החברים של ג'ורג'

ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)

שוקי טאוסיג פרסם טקסט מקומם למדי ב"עין השביעית", בו תקף מאמר מערכת של "הארץ" כנגד השתוללותה החדשה של ש"ס. קראו אותו: הוא קצר. מפתיע כמה טעויות אפשר לדחוס לטקסט בן שתי פסקאות.

טאוסיג כותב שהצעד האחרון של אלי ישי – דרישה לשמירת שבת כחלק מהליך רישוי עסק – היא "התעקשות על אכיפה של חוק סוציאלי של הכנסת". הוא ודאי מתלוצץ, ולא רק מתוך התפיסה שש"ס תלמד אותנו אכיפת חוק מהי, שאנחנו נלמד מהו צדק מאלי ישי, שהתערב באופן גס בהליכי משפט ושלח מכתב לשופטו של האברך הדורס איתמר ביטון, בנו של רב מקורב לש"ס.

חוק שעות העבודה והמנוחה מתיר לשורה של עסקים, בין השאר מוסדות תרבות, לפעול בשבת. יתר על כן, מאז 1981 נושא פתיחת עסקים בשבת הוא עניינה של כל מועצה מקומית. רובן מתירות את פתיחתן של מסעדות ובתי עינוגים אחרים. לצעד של ישי אין דבר עם חקיקה סוציאלית; לש"ס יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לכל חקיקה כזו. הוא מעוניין לכפות את פרשנותו לדתו על רוב האוכלוסיה היהודית ולהחזיר את הגלגל 30 שנה לאחור. מעתה, מי שירצה לפתוח מסעדה בישוב שמתיר זאת, יגלה ששר הפנים מנסה למנוע זאת ממנו. יתר על כן, בהתחשב בהיסטוריה של התנכלותו של אלי ישי לערביי ישראל, בהחלט יתכן שהוא ישתמש בסמכות הזו כדי למנוע רשיון עסק מלא-יהודים; בג"צ ודאי יפסול זאת אחרי איזה שנתיים, אבל שנתיים הן נצח בפוליטיקה הישראלית – ובאספסוף שאליו מדבר ישי, זה רק יוסיף לו נקודות.

טאוסיג שוגה גם בנושא חוק החמץ. החוק שמנסה אלי ישי להעביר שונה מהותית מהחוק שהעבירה הכנסת בשנות השמונים. חברי הכנסת הדתיים של אז ידעו שהם לא יוכלו להעביר איסור מכירה, ולכן הסתפקו באיסור הצגה בפומבי. פסיקתה של השופטת צבן לא יצרה "מצב חדש"; היא השיבה את המצב שאליו התכוון החוק מלכתחילה. עסקים שבחרו לא למכור דגנים בפסח עשו זאת כתוצאה מבחירתם שלא לאבד לקוחות חובשי כיפה – או מחשש לבריונות. החוק התיר את המכירה. קשה שלא לקבל את הרושם שהשטיק הזה של אלי ישי מיועד פשוט לחדד את המאבק מול הציבור הרוסי, החילוני ברובו המוחלט ושהמעדניות שלו הן קוץ בעיני חובשי הכיפה.

אבל השגיאה החמורה ביותר של טאוסיג היא בנושא המועצות הדתיות. הוא מתעלם במפגיע מהעובדה שהרעש סביב הנושא נובע משתי נקודות: נסיונה של ש"ס לכפות מועצות דתיות על ישובים שאינם רוצים בהן, והדרישה למימונן על ידי ישובים מבוססים.

במקרה הראשון, נוצר רעש רב סביב העובדה שהשר מטעם ש"ס, יעקב מרגי, כופה על שוהם מועצה דתית – למרות שהישוב כלל איננו רוצה במועצה כזו, ודמות מובילה במאבק כנגד המועצה הוא רב הישוב. קשה להניח שטאוסיג, שעיסוקו סקירת עיתונות, לא שמע על כך.

הנושא השני שערורייתי עוד יותר: החלטה של ועדת הכספים של הכנסת קובעת שישובים מבוססים, כאלה שיש להם עודף תקציבי, יממנו את המועצות הדתיות של ישובים לא מבוססים. כלומר, אם אני ראש עיר שעשה עבודה מצוינת, אני צריך להעביר כספים לישובים כושלים, ולא נניח לקידום החינוך שם – אפשר היה, אולי, להבין את זה – אלא למועצות הדתיות שם.

כפי שהוכיחו שוהם ואלעד, אפשר בהחלט לקיים ישוב שיש בו גם תושבים אורתודוקסיים בלי שום צורך במועצה דתית. כל קיומן של המועצות הדתיות הוא בור שומן שמיועד לממן תפקידים למלחכי הפנכה של המפלגות הדתיות השונות. הן הפכו מזמן למשל ושנינה לשחיתות. מועצות מקומיות בהחלט מסוגלות למלא את תפקידן של המועצות הדתיות ביתר יעילות – אבל ש"ס, בתמיכה בשתיקה של שרידי המפז"ל והמפלגות החרדיות האשכנזיות שגם להן יד בקלחת, רוצה את הג'ובים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על השחיתות הגדולה מכולן – שתקציבי הדת בישראל מפלים לרעה במובהק את הקבוצות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. ב-2009 קיבלו מוסדות אורתודוקסיים 1.6 מיליארד שקלים; ההקצאה לצרכי דת של הלא-יהודים, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסיה, עמדה על 65 מיליונים בלבד. האפליה לרעה של לא-אורתודוקסים הגיעה אפילו לדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית.

האם טאוסיג לא יודע את כל זה? סביר שהוא יודע. הוא לא טיפש וכלל איננו בור. הוא אפילו מפטיר ש"יכול להיות שיש משהו בתלונות של 'הארץ'". מה שהוא מפגין, נראה לי, הוא סוג מיוחד של תקינות פוליטית שפושה בקרב ליברלים ישראלים: התפיסה שלמרות שמולם עומדת מפלצת, המפלצת הזו לגיטימית משום שהיא "אחר" ועל כן ההתקפות עליה הן, במעורפל ובאופן בלתי ברור, אפליית "אחרים".

ש"ס איננה לגיטימית. כלומר, היא לא לגיטימית אם אתה רוצה לחיות במדינה מערבית. זו המראה שאלי ישי ועובדיה יוסף מעמידים מול עינינו בתדירות שבועית בערך. ש"ס היא מקבילתה של תנועת האחים המוסלמים, ללא הפלג הטרוריסטי של זו האחרונה. היא שואפת "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר לגולל אחורה את המודרניות. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שזכותה לכפות על אחרים את האמת שלה. כמו האחים המוסלמים, היא מתודלקת בשנאת זרים יוקדת. כמו האחים המוסלמים, היא מקדמת במפורש לימודים מסורתיים על חשבון לימודים מודרניים. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שמה שמגיע לעניים בישראל זו צדקה, לא החלצות ממעגל העוני.

מי שמאמין בערכים דמוקרטיים לא יכול לתמוך בתנועה שתשלול את זכויותיהן של הנשים, תדרדר עוד יותר את מעמדם של לא יהודים ("נושאי מחלות" בפי אלי ישי) ותדחוק את הגאים חזרה לארון – במקרה הטוב, במקרה הרע היא תכין להם מחנות "חינוך מחדש" או פשוט תטבח בהם; זה מה שקורה כעת להומוסקסואלים בעיראק – ולא יוכל לתמוך בתנועה שחרטה על דגלה את הבורות ושאם תצבור די כוח תגרור את ישראל עוד יותר עמוק אל העולם השלישי. נראה שבלהט הפולמוס מול המילים החריפות – והאכן חריגות – של 'הארץ', טאוסיג שכח את זה.

(יוסי גורביץ)

או:

מה אפשר באמת ללמוד מאלג'יריה

השליט המקומי חש מושפל: השגריר הזר התעלם ממחאותיו ולא סיפק תשובות מספקות לעניין שעמד על סדר היום של היחסים בין שתי המדינות בשלושים השנה האחרונות. ברגע של חימה היכה הסולטן בשגריר באמצעות המניפה – הוא כבר לא יכול היה לסבול יחס מזלזל שכזה.

אם היה יודע מה תהיה התוצאה של אותה "מכת מניפה", אולי היה מנסה הסולטן להירגע קצת ולנסות לפתור את בעיית החוב המנופח של צמד הסוחרים היהודים בצורה אחרת. אבל את התקרית הדיפלומטית המתגלגלת הזו כבר אי אפשר היה לעצור. דרישה להתנצלות נענתה בסירוב, ובתגובה הטילה המעצמה הזרה סגר ימי על הסולטנות המערב-תיכונית. דרישה נוספת לשלוח דיפלומט לבירה הזרה נענתה בירי מטחי תותחים על הספינות הזרות. ירי תותחים? לעבר ספינה צרפתית? למלך שארל ה-10 זה הספיק. הוא לא היה מוכן לוותר על הכבוד הלאומי (במיוחד לא בתקופת בחירות). מכאן – הדרך לכיבוש אלג'יריה היתה קצרה.

אני יודע שעשיתי לכם קצת סלט מהעובדות, אבל אין מה לעשות. ההיסטוריה של הדיפלומטיה אף פעם לא היתה מגוחכת יותר. זה מה שחשבתם אולי כשראיתם את המופע של דני איילון, אבל יש לי חדשות-ישנות בשבילכם. לפני כמעט 180 שנה כבשה צרפת את אלג'יריה בגלל מכת מניפה שהנחית הסולטן חוסיין דיי (שהיה ממוצא תורכי) על לחיו של שגריר צרפת, מר פייר דבאל. וכל השאר – היסטוריה, כמו שאומרים: כיבוש, מתנחלים, ניצול קולוניאלי, התעוררות איסלאמית, התעוררות לאומית, מלחמת עצמאות שנגמרה בשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי, וגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאה עמה גם מנוסה/טרנספר של כמיליון צרפתים (כ-15% מהם יהודים), שעזבו את בתיהם בצפון אפריקה וגלו צפונה, אל מעבר לים התיכון, לצרפת – מולדת שרובם מעולם לא ביקרו בה קודם לכן.

השוואות בין המצב שלנו כאן לכיבוש הצרפתי באלג'יריה עולות מדי פעם. הנה אחת לדוגמה, שמצאתי בגוגל. לפעמים זה כדי להראות שאי אפשר להשוות בין המאבק כאן, לבין המאבק שם (כי שם הפריד ים בין המדינה הכובשת לאזור הנכבש, כי להם אין ירושלים, כי להם היה את דה-גול, וכו'). בפעמים אחרות זה כדי להראות שהכל בגלל הכיבוש, ויש פעמים שההשוואה נועדה להוכיח ששום התנחלות לא יוצרת מצב בלתי-הפיך: הנה "נעלמו" להם מיליון "מתנחלים" צרפתים מאלג'יריה תוך כמה חודשים, והם עוד חיו שם במשך יותר ממאה שנה. אנחנו עדיין לא חגגנו יובל לכיבוש.

אבל ברוח הרעה המנשבת ברפובליקה היהודית והאתנוקרטית שלנו, כדאי אולי לדבר על לקח אחר שאפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה, ושאותו נוטים לשכוח: רפובליקה צרפתית שלמה התמוטטה בגלל מלחמה קולוניאלית. הרפובליקה הרביעית שרדה במשך פחות מ-13 שנים, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1958, ונפלה בעקבות נסיון הפיכה צבאי. נסיון זו מילה מכובסת, למען האמת. יותר נכון יהיה לומר שהרפובליקה הרביעית הצרפתית נפלה בעקבות הפיכה צבאית של כוחות צבא צרפת, בתמיכת המתיישבים הצרפתים באלגי'ריה. ב-24/5/1958 השתלטו צנחנים של צבא צרפת על קורסיקה (שהיא כמובן חלק מצרפת). הצבא הצרפתי היה מוטרד מהאי-יציבות הפוליטית בפאריס, וחשש שיהיו לה השלכות על המלחמה נגד המורדים האלג'יראים. גם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה תמכו בצבא בעקבות חששם-חשדם שהממשלות שהתחלפו בקצב תדיר לא תמכו מספיק בנסיונות לרסן ולהשתלט על המרד.

ההשתלטות על קורסיקה היתה רק הצעד הראשון במסגרת תוכנית לכיבוש פאריס והחלפת הממשלה, אם שארל דה-גול לא ימונה לראש הממשלה, כפי שדרשו מנהיגי הפוטש. ונחשו מה? ב-29 במאי מינה נשיא צרפת רנה קוטי את שארל דה-גול לראש ממשלת חירום. דה-גול התנה את הסכמתו בהשעייה של החוקה לשישה חודשים, ובאישור חוקה חדשה שתעניק סמכויות נרחבות לנשיא שייבחר לתקופה של שבע שנים. בספטמבר 1958 אושרה החוקה והוקמה הרפובליקה החמישית, שמצליחה להתקיים עד היום.

אז הנה לכם לקח אמיתי – דמוקרטיה היא מבנה מאוד עדין. כשהצבא והמתיישבים-מתנחלים מזהים את האינטרסים שלהם כשונים מאלה של המדינה, זה לא נגמר בטוב. ואולי הלקח שצריך ללמוד הוא זה שהסולטן התורכי למד ב-1830, ולצרפתים לקח 130 שנה ללמוד: לא כדאי להתעסק עם שגרירים זרים. ולא כדאי להיכנס לקרבות על כבוד לאומי. אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אף אחד לא יודע איך זה ייגמר.

(אורי סבח)

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

אנקדוטה חביבה עלי מימי סוף הרפובליקה הרומאית מתייחסת לחוק שהעביר פומפיוס, כששימש כקונסול יחיד – ובפועל, כקיסר הראשון – שבגרסתו הראשונה קבע שלא יעמיד עצמו אדם לבחירה לתפקיד הקונסול, אלא אם היה ברומא. שותפו לטריומוויראט הראשון, גאיוס יוליוס קיסר, הזדעק והזכיר לו שהחוק מנוגד להסכמה ביניהם, על פיה הוא יוכל לסיים את תפקידו כמפקד בגאליה ולעמוד לבחירה, כך שיוכל לדלג מאימפריום לאימפריום מבלי להיות ולו לרגע אזרח פרטי, חשוף לאויביו. פומפיוס שינה את החוק, כך שלא יחול על קיסר. באותו הרגע, אמר מורי ורבי צבי יעבץ, מתה הרפובליקה: היא מתה משום שהחוקים הפכו לבדיחה.

אין הרבה מה לומר על מחול שבעת הצעיפים המאוס שבין הליכוד וקדימה, אלא "מארה על שני בתיהם". מאחורי חזותה המצודדת של ציפי לבני – מצודדת מספיק כדי למשוך אליה את רוב השמאל הישן – מסתתרת אסופת אופורטוניסטים כה דוחה עד שהאדם הסביר היה נמלט מפניה אל מושבת מצורעים. אלי אפללו, דליה איציק, חיים רמון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, צחי הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז ושאר אנשים שלא שמעתם עליהם או שהייתם מעדיפים שלא לשמוע עליהם מאכלסים אותה. איש איש וקופת שרציו, כולם – בפרפרזה על טולסטוי – אפסים בדרכם שלהם.

קדימה נולדה בחטא, ילידת הציניות העמוקה של אריאל שרון, וחוקתה הדיקטטורית נתפרה למידתו. אין להזיל דמעה על קריסתה, אם תבוא. גם על צביעותו ושחיתותו של בנימין נתניהו, שמנסה לתפור ממשלה בת 50 שרים וסגני שרים תוך קינה בלתי פוסקת על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי, מיותר להשחית מילים.

ואף על פי כן, יש כאן שקיעה חדשה, ירידת מדרגה אם תרצו. נתניהו כבר קידם את "חוק מופז", שמיועד לאפשר לו למשוך שבעה ח"כים מקדימה. דא עקא, אלי אפללו קפץ מוקדם מדי, ודרש להיות סיעת יחיד; עכשיו נראה שבלעדיו חסרים לנתניהו השבעה.

אז כדי להציל את נתניהו מכשליו הפוליטיים – רבאק ערס, אתה זוחל בשביל תולעת כמו אפללו, לא יכול לבקש ממנו לסתום את הפה עוד שבוע? – אץ רץ לו ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) לבצע עוד מעשה מגונה בשאריות של חוקתה-בפועל של ישראל, ועל פי ההצעה שלו אפשר יהיה לצרף ח"כ פורש לשישה ח"כים אחרים כדי לארגן בפועל עריקה של שליש מפלגה.

כלומר, זמן קצר אחרי חוק מופז, שהיה נסיון עירום לשנות את כללי המשחק לטובת רוב קואליציוני מקרי, כרמל שאמה רוצה לשנות אותו עוד יותר כך שיתאים למצב פוליטי נקודתי. זו, בקצרה, תוספת "פרט לאפללו" לחוק של פומפיוס. ואם מחר יתברר שרונית תירוש לא תסכים לערוק מ"מפלגת הדמיקולו" שלה אלא אם תמונה לקיסרית הירח, ורשויות הירח יערימו בעיות, ודאי ינסה שאמה להתאים את החוק לצרכים החדשים. צריך היה לצפות ממפלגה המקבילה בישראל למפלגה השמרנית, שתזהר כנדרש בשינויים חפוזים בחוקי יסוד. אז צריך היה לצפות. אלוהים, לשלטון בחרתנו.

שאמה לא התחיל את המגמה הזו. התחיל בה אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה כך שיוכל לנפח אותה עוד יותר. ממי שמתחיל הקמת ממשלה בשינוי חוק היסוד אי אפשר לצפות להרבה, ואכן כהונתו של ברק היתה מהגרועות, אם לא הגרועה שבהן (בכל זאת, גם גולדה בתחרות). עם קריסת ברק בלהבות, ניסה בנימין נתניהו – "אזרח מודאג" במשך 18 חודשים בערך – להפוך לראש הממשלה, אך החוק דאז לא איפשר זאת; הוא דרש שהמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת, ונתניהו כבר התפטר. מיד אצו חנפיו בליכוד לשנות את החוק, והוא – לזכותו – עצר בהם ואמר שהוא לא מוכן להיות ראש ממשלה אם לא יהיו בחירות גם לכנסת.

התוצאה, מבחינת נתניהו, היתה גלות פוליטית של שמונה שנים כמעט. הוא היה שר אוצר של ראש ממשלה שהשפיל אותו פעם אחר פעם ונהנה מכך בעליל, ואחר כך נבעט למדבר האופוזיציוני. עכשיו, מסתמן, אין לו אותם מעצורים שהיו לו ב-2001.

והציבור? שקט. כשפרס ביצע את התרגיל המסריח, הכושל כמו כל תרגיליו, היתה מחאה עממית ניכרת ואז נטבעה הסיסמא "מושחתים, נמאסתם". היו הפגנות המוניות. התוצאה של התרגיל היתה שפרס הפסיד – לראשונה מזה 15 שנים כושלות – את הנהגת מפלגת העבודה לרבין, האיש שכביכול לא התלכלך. כיום כמעט לאיש לא אכפת, כבר אין טעם לכעס. נתניהו היה יכול ללכת לא רק בעקבות פומפיוס אלא גם בעקבות קליגולה, ולמנות את הסוס שלו לשר, וסביר שגם זה היה מחזיק כותרות רק יומיים.

שיטה שיש בה נתק כזה בין הנבחרים ובין הבוחרים, לא תחזיק זמן רב – ולו משום שהבוחרים אדישים ומיואשים כמעט כולם. אחד להם מי אוחז במושכות, כל זמן שגמר "כוכב דועך" משודר בזמן. נתניהו הצליח במקום שבו נכשלו שליטי רומא: הוא הרגיל את נתיניו לחיות לא על לחם וקרקסים, אלא על קרקסים בלבד. במצב כזה, אין באמת טעם בבחירות, אלא כאמצעי קלוש להענקת לגיטימציה לשלטון. אולי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו ולהודות שהיהודים, כמו הפלסטינים, טרם בשלים לשלטון עצמי.

(יוסי גורביץ)

סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ×”×”×–×™×” הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)

צפו בתמונה הזו.

זו היתה הכותרת הראשית של וויינט, אתר החדשות הגדול בישראל, במשך רוב הערב אמש. שימו לב לניסוח. הוא לא מקרי. אין מקריות במשנה של הכותרת הראשית. מיטב העורכים עבדו עליה, ומישהו בכיר יותר עבר, הנהן, אולי תיקן משהו, ואישר.

אני לא יודע איך תגמר הגרוטסקה של עסקת שליט. אולי לא תהיה עסקה. אולי נתניהו – שנהג לקשור לעצמו כתרים ×›"מר טרור" לא כל כך מזמן – ייבהל ברגע האחרון. ואולי תהיה: אולי שליט יחזור הביתה, והשעון יתחיל לתקתק אחורה, לציין את מותם המתקרב של כמה עשרות ישראלים. אולי אני באיזה אוטובוס, אולי אתם באיזו מסעדה, אולי אחיינית שלי באיזה ביקור מולדת. יש בינינו אנשים שלא יודעים זאת, אבל גורלם – מי בשריפה, מי בירי, מי בחנק, מי שלא בקיצו – נידון אתמול ב"שביעיה", גוף חורץ גורלות שאין לו שום סמכות חוקית. העיתונות, שהתגייסה כמעט כולה לקידום העסקה, לא משמיעה את הקול ×”×–×”. הוא נדחק לבלוגים.

למה? קודם כל, בגלל שזה מה שהאספסוף רוצה. זה מוכר עיתונים. דמעות וריגוש, כתב מפרסם כלשהו השבוע בכלכליסט (גילוי נאות וכו'), תמיד יביסו את הגאדג'ט החדיש ביותר. אז איזה סיכוי יש לעובדות קרות על הרצידיביזם של משוחררי העסקאות הקודמות? לעובדה שהמוג'אהידין של אפגניסטן בשנות השמונים הפכו לטרוריסטים מקצועיים, שייצאו את הטרור האיסלמי לרחבי העולם? אפילו הטרוריסטים שלנו לא תמיד בויתו. שמיר הלך למוסד, יהושע כהן – האיש שירה בברנדוט – הפך למאבטח של בן גוריון, בגין פלירטט עם התנקשות באדנאואר בעת הסכם השילומים, שילנסקי ניסה לפוצץ את משרד החוץ. ככה זה: מי שהתמכר לאבק שריפה ולריגושי השושו והדם, מתקשה להיגמל. והחברה הפלסטינית הרחק, הרחק מאחורינו בתחום.

אבל לא זה הנושא הפעם. הנושא הוא התקשורת. למה היא עטה כל כך על פרשת שליט? למה היא מסקרת, בעקביות, רק צד אחד של הוויכוח? ולא, זה לחלוטין לא מוגבל לוויינט. התשובה היא התמכרות לרייטינג. וויינט מסקר את הדיון ב"שביעיה" על העסקה המתגבשת כאילו היה הגמר של "כוכב דועך" או ערב הדחה באיזו תכנית "ריאליטי" בגלל שזה פעמון-פאבלוב שהאספסוף למד לרייר לצלילו.

השניים שלובים זה בזה, כמובן. הח"מ לא ראה מעודו פרק של "כוכב דועך", "הצרדות", "אח מתיילד" או כל תכנית ריאליטי אחרת – למעשה, אין כאן כלל טלוויזיה – ועדיין גיליתי לזוועתי שאני יכול במאמץ מועט, ובלי להעיק על גוגל, להזכר מי היו שלושת הזוכים הראשונים ב"כוכב" ומי הביס את מי ב"אח הגדול". ההצפה הבלתי פוסקת, הכותרות שזועקות גם אם אתה עושה הכל כדי לא להקליק עליהן, עושות את שלהן. המדיה מאלצת אותך להיות שותף להבליה.

ועסקת שליט הפכה לעוד הצבעת הדחה. שימו לב לניסוח של וויינט: "נתניהו ושריו הבכירים יכולים לשים הערב קץ ל-3.5 שנים בשבי, אבל שאלת המחיר ממשיכה להקשות על סיכום סופי…צפו כעת ב-ynet בשידור הישיר מלשכת ראש הממשלה." ההדגשות שלי. מה יש לנו פה? הנדנדה הקבועה של מתח. מי יודח? מי יישאר? מה תהיה ההחלטה הדרמטית? וכמובן, השורה התחתונה: "צפו כעת."

ומה כבר היה להם להראות שם, בשידור הישיר הזה? את הדיונים הרי הם לא יכלו להראות. מה הם רצו? הם רצו כניסות והם רצו תגובות. כניסות זה כסף, ותגובות (שמכניסות עוד כניסות) הן אמצעי להשגת כסף. לא היה להם מה להראות, הם ידעו שאין להם מה להראות, ולעזאזל – אני מוכן לחתום שגם מי שנכנס בכל זאת, ידע זאת גם הוא. לכן עטפו את הכלום הזה במלל דרמטי וריגושי. הכותרת אפילו לא מתייחסת לאפשרות שגלעד שליט מת (וזו אפשרות קיימת, אם כי קלושה), לאפשרות שישראל תסכים והחמאס דווקא לא (אפשרות לא כל כך קלושה), והיא לא מסתירה את מה שהיא רוצה ששביעיית הגמדים תעשה: תממש את היכולת שלה "לשים קץ ל-3.5 שנים בשבי". וכמובן, אף מילה על המחיר הסביר מאד של עסקת שליט – כמה עשרות הרוגים ישראלים. למה להרוס את המלודרמה סוחטת הדמעות, למה לשבש את השמחה.

וכאשר יתרחשו הפיגועים האלה, התקשורת תחגוג גם עליהם. היא תפרסם את תמונות הקורבנות ותראיין את קרוביהם, תסחוט כל טיפה של חמלה וכל אפשרות של קיטש. כי זה מכניס, וזה גורר תגובות, ושניהם אומרים כסף.

עכשיו, צריך שניים לטנגו הזה. התקשורת מוכרת סחורה נמוכה – רגש נקי כמעט, קתרזיס בהמשכים – אבל היא עושה את זה כי זו החלטה עסקית נבונה. אין מה לעשות, עיתון שיטפל בפרשת גלעד שליט בקור הנדרש ממקבל החלטות, למשל, ימכור פחות מצהובון שימרח תמונות של אביבה שליט. ויצוין שאין לי שום דבר נגד אביבה שליט: במקומה, גם אני הייתי מחלץ את בני, ושייפלו השמיים. אבל בדיוק בשל כך אסור לה לקבל את ההחלטות, ובדיוק בשל כך אסור לעיתונות – שמתיימרת, או לפחות אמורה להתיימר, לאחריות ציבורית – להפוך את עצמה לשופרה.

תמיד היו סמרטוטנים. לצד הטיימס הלונדוני תמיד היו כמה עשרות עיתונים שמכרו סיפורי נפלאות. לצד היצירות הגדולות של התקופה הוויקטוריאנית היו רומנים למשרתות בשני פני. הבעיה היא המינון, ומאז עליית הטלוויזיה המינון השתנה בבירור ובחדות לטובת הבידור. רצינות פשוט לא עוברת מסך. אולי זה הריצוד. אולי זה משך הריכוז היורד והולך. אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת בחביתה הזו, אבל עיתונות שהפסיקה לראות את תפקידה כיידוע הציבור – וכן, מדי פעם גם בחינוכו – ושיותר ויותר הופכת לעוד אמצעי בידור, לא רק מועלת בתפקידה: היא מקדמת את חיסולה של הדמוקרטיה, שאמורה קודם כל להיות שלטונם של האזרחים השקולים, ואת החלפתה באוליגרכיה חדשה. היא יוצרת, בפרפרזה על אייזנהאואר, תשלובת בידורית-עסקית: המבדר מחליף את החשוב משום שהחשוב לא רווחי.

התוצאה היא יצירת ציבור בוחרים מתיילד, שטועה לחשוב שהצבעה ב-SMS שוות ערך להצבעה בקלפי, ושרואה (כפי שקרה לאחרונה בבריטניה) בהבסה של שיבוט-כוכב-נולד כלשהו בתכנית מסחרית לעילא הישג בעל חשיבות. ישראל, כמו כמעט כל מדינה אחרת, היא רפובליקה; מקור המילה הוא הביטוי הלטיני res publica, "ענייני הציבור". התקשורת, במובן הקלאסי של המילה – ואנחנו תמיד חוזרים לרפורמיסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשמגיע השלב הזה – היתה אמורה לאפשר לציבור לכלכל בתבונה את ענייניו; לספק לו את המידע ההכרחי. זה רחוק מלהיות המצב כעת.

כשהציבור פורש מענייני הציבור, הוא משאיר אותם לבעלי עניין ולאקטיביסטים. כשהתקשורת הופכת ממקדמת ענייני הציבור למשכיחה שלהם, צריך לתהות אם יש בה עוד צורך, או שהיא ממשיכה את קיומה מכוח האינרציה וכספיהם של בעלי עניין, ואז צריכים האזרחים החופשיים להתחיל להתייחס אליה כאל עוד זרוע עוינת של האוליגרכיה.

(יוסי גורביץ)

כשקראתי, לפני כחודש, את הפסיקה ב"תורת המלך" שקבעה ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים," היא הזכירה לי משהו. לא זכרתי מה. זה עמד על קצה הלשון זמן רב, ואז השתחרר: אסטיאנקס.

* * * * *

באיליאדה מתואר אסטיאנקס כתינוק, בנם של הקטור ואנדרומאכה. שמו האמיתי, ×–×” שנתן לו אביו, הוא סקמנדריוס, אבל השם אסטיאנקס – "מגן העיר" – על שם אביו. גורלו לא מצוין בכתבים ההומריים (אם ×›×™ אנדרומאכה, לאחר מותו של הקטור, מתארת את גורלו מכמיר הלב של יתום), אך בכתבים הבתר-הומריים נטען ×›×™ לאחר חורבנה של טרויה, הורה אודיסאוס על רצח הפעוט, משום שחשש ×›×™ יקום לנקום את מות אביו.

רצח אסטיאנקס מועמד במרכז הטרגדיה של אוריפידס, "נשות טרויה". יש להתעכב עליו. "נשות טרויה" נכתב ב-415, זמן קצר לפני שאתונה יצאה להרפתקה הסופנית שלה בסיקיליה, וזמן קצר לאחר כיבוש מלוס על ידי האתונאים, כיבוש שנתפס כשערורייתי.

ההיסטוריה של מלחמות הפלופונס של תוקדידס בנויה כטרגדיה; היא מתארת את שקיעתה ונפילתה של הדמוקרטיה האתונאית. רגע השיא של אתונה מגיע בנאום ההלוויה של פריקלס, בספר השני. בספר השלישי, יורדים האתונאים למדרגתם של הספרטנים – שהשמידו, באותו הספר, את אוכלוסייתה של פלטייאה, באופן מנוול במיוחד – ומורים על השמדת האוכלוסיה של האי המורד לסבוס. אבל אחרי שהחליטה האסיפה, בדרישת הדמגוג קליאון, על הרצח, קרה משהו מוזר; האתונאים חשו שההחלטה הזו נפשעת, וכינסו אסיפה שניה כדי לדון בהחלטתם. אזרח בשם דיאודוטוס בן אאוקראטיס נשא נאום שבו שכנע את האתונאים שאין ×–×” משום האינטרס שלהם להשמיד את אוכלוסיית לסבוס, וספינה מהירה יצאה עם פקודתה החדשה של האסיפה, האוסרת על הטבח.

×–×” ×”×™×” ב-427. 11 שנים לאחר מכן, התדרדרותה של הפוליטיאה האתונאית גרועה עוד יותר. בחריגה חסרת תקדים, שאיננה חוזרת לאחר מכן, מתאר תוקידידס את המשא ומתן בין האתונאים ובין תושבי מלוס לא כרצף סיפורי, כמנהגו, אלא כדיאלוג. המיליים הבהירו שהם שומרים על נייטרליות במלחמה הגדולה, שהם אינם אויביה של אתונה, ושאינם רוצים במלחמה; האתונים התעקשו על ×›× ×™×¢×” מוחלטת שלהם, או שיחריבו את העיר בחרב. הם הבהירו ששלטונם הוא ×–×” של החרב העירומה: "אנו עצמנו לא נשתמש במליצות נאות, שאנו שולטים בדין, משום שמיגרנו את הפרסי, או שאנו באילם עליכם עכשיו משום שנעשה לנו עוול, ולא נגבב עליכם המון מילים, שאין איש נותן בהן אמון… אתם ואנו נאמר מה שאנו חושבים באמת, ונשאף להשיג את מה שניתן להשיג, שכן אתם יודעים כמונו שבעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפיה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם." (ספר חמישי, פט', תרגום א.א. הלוי).

תושבי מלוס סירבו להכנע, התנהל מצור ארוך, ובסיומו כבשו האתונאים את העיר, טבחו את כל הגברים הלוחמים, כבשו את הנשים והילדים לעבדות, ושלחו מתנחלים אתונאים למלוס. מספר גדול של שפחות ממלוס הגיע לשווקים של אתונה. בחגיגות הדיוניסיה הבאות, בשנת 415, העלה אוריפידס את "נשות טרויה".

* * * * *

יחסו של אוריפידס לנשים נחשב לשלילי. "איפיגניה באאוליס" שלו, שבו מתנדבת איפיגניה להקריב את עצמה ובלבד שהצבא היווני יוכל להפליג למלחמה, נחשב לנקודת שפל. התפיסה הזו היתה כה רווחת, עד שהקומיקאי אריסטופנס ביסס עליה מחזה שלם, "התסמופוריות". הוא חורג מהתפיסה הזו לחלוטין ב"נשות טרויה".

האתונים, כיוונים אחרים, העריצו את כתבי הומרוס, ואף שהוא היה מסוגל לגלות הומניזם –

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו,

כאשה הבוכה בכי תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו,

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותישא קול ילל נורא, אך המה

אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו ערפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בנכר,

ונבלו לחייה הנאות מעצר יגונים וצער –

ככה נגרו מעיני אדיפוס דמעותיו של חמלה.

(אודיסיאה, שיר שמיני, 521 והלאה, תרגום טשרניחובסקי)

– הרי שההבלחות הללו נדירות בין תיאורי הגבורה והמאצ'ואיזם. כתבי הומרוס, ומלחמת טרויה במיוחד, שימשו לעיתים קרובות כרקע למחזות פטריוטיים באתונה (כמו, למשל, "איפיגניה באאוליס" שכבר הוזכר).

אוריפידס הופך את המוסר על ראשו. "נשות טרויה" לא מתואר מנקודת המבט המקובלת, של הרוס יווני; הוא מתואר מנקודת מבטן של ארבע הנשים שקוננו על מותו של הקטור – אנדרומאכה, אשתו; הֵקַאבֵה, אמו; קסאנדרה, אחותו; והלנה.

החיילים היווניים מתוארים כמרושעים ובריוניים. מנלאוס, המלך הכובש, לא עומד בקסמיה של אשתו, הלנה, ובמקום להוציא אותה להורג הוא מקבל את זו שהציתה את כל המלחמה חזרה כאשתו. היוונים רוצחים את פוליקסאנה, בתה של הקאבה, על קבר אכילס, כקורבן; ובמרכז המחזה עומד רצח אסטיאנקס. שליחו של אודיסאוס, החייל הצייתן טלתיביוס, מגיע עם הבשורה. אודיסאוס החליט שאין להניח לבנו של הקטור לגדול, שמא ינקום. הפקודה בעליל לא נוחה לטלתיביוס, מציקה לו – הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנה – אבל פקודה היא פקודה, ואם לא נציית לפקודות יקרוס כל הסדר החברתי. במיטב המסורת של "יורים ובוכים", משליך טלתיביוס את הפעוט מראש החומות, על פי הנהלים, תוך שהוא מקפיד לנתק את עצמו מהמעשה. כשאנדרומאכה מנסה להגן על ילדהּ, הוא מאיים עליה באלימות ובכך שאם לא תמסור אותו להריגה, גם קבורה לא תהיה לו.

בסוף המחזה, בעוד טרויה בוערת ברקע, קוברת הקאבה את גווייתו המרוסקת של אסטיאנקס, ומתנערת מהאלים, כפי שהם התנערו מטרויה. היא מנסה להשליך את עצמה אל הלהבות, ובלבד שלא תהפוך לשפחתו של אודיסאוס; החייל הטוב טלתיביוס מונע זאת ממנה. נהלים הם נהלים.

* * * * *

לזכותם של האתונאים ייאמר שהם העניקו ל"נשות טרויה" את הפרס השני בתחרות באותה שנה. אבל מאוחר יותר ב-415 התרחשה הפרשה המסתורית של השחתת ההרמות – פסלי פאלוס גדולים שהיו מוצבים בצמתים – ואתונה נסחפה לציד מכשפות ארוך. כשהגיחה ממנו, הדבר היה כבר לאחר התבוסה הגדולה בסיקיליה, סמוך לקשר הראשון נגד הדמוקרטיה. אוריפידס יסיים את ימיו כגולה-למחצה במקדוניה, בתאונת ציד משונה שעוררה כבר אז חשד שמא היתה רצח מוסווה.

אתונה, מונהגת על ידי המון הפכפך, היתה מסוגלת להכנס להתקפי ציד מכשפות. מקרה ההרמות לא היה הראשון וכנראה גם לא האחרון. אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה. באותה שנה, הצליח אוריפידס לומר לאתונאים שרצח ילדים הוא פשע, גם במלחמה, גם אם יש תירוץ קלוש לו, ולהציג בפניהם את מחירה של המלחמה כלפי הלא-לוחמים.

מקובל במקומותינו לדבר על מעלתה הגבוהה של התרבות היהודית מול זו היוונית – במיוחד כאשר חוגגים סביבנו את הנצחון היהוויסטי על המתיוונים – ועל כן רצוי לזכור שהחשיבה הרבנית האורתודוקסית לא הצליחה עדיין לטפס למדרגה שהגיע אליה מחזאי אתונאי בודד לפני 2424 שנים. רצוי לזכור שהרבנים עדיין תקועים במוסר עידן הברונזה, שבו ילד יכול להוות איום "אם יגדלו להזיק", ושעל כן יש לעשות מאמץ מיוחד להרוג אותו. רצוי גם לזכור שאותו מוסר בדיוק מצדיק את הריגתם של כל ילדי ישראל, שעל פי חוק מחויבים להיות לחיילים ולאויבי הפלסטינים. אבל נראה שאין לצפות ממי שחושב שיש "מוסר יהודי" או שהיהודים הם "עם נבחר" להעפיל למדרגתו של אתונאי.

(יוסי גורביץ)

אתמול בבוקר הוכיח יעקב נאמן, שוב, שאסור לתת לחובשי כיפה לשמש כשרים. כמה שעות אחר כך הוכיח השופט המחוזי נועם סולברג, שוב, שאסור לתת להם לשמש גם כשופטים.

סולברג פסק בתביעת הדיבה של רס"ן ר., שבשנת 2004 פיקד על המוצב ברפיח שחייליו הרגו ילדה, אימאן אל המס, שהתקרבה למוצב. תחקיר "עובדה" של אילנה דיין חשף שר. ביצע "וידוא הריגה" באל המס. היא היתה בת 13 ועשרה חודשים. היא התקרבה למוצב, אש נפתחה לכיוונה – למרות שהתצפיתנים הגדירו אותה כ"ילדה בת עשר" – והיא השליכה את תיק בית הספר שלה ונמלטה. היא נפגעה. זמן קצר לאחר מכן יצאו ר' וחיילים אחרים בעקבותיה. על פי דבריו של ר' בקשר, הוא יצא אחריה כדי "לוודא הריגה". בחקירתו במצ"ח, חזר ר' ואישר שהוא יצא אחרי אל המס כדי לבצע בה "וידוא הריגה".

על פי עדותו-שלו, שסולברג מקבל, ר' ירה מטווח קצר בילדה הפצועה – שעכשיו כבר אי אפשר היה להעמיד פנים שמדובר במחבלת חמושה – שני כדורים. אחר כך ישנה שאלה לא פתורה: ר' ירה צרור. החיילים שבפלוגתו, שחלק מהם שיקרו בעדותם, טענו שהוא ירה אותו לעבר אל המס. ר' טוען שהוא ירה את הצרור "בתנועה סיבובית, מזרחה ממנה". זמן קצר לאחר מכן עולה שוב ר' לרשת הקשר, מודיע שהוא ביצע וידוא הריגה, ומורה "לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש".

מאוחר יותר, בשלב הטיוח – וכולם שוכחים שהטיוחים הראשונים באו מצד ר' ואנשיו, שקלטו שהם בבעיה; אלה היו תחקירים שאפילו בוגי יעלון בשעתו דחה כלא סבירים, והם שימשו לו כאמתלה להדיח את תא"ל זכאי – ניסה ר' לטעון שהילדה שהלוחמים שלו זיהו ×›"ילדה בת עשר, מתה מפחד", היתה בעצם "בת 15 עד 18". אם היא היתה בת 15, מדוע הוא ×”×™×” צריך לתת פקודה לירות גם בילדים בני שלוש? האם פקודה כזו חוקית בכלל?

למזלו של ר', הוא לא היה צריך לענות לשאלות האלה. צה"ל מרח איזה משפט, שבו הוא הואשם בכלל בשימוש בלתי חוקי בנשק, וזיכה אותו. ר' קודם והוא עכשיו רב סרן, אבל הוא לא היה יכול לחיות עם התחקיר של דיין, אז הוא תבע. הוא דרש שלושה מיליוני שקלים; סולברג נתן לו 300,000; דיין הולכת ככל הנראה לערעור.

סולברג קבע (סעיף 67' בקישור) ש"המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא וידוא ההריגה". הטענה שר' ביצע וידוא הריגה, היא זו שלכאורה מוציאה עליו דיבה. אבל על העובדה שר' ירה שני כדורים לפחות באימאן אל המס, כשזו שכבה פצועה וחסרת מגן, אין שום עוררין. ר' עצמו חזר עליה כמה וכמה פעמים, בקשר ובחקירתו; חייליו דיווחו עליה; סולברג מקבל אותה כעובדה. אז איפה פה הדיבה?

לטענת סולברג, הדיבה היא שר' ירה באל המס "בקור רוח", טענה שלא מופיעה בכתבה של דיין. הוא טוען שדיין מציגה את האירוע באופן שונה מכפי שהיה; למשל, הוא טוען שבעוד שר' הסתער באומץ על ילדה פצועה כשהוא חמוש ורגלי, דיין הציגה ג'יפים ויצרה בכך מצג שווא, כביכול נסע ר' מעדנות אל הילדה הפצועה וירה בה בניחותא. אבל הקריינות של דיין אמרה במפורש שר' יצא מהמוצב והגיע אל אל המס רגלי. יתר על כן, השופט מצא שדיין לא הדגישה די את הנסיבות המסוכנות של האירוע, ואת מצב נפשו המרוגש והלחוץ של הקצין הקרבי ר'. לדבריו, ר' חש שהוא בסכנה, ודיין לא ציינה זאת. לראיה, מביא סולברג קליע בודד שנורה לעבר הכוח מכיוון רפיח – קליע שנורה, גם אליבא דסולברג, אחרי שר' כבר ירה פעמיים לפחות באל המס. כלומר, אליבא דסולברג, הבעיה היא לא בכך שר’ ירה שני כדורים בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים), אלא בכך שדיין לא דיווחה על כך שהוא היה לחוץ כשעשה את זה.

וכמו להוסיף חטא על פשע, סולברג קובע (סעיף 159) שבעובדה שקצין בצה"ל יורה שני קליעים מטווח קצר בגופה של ילדה בת 13 (ועשרה חודשים. העשרה חודשים הללו משמשים לו כראיה להטיה מצד דיין) אין עניין ציבורי. כלומר, אין לדיין הגנת "אמת דיברתי" כי כדי שטענת "אמת דיברתי" תעמוד, יש צורך בעניין ציבורי.

בקצרה, סולברג בא לברך ויצא מקלל. חניכה של פליאה אלבק – זו שקבעה שמצבו של פלסטיני שאיבד את שתי ידיו בפעולת צה"ל שופר דווקא על ידי גדיעה זו – הלך בדרכה ועשה הכל כדי לחלץ (שוב) את כוחות הבטחון נקיים וטהורים. בדרך, הצלחנו סוף סוף להבין מה היה שם: הערפל התפזר. ר' הרג, על פי הודאתו, ילדה בת 13 (ועשרה חודשים), ששכבה פצועה ולא היוותה לו כל סכנה. ספק אם אי פעם היוותה סכנה. עד כה היה דמה של אל המס על ידיו של ר' ושל חייליו; עכשיו הוא מכתים גם את גלימתו של סולברג, שהכשיר את הריגתה.

סולברג קובע, לעיני העולם, שצה"ל הוא צבא שבו ירי בילדה פצועה הוא פעולה סבירה. הוא קובע שבצה"ל קיים נוהל – שבעיניו הוא סביר לחלוטין – שבו לא רק שאין מושיטים סיוע לפצוע אויב, להיפך; מחסלים אותו בשדה הקרב, גם כשמדובר בילד שניתן לשבות ללא מאמץ. הוא קובע שדי בכך שקצין יחוש מאוים, גם בלי שום סיבה נראית לעין, כדי להצדיק ירי של שני כדורים לפחות בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים). חמור מכל, הוא קובע שירי בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים) הוא דבר כל כך שגרתי בצה"ל, עד שאין עניין לציבור בכך שקצין צה"ל עושה זאת. אילו הטוקבקים ששיבחו אתמול בלהט את סולברג ור' היו מבינים מה בעצם אמר סולברג, הם היו ממהרים להגדיר אותו כגולדסטון החדש.

הלקח מפרשת ר' עד כה הוא שקצין בצה"ל יכול להרוג ילדות פצועות בנות 13 (ועשרה חודשים), לקבל קידום, להפוך לגיבור לאומי וגם לקבל פיצויים נכבדים מזו שהעזה לומר את האמת. יש לקוות שבית המשפט העליון ישים קץ לגרוטסקה הזו.

(יוסי גורביץ)

בכיר עלום שם בממשל בוש תיאר פעם את יריבי המשטר כחיים ב"קהילה מבוססת המציאות". הוא אמר את הדברים לעיתונאי העוין למדי לבוש, רון סוסקינד, והביטוי קיבל חיים משלו. כשנה לאחר מכן, יאמר הסאטיריקן סטיבן קולבר ש"למציאות יש הטיה ליברלית מתועדת". מאוחר יותר, יטבע קולבר את המונח "אמיתנות" (truthiness, במקור), המציין את תפיסת המציאות כפי שהיתה צריכה להיות ולא כפי שהיא.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהבעיות הללו אינן נחלתה של ארה"ב לבדה, אלא גם של הזנב המכשכש בה, הוא קיבל אותה היום בכנסת. המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ניאו שמרני – הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת מחקר, שממנו עולה לכאורה שלימודי האזרחות בישראל "פוגעים בחינוך בדמוקרטיה, משום שיש בהם פחות ציונות ובעיקר תפיסה של 'מדינת כל אזרחיה'".

חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל) החרה-החזיק אחריו, ואמר שכרגע לימודי האזרחות סובלים "מהטיה שמאלנית, ליברלית ואוניברסלית". עוד אמר מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ושעל כן צריך לדעת כיצד התנכל משרד החינוך לאורך השנים למקצוע המוכה הזה, שבחלק ניכר מבתי הספר אין לו אפילו מורה משלו, ש"בלימודי האזרחות צריך אומנם להיות בסיס ידע, אך מערכת החינוך חייבת לקבל הכרעות ערכיות, משום שזהו נושא ערכי. יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה".

שימו לב למהלך הלא בלתי מודע שביצע כאן אורלב: "מדינה יהודית ודמוקרטית", המושג שמופיע בחוק יסוד: הכנסת, הפך כאן "למדינה ציונית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" אפשר לפרש במספר צורות; די ברור מה משמעותה של מדינה "ציונית ודמוקרטית" – אתנוקרטיה יהודית.

אורלב קיבל סיוע מרות גביזון, שקבעה ש"חלק מחומרי הלימוד חייבים להיות אחידים באיפיון המדינה כיהודית ודמוקרטית, והדבר צריך להיות ידוע ומקובל על כל מגזרי העם." אבל גביזון הרי יודעת היטב שהדבר איננו מקובל, ולא יהיה מקובל, על כ-20% מאוכלוסיית ישראל לפחות – זו שאיננה יהודית. האם היא כבר הוציאה אותם אל מחוץ למעגל ה"עם"? האם היא מתכוונת ל"עם" במשמעות "קהילת-דם"?

אתה קורא את הדברים, ומחפש קיר קרוב להטיח בו את ראשך. הרי ברור שיש סתירה בין אזרחות ובין ציונות או יהדות; ברור שהביטוי "יהודית ודמוקרטית" (שלא לדבר על "ציונית ודמוקרטית") סותר את עצמו. "אזרחות" היא התפיסה שכל תושבי המקום הם חלק מקהילה, שהקהילה הזו איננה קהילת דם אלא קהילה מאוגדת, שהקשר בין חבריה איננו מוצא אלא הסכמה חברתית. בנה ובין ציונות אין ולו דבר. פעם אפשר היה, כמו ז'בוטינסקי, לדבר על מדינה ש"כאשר ראש הממשלה בה יהיה יהודי יהיה סגנו ערבי; וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". האפשרות הזו נגמרה ב-1948.

אבל אם מדברים על אזרחות, אין ברירה אלא לדבר על שוויון, ואם מדברים על שוויון, מיד מעלה המפלצת "מדינת כל אזרחיה" את ראשה המגחך. ובכל זאת, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מדינת לאום, וצריך שיעורי אזרחות. אז מה עושים? משנים את המושג "אזרחות". שוברים את אבריו ומארגנים אותם מחדש כדי שידמו דמיון-רפאים למושג "ציונות" (שהיא, שוב, שם קוד לאתנוקרטיה יהודית, בדיוק כפי ש"אהבת ישראל" של החב"דניקים וחובשי הכיפות היא שם קוד לשנאת זרים).

מעניין, מבחינה זו, לעקוב אחרי גביזון. היא היתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח. בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר על העדפת החלק ה"יהודי" על זה הדמוקרטי, וה"יהדות" שלה היא אתנית במובהק. אם אפשר לסמוך על סמי שלום שטרית – הנחה בעייתית, אכן – היא אמרה לקהל יהודי-אמריקני ש"עלינו להבטיח בכל עת רוב יהודי מול הערבים בישראל, כי ברגע שיהיה להם רוב הם ייקחו את השלטון באופן דמוקרטי ואז הצבא יהיה בידיהם ושוב היהודים ייוותרו חסרי הגנה" וש"צריך לצמצם בכל דרך את כניסתם של לא-יהודים לישראל, בעיקר פלסטינים. את כל הזרים צריך להוציא מישראל בדרכי נועם ולא לאפשר כניסת זרים נוספים". נראה שהציטוט של גביזון שמביא שטרית מתיישב היטב עם דברים שכתבה גביזון עצמה לאחרונה. גביזון, בקצרה, רוצה אתנוקרטיה. היא לא מוכנה שהאתנוקרטיה הזו תשמוט מידיה את השלטון, גם אם תהפוך למשטר מיעוט. ולזה היא קוראת "אזרחות" ו"דמוקרטיה".

אפשר למצוא את הקהילה המנותקת מן המציאות לא רק בכנסת. בנרג מתנחלים, מוחה איזו בת שירות, ענבל וינברגר שמה, על כך שבחורה חילונית התחזתה לדתיה כדי לקבל פטור משירות צבאי. זה כבר עיוורון שאיננו מודע לכך שהוא עיוור: וינברגר נהנית מפריבילגיה שאיננה קיימת לרוב הציבור היהודי – לקבל פטור אוטומטי משירות כפיה צבאי, רק כי הוא מצהירה שהוא לא מתאים לאורח חייה – והיא מתמלאת זעם צדקני כשמישהי חצופה, לא מהציבור הנכון, מעיזה לשים יד במרמה גם היא על זכות היתר. היא כל כך רגילה להיות חלק מציבור מיוחס, שפטור מהחובות של רוב הציבור, שהיא אפילו לא מבינה כמה צבועה היא נשמעת, או איפה הצביעות כאן.

במאמר סמוך, טוען אבינועם הרש ש"אתם לא תקבעו עבורנו מהי פקודה בלתי חוקית", וממשיך משם לקבוע שפקודה לפינוי התנחלויות היא פקודה "בלתי חוקית בעליל". כביכול, פקודה בלתי חוקית בעליל היא משהו שנקבע מראש, על פי דעותיו של החייל, ויש פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל" למתנחל, בעוד שפקודה אחרת עשויה להיות "בלתי חוקית בעליל" לשמאלן לוגם לאטה ועגלגל-משקפיים. בקצרה, הרש רואה "פקודה בלתי חוקית" כמקבילה של ה"פגיעה ברגשותי" הקבוע של חובשי כיפה. אני נטפל כאן להרש, אבל את אותם הדברים פחות או יותר אפשר לשמוע מכל ראש ישיבת-הסדר.

אבל זהו, שלא. "בלתי חוקי בעליל" לא נקבע על סמך רגשות. מקורו בפסק הדין של טובחי כפר קאסם, והוא נוגע לרצח . הוא קובע שיש פקודות שהן כל כך לא אנושיות, שמייצגות "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". יש מעשים שאין עושים לאדם: אין הורגים אותו, אין מטילים בו מום, אין אונסים אותו. כל אלה הם בלתי הפיכים.

ודוק: אין עושים לאדם. זו תפיסה שנובעת מתוך ההכרה "באמיתות המובנות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים, ושהם קיבלו מיוצרם מספר זכויות בלתי ניתנות לביטול, ושביניהן הזכות לחיים, לחירות, ולחיפוש אחר האושר". כלומר, כוחה של פסיקת "בלתי חוקי בעליל" נובע מעומק התפיסה ההומניסטית. זה יסודה הבסיסי של החקיקה המודרנית; זה, ולא התפיסה שהיהודי נמצא במדרגה אחת מעל לאדם.

פקודה לגרום נזק לרכוש, או לפנות אדם ממקום מסוים שהוא נמצא בו ללא זכות חוקית, או להחרים רכוש, איננה "בלתי חוקית בעליל". לכל היותר היא עשויה להיות בלתי חוקית, ואז החייל מצווה לציית לה – ולקבול. מדינת ישראל מפנה, מדי שנה, כאלף משפחות מבתיהן, משום שהן אינן עומדות בתנאי המשכנתא שלהן. זהו פינוי חוקי לחלוטין, למרות שבעליל יהודי מגרש כאן יהודי.

למתנחלים אין זכויות קניין על האדמה בה הם חיים; מעבר לכך שחלק ממנה הוא אדמה גזולה במישרין ובעקיפין, כל נוכחותם של המתנחלים בגדה נובעת מכוח התפיסה הצבאית של השטח, ומן הטענה – השקרית, אבל נניח לכך עכשיו – שבהתנחלויות יש צורך צבאי דוחק. זה הצידוק היחיד שיכול להיות להתנחלות על פי החוק הבינלאומי והצבאי.

אפשר לטעון שהחוק לא יהודי, שהוא לא עבר גיור כדין, שאמא שלו היתה קוזאקית ובכל מקרה הלכה שעשו שונא ליעקב – אבל אלה לא טענות חוקיות, אלה ודאי לא טענות "דמוקרטיות", אלה טענות יהודיות. בין הלכה ובין חוק יש הבדל עצום. הקהילה המנותקת מהמציאות מנסה לטשטש אותו ככל האפשר. וישראל הרשמית, שהזניחה במכוון את לימודי האזרחות, שמחקה במכוון את הקו הירוק ממפות הלימוד, עשתה ככל יכולתה לסייע לטשטוש – ומוצאת שדרכה-שלה אבדה, כשהיא מנסה לחזור ממחוזות הדמיון.

(יוסי גורביץ)