החברים של ג'ורג'

23 במרץ 2012

צרת היהודים, גרסה 2,343

לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

5 באוקטובר 2011

אין ישראלים בעולם כלל

הרבה מילים נכתבו השבוע על החלטת בית המשפט בעניינו של יורם קניוק, בה הוחלט כי על משרד הפנים לרשום את קניוק כחסר דת. המשמעות המעשית של החלטת קניוק מינימלית: סעיף הלאום כבר הוסר מתעודת הזהות, משום ששרי הפנים של ש"ס סירבו להכיר בגיור הרפורמי ולרשום את הבאים בשעריו כיהודים. הרישום הוא ברישום האוכלוסין בלבד.

גם אם יחליט קניוק – שמשמש כאן כדוגמא תיאורטית, כמובן – לנצל את מעמדו החדש כנטול דת כדי להנשא, או ליתר דיוק לבוא ב"ברית הזוגיות", תוך שהוא מדלג על הרבנות, הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט: התיק שלו פשוט יעבור לעיונם של ראשי העדות הדתיות, ואם אחד מהם – נחשו מי – יחליט שבעצם לא מדובר בחסר דת אלא בכבש תועה מעדרו, שחור ככל שיהיה, הוא יוכל לאסוף אותו חזרה ולהטיל וטו. ככה זה: בישראל, מהרבנים ישחרר רק המוות. והאמת, בהתחשב במצב הקבורה בארץ, גם זה לא בטוח.

אבל האמת המייאשת במיוחד העולה מהעתירה של קניוק היא שבישראל אין בעצם ישראלים. יש יהודים, מוסלמים, דרוזים, ואפילו, אם הבנתי נכון, כשדים; אבל ישראלים אין. יש רק מסמך רשמי אחד, שבו מכירה מדינת ישראל בכך שחיים בה ישראלים: הדרכון. שם, לא היתה לה הרבה ברירה. אבל גם בו, המילה Israeli מופיעה תחת הכיתוב של הגויים הערלים, Nationality, בעוד שבעברית היא מופיעה רק תחת "אזרחות".

ישראל עדיין חיה תחת משטר המילטים הטורקי. הבריטים שיפצו אותו קלות, אבל לא יותר מדי. בישראל אין לאום; יש רק קבוצות דתיות. לכאורה, צריך היה לצפות שהציונים, שנאבקו בשצף קצף ברבנים וטענו בעקשנות שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית, יקימו מדינה חילונית. במקום זאת, החליט בן גוריון – בלי ערעור רציני, בימיו או אחר כך – להשאיר על כנו את המשטר הטורקי, שהוא משטר פרה-לאומי.

עכשיו, בעשורים האחרונים מקובל מאד להכנס באמ-אמא של המודל הלאומי ולהאשים אותו בכל סוג אפשרי של עוולות, ולא בלי צדק. אבל למודל הלאומי יש יתרון אחד לפחות: הוא נעלה על המודל השבטי-אתני. אם היו לנו פחות שבטים ויותר לאומים בעולם, הוא היה מקום רע פחות. ישראל בחרה, ואחרי יותר מ-60 שנה אי אפשר לומר שזו בחירה בלתי מודעת, במודל האתני.

והאמת, ×–×” ×”×™×” די צפוי. הדיבורים הציונים על "לאומיות" היו נבובים עוד בטרם הוקמה המדינה. די להזכר בזעקה שקמה כאשר הציגו הכנענים את משנתם: השם "כנענים" הפך מיד לשם גנאי. עכשיו, הכנענים היו – בניגוד לדימוי שנפוץ להם – לאומניים למדי: לא מעט מהם היו משוכנעים שאם רק נשתלט בכוח הזרוע על "המרחב השמי", נאלץ את הילידים לחזור לעברית ונראה להם את האור, הם ישתחררו מהתודעה הכוזבת של אלף ומשהו שנות איסלם, יהפכו כמונו לסוגדי בעל ועשתורת, ואפשר ×™×”×™×” לשוב ולהקים את האימפריה הצידונית.

אם החזיונות האלה דומים באופן חשוד לאלה של הפאן-ערבים הלבנונים (הטקס הפגאני המשונה שערך ערפאת באמצע שנות התשעים צף כאן בזכרון), זה לא מקרה: כמו הכנענים, הם היו אינטלקטואלים תלושים משהו והיו מיעוט דתי. אם הכנענים היו פגאנים, חלק ניכר מהפאן-ערבים היו נוצרים. הפאן-ערביות נועדה, בחלקה הגדול, להזיז הצידה את האיסלם ולמנוע ממנו למלא תפקיד פוליטי מרכזי – משום שבמדינה מוסלמית, כמו במדינה יהודית, לאינטלקטואלים חילונים לא הרבה מה לעשות.

רטוש וחבר מרעיו היו קבוצה קטנה, שהשפעתה התרבותית היתה גדולה משמעותית מהשפעתה הפוליטית, אבל היא הילכה אימים על בן גוריון והזרם הציוני המרכזי. לא במקרה נזנחה המילה "עברי", שהכנענים ניכסו לעצמם. הכנענים היוו גשר – גשר יציב כמו גשר המכביה, אבל גשר – לדילוג אל מחוץ לזהות האתנית היהודית אל זהות-על. סביר להניח, כמובן, שלזהות הזו היו בעיות חמורות משלה; אבל סביר באותה מידה להניח שהיא היתה פחות קסנופובית מהחברה היהודית היום, משום שקסנופוביה היא בסיס הזהות היהודית.

ישראל לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים, משום שהיא תכיר בקיומם של כאלה – כל האזרחים החיים תחת ריבונותה – היא תצטרך להתייחס אליהם כאל שווים. אם היה מתפתח כאן אתוס ישראלי, על-שבטי, הוא ממילא היה דוחק אחורה את האתוס השבטי היהודי.

אלא שאז, אבוי, היינו נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של נישואי תערובת. הדם היהודי המקודש ×”×™×” מחולל, וזה משהו שהחילוניות היהודית הממוצעת לא מסוגלת לסבול, גם היום. כשהתברר ליהודים הטובים – יהודים חילונים, כן? – של הישוב העברי ששאול טשרניחובסקי לקח לו לאשה לא סתם גויה טמאה, אלא פרבוסלבית שמסרבת להתגייר, הוא מצא את עצמו מהר מאד תחת חרם שקט. ואולי ×–×” לא מקרה שהוא ×”×™×” פגאני. ואולי ×–×” לא מקרה שקניוק, שרוצה להשאיר את הדת היהודית מאחור, נשוי לאשה לא יהודיה. שניהם חצו קו גבול שהחילונות הציונית לא היתה מוכנה לעבור. יתר על כן, אתוס לאומי שוויוני ×”×™×” שולל מהיהודים את מעמד עם-האדונים שלהם. בשביל ×–×” הקמנו מדינה? בשביל – כפי שאומרים התועמלנים הדתיים כבר עשורים – לחיות כמו בפאריס או בלונדון?

וכדי לא להגיע למצב הזה, כי הרי לחילונות הציונית אין הגדרה משלה ל"יהודי" ובסופו של דבר התנועה הלאומית הגאה נזקקת לזו של הרבנים ("מי שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת"), השאיר אותנו בן גוריון עם משטר המילטים. והסטטוס קוו הזה, שאמנם לא מונע מיהודים לחלל את דמם עם בני ערלים אבל דורש מהם מאמץ ניכר לשם כך – יותר מזה, והדמיון בין מדינת ישראל למדינת חוקי נירנברג היה הופך למאד לא נוח – מקובל על רוב האוכלוסיה.

אבל בכל זאת יש משמעות למהלך של קניוק – אם חלק ניכר מהישראלים יאמץ אותו. אם מספר גדול של ישראלים – מאות אלפים – יגיע אל בית המשפט (והוא יצטרך להגיע אל בית המשפט) וידרוש למחוק את הרישום שלו כיהודי, ישראל תתקשה הרבה יותר לדבר על היותה "מדינה יהודית." היא תצטרך להתמודד עם העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסיה שלה דוחה את התפיסה הדתית שעומדת בבסיס קיומה. וכשחלק ניכר מהישראלים יחצו את הנהר הזה, כשיישמט הבסיס הדתי שהוא כל מה שעומד מאחורי הזהות היהודית – "אין ישראל אומה אלא בתורתם," כתב התלמוד בציטוט מאד לא נוח לציונים – וכשכל מה שישאר הוא הזהות הישראלית שלהם, אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על חברה שוויונית ומדינת כל אזרחיה.

(יוסי גורביץ)

4 באוגוסט 2011

משריינים את העוול

אתמול (ד') הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד, שנקראת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך). היא הוגשה על ידי אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ברה"מ ביתנו), כשהיא נתמכת על ידי כל הספקטרום הציוני להוציא מרצ: חתמו עליה חברי כנסת מהאיחוד הלאומי בימין ועד מפלגת העבודה במרכז-שמאל. נרשמה נוכחות כבדה של חברי כנסת מסיעת הזאב בעור כבש, קדימה. מטבע הדברים, מאחר והיא הוגשה על ידי יהודים גאים, היא גם עילגת עד למאד בשפתה.

ההצעה תוארה ב"הארץ" ככזו שמטרתה לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית. זה חלק מהעניין, אבל רק חלק קטן. מטרת הצעת החוק כולה היא לסיים אחת ולתמיד את הוויכוח האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, ולקבוע שמדובר במדינה שהיא יהודית קודם כל ודמוקרטית אחר כך.

עצם שמה של הצעת החוק מעיד על כך, כמו גם העובדה שהמילה "יהודית" על הטיותיה (מדינה יהודית, מורשת יהודית וכן הלאה) מופיעה בהצעת החוק 32 פעמים; המילה "דמוקרטי" או "דמוקרטית" מופיעה ארבע פעמים בלבד, אחת מהן בסעיף העילג שקובע ש"מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

המילה "דמוקרטי", כמובן, היא מילה אמורפית. כל אחד יכול לדבר על דמוקרטיה ולהתכוון לדברים אחרים. למשל, סביר להניח שכאשר חבר הכנסת אלקין מדבר על דמוקרטיה, הוא מתכוון להכרעת הרוב של האוכלוסיה היהודית. שאר התושבים הם נספח לא נעים, מבחינתו – ומבחינת חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית.

אבל התפיסה של "יהדות" אמורפית לא פחות. כן, החוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית – סעיף 4 (א) קובע שרק העברית היא שפתה הרשמית של ישראל, בעוד שלערבית יש, ע"פ סעיף (ב) שם, "מעמד מיוחד" ולדובריה רק "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכל כפי שייקבע בחוק" – אבל הבעיה עם החוק הרבה יותר רחבה מזה. לחוק יש תפיסה מאד ברורה של מיהו יהודי: אדון הארץ, בין אם הוא גר בה בין אם לא.

סעיף 3 לחוק מבהיר שאם מישהו רוצה לקרב את אזרחי ישראל הערבים למדינה, שישכח מזה. סמלי המדינה יהיו אך ורק יהודיים והם לא ניתנים לשינוי. בתחילת שנות התשעים, יכלה מבקרת המדינה מרים בן פורת – שנחשבת למקורבת למחנה הרוויזיוניסטי בנוסח הישן – לדבר על הצורך בכך שסמלי המדינה יותאמו גם ללא יהודים, ולפני שנה היא יכלה לסגת קלות מהעמדה הזו ולדבר על הצורך בהמנון נוסף; לא עוד. כל סמלי המדינה יבהירו ללא-יהודים שהם אורחים כאן, החיים בחסדו של הרוב, אז שייזהרו.

סעיפים שש ושבע בעייתיים משמעותית יותר. סעיף שש קובע ש"המדינה תפעל לקיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בתחומיה, והיא תקצה ממשאביה למטרות אלו" – כלומר, תשתמש במסים שהיא גובה מתושביה הערביים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהביא לכאן אנשים שאין להם שום קשר לישראל פרט לדת היהודית. פיתוח התשתיות בישראל יהיה לטובת היהודים, כמובן, אם כי סעיף 9 (ב) קובע שהמדינה "רשאית" להתיר גם לבני דתות אחרות להקים ישובים.

"רשאית", אתם מבינים? היא לא מחויבת ל-20% מהאוכלוסיה שלה, אבל היא "רשאית" להתיר להם להקים ישובים משלהם. היא גם רשאית שלא, מטבע הדברים, ועל כל פנים – החוק ×”×–×” מוחק את הסעיף במגילת העצמאות שקובע ש"מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." ×–×” לא צריך להפתיע יותר מדי: ממשלת נתניהו כבר הודיעה רשמית שהיא לא מכירה בו.

סעיף 8 (א) קובע שישראל תבזבז את ממונה – יש לה, כידוע, הרבה יותר מדי כסף וכל שאר בעיותיה נפתרו – גם על "שימור וטיפוח המורשת התרבותית וההיסטורית" של היהודים גם "בתפוצות". אה, כן – גם הלוח העברי, זה שמשהו כמו 80% מהתושבים לא עובדים איתו בימי חול, יוכרז מעתה כלוח הרשמי של המדינה.

סעיף 7(ב) בעייתי הרבה יותר, אולי הבעייתי ביותר בחוק: הוא קובע ש"המדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ושבי בשל יהדותם." המשמעות היא שהכנסת עומדת לקבוע שיש לה סמכות אקס טריטוריאלית ברחבי העולם, תוך התעלמות מחוקים מקומיים, כלפי יהודים החיים שם ושנתונים, לדעתה האובייקטיבית, ב"צרה ושבי בשל יהדותם". כלומר, בפעם הבאה שמישהו ירצה להאשים יהודים בנאמנות כפולה, הוא יוכל להצביע ישירות על חוק של הכנסת. נזכיר שלמרות שישראל רודפת אחרי היהודים כבר שישים שנה, רובם החליטו שהם מוותרים על התענוג ולא מגיעים אליה; ושמיליון ישראלים, פלוס מינוס, ויתרו גם הם על התענוג שבחיים שבארץ האבות. ישראל תרדוף אותם גם לחו"ל, ואם אין כעת אף יהודי ש"נתון בצרה ושבי בשל יהדותו", היא כבר תדאג שיהיו כאלה ושליהודים בחו"ל לא יהיה טוב מדי. אחרי הכל, אם אין אנטישמיות, אז תמונת הראי שלה – הציונות – מאבדת את סיבת קיומה.

סעיף 13(ב') מציב תחרות קשה לסעיף 7(ב'): הוא קובע שבהיעדר חוק מפורש או תקדים, יפסוק בית המשפט " לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". רק שאין כאלה. יושר, חירות, צדק – הם נשענים כולם על תפיסה של שוויון. בקרב הנביאים היהודים אפשר, בדוחק, למצוא תפיסה כזו. ב"מורשת ישראל", הנוסח שנקבע בחוק ולא בכדי, אין זכר לתפיסה כזו.

רוב האוכלוסיה בישראל, 51% ממנה, הם נשים. האשה נחשבת בחוק העברי לרכוש, והיא נקנית כידוע בשלושה דברים – והמשנה הזו מופיעה באותו פרק שעוסק גם בדרכים לרכישת עבדים ובהמות. הגבר היהודי אומר מדי בוקר "ברוך שלא עשני אשה." אשה, קובע החוק היהודי, דעתה קלה, והיא פסולה לעדות, לא כל שכן לדיינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשלטון. דוגמא למה שצפוי לנשים בבית משפט שנוהג על פי "מסורת ישראל", ראינו כשדחף השופט משה דרורי את הרמב"ם לדיון בדריסת גיורת על ידי אברך כשר.

מצבן של הנשים – היהודיות, על כל פנים – עוד טוב לעומת מצבם של הלא-יהודים בישראל; מיותר להרחיב את הדיבור על הצפוי להם אם יופיעו בבית משפט שמושפע מהחוק העברי. חלק לא קטן מהאוכלוסיה מגדיר את עצמו כחילוני, או, בלשון החוק העברי, כאפיקורסים; הפסיקה מאד מפורשת בעניינם. יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנח' ב') ש"מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו." ההדגשה שלי. מישהו רוצה להגיע לפני שופט חובש כיפה ללא כיפה, כשהשופט רשאי להסתמך על המורשת היהודית המפוארת של "יושר, חירות, צדק ושלום" של קארו, ו"לבוא בעלילות עד שיסובב הריגתו"? ומה יקרה אם יהודי שאנס לא יהודיה ידרוש את הוצאתה להורג, ברוח הרמב"ם, משום שהיא היתה לו כמוקש ויש לדון אותה כבהמה?

האם זה צפוי לקרות? כנראה שלא בשנים הקרובות. מה יקרה עוד עשור, מי יודע. אחרי הכל, שר המשפטים כבר התוודה לפני כמעט שנתיים שבכוונתו להפוך את חוקי ישראל לחוקי התורה חוק אחרי חוק, והוא עדיין בתפקידו. הפרקליטות של נאמן, נזכיר, כבר אימצה את העמדה החרדית בנושא גיורי צה"ל וקבעה שהם לא תקפים. זו אותה הפרקליטות, שתחת נאמן כבר דיברה על "איומי ההשכלה" שהעולם החרדי ניצב מולם.

חוסר הלגיטימיות של החוק מגיע לשיא בסופו: הוא קובע (סעיף 15) ש"אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה." אבל הוא לא דורש שהחוק יתקבל על ידי רוב חברי הכנסת; החוק של ה"ה אלקין, דיכטר ורותם יכול להתקבל ברוב של שני חברים, אבל ביטולו ידרוש 61. ספק אם יש מהלך דמוקרטי פחות מזה, כפיה של הר כגיגית.

אין בחוק הזה הרבה חדש. רוב מה שהוא דורש כבר קיים בפועל – כולל האפליה כנגד הערבית, למרות פסיקות בית המשפט. הוא לא יוצר בישראל מדינת הלכה, אבל הוא מקבע את היסודות הקיימים שלה באמצעות הסוס הטרויאני של "המשפט העברי", והוא שומט סופית את עצם הרעיון שבמדינה יהודית יש, או יכול להיות, שוויון כלשהו. זו ה"מדינה היהודית" שבנימין נתניהו דורש שהפלסטינים יכירו בה: מדינת הפאלוס היהודי-אורתודוקסי, שבה כל האחרים הם לכל היותר מיעוט נסבל, לא חלק לגיטימי ואינטגרלי ממנה.

עדכון: דובי מעיר שסעיף 9 (ב’) נראה כמכוון להכשרת ישובים ליהודים בלבד, כמו הישובים הקהילתיים, ושהוא נראה יותר כמו נסיון לקעקע את בג”צ קעדאן. לשון הסעיף המדוייקת היא “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. אם זו המשמעות הנכונה, אז סעיף אחד של החוק (סעיף 6) מקצה משאבים להתיישבות יהודית ואחר (סעיף 9 (ב)) מאפשר לישובים האלה לאסור על כניסת לא יהודים לתחומם. נהדר.

עדכון 2: מלשכתו של ח”כ דיכטר התקבלה התגובה הבאה:

אין שום קשר בין מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה לבין מהות הדברים – נהפוכו, עד היום באף חוד יסוד לא נקבעה העובדה שבישראל יתקיים משטר דמוקרטי. הצצה במגילת העצמאות תפתיע רבים כאשר יגלו כי גם שם לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. בניגוד לדברים שמוצגים בפוסט, דווקא היותו של של סעיף 2 קצר, מכליל בתוכו כל אלמנט דמוקרטי שביהמ"ש רואה לנכון. אם הסעיף היה מפרט מהם אותם ערכים דמוקרטים היה נוצר מצב הפוך בו מה שלא נכתב לא נחשב כזכות דמוקרטית – כאן למעשה ניתן לביהמ"ש היכולת המלאה לקבוע מה עומד תחת משטר דמוקרטי ומה לא. כמו כן, בניגוד לביטוי האמורפי "מדינה דמוקרטית", המילה "משטר" מכניסה פן פרגמאטי בעל השוואה למשטרים דמוקרטים אחרים , ולביהמ"ש יכולות להכריע בסוגיות אלו.

במידה ובכל זאת מספרים מדברים אליך יותר:

  • 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). שני חוקי היסוד הנוספים (ירושלים ומקרקעי ישראל) נותנים מענה חלקי בלבד לעיגון אופייה היהודי של המדינה.

לגבי סוגיית השפה:

החוק היחידי שנוגע בנושא השפות הוא חוק מ1922, מימיי המנדט הבריטי, וכיום המצב קצת השתנה… רובו המוחץ של פסקי הדין בנושא קובעים ×›×™ לעברית מעמד גבוה יותר משל הערבית.

מעבר לכך, הגדרת הערבית "כבעלת מעמד מיוחד" ועם "זכות נגישות לשונית" – יש להיות כנים עם עצמנו – אנו לא מדינה דו לשונית, אם היינו כזו, פסקי דין היו מובאים בשתי שפות, תפריטים במסעדות היו מוגשים בשתי שפות ועיתונים היו מודפסים כנ"ל.. ב2 שפות. זה לא המצב בישראל:

  • בישראל כיום יש שפה רשמית אחת המחייבת באופן גורף את כל הציבוריות הישראלית. לצד בלעדיות גורפת זו קיימים לא מעט חוקים, פסקי דין ופרקטיקות מקובלות, אשר מעניקים מעמד במקרים קונקרטיים לשפה הערבית ולעיתים גם לשפות נוספות כמו רוסית, אמהרית, אנגלית, יידיש או לדינו.

  • הפסיקות והפרקטיקות השונות בעניין השפה הערבית אינם נסמכים על סימן 82 אלא על זכויות אדם כלליות לנגישות לשירותי השלטון או לחופש הביטוי, לרבות הפסיקות המרחיבות של שנות התשעים והאלפיים. דוגמא לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית כאמור מפורשות בסימן 82.

  • קביעה חוקתית לפיה רק העברית היא השפה הרשמית של המדינה לא תפגע במאום בכל אותם הסדרים קונקרטיים שנועדו להגן על דוברי שפות שונות ובעיקר על דוברי הערבית.

לגבי התיישבות יהודית בתחומיה:

יש לציין כי "תחומיה" מדבר על גבולות הקו הירוק. וכן, ככה כולנו הגענו ארצה – בזכות מפעל ההתיישבות. תרצו או לא תרצו (וזו כבר לא אגדה) – לעניין:

  • בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים מצד גורמים פוסט ציוניים לפגוע ביכולותיה של מדינת ישראל לקדם התיישבות יהודית (בגבולות הקו הירוק). ניסיונות אלה משתקפים בין השאר באמצעות מגוון עתירות לבית המשפט העליון, ביניהן: בג"צ קציר, בג"צ ×§×§"ל, בג"צ חוות הבודדים ובג"צ רקפת.

  • אין בסעיף ×–×” מכדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל ושאר המיעוטים. על המדינה להקפיד על איזון בין המשאבים שהמדינה מספקת להם ובין אלו שהיא מספקת להתיישבות יהודית. הסעיף ×”×–×” מאשר למדינה הלאום של עם היהודי לקדם ולעודד התיישבות יהודית, מעמודי התווך של הציונות מאז ומתמיד. אין בסעיף ×–×” בכדי לפגוע בזכותו הפרטית של כל אזרח לטיפול הגון וצודק מטעם המדינה.

לגבי הלוח העברי:

טעות נוספת:

רשום : לוח רשמי, ולא הלוח הרשמי – הבדל מהותי. אין החוק אומר שזהו הלוח הרשמי. אלא אקט סמלי במאפיין חוקי יסוד _עיין ערך: חוק כבוד האדם)

לגבי המשפט העברי:

סעיף 13 מעגן למעשה חוק קיים – "חוק יסודות המשפט". שום דבר חדש תחת השמש. כמו כן, אין פה חיוב לפעול לפי מתודה מסויימת.

  • נחיצותו של חוק היסוד מקבלת משנה תוקף במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו. לדוגמא, החלטת 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' לקראת ועידת אנאפוליס ששללה את האפשרות ×›×™ ראשי הרשות הפלסטינית יכירו במדינה ישראלית כמדינה יהודית אפילו תמורת הכרה במדינה פלסטינית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3472417,00.html, וכן הטענה המובאת במסמך החזון של ערביי ישראל ×›×™ "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

  • עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק יסוד מקדם את מדינת ישראל לקראת כינונה של חוקה שלמה ומקיפה.

  • הצעת החוק הנוכחית משקפת את קיומו של קונצנזוס רחב כפי שיעידו על כך מספרם הרב של החתומים על החוק מכל גווני הקשת הפוליטית.

ועוד דבר אחד: הקול המגונה שאתם שומעים הוא האוויר היוצא מהבלון של "ישראל שלי", שנחשפה אתמול ככלי שרת של נתניהו – וכלי שרת כושל. המנהיגה של הקבוצה, איילת שקד הודיעה שהיא וחבר מרעיה ינחתו ברוטשילד כדי לערוך הפגנת תמיכה בנתניהו. בגונגו הזה לא שמעו כנראה שהפגנות תמיכה במנהיג היקר נערכות בסוג מאד מסוים של מדינות. בקבוצה רשומים כ-58,000 חברי פייסבוק. איילת שקד שילבה זרועות עם תנועת המרכז המפורסמת, אם תרצו; ביחד הם הצליחו לגייס 100 איש בערך. זה הכוח האמיתי שלהם – אולי בגלל שהסקרים מראים שבניגוד למתופפי השבט של הסרוגים, אפילו 50% ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאה. בפעם הבאה ש"ישראל שלי" והמנהלת שלו, עובדת לשכת נתניהו לשעבר, ינסו לבצע איזה תרגיל מלוכלך, צריך לזכור מי הם: להקת מעודדות כושלת של לשכת נתניהו, שמנהלת מטעמה מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי.

(יוסי גורביץ)

25 ביולי 2011

פוסט אורח: למי תודה, למי ברכה?

בני משפחת אל עג’ו מרמלה הנתונים תחת איום צו פינוי של חברת עמידר קיבלו בימים אלו את תגובת עו”ד מנשה בן דוד המייצג את “רשות הפיתוח” (גוף המנהל עבור המדינה את "אדמות הנפקדים") לבקשתם לעיכוב הפינוי

בין שלל הטענות המשפטיות בחסותם מבקשת עמידר להשליך את ג’יהאן ומחמוד אל עג’ו וילדיהם לרחוב בולט סעיף 13 בו מתמרמר הפרקליט על כפיות הטובה של הדיירים

“במקום להודות למדינה ו/או לרשות הפיתוח שבמשך שנים נהנו מקרקעותיה הם מבקשים מעשית לעגן מצב זה”

להלן תגובתן של יסמין וג'יהאן אל עג'ו:

נפתח בהתנצלות, אכן לא הודינו למדינת ישראל ולרשות הפיתוח שלה, על “הנאה מקרקעותיה” – תענוגות מופרזים פוגמים כנראה בנימוסים. מכתבו של עו”ד בן דוד פקח את עינינו ועורר אותנו לכתוב מכתב תודה לכל נציגי מדינת ישראל שהסבו לנו הנאות רבות כל כך בעשרות השנים האחרונות

  • מסעות וטיולים מרחיבים את ההשכלה ומעשירים נפשו של אדם. תודה למדינת ישראל שכפתה עלינו את המעבר מבתינו בלוד לפחונים וחורבות ברמלה. בזכות המסע המופלא בחסות צבא ×”×”×’× ×” ב1948 זכינו להכיר את “רשות הפיתוח”, קרקעותיה והנאותיה.

  • אני, יסמין אל עג’ו, מודה לרשות הפיתוח על ההנאה ובילוי הזמן המרתק שבגירוש מביתי. אני אסירת תודה ומאחלת גם לפקידי “רשות הפיתוח” את התענוג שבחיים ללא טרדות הקירות והגג

  • תודה  מיוחדת על החוויה החינוכית שרשות הפיתוח ×”×¢× ×™×§×” לילדי. כשביתי ניסתה לשווא לדחוף בידיה את קיר הלבנים שחסם את הגישה לחדרה היא קיבלה שיעור חשוב על המדינה אליה היא גדלה

  • תודה על החוב המפלצתי השרירותי שעמידר הפילה על משפחתי. מחמם את הלב לדעת ×›×™ פקידי עמידר אינם אדישים לסבל שכבות המצוקה אלא מודעים לו ועושים כמיטב יכולתם להעמקת מצוקתם

  • אני, ג’יהאן אל ×¢×’'ו, מודה לרשות הפיתוח על הדאגה המיוחדת לאחדות המשפחה. עמידר מקפידה בקנאות למנוע כל הרחבה וכך מצטופפים הורים וילדים בחדרים צרים ומתהדקים הקשרים המשפחתיים החשובים כל כך להתפתחות הפסיכולוגית. תודה מיוחדת מהבנים והבנות העוברים, בזכות חריצות פקידי רשות הפיתוח, את גיל ההתבגרות בלי הפינוק המיותר שבפרטיות.

  • תודה מיוחדת מכל בני משפחת אל ×¢×’'ו למדינת ישראל, לרשות הפיתוח שלה ולפרקליטים המלומדים על שהם דואגים להזהיר אותנו במכתבם מפני אורחינו וחברינו. תודה על שגיליתם לנו ×›×™ מי שמנסה לסייע לנו בשעה קשה זו הם "חמומי מוח" ו"אנרכיסטים אלימים". בעתיד נזמין לביתנו רק אנשים מיושבים בדעתם שלא יתעקשו להפריע למי שבא לזרוק אותנו לרחוב.

ותודה נוספת, מראש, לכל "חמום מוח", "אנרכיסט" או סתם בנאדם שחושב שהשלכת ילדים לרחוב אינה מעשה שיש להודות עליו שיבוא בשבוע הקרוב לרחוב יחזקאל 17 ברמלה כדי להגיד לרשות הפיתוח ונציגיה שתי מילים מנומסות: לא תודה.

(יסמין וג'יהאן אל עג'ו)

ועוד דבר אחד: אחרי שאמש הודיע בנימין נתניהו שהוא יכניס את נושא הדיור בר ההגנה לחוק הווד”לים שלו, חברי הכנסת של הליכוד הפילו את ההסתייגויות שהיו מביאות לכך, והסכימו לכל היותר להכניס לחוק סעיף שאומר שהוועדות “יוכלו” לקדם דיור בר השגה. זה היפוך כל מהיר של עמדתו של נתניהו, שהוא משאיר בצל אפילו את אהוד ברק. מתארגנת כעת הפגנת מחאה מול הכנסת, ויו”ר הכנסת רובי ריבלין הבטיח – בצעד חריג וראוי לכבוד – לאפשר למפגינים להשתמש בשירותים ובמקלחות שלה. כל מי שיכול, אל הכנסת.

(יוסי גורביץ)

26 ביוני 2011

מצורעים המתכסים בגלימות אחרים

לפני כמה ימים צץ ברשת סרטון של ברנש שמכנה את עצמו מארק, שמסביר שהוא פעיל זכויות הומוסקסואלים שהחליט להרחיב את אופקיו בתחום זכויות האדם, ולהצטרף למשט המיועד לרצועת עזה, בשם קבוצת זכויות הומוסקוסאלים עמה הוא נמנה. הוא שלח, לדבריו, מייל למארגני המשט, ולאחר זמן רב זכה לתגובה שלילית. כאן חווה מארק חברנו את הגרסה שלו של הדרך לדמשק, עיניו נפקחו, והוא הבין שהמשט מאורגן על ידי איסלמיסטים תומכי חמאס שהם כולם חברים טובים של איסמעיל הנייה.

המדובר, כמובן, בסרטון Hasbara מקצועי. "מארק" נמנע מלהציג את הפצצה שהוא מחזיק, קרי המייל שלכאורה קיבל מאנשי המשט. זה לא מקרה: כפי שגילה במהירות מקס בלומנטל – מי שחשף את הסרטונים המפוברקים של דובר צה"ל אחרי המשט הקודם – הסרטון הועלה לרשת על ידי מישהו בשם ניל לזרוס, איש Hasbara מוכר. הסרטון קודם בטוויטר, מצא בלומנטל, על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, שציטטה ברנש בשם גיא סימן מלשכת ראש הממשלה כמקור שלה. הציוץ עם ההפניה לסרטון היה הציוץ היחיד של סימן.

אמש חשף ה-Electronic Intifada ש"מארק" הוא בעצם עומר גרשון, מיקרו סלב בשנקל מתל אביב. הדבר חושף, אם זה עוד לא היה מובן, את השקריות של הסרטון כולו. כישראלי, כל הנאיביות של "מארק" קודם שראה את האור מגוחכת במיוחד.

עכשיו, אין לי בעיה מיוחדת עם גרשון. הוא שחקן; הוא קיבל, יש להניח, תשלום עבור משחק של דמות; אלה כללי המשחק. עם משרד ראש הממשלה, שמוציא תעמולה מגושמת כל כך, בהחלט יש בעיה.

התרגיל לא צריך להפתיע אותנו: משרד החוץ החליט כבר לפני שנה שיש לבצע מיקור-חוץ ל-Hasbara, משום שהגופים הישראליים הרשמיים נחשבים למורעלים ובלתי אמינים. בערך כמו מועצת יש"×¢, שמשתמשת בגוף הדמה "ישראל שלי" למבצעים המלוכלכים באמת שלה – הפצת תמונות זוועה, ניהול קמפיין נגד גל"צ שאסור שתיראה שהיא מאחוריו – ישראל מנהלת מערכה מלוכלכת כנגד המשט תוך הפצת שקרים באמצעות אנשים כביכול לא קשורים.

בנסיון לגרום לעולם המערבי להתעלם מהעובדה שהיא כובשת מיליוני אנשים חסרי זכויות ומפעילה גטו ברצועת עזה, ישראל מנסה לנופף ברקורד היחסית-חיובי שלה בתחום זכויות הגאים. כדי לעשות את זה, היא מתמקדת בהומופוביה של החברה המוסלמית המסורתית, מתוך תקווה שאף אחד לא יתייחס להומופוביה של החברה היהודית המסורתית ותוך תפילה חרישית שאף אחד לא ישים לב שהומופוביה היא הדבר היחיד בערך שמשלב בין הרבנים ובין האמאמים, או שיבחין בכך שהרבנים הראשיים שלה – בהווה ובעבר – מסיתים בעקביות נגד הומוסקסואלים, הכל כמובן תוך הגנה מחקירה ותוך קבלת משכורת מן המדינה.

בדרך, כתוצאת לוואי, מושחת ישראל את הקבוצות הגאות במזרח התיכון כמשת"פיות שלה. גם כך מועלות טענות כנגדן שהן פרו-ציוניות, והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. כשהמשטר שלך מדכא אותך, האויב שלו מתחיל להיראות חיובי למדי. נגד זוכה פרס נובל לשלום האחרון, ליו שיאובו, העלו כמה קבוצות קומוניסטיות (קרי כלבלבים של מוסקווה, בין אם היא סטליניסטית או פוטיניסטית) טענה שהוא פרו-אימפריאליסט, משום שהוא תמך בצד האמריקני במלחמת קוריאה. אלא שלדיסידנט סיני הגיוני מאד להתנגד למלחמה שבה המשטר המדכא אותו הרג כמיליון מאזרחיו, הכל כדי לקיים את משטר הזוועות הצפון קוריאני.

אבל השימוש הישראלי בקבוצות גאים ככלי תעמולה יאפשר לרשויות בשאר מדינות המזרח התיכון לסמן קבוצות של גאים – שמצבם גם כך לא טוב – כסייענים ישראלים, ולהשתמש בתירוץ הזה כדי לרדוף אותם. פרדוקסלית, הנפנוף של ישראל בזכויות הגאים בה מקדם את רדיפתם של אחרים.

אבל מה זה חשוב. כולה גויים, ועוד הומואים. העיקר שהכנסנו להם בקרב ה-Hasbara. בפעם הבאה לא יתפסו אותנו. אולי.

ועוד דבר אחד: סערה זוטא נרשמה לאחרונה באוניברסיטת חיפה, לאחר שבטקס הסיום של בוגרי הפקולטה למשפטים לא שרו את ההמנון היהודי, "התקווה". ממייל שהגיע אלי עולה שאוניברסיטת חיפה הודיעה שהיא רואה את הנושא "בחומרה", וזאת משום ש" אוניברסיטת חיפה היא אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית, ולכן ברור כי כפי שעד היום הושמע ההמנון הלאומי בטקסים הרשמיים של האוניברסיטה". דא עקא, בנוסח האנגלי לא היתה האוניברסיטה גאה כל כך בציוניותה: שם היא אמרה רק ש" It is the policy of the University of Haifa, as a university in the Jewish democratic State of Israel, to play the national anthem of Hatikvah at all its official ceremonies". ההדגשות שלי. האם האוניברסיטה מדברת בשני קולות, אחד ל"אם תרצו" וקומישר החינוך, והאחר לתורמים שלה, כאלה שעשויים להרים גבה למראה אוניברסיטה שמודיעה בהתלהמות שהיא מחויבת לאידיאולוגיה שמדירה את הסטודנטים הערבים שלה – עמדה שאף עשויה להצדיק חרם אקדמי נגדה?

(יוסי גורביץ)

13 במאי 2011

אם תחרטטו: על המסמך החדש של "אם תרצו"

"אם תרצו" הפיצה אתמול מסמך תעמולה חדש (זהירות, PDF), שכחידוש מרענן לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מכונה "נכבה חרטא", בטוב הטעם המקובל על אראל סג"ל, אחד משני הכותבים (השני הוא העבריין המורשע ארז תדמור, מנכ"ל התנועה), והוא מתיימר לספק את האמת על חורבנה של פלסטין, שיום השנה ה-63 לו יצויין מחרתיים (א'). כפי שציינה נילי אורן, מי שמתייחס כך לאסונו של עם אחר לא יכול להתמרמר כשיחס דומה מופנה כלפי האסון של עמו; אבל כדי לעמוד על כך צריך מידה של יושר, ואני חושב שכבר ראינו שזו לא התכונה הבולטת של תנועת ההונאה הזו.

קצת מייאש לראות שה-Hasbara הישראלית לא התקדמה מאז שנות החמישים: הספרון של "אם תרצו" מכיל כל נקודה עבשה שהועלתה אי פעם על ידי תועמלנים ישראלים או ציונים. חלק ניכר מהספר נראה כאילו נלקח ישירות מכתב הפלסתר של של ג'ואן פיטרס, "מאז ומעולם", שהופרך כבר בשנות השמונים (וזכה לחיים שניים באמצעות פרקליטה הנלהב של ישראל, תומך העינויים אלן דרשוביץ). בין לבין, זורקים סג"ל ותדמור כל מעשה טבח מוסלמי או ערבי כלפי יהודים שבוצע אי פעם, כולל כמה שקרים לבנים: השניים מדברים על רצח של 500 יהודים מלוב במהלך השואה, ושוכחים באלגנטיות לציין שלא המוסלמים היו אחראים לכך אלא דווקא גרמנים (עמ' 55), או אזכור של "התפרצויות אנטי יהודיות" באלג'יריה של סוף המאה ה-19 (עמ' 54) מבלי לציין שמדובר בהתפרעויות של צרפתים (אלג'יריה עדיין היתה אז מושבה צרפתיתI על רקע משפט דרייפוס; הם מדברים על עלילת הדם של אפיון באלכסנדריה, תוך המנעות חלקלקה מאזכור העובדה שמדובר באירוע שהתרחש באמצע המאה הראשונה לספירה (!), כלומר 600 שנה בערך קודם לעליית האיסלם (עמ' 56). האימפריה העות'מנית, הממשל המוסלמי החשוב ביותר בהיסטוריה, לא מוזכר, כי הוא לא כל כך תואם את התיאוריה.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. האחת פעוטת ערך: הספרון של סג"ל ותדמור מתייחס ארוכות – הפרק האחרון שלו – למעלליו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומנסה באמצעותו לקשור את כל התנועה הפלסטינית לתנועה הנאצית. זה קצת חצוף מצד אם תרצו, כי התנועה מתהדרת בפולקיסט אברהם "יאיר" שטרן ומוכרת חולצה עם הדיוקן שלו. הפלג שלו, כנופיית שטרן בשמה המקובל, ערכה לפחות שני נסיונות לכריתת ברית עם המשטר הנאצי, בין השאר על יסוד האידיאולוגיה המשותפת – ועל פי "עיקרי התחיה" של שטרן, בהחלט היה דמיון בין האידיאולוגיות. מסתבר שאם אתה לאומן יהודי וקושר עם הנאצים שנה אחרי שהם מתחילים לרכז את יהודי פולין בגטאות, אתה יכול לקבל תעודת הכשר מ"אם תרצו".

זו, כמובן, עקיצה: הן כנופיית שטרן הן אל חוסייני ותומכיו פנו אל הנאצים משום שהם היו היריבים הבולטים ביותר של בריטניה, שכבשה את רוב עמי האזור. סג"ל ותדמור מזכירים את הפוגרום בבגדאד, הפרהוד; הם נמנעים מלציין שהוא הובל על ידי אחים פאשיסטים עיראקים, ושהוא היה חלק מההתנגדות העיראקית לנוכחות הבריטית בעיראק. גנרל גרמני היה אמור להגיע לעיראק ולרכז את ההתנגדות לבריטים; הוא נהרג בדרך. מסיבה דומה – עוינות מוצדקת במידה רבה לכובש הבריטי – הפכו שני המתנקשים של הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שחיסלו את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין, לגיבורים זמניים של התנועה הלאומנית המצרית. ההתעלמות מהמציאות ההיסטורית המורכבת והפשטת ההיסטוריה לתפיסת "אנטישמים מול פילושמים" היא, כמובן, התמחות יהודית ותיקה; ובכל זאת, בתחילת המאה ה-21 אפשר לצפות לקצת יותר ניואנסים. לא מאם תרצו, כמסתבר.

השניה חשובה הרבה יותר. סיסמה ציונית מרכזית היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", התעלמות מקיומם של פלסטינים שרק "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר משתווה לה. עכשיו, בעקבות פיטרס, מנסה אם תרצו לשכנע אותנו שלא היו כאן פלסטינים, ושהם הגיעו רק בעקבות ההגירה הציונית, נישאים על גלי הצלחת הציונים ליצור הזדמנויות כלכליות. כלומר, 600 ומשהו אלף הפלסטינים שגורשו על ידי ישראל לא היו באמת פליטים, כי הם ממילא לא גרו שם הרבה זמן, או משהו.

צואת פרים מהבילה. כפי שציין יפה פרופ' יהושע פורת, בשחיטה כהלכה של ספרה של פיטרס, האוכלוסיה הפלסטינית – כמו בשאר האימפריה העות'מנית – מתחילה לעלות מאמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה הדמוגרפית: מיגור חלק ניכר מהמחלות שגרמו לתמותת תינוקות, בין השאר באמצעות בנייה של שורה של בתי חולים בארץ, הן על ידי הממשל העות'מני והן על ידי מיסיונרים. על פי נתוניו של סרג'יו דלה פרגולה, בין 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן (275,000 תושבים ב-1800, כ-532,000 תושבים ב-1890). היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. ב-1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלסטינה 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים. יתר על כן, הם כבר החלו לגלות את הלאומיות שלהם: בקונגרס הערבי הראשון, שנערך ב-1913 משום שהשלטונות העות'מניים היו רואים אותו בעין רעה, התקבלו כ-387 מברקי תמיכה: המספר הגדול ביותר מביניהם, 139, הגיע מפלסטינים (הלבנונים הגיעו למקום השני, עם 101; מצוטט אצל Jonathan Schneer, The Balfour Declaration, location 703 במהדורת הקינדל).

אף היסטוריון ואף כותב זכרונות לא מכיר גל הגירה מוסלמי גדול לפלסטינה בסוף המאה ×”-19 או תחילת המאה ×”-20, וגלי הגירה כאלה מותירים סימנים ברורים. יתר על כן, אשר גינצבורג , המוכר יותר בשם העט שלו "אחד העם", כתב ב"אמת מארץ ישראל", שפורסם ב-1891, ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל, ×›×™ ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם ×–×” אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, ×›×™ אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ ×–×” ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו." ההדגשה שלי. בהמשך, הוא מציין את העובדה שקיים מעמד סוחרים ש"יודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא", ואת פרויקט מסילת הברזל העצום של העות'מנים, שהיה זרז משמעותי לצמיחה הכלכלית בפלסטינה – משמעותית יותר, יש להניח, מכמה מושבות תפוזים ציוניות, שרוב המהגרים אליהן התייאשו ועזבו. אם תרצו לא מוכרת חולצה של אחד העם; מעניין למה.

בקיצור, האגדה על כך שהפליטים לא היו בעצם פליטים היא נסיון של ציונים להרגיש טוב עם עצמם ולהמנע מלקיחת אחריות על הנבלה שעומדת בעצם יסוד הציונות: נישולו של עם אחר מארצו. נשול מכוון, שלא בוצע בסערת הקרב – כי הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים נובעת מכך שישראל לא התירה להם, אחרי המלחמה, לשוב לבתיהם. אפשר להבין את ההחלטה הזו, בהתחשב בזמן ובמצב שבו התקבלה; אבל גם לקבל אותה וגם לטעון שישראל לא אחראית לבעיית הפליטים – בשביל זה צריך להיות איש Hasbara.

הנקודה השלישית היא הטענה שהפלסטינים אחראים לגירושם של יהודי מדינות ערב, אז שיסתמו את הפה. את הפנינה הזו לקחו סג"ל ותדמור ישירות מבן דרור ימיני. הטענה הזו מגוחכת: לפלסטינים לא היתה אפילו הנהגה נבחרת משלהם, כך שלדרוש מכפרי פלסטיני שאיבד את ביתו לקבל אחריות על פעולותיהן של ממשלות מצרים או סוריה, משמעה פשוט לומר "כל הערבים אותו דבר", רק בצורה יותר מנומסת. לא ידעתי שתדמור, סג"ל וימיני שותפים לעזמי בשארה בנסיון החייאת רעיון הפאן-ערביות הגוסס. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

בסופו של דבר, מה שתדמור, סג"ל וימיני עושים הוא סוג של הכחשת שואה – הכחשת שואה עם יחסי ציבור הרבה יותר טובים, הכחשת שואה שרוב הציבור הישראלי תומך בה בהתלהבות, אבל הכחשה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה נציג Hasbara יקונן על הכחשת השואה בעולם הערבי.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): כוחותינו האמיצים נערכים לקראת הפגנות ליום השנה לנכבה, והפעם הם קיבלו הנחיות מיוחדות. ב"ישראל היום" מדווחים ש"בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", ועל כן "הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". מה ההנחיות הרגילות, שלא במצב של חשש לנצחון פלסטיני במלחמה על צריבת התודעה, אתם כבר יכולים לנחש. ותודה לנעמה כרמי על ההפניה.

שלשום כתבתי כאן על האפשרות שאהוד ברק מסבן את הממשלה לקראת תקיפה באיראן. היום מדווח אמנון אברמוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שאלי ישי נפגש לאחרונה עם קצין בכיר, והופתע לשמוע ממנו שעמדתו באשר לתקיפה באיראן הפוכה מזו שהוצגה לשביעיה. הוא שאל את הקצין מדוע הוא לא מוזמן לדיונים כדי לפרוס את עמדתו האמיתית, וקיבל את התשובה ש"לא מזמינים אותי כדי שיוכלו להמשיך ולהטעות אתכם". על ברק אומר אברמוביץ' ש"גם אנשים שאינם פריקים של תיאוריות קונספירציה, גם אלה שאינם רואים צל מזימות כמזימות, חושדים שהפעם ברק התבלבל: שנכרכו אצלו, אולי בלי דעת, סוגיה קיומית בסוגיה פוליטית ועניין אסטרטגי בעניין אישי." כשהחלה ישראל בפלישה ללבנון, ב-1982, פרסם הארץ מאמר מערכת שתיאר את מזימתו של שרון להכתיר את באשיר ג'ומאייל כשליט לבנון, והזהיר שהממשלה מטעה את הציבור. שאר התקשורת נסחפה, כהרגלה, לחגיגת המלחמה. קשה מאד להאמין שהיא תעשה את תפקידה בנושא התקיפה באיראן, אם תהיה.

(יוסי גורביץ)

7 במאי 2011

משמרות הצניעות של הציונות

ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") פרץ לכותרות בחודשים האחרונים, הרבה בזכותה של ח"כ ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית). הוא עוסק בנסיונות קדחתניים למנוע אפשרות של "נישואי תערובת", ולמנוע מבנות ישראל הזכות לטמא את עצמן במגע עם לא יהודים. הארגון גם ממהר להביע תמיכה במעשי לינץ' בלא יהודים, גם כאשר אין להם שום קשר לנושא. בסוף השבוע חשפו אורי בלאו ושי גרינברג כי להב"ה, שהיא ארגון כהניסטי מובהק ומוצהר, מקבלת מימון עקיף ממדינת ישראל – הם ממומנים על ידי עמותת "חמלה", שבתורה מקבלת כספים ממשרד הרווחה.

במקורה, "חמלה" אכן היתה עמותת רווחה, אבל החל מ-2002 היא הוסיפה למטרותיה שני סעיפים נוספים: "סיוע לנערות מבתים הרוסים הנתונות בסכנת שמד (כלומר התבוללות; א"ב וש"ג) והידרדרות לפשע, על ידי שיקומן בדירה וטיפול סוציולוגי ונפשי והשתלבותן בחברה היהודית", כמו גם "עזרה לאנשי הגבעות ביש"ע". בכירי "חמלה" הם אנשי כהנא, שאחד מהם ריצה עונש חמור יחסית – שישה חודשי מאסר – בשל חלקו בפיגוע ירי לעבר אוטובוס פלסטיני שבו נפצעו שישה. אחרים מחברי ההנהלה נעצרו במעצר מנהלי, צעד נדיר יחסית כלפי יהודים. מנהלת המעון לנשים של "חמלה", רחל ברנס, היא אחת החותמות על מכתב הרבניות. להב"ה מפעילה גם "מלשינון", שבאמצעותו אפשר לדווח על אנשים המעוניינים להשכיר דירות ללא יהודים, כמו גם מחלקת "תעודות כשרות" לעסקים שאינם מעסיקים לא יהודים. כל זה, מעבר להסתה הקבועה, שהורגלנו בה, לפגיעה בלא יהודים שמתרועעים עם יהודיות. מדינת ישראל, באמצעות משרד הרווחה, מממנת כמחצית מתקציבה של "חמלה", ומעבירה לה כ-600 עד 700 אלף שקלים מדי שנה.

כאן המקום לעמוד שוב על הגזענות שאיננה ניתנת להסתרה של פעולות כאלו: הלכתית, היהדות עוברת מאם לילדיה. ילדיהם של יהודיה שממירה את דתה, או סתם קושרת את גורלה בגורלו של מי שאינו יהודי, נותרים יהודים. לכל היותר הם תינוקות שנשבו. מצד שני, גבר יהודי שבוחר כזוגתו לא יהודיה מוציא את צאצאיו לצמיתות מהדת היהודית. איכשהו, זה לא הגבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת שנמצא במוקד הקמפיינים; זו הנערה זהובת השיער, שחשופה לשיקויים של מכשפות פלסטיניות, כלומר סימן ההיכר של כל קמפיין גזעני, שמשלב היטב שנאת זרים עם מיזוגניה.

להב"ה איננה הארגון היחיד העוסק בנושא. קודם לה הארגון החרדי יד לאחים, שעוסק גם בפעילויות "נגד המיסיון". גם יד לאחים זוכה לסיוע מצד הרשויות: עיריית אשקלון מעמידה מבנה לרשותו, והארגון מקבל סיוע שיטתי מעובדי משרד הפנים – וגם מסייע לו למסד את ההגמוניה היהודית באמצעות מעקב ומאגרי מידע שאין עליהם ערעור. שלא במקרה, שר הפנים הוא אלי ישי, איש ש"ס.

חוטובלי נימקה את תמיכתה באנשי כהנא בכך ש"יש תפיסה של הציונות שאומרת שיהודים צריכים להנשא ליהודים", ובזה היא ודאי צודקת. האויבים הגדולים של הציונות לא היו האנטישמים – הם היו לעיתים בעלי ברית נלהבים, שכן מטרותיהם ומטרותיה של הציונות חפפו במידה ניכרת; שני הצדדים חשבו שלא צריכים להיות יהודים באירופה – אלא המתבוללים והבונדיסטים. הראשונים כפרו בתפיסת הגורל היהודי, והאחרונים התנערו מתפיסת ה"עם לבדד ישכון שלה", ובחרו לקשור את גורלם בזה של העמים האחרים ביורה הרותחת של מזרח אירופה. להוציא חריגים בולטים כמו ז'בוטינסקי, שכתב בעד התבוללות הפוכה – קליטתם של ערבים מתבוללים – הציונים היו עוינים כנגד יהודים שהחליטו לבחור בן עם אחר כבן זוג בדיוק כמו היהודים הרבניים. אידיאית, אפשר לטעון, הציונות יכלה להתקיים מבלי להיות גזענית. פרקטית, קשה להעלות על הדעת צורה של הציונות – הלאומנות של היהודים – שיכלה להיות שוויונית. גם הציונים שיצאו כנגד האיוולת והעוולות שבהלכה היהודית נבלמו בפני הפחד הקמאי שבחילול הדם.

עכשיו אנחנו למדים שמתחת לפני השטח, מדינת ישראל משתפת פעולה עם קיצוני הגזענים, כדי לנצל אותם לצרכי המאבק בזכותם של יהודים להפסיק להיות יהודים. משרד החינוך, מן הראוי להזכיר, כבר הודיע שגם הוא יירתם למאבק על ידי "הגברת הזהות היהודית", שמתבטאת בינתיים בחיסול לימודי האזרחות שאין כמוהם מסוכנים לזהות היהודית, ו"חינוך לחיי משפחה". אבל יש דברים שמשרד החינוך, אפילו משרד החינוך שאוסר על תלמידיו לקרוא את הצהרת זכויות האדם משום שהיא מכירה בזכות להמיר דת, לא יכול לעשות רשמית. הוא יחטוף מבג"צ. יהיה זעם בינלאומי. זו תהיה מכה למלחמת ה-Hasbara. בשביל זה יש ארגונים כמו להב"ה ויד לאחים, משמרות הצניעות הבלתי רשמיות של המדינה הציונית, שפועלות במקום שבו הטאבו החברתי כנגד נישואי תערובת – שחזק משמעותית יותר מהטאבו נגד "חילול הדם הגרמני" בחברה הגרמנית קודם לעליית הנאצים, למשל – לא מספיק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

5 במאי 2011

בבאבי יאר ייסדנו את מדינת היהודים

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)

16 באפריל 2011

אכזריותה של הציונות

בסוף שנות השמונים מצאה עצמה ישראל בפני בעיה מעיקה: ברית המועצות עמדה לקרוס, והמוני יהודיה עמדו לצאת לחופשי. דא עקא, שישראל לא עניינה אותם והם רצו להגר למדינות הרווחה. באופן מביך במיוחד, ארגוני היהודים בעולם ניסו לסייע דווקא ל"נושרים", כפי שכינו אותם בישראל, על שם מאמציהם להתחמק מגורלם הציוני. במבצע חשאי מוצלח, חיסלה ישראל את האפשרויות שעמדו בפני המהגרים ואילצה את רובם להגיע אליה.

כך עולה מחשיפת "7 ימים", שמראיין את יאשה קדמי, ראש "נתיב" לשעבר – שהיה אז בתפקיד זוטר יותר, ושכתב מזכר סודי שמבהיר שאם יתנו ליהודי ברה"מ אפשרות בחירה, הם לא יבחרו בישראל – שמסביר איך עבדה השיטה. לאחר שקיבל את הסכמתו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הוא פעל כך: הוא כינס את היהודים הרוצים להגר אחרי השעה חמש – השעה שבה נסגרה השגרירות האוסטרית; וינה היתה מרכז חשוב של "נשירה" – והעניק להם כרטיס טיסה להונגריה או רומניה. הוא כבר סגר דיל עם הדיקטטורים המקומיים – את הרודן הרומני הוא מכנה "צ'אושסקו היקר, עליו השלום" – שמשם, המהגרים יוכלו לצאת רק לישראל. לעיתים קרובות הם אף לא קיבלו את ההזדמנות לעזוב את נמל התעופה. קדמי לא מדבר על זה בראיון עם "7 ימים", אבל סביר להניח שכמו בעסקאות אחרות עם צ'אושסקו, שבהן קנתה ממנו ישראל יהודים תמורת כסף – כך ממש – גם כאן היה צורך לשמן קלות את המכונה. "אין שגרירות [אוסטרית]? אין יציאה לווינה. אין יציאה לווינה? אין אמריקה. מה נשאר? מה שקדמי נותן", מתמצת "7 ימים" את האופן שבו בוצע תרגיל ההונאה.

לקדמי יש עכשיו קצת יסורי מצפון, אבל הוא עדיין משוכנע שכך היו הדברים צריכים להתנהל. ובהיותו ציוני, זה לא כל כך מפתיע: כך התנהלה הציונות מאז ומתמיד, כשהאינטרסים שלה חשובים יותר מאלו של היהודים שהיא כביכול אמורה היתה לשרת.

זה התחיל באופן שבו גרמו ראשי התנועה הציונית למנהיגי העולם לחשוב שהם הזרוע המבצעת של זקני ציון. הם אף פעם לא אמרו זאת במפורש, פשוט שיחקו על הדעות הקדומות הקיימות – וחשבו שהם יכולים לרכב על הנמר הזה. ואם הוא ינשוך מישהו, נו, לא הם יהיו הקורבנות.

כשהתחילו להבין, בסוף שנות השלושים, שמה שקורה בגרמניה ההיטלראית הוא משהו בלתי מוכר, משהו מסדר גודל חדש, עשתה הציונות כל שביכולתה כדי למנוע את הצלתם של יהודים. כשכינס רוזוולט את ועידת אוויאן, שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים, בן גוריון וחבר מרעיו נתקפו חלחלה. אוסישקין אמר בישיבת הסוכנות היהודית שדנה בנושא ב-28.6.38 ש"וועידת אוויאן מדאיגה אותו מאד… מר גרינבוים צודק באומרו שיש סכנה שארץ ישראל תרד מעל הפרק גם אצל העם היהודי, ובזה יש לראות סכנה אומה לנו. הוא חשב לשמוע באוויאן שארץ ישראל תשאר במרכז ארצות ההגירה ליהודים. כל ארצות ההגירה האחרות אינן מעניינות אותו […] הסכנה הגדולה ביותר היא שישתדלו למצוא טריטוריה להגירה יהודית". בן גוריון אמר באותה ישיבה על אוויאן ש"מה שניתן וצריך לעשות ×–×” להקטין את ×”× ×–×§. […] חושש הוא, כגרינבוים וכאוסישקין, שבשעה זו עלולה הוועידה לגרום × ×–×§ עצום לא"×™ ולציונות". הנוכחים הסכימו שהתפקיד הציוני הוא "למעט ככל האפשר את דמות הוועידה ולגרום לכך שהיא לא תחליט על שום דבר". (בועז עברון, "החשבון הלאומי", 1988, עמ' 306; ההדגשות של עברון). כשרודן הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוילו, הודיע על כוונתו ליישב 100,000 פליטים בארצו, מיהרה התנועה הציונית לטרפד את המהלך (כמה אלפי יהודים, ביניהם לא מעט יהודים גרמנים, הצליחו בכל זאת להגר לרפובליקה, ושני הצדדים ראו ברכה במהלך.) ×”"קינדר טרנספורט", הצלתם של אלפי ילדים יהודים-גרמנים על ידי העברתם לבריטניה אחרי ליל הבדולח, ×–×›×” להתעלמות רועמת מצד הממסד הציוני, ולא במקרה.

אחר כך, כשפרצה מלחמת העולם השניה, אמר בן גוריון את הדברים המפורסמים על כך שאם הוא צריך לבחור בין הצלת מיליון ילדים יהודים על ידי הגירה לבריטניה ובין הצלת מחציתם על ידי "עליה" לפלסטינה-א"י, הוא בוחר באפשרות השניה. אלו לא היו דברים ריקים: כשניסו הרוויזיוניסטים בארה"ב, בהנהגת פיטר ברגמן (לימים חבר הכנסת הראשונה הלל קוק), למשוך תשומת לב להשמדת היהודים באירופה, עשה הממסד של יהודי ארה"ב – הממסד הציוני בכלל זה – מאמצים ניכרים כדי לפגוע בהצלחתם, במקרה של הציונים משום שהם היו רוויזיוניסטים. דינה פורת, שנחשבת להיסטוריונית ממסדית בתחום, נאלצה להודות שהשואה לא ממש עמדה על ראש סדר יומם של הציונים, ושכשכבר החליטה הסוכנות היהודית לשלוח משלחת לארה"ב כדי לעורר את דעת הקהל, היא לא הצליחה לסכם מי יהיו השליחים, וכל העסק קרס. ושאר הסיפור המייאש והדוחה כתוב ב"המיליון השביעי" של תום שגב; זכורה לרע גולדה מאיר, שבדיון על השאלה מה לעשות בזעקות לעזרה שהגיעו בדרך לא דרך מצ'כוסלובקיה, שם ניהלו מנהיגי היהודים משא ומתן נואש עם פקידי אס.אס. מושחתים, שאלה איך תוכל לקבל קבלות (!) עבור הכסף שיישלח לשם.

ספק אם יש מקרה שיבהיר את היחס הציני של הציונים ליהודים מאשר זה של הפאטריה. זו היתה ספינה שעליה ריכזו הבריטים מאות מעפילים שנתפסו, ושאותם עמדו לגרש למאוריציוס. בהסמכתו של משה שרתוק, הטמינה ההגנה פצצה בספינה. 216 מהגרים יהודים, שהצליחו להמלט מהגיהנום של היטלר, הומתו על ידי הציונים ב-25 בנובמבר 1940. מאוחר יותר, ינסו המבצעים לטעון שאופס, הם טעו בכמות חומר הנפץ ושהם התכוונו רק ליצור חור קטן לשם מחאה; בפועל, הפיצוץ עקר את כל דופן הפלדה של הספינה, שטבעה כמעט מיד. זו חתיכת טעות, אם אכן היתה זו טעות. כשמחה יצחק לופבן, מאנשי מפא"י, על הפיגוע הזה במילים "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?", הוא חטף סטירת לחי פומבית מעמוס בן גוריון, הבן של ולימים בכיר משטרה מושחת. שאר ההנהגה הציונית לא טרחה לדבר על הנושא יותר מדי, ואפשר לומר בוודאות שמספר היהודים היודעים על הפרשה היום אפסי.

אחרי השואה עצמה – שאת הניצול הציני שלה מציינים בימים אלה בפסטיבל 50 השנים למשפט אייכמן, משפט שהדאגה העיקרית של בן גוריון בו היתה שלא ידברו על הקשרים של אייכמן עם מנהיגים ציונים – המשיכה התנועה הציונית להשתמש בניצולים כאביזרי תיאטרון הסברה, כשהמיצג העיקרי היה פרשת אקסודוס. משהסתבר למנהיגי הציונות שקהל הגיוס העיקרי שלהם, יהודי מזרח אירופה, כבר לא קיים יותר כי הוא נרצח בזמן שהם היו עסוקים ברכישת עוד דונם ועוד עז, הם החליטו לגייס למפעל שלהם את יהודי המזרח, שעד אז היו פטורים מתשומת ליבם של הציונים כי לא נחשבו ליהודים של ממש, והדברים ידועים. ספק אם אפשר היה להשאיר בארצות ערב את הקהילות שלהן, מהרגע שהפכה מדינה יהודית לאויבתן, אבל הציונות עשתה כמיטב יכולתה לוודא שקהילות עתיקות כמו אלו של עיראק ומצרים, קהילות שהן מוקדמות לשיבת ציון ולהקמת הבית השני, לא יוכלו להמשיך להתקיים. אם היהודים לא הבינו את הרמז, כבר היה מי שיארגן להם איזו פרובוקציה ציונית הולמת.

אז עכשיו אנחנו יודעים שגם יהודי ברה"מ נפלו קורבן לתאוות בשר התותחים של הציונות. אבל אולי בכל זאת השתנו הכללים: אולי הפעם יהיה מישהו שיתקומם ויגיש תביעת ענק כנגד "נתיב", הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על תרגיל ההונאה הזה. מותר לקוות.

הערה מנהלתית: איתמר כתב פוסט נוסף על העמותה שאנחנו מנסים להקים, שבו הוא מסביר מדוע היא מועילה וחיונית, ומה יהיו מטרותיה לעתיד. מומלץ מאד לקרוא.

(יוסי גורביץ)

5 באפריל 2011

כשהאויבים נחשבים לפושעים

ישראל חטפה, ככל הנראה בהסכמה שבקריצה מצד הרשויות באוקראינה, את המהנדס דיראר אבו סיסי. הוא הוחזק במעצר מספר שבועות, תחת צו איסור פרסום, ואמש (ב') הוגש נגדו כתב אישום: הוא חשוד בסיוע צבאי לחמאס. לטענת השב"כ – אבו סיסי מכחיש – הוא היה אחראי על פיתוח רקטות, טילים ומרגמות עבור החמאס. מן הראוי לציין שעורכי דינו של אבו סיסי טוענים כי הוא עונה, טענה סבירה למדי בהתחשב בכך שהשב"כ החזיק אותו שבועות ללא גישה לעולם החיצון. ככה אוהבים את זה בשב"כ: לצאת לתקשורת כשכבר יש הודאה מהחשוד.

ושוב הצליחה ישראל ליצור פארסה. אבו סיסי, שאיננו אזרח ישראלי, מואשם בעבירות על החוק הישראלי – שאיננו תקף במקום מגוריו ושאיננו תקף באוקראינה, ממנה נחטף. ספציפית, אבו סיסי מואשם בפעילות בארגון טרור (שנמצא מחוץ לגבולות ישראל), מגע עם סוכן זר (שוב, על פי חוק שלא חל ברצועת עזה), קשירת קשר לביצוע פשע (כנ"ל), נסיון רצח (כנ"ל) וייצור נשק.

הסעיף האחרון משונה במיוחד. מבחינת הרשויות בישראל, ייצורו של כל נשק – בכלל זה הטילים נגד הטנקים שפיתח על פי החשד אבו סיסי – הוא עבירה על החוק. בסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים, שבו נהנית ישראל מיתרון עצום, פלסטיני שמייצר נשק הוא עבריין.

כאן משחקת שוב ישראל במשחק הכפול שלה: ברצותה, המאבק מול הפלסטינים הוא מלחמה, ועל כן מותר לה להשתמש בכללי המלחמה; ברצותה, מדובר בדיכוי פשיעה. חיילי האויב לעולם אינם חיילים, אם הם נלכדים; הם תמיד פושעים. הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות ללוחמים, גם אם כל מה שעשו היה התנגדות לצבא הישראלי, אלא מוגדרים כפושעים ונשפטים ככאלה. כלומר, מצד אחד ישראל מחזיקה בגדה המערבית מכוח "תפיסה לוחמתית"; מצד שני, מי שמתנגד לתפיסה הלוחמתית הזו הוא עבריין – על פי החוק הישראלי, שכלל לא חל בשטחים.

העוול במקרה של אבו סיסי זועק במיוחד: ישראל, אחרי הכל, טוענת שהיא כבר לא שולטת ברצועת עזה. ובכל זאת, היא מעיזה להחיל את חוקיה על אחד מתושבי הרצועה – החלת חוקים שהיא לא ביצעה כל זמן ששלטה במקום. החטיפה של אבו סיסי היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל לא הפסיקה את שליטתה ברצועה, רק המירה אותה באמצעים אחרים.

החטיפה שביצעה ישראל מאירה באור אירוני במיוחד את אחת הטענות הקבועות שלה: שאסור לבתי דין במדינות זרות להחיל את סמכות השיפוט שלהם על חמושי צה"ל המבקרים בשטחן. ישראל עצמה, כמסתבר, דווקא חושבת שמותר לה להחיל את סמכויות השיפוט של בתי המשפט שלה על אזרחים זרים, ולא כאלה שהגיעו אליה מרצונם אלא כאלה שהיא חטפה.

הסתירות הללו מתיישבות רק תחת הנחה אחת: קבלתה של ישראל כקורבן תמידי, כזה שמותר לו יותר כי אכלו לו ושתו לו. הבעיה היא שרוב תושביה היהודים של ישראלים מקבלים את התפיסה הזו, ואחר כך משתוממים – אם הם בכלל עוברים בשלב הזה לפני הקריסה חזרה לבכיינות – כאשר שאר העולם רואה בישראל קוזאק נגזל.

ועוד דבר אחד: הציונות כנראה פוגעת במנת המשכל, לפחות של הסטודנטים בבאר שבע. לפני כשבוע הם מחו על כך שאחד המרצים, ניב גורדון, ×”×¢×– לציין בפניהם עובדות – שחטיפתו של גלעד שליט היתה מבצע צבאי, לא פעולת טרור – ועכשיו הם מייבבים על כך שבמקום נערך כנס על זכויות אדם ש – אתם יושבים? – אשכרה מזמן אליו נציגים של ארגוני זכויות אדם. הם טענו שהיה צריך למצוא גם נציג של תנועת ימין. אוקיי, ×”× ×” אתגר: תמצאו לי נציג של תנועת ימין שיהיה מוכן לומר שמבחינתו אסור לממשלה ולכנסת להפלות בין יהודים ולא יהודים, ונדבר אחרי ×–×”. הימין הישראלי השאיר נושא זכויות האדם והאזרח לשמאל, ואחר כך הוא מיילל. הגדיל לעשות הכותב של טמקא, שהחליט שהשם הנכון של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא "הוועד הציבורי נגד ישראל".

temka

 

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress