאלה, על השמאל הישראלי. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)