החברים של ג'ורג'

ההתקפלות: את ההתחלה אפשר היה לראות כבר ביום חמישי שעבר, כשעשרות נשים פשוט סירבו למלא את צו בית המשפט ולהתייצב למעצר. בג"צ, במקום לעשות את הדבר ההכרחי – לא נעים, מצטלם זוועה, בעייתי ואף על פי כן הכרחי – הסכים לדחות את מעצרן ולדון בו שוב. מסקנה מתבקשת: אם יש מספיק בריונים בצד שלך, שיאיימו במהומות, בית המשפט העליון ייכנס איתך למשא ומתן. המדינה תתרפס ותרד על ארבע, ותמליץ לבית המשפט לוותר על המעצר שלך, כי מי צריך צרות.

וביום שלישי, אחרי כל זה, אחרי נסיון של החרדים לבטל את עצם הדיון על ידי הפעלת לחץ עצום על העותר המקורי, בג"צ בעצם נכנע. רק תשע מ-22 הנשים שנדרשו להתייצב למעצר יידרשו לעשות זאת מעתה (ניחוש: הן לא תתייצבנה, בהוראת ראש ארגון הפשע שלהן). כלומר, פחות ממחצית. אחד הגברים, עמי ברבר, שגם הוא לא טרח להתייצב למעצרו, אמר שהוא החליט על דעת עצמו "שאנו לא נמצאים ברמת פשיעה מספיק גדולה כדי להתייצב בבית המעצר". ברבר, נזכיר, הגיע להחלטה הזו אחרי שנים שבהן החליט על דעת עצמו שלא לעבוד ולהתפרנס מן המיסים שאני משלם.

עכשיו, אם אני הייתי מחליט שלא בא לי להתייצב למעצר – ולמי בא? – הייתי מוכרז כעבריין נמלט והייתי נשפט על עצם אי ההתייצבות. ברבר לא צריך לחשוש מכך. זה לא יקרה. מדינה נורמלית שומרת על מונופול על האלימות: ישראל ויתרה עליו היום. כל מי שיוצא נגדו צו מעצר יוכל לשאול, בצדק: למה הנשים החרדיות לא ואני כן.

ומילה על הציבור החרדי: בניגוד לסרבנים, שלוקחים בחשבון את העובדה שהם עוברים על החוק ושהם יצטרכו לשלם את המחיר על כך, החרדים דורשים גם לעבור על החוק וגם לא להיענש. כל הדיבור על "מסירות" הם הבל-הבלים, כשעסקניהם פועלים מאחורי הקלעים – הן בהפעלת לחץ על ללום הן בהפעלת לחץ על פרס, שבאופן מפתיע עמד בו ולא העניק להם חנינה עד לרגע כתיבת שורות אלו – כדי להסיר מעליהם את מר המאסר.

ההתנצלות: לגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, קרה דבר מביך: הוא אמר לעיתונאי מה הוא חושב על הבוס שלו, ברק אובמה ("לא מוכן, נראה מאוים"), על צוות הבטחון הלאומי של הנ"ל (שום דבר חיובי), על סגן הנשיא ביידן (אחד מקציניו של מק'קריסטל ירד על ביידן בנוכחותו של הגנרל, שבעצמו שאל "תזכיר לי מי זה"), ומוטב שלא לדבר על מה שהיה לומר על המקביל האזרחי שלו, השגריר באפגניסטן אייקנברי. לא ברור איך קרה דבר כזה, כל כך לא ברור עד שצריך לתהות אם מק'קריסטל נוהג לטעום מהיבול העיקרי של אפגניסטן. כפי שאפשר לנחש, אובמה לא אהב את מה שקרה, ומחר יצטרך מק'קריסטל להסביר את עצמו למפקד העליון שלו.

עכשיו, אם ×–×” ×”×™×” קורה כאן – כמו שקרה לבוגי, כמו שקרה למופז, כמו שקרה פחות או יותר לכל רמטכ"ל, מדיין והלאה (להוציא, אולי, משה לוי) ולהרבה קצינים בכירים אחרים (אל"מ משה תמיר הוא דוגמה מובהקת) – היינו מתחילים לראות את ההתפתלויות, את ההכחשות, את ×”"דברי הוצאו מהקשרם", את כל חוסר היושר שהורגלנו אליו ושהפך לבדיחה את התפיסה שקצין צריך לומר אמת.

לא אצל מק'קריסטול. הוא מיהר להוציא התנצלות – לא הכחשה, לא הבהרה, התנצלות: "זו היתה שגיאה שהפגינה שיפוט גרוע ומעולם לא היתה צריכה להתרחש. לאורך הקריירה שלי, חייתי על פי עקרונות של כבוד אישי ויושר מקצועי. מה שמוצג במאמר ×”×–×” רחוק מלעמוד בתקן ×”×–×”. יש לי הערכה והערצה רבה לנשיא אובמה ולצוות הבטחון הלאומי שלו…" וכן הלאה. אף לא מילה אחת של תקיפה כלפי אחרים; כולן מופנות כלפיו.

כמובן, מק'קריסטל חושב על המשך כהונתו, או על כל פנים על מקומו בהיסטוריה. ואני עדיין חושב שאובמה צריך לעשות בו מעשה מק'ארתור ולשחרר אותו לאלתר מתפקידו. אבל איזה הבדל בין חייל מקצועי בארה"ב ומקביליו הישראליים!

ולהבדיל… המצור הישראלי על ×¢×–×” קרס. אחרי ארבע שנים שבהן מנעה ישראל כניסה של שורה של פריטי מזון בסיסיים למדי לרצועה, ויתרה הממשלה אתמול רשמית כמעט על כל האיסורים.

דוברי הממשלה מנסים לעבוד עלינו בעיניים ולומר שהממשלה דנה בנושא עוד קודם למשט. תעשו לי טובה. לפני חודש עוד מכרתם לנו שאם יכניסו כוסברה לרצועה, נזק עצום ייגרם לבטחון ישראל. ופתאום, אחרי הפאשלה הצבאית על המרמרה שהפכה לפאשלה מדינית, המצור מתפוגג. אפילו חומרי בניה, שישראל חששה שישמשו לבניית בונקרים – עד כדי כך שנתניהו הגחיך את עצמו והציע לאירופאים לשלוח לעזה עצים לבניה – הותרו בכניסה. אז בשביל מה מתו תשעה אנשים? בשביל מה סירבנו ליחסים דיפלומטיים עם קטאר, שעלו על שרטון סירובה של ישראל להכניס חומרי בניה לרצועה? רק כדי להוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח?

בנימין נתניהו, מהבזויים והמבוהלים שבראשי הממשלה שלנו, מי שלא ×”×¢×– לצאת להגנת בית המשפט העליון מול החרדים ומי שלא מחה כאשר סגן שר החינוך שלו העביר את לשכתו לאות הזדהות לכלא של ×’×–×¢× ×™ עמנואל, מנסה עכשיו למכור לנו שהיה צריך להפסיק את המצור ×›×™… הוא שימש את מערכת ×”×™×—"צ של החמאס. נו? ולפני חודש הוא לא שימש אותם? מה, המשט נולד כמו אפרודיטה, מקצף הגלים? עד כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? בעצם, אה, רגע, בחרנו אותך מחדש. שכח מהמשפט הקודם. נו, לפחות במקרה של אהוד ברק הטעות הזו לא תקרה.

חוסר מוסריות: אם יש מישהו שנראה פחות טוב מהממשלה אחרי הפיאסקו הזה, מדובר במשפחת גלעד שליט. לאורך כל הדיונים על הסרת המצור, צווחו תומכיה ודובריה שמדובר בוויתור על "קלף מיקוח" (ודיבורים דומים נשמעו בעת שחרורו מהכלא של איזה איש חמאס, אבל על כך העיוות שבתפיסה הזו כבר כתבתי).

המשמעות המבחילה היא שמשפחת שליט, משרתיה, דובריה, אחשדרפניה וכל השאר תומכים בענישה קולקטיבית של אוכלוסיה בגודל 1.5 מיליונים שחלק ניכר ממנה – ×›-40% – הם קטינים. הם רוצים להפוך כמה מאות אלפי קטינים וילדים לבני ערובה, כאלה שמוצרי מזון בסיסיים נשללים מהם, וכל ×–×” בנסיון שידוע מזה שנים שהוא נואל. המצור על ×¢×–×”, הרי, התחיל עוד קודם לחטיפתו של גלעד שליט.

הפיכתם של אנשים שלא פשעו לבני ערובה לפעולתה של כנופיה חמושה היא מעשה בזוי וברברי. מי שנוקט בו, גם אם הוא מצויר בתקשורת תכופות כ"אציל" ו"שקט" – בתור משפחה שקטה, הם עושים המון רעש; בתור מי שלכאורה "לא מבינים בתקשורת" הם משתמשים בתקשורת כקהל שבוי די הרבה זמן, תוך הגעה לשיאים חדשים השבוע – הוא אדם בזוי וברברי. ולא, התפיסה ש"בשביל ילד עושים הכל" היא לא תפיסה ראויה בחברה תרבותית. אחרי הכל, על פי אותו ההגיון, אין להאשים הורים שמשחדים עדים במשפט שבו מואשם בנם, או מנסים לחלץ אותו מהכלא תוך פגיעה בסוהרים או אסירים אחרים. הכל בשביל הילד, לא?

ישראל כבר הודתה בשקט בשבועות האחרונים שענישה על החזקתו של גלעד שליט היתה אחת הסיבות למצור. מן הראוי לתהות בכמה זמן הוארך המצור, שכיום אפילו הממשלה מודה שהיה מיותר, בגלל שליטתה של משפחת שליט בתקשורת.

הפירומן הלאומי: הגרוטסקה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום שאם קדימה רוצה להצטרף לממשלה, היא צריכה לקבל עליה את עקרון הטרנספר, ולוותר על עקרון "שטחים תמורת שלום". כל מילה שלי מיותרת.

הערה כרונולוגית: חלפו 22 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה. דובר צה"ל טרם פרסם את הגרסה המלאה שלו לאירועים, וממשיך להסתיר את החומר שצילמו פעילים ועיתונאים שהיו על המשט. הוא כנראה יודע למה. התקשורת הישראלית, מצידה, מסרבת בנחישות מעוררת הערצה לשאול שאלות.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו האמיץ הזדקף אמש (ב') מול המצלמות בגרמניה, והקריא מהכתב את תגובתו המוכנה באשר לפרשה החדשה של צרתו. התגובה, כפי שכבר ציין דובי, היתה נבעכית-משהו: נתניהו אמר שאשתו הופכת אותו לאנושי יותר, ובמשתמע הוא אנושי פחות. הוא גם דחף פנימה את ילדיו – "כוונו את האש אלי, לא לאשתי וילדי" – שאף אחד פרט לו לא עירב קודם לכן בפרשה. למעשה, התקשורת הישראלית מיעטה מאד להציק לילדיו של נתניהו: בנו הבכור עלה לכותרות רק כשהסתבר שהוא הפך לחייל מאובטח מאד בדוברות צה"ל.

כשנתניהו ביקש שנתמקד בו, ולא באשתו וילדיו, הוא ביצע עוד תרגיל הטעיה, כזה שחמק מעיני רוב כלי התקשורת. תביעתה של ליליאן פרץ אמנם הוגשה כנגד שרה נתניהו, אבל היא היתה הנתבעת השניה. הראשונה היתה חברת נתניהו ב.ש. (בנימין ושרה), שהיא – ולא שרה נתניהו – זו ששילמה את משכורתה של פרץ.

כלומר, מי שוויתר על תפקיד שר האוצר של איטליה הקים לעצמו חברה, שבמשך חמש שנים שילמה את שכרה של מנהלת משק הבית שלו. זה חוקי, עד כמה שהצלחתי לברר, אבל זה קצת מסריח. זה סוג התרגילים שמצפים שיעשו אנשי עסקים ממולחים, לא פוליטיקאים שבמהלך התקופה שימשו, בין השאר, כשרי אוצר.

וגם זה לא לב הבעיה. הבוקר חשף "הארץ" – ככל הנראה בעקבות מידע שהגיע מפרץ או עורכי דינה – כי נתניהו ב.ש. שילמה לפרץ שכר הנמוך משכר המינימום, בעוד חברת כוח האדם שתחתיה ביצעה פרץ את אותם התפקידים עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה הקפידה על החוק ושילמה לה שכר כפול לעיתים.

כלומר, שר האוצר שהקפיד להצליף בלשונו בעניים שאינם רוצים לעבוד, וטען שאין עובדים עניים, רק בטלנים עניים, היה בין מפעילי חברה ששילמה – על פניו, בניגוד לחוק – שכר נמוך מהמותר לעובדת. נזכיר שוב: הצ'קים שקיבלה ליליאן פרץ לא הגיעו משרה נתניהו, הם הגיעו מנתניהו ב.ש. מהמעט שפורסם, החברה הזו היא שותפות של בני הזוג נתניהו.

כך שהשאלה החשובה באמת איננה אם שרה נתניהו היא הבוסית הגרועה ביותר ביקום, אשת דרקון עם הפרעות אישיות שהיו גורמות לאהוד ברק להחוויר; השאלה היא לא אם התקשורת רודפת את נתניהו; השאלה היא לא האם יש כאן מלחמה בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (גילוי נאות: הח"מ מקבל שכר סופרים מאימפריית מוזס); השאלה איננה האם בנימין נתניהו ניצב בגאון מול הסופה התקשורתית כדי להגן על אשתו; כמאמר הקלישאה, לא זו השאלה. אלה רק הסחות הדעת.

השאלה היא זו: מה ידע שר האוצר נתניהו, ומתי ידע, שחברה שהוא מבעליה שילמה, בניגוד לחוק, שכר הנמוך משכר מינימום למי מעובדיה? בשעתו, אחרי שהתפטר מתפקיד שר האוצר בנסיון להחזיר אליו את הימין ערב ההתנתקות (אבל מאוחר מכדי שאפשר יהיה לעשות משהו), ייבב נתניהו שהוא מקבל פנסיה של אלף דולר בלבד ושאי אפשר לחיות משכר כזה. באותה שעה ממש שהוא פלט את השקר הזה, חברה שהוא מבעליה שילמה לאחת מעובדותיה שכר נמוך הרבה יותר. מה ידע על זה נתניהו, ומתי ידע זאת? מי חתם על הצ'קים שהוציאה נתניהו ב.ש.? מי עבר על הספרים? מה היתה מידת השליטה של נתניהו בחברה? האם שר האוצר פעל כאחרון המעבידים המתעלמים מהחוקים להגנת העובד?

זו השאלה. עכשיו נראה מה תעשה התקשורת כדי למסמס אותה. אחרי הכל, סביר שהיא לא תגביר את המכירות.

(יוסי גורביץ)

אנקדוטה חביבה עלי מימי סוף הרפובליקה הרומאית מתייחסת לחוק שהעביר פומפיוס, כששימש כקונסול יחיד – ובפועל, כקיסר הראשון – שבגרסתו הראשונה קבע שלא יעמיד עצמו אדם לבחירה לתפקיד הקונסול, אלא אם היה ברומא. שותפו לטריומוויראט הראשון, גאיוס יוליוס קיסר, הזדעק והזכיר לו שהחוק מנוגד להסכמה ביניהם, על פיה הוא יוכל לסיים את תפקידו כמפקד בגאליה ולעמוד לבחירה, כך שיוכל לדלג מאימפריום לאימפריום מבלי להיות ולו לרגע אזרח פרטי, חשוף לאויביו. פומפיוס שינה את החוק, כך שלא יחול על קיסר. באותו הרגע, אמר מורי ורבי צבי יעבץ, מתה הרפובליקה: היא מתה משום שהחוקים הפכו לבדיחה.

אין הרבה מה לומר על מחול שבעת הצעיפים המאוס שבין הליכוד וקדימה, אלא "מארה על שני בתיהם". מאחורי חזותה המצודדת של ציפי לבני – מצודדת מספיק כדי למשוך אליה את רוב השמאל הישן – מסתתרת אסופת אופורטוניסטים כה דוחה עד שהאדם הסביר היה נמלט מפניה אל מושבת מצורעים. אלי אפללו, דליה איציק, חיים רמון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, צחי הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז ושאר אנשים שלא שמעתם עליהם או שהייתם מעדיפים שלא לשמוע עליהם מאכלסים אותה. איש איש וקופת שרציו, כולם – בפרפרזה על טולסטוי – אפסים בדרכם שלהם.

קדימה נולדה בחטא, ילידת הציניות העמוקה של אריאל שרון, וחוקתה הדיקטטורית נתפרה למידתו. אין להזיל דמעה על קריסתה, אם תבוא. גם על צביעותו ושחיתותו של בנימין נתניהו, שמנסה לתפור ממשלה בת 50 שרים וסגני שרים תוך קינה בלתי פוסקת על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי, מיותר להשחית מילים.

ואף על פי כן, יש כאן שקיעה חדשה, ירידת מדרגה אם תרצו. נתניהו כבר קידם את "חוק מופז", שמיועד לאפשר לו למשוך שבעה ח"כים מקדימה. דא עקא, אלי אפללו קפץ מוקדם מדי, ודרש להיות סיעת יחיד; עכשיו נראה שבלעדיו חסרים לנתניהו השבעה.

אז כדי להציל את נתניהו מכשליו הפוליטיים – רבאק ערס, אתה זוחל בשביל תולעת כמו אפללו, לא יכול לבקש ממנו לסתום את הפה עוד שבוע? – אץ רץ לו ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) לבצע עוד מעשה מגונה בשאריות של חוקתה-בפועל של ישראל, ועל פי ההצעה שלו אפשר יהיה לצרף ח"כ פורש לשישה ח"כים אחרים כדי לארגן בפועל עריקה של שליש מפלגה.

כלומר, זמן קצר אחרי חוק מופז, שהיה נסיון עירום לשנות את כללי המשחק לטובת רוב קואליציוני מקרי, כרמל שאמה רוצה לשנות אותו עוד יותר כך שיתאים למצב פוליטי נקודתי. זו, בקצרה, תוספת "פרט לאפללו" לחוק של פומפיוס. ואם מחר יתברר שרונית תירוש לא תסכים לערוק מ"מפלגת הדמיקולו" שלה אלא אם תמונה לקיסרית הירח, ורשויות הירח יערימו בעיות, ודאי ינסה שאמה להתאים את החוק לצרכים החדשים. צריך היה לצפות ממפלגה המקבילה בישראל למפלגה השמרנית, שתזהר כנדרש בשינויים חפוזים בחוקי יסוד. אז צריך היה לצפות. אלוהים, לשלטון בחרתנו.

שאמה לא התחיל את המגמה הזו. התחיל בה אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה כך שיוכל לנפח אותה עוד יותר. ממי שמתחיל הקמת ממשלה בשינוי חוק היסוד אי אפשר לצפות להרבה, ואכן כהונתו של ברק היתה מהגרועות, אם לא הגרועה שבהן (בכל זאת, גם גולדה בתחרות). עם קריסת ברק בלהבות, ניסה בנימין נתניהו – "אזרח מודאג" במשך 18 חודשים בערך – להפוך לראש הממשלה, אך החוק דאז לא איפשר זאת; הוא דרש שהמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת, ונתניהו כבר התפטר. מיד אצו חנפיו בליכוד לשנות את החוק, והוא – לזכותו – עצר בהם ואמר שהוא לא מוכן להיות ראש ממשלה אם לא יהיו בחירות גם לכנסת.

התוצאה, מבחינת נתניהו, היתה גלות פוליטית של שמונה שנים כמעט. הוא היה שר אוצר של ראש ממשלה שהשפיל אותו פעם אחר פעם ונהנה מכך בעליל, ואחר כך נבעט למדבר האופוזיציוני. עכשיו, מסתמן, אין לו אותם מעצורים שהיו לו ב-2001.

והציבור? שקט. כשפרס ביצע את התרגיל המסריח, הכושל כמו כל תרגיליו, היתה מחאה עממית ניכרת ואז נטבעה הסיסמא "מושחתים, נמאסתם". היו הפגנות המוניות. התוצאה של התרגיל היתה שפרס הפסיד – לראשונה מזה 15 שנים כושלות – את הנהגת מפלגת העבודה לרבין, האיש שכביכול לא התלכלך. כיום כמעט לאיש לא אכפת, כבר אין טעם לכעס. נתניהו היה יכול ללכת לא רק בעקבות פומפיוס אלא גם בעקבות קליגולה, ולמנות את הסוס שלו לשר, וסביר שגם זה היה מחזיק כותרות רק יומיים.

שיטה שיש בה נתק כזה בין הנבחרים ובין הבוחרים, לא תחזיק זמן רב – ולו משום שהבוחרים אדישים ומיואשים כמעט כולם. אחד להם מי אוחז במושכות, כל זמן שגמר "כוכב דועך" משודר בזמן. נתניהו הצליח במקום שבו נכשלו שליטי רומא: הוא הרגיל את נתיניו לחיות לא על לחם וקרקסים, אלא על קרקסים בלבד. במצב כזה, אין באמת טעם בבחירות, אלא כאמצעי קלוש להענקת לגיטימציה לשלטון. אולי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו ולהודות שהיהודים, כמו הפלסטינים, טרם בשלים לשלטון עצמי.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

שמעוננו היקר ×”×™×” היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.

משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.

תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.

מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.

מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.

אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".

בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.

שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.

אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.

לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.

אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.

נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.

בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.

ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.

אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.

(יוסי גורביץ)

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את ×–×”, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – ×–×” לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

משהו מביך קרה לתא"ל אייל אייזנברג, המפקד על אוגדת עזה: נפלטה לו האמת. בראיון חג עם "מעריב", שהכין כמסתבר גליון הערצה לצה"ל – העיתון נסוג במהירות במנהרת הזמן אל ימי גולדה – התחוור שהאיש שנכשל בלבנון ובשל כך קודם, מנהל את ענייניו תחת התמונה האיקונית של השואה: הילד החיוור, רובה מכוון-לא-מכוון ישירות אליו, טלאי צהוב על בגדו וידיו באוויר.

לאייזנברג היה הסבר. התמונה, כמובן, איננה מיועדת לשמש כתזכורת שאסור להגיע למצב שבו חייליו של אייזנברג יעמידו ילדים פלסטינים במצבים דומים. אייזנברג הסביר את מניעיו כך: "זה משהו שהולך איתי לכל מקום. אני תמיד אומר שאם נזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, זה לא יזיק לנו. לשמור תכונות של להיות נרדף. אני לוקח מזה דווקא את הדברים הטובים. שיבער בנו, בתוך תוכנו, הרצון לפרוץ קדימה. לנצח בכל דבר. האיום הכי גדול על החברה הישראלית זה השובע. זה שאתה טוב לך ונוח לך ואתה חש שובע וחוסר רצון להתפתח ולהוביל ולפרוץ קדימה, זה מבחינתי תחילת השובע. אני מאחל לילדיי שתהיה לנו תחושת המיעוט הנרדף." [הדגשה שלי – יצ"ג]

כך מדבר גנרל בצבא החזק ביותר במזרח התיכון, זה שיצא לא מזמן למסע ציד שאותו העדיף לכנות "מבצע" או "מלחמה" בפרובינציה סוררת, מסע ציד שהסתיים ביותר מ-1,400 נפגעים לצד השני, חלק ניכר מהם לא לוחמים, ובתשעה אבידות לו-עצמו – כמחציתן מאש ידידותית; צבא שחיל האוויר שלו עדיין מרשה לעצמו להתאמן בשמיה של מדינה סמוכה וריבונית, לבנון, כי מה כבר יוכלו לעשות לו; צבא שמרשה לעצמו גיחות בעומק סוריה וסודאן (כמובן, רק על פי מקורות זרים והתקשורת הישראלית). הצבא הזה רוצה שנחשוב שאנחנו "נרדפים", ומאחל זאת גם לילדינו. ומה הסכנה? בגזרה של אייזנברג, למשל, הוא מאיים עלינו בכך שהחמאס הוציא לאחרונה ספר תו"ל "גם לפרט וגם לחוליה". האוגדונר מודאג מהאפשרות שהחמאס התקדם לרמת החוליה. אם זה היה לא היה גנרל שאני משלם את משכורתו, גם אני הייתי צוחק.

אייזנברג לא מבין את תפקידו, כמסתבר. טכנית ורשמית, הוא אחראי על כך שהחברה הישראלית תפסיק להיות "נרדפת", לא על הנחלת תחושת הרדיפה. אבל, כמובן, הוא חשף בכך את תכליתו האמיתית של צה"ל: עצם קיומו, תוך נטילת נתח גדול ככל האפשר מתקציב המדינה. זו תכליתו של כל ארגון כמעט; מעטים הארגונים שיהיו מוכנים להודות שאין בהם עוד צורך, או שהבעיה שהם אמורים לפתור הצטמצמה באופן ניכר, כך שאפשר לשחרר חלק ניכר מעובדיהם לחסדיו המפוקפקים של השוק החופשי.

אבל מה לנו כי נלין על אייזנברג? בשבוע שעבר, פסע ראש ממשלתנו הנבחר, בנימין נתניהו, מעדנות אל אולם האסיפה הכללית של האו"ם, והתחיל עוד פרק במסע הנקמה של היהדות כנגד המין האנושי וההיסטוריה שלו. מופע האימים של נתניהו אמנם היה חיוור בהשוואה לקרקס הנודד של שליט לוב מועמר קדאפי, אבל הוא נופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ, השווה בעצם את כל מדינות העולם לגרמניה הנאצית, והכל כדי לחזור על מנטרת "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה" שלו. לכל זה לא היה שום קשר לדיפלומטיה – רוב העולם לא התרשם, בלשון המעטה – והרבה מאד עם פוליטיקה פנימית. נתניהו, שהמדינה שבראשה הוא עומד מחזיקה בכמויות מרשימות של נשק גרעיני, ושיש לה יכולת – על פי מקורות זרים, כמובן – של מכה שניה, עמד בפני האו"ם כאילו היה החזן מ"עיר ההריגה" של ביאליק.

העם בישראל, כמובן, אהב את זה ובלע את מופע ה"אשרי, יתום אני" של נתניהו בשקיקה, ורצה עוד. לנאום של נתניהו לא היתה משמעות – הוא לא יקדם שום תוכנית ולא תהיה לו שום משמעות אופרטיבית, להוציא אחת: כשקרא האו"ם לחידוש והידוק הפיקוח על נשק גרעיני, שתי מדינות סירבו לשתף פעולה. האחת היתה רפובליקה איסלמית מסוימת, שכיכבה בכותרות כל השבוע. השניה היתה ישראל.

אבל בשבוע שעבר בכל זאת עשה נתניהו בכל זאת דבר בעל משמעות: הוא מסמס עוד קצת את תהליך השלום מול הפלסטינים. הלשכה שלו שדרה דברי שחץ לכל העולם ואשתו, על פיה היא הורידה את נשיא ארה"ב אובאמה על ברכיו, והצליחה להכניס את ישראל לעוד סיבוב שיחות עקרות מול הפלסטינים, כשהמטרה היא אותה מטרה של יצחק שמיר: למשוך זמן. לשרוף זמן, ליתר דיוק.

בעכו, החלו קודם לחג להתכונן לאפשרות של חידוש המהומות בעיר בין פוגרומצ'קים יהודים ובין התושבים הערבים. לפני שנה, כזכור, אספסוף יהודי גאה ועילג – קהל הבית של ראש ממשלתנו – שישב על הברזלים, קיבל קשה את העובדה שנהג ערבי העז להכנס לשכונה שלו. התוצאה היתה מהומות שאילצו את המשטרה להמלט וזנבה בין רגליה.

הפעם המשטרה היתה מוכנה. עכו הוכנסה למין עוצר למחצה – התנועה בין השכונות היהודיות והערביות הופסקה, מחסומים משטרתיים הוצבו, ומשפחות ערביות שאיתרע מזלן להתגורר בקרבת אספסוף יהודי "יצאו ליום אחד בהסכמה, כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור". [הדגשה שלי – יצ"ג]. כך ניסח זאת מרכז מוסאווא. עצם קיומו של מי שאיננו בן הגזע הנבחר בקרב "בני המלך" הפך כבר ל"פגיעה ברגשות הציבור".

אם נתניהו יצליח בתכנית שריפת הזמן שלו, ואין סיבה רצינית לחשוב שהוא לא יצליח – אובאמה לא ירצה בשלום יותר מישראל – הרי שבעוד עשור מספר הפלסטינים ישתווה כמעט למספר היהודים שחיים בישראל, ואז תהפוך ישראל כולה לעכו גדולה. הפלסטינים יפסיקו את המאבק המזוין – זמנית, על כל פנים – וידרשו להכיר בכולם כאזרחי ישראל. והאמת, אחרי 50 שנה תחת כיבוש ישראלי שרק העמיד פנים כאילו הוא נגמר, הם גם יצדקו.

ובזאת יקיץ הקץ על ישראל המודרנית. היא תהפוך תוך זמן קצר למצורעת עוד יותר – והיי, יחלפו בינתיים עוד עשר שנים, ואין קץ לנזק שנגרום לעצמנו בזמן הזה – עד שתיאלץ לקבל על עצמה את הפתרון שקיבלה דרום אפריקה. והתוצאה תהיה מלחמת אזרחים שתגרום ליוגוסלביה להיראות כמו מחנה קיץ, כי בצד אחד יתייצב העולם המוסלמי ובצד השני יתייצבו יהודים גאים, עילגים, רדופים היטב, נטולים כל שרידי מוסר – זו המצאה של "גויים" – וחמושים, בין השאר, בנשק גרעיני.

זה לא מה שנתניהו רוצה, אבל זה מה שיקרה: על חשבון נוחותם ורווחתם של 4% מכלל אזרחי ישראל יוקרבו כל השאר. והציבור היהודי? הוא יילל ששוב רודפים אותו על לא עוול בכפו. ובלשכתו החדשה, מתחת לתמונת הילד ההיא, רא"ל אייל אייזנברג יחייך בסיפוק.

(יוסי גורביץ)

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד:

פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,

אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה…

הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות,

ברי לבב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות,

וארג יומם עודו שתי, ארג תקוות יום יבוא,

אין לנו טובים מכל אלה. את, הראית? ואיפה?

שאול טשרניחובסקי

ההיסטריה: אתמול התרסק מטוסו של סרן אסף רמון בהרי חברון, הוא נספה בתאונה, והמדינה נאחזה היסטריה. הנשיא דיבר, ראש הממשלה קשקש (על כך מיד), שר החינוך הורה להקדיש שיעור ל"משפחת רמון", "ידיעות" הקדיש לנושא הזה 18 עמודים, בכללם כפולת האמצע, ושורה ארוכה של בעלי טור הודיעו לנו שאסף רמון "הוא הילד של כולנו".

אבל הוא לא. הוא בנם של אילן ורונה רמון. ואחרי שהחגיגה התקשורתית המחליאה הזו – שבשיאה הגיעו הכתבים לבית משפחת רמון לפני הקצינים שהודיעו על המוות – תמצה את עצמה, רונה רמון תשאר לבדה. ידידיה יתמכו בה, כפי שתמכו קודם לכן, אבל כל אהדת הציבור המתוזמרת הזו תתאדה. היא תמיד מתאדה, רק כדי להתגבש שוב ביום הזכרון לחללי צה"ל, לשם מירוק מצפון הציבור.

כל הבכי והנהי הזה לא במקומו. חיילים אינם אמורים לבכות, לא בפומבי בכל מקרה. הרמטכ"ל דן שומרון עוד העז לנזוף בחיילים שבכו בפומבי; אחריו זו כבר הפכה להיות נורמה. גם ההתבהמות התקשורתית – המרוץ המטורף אחרי תמונת ההתמוטטות של האלמנה הטריה/הבן שזה עתה שכל את אביו/ האחות שאיבדה את אחיה, מרוץ שאנחנו מכירים היטב מכל מקרה מוות של דמות בעלת שמץ עניין ציבורי – כבר יצאה לחלוטין מכל שליטה. עורכים וצלמים מפחדים שמישהו יגיע אל הסקופ הענק הזה לפניהם, והתוצאה היא צלילה עמוקה לביבים. לעזאזל, תנו למתחרה שלכם לצלם אדם אחר בכאבו – היו אתם מעל זה. ותרו לו על הסקופ הזה, ושיהיה לו לעורכי דין. אף עורך, כמובן, לא יעז לעצור את המרוץ – כי הדמוס רוצה את התמונות האלה. הוא מסניף אותן. הן צורה ענוגה של קתרזיס מרחוק: להרגיש את אסונו של אחר בלי באמת לגעת בו. די כבר. מספיק עם ההתיילדות הזו.

התקשורת לא לבד בבזיון הזה. הידיעה על זהותו של הטייס הודלפה כמעט בוודאות מהצבא – פרמדיקים, כתבים וצלמים ידעו שנפל מטוס, ואולי גם יכלו למצוא אותו, אבל הם לא ידעו את זהות הטייס – והצבא התייחס לסרן רמון כאילו היה גנרל עתיר תהילה שנפל בקרב. זה לא המצב. הוא היה צעיר שזה עתה סיים את קורס הטייס שלו. הוא לא שונה מכל חייל גולני שנפל בקרב מול החיזבאללה או חמאס – או, לצורך העניין, מכל שק"מיסט שנורה למוות בשל המדים שאולץ ללבוש. התרגלנו שהצבא רואה בקציניו הבכירים אצולה – בניגוד לסתם חיילים מן השורה, למשל, יש להם מאבטחים – אבל כאן היא הורחבה באופן חמור. מה צריכים לחשוב חיילי השדה, שיודעים היטב איזה הבדל יהיה בין לווייתם ובין לווייתו?

הבורות: ראש ממשלתנו היקר – ההוא שראה חיילים בריטים בירושלים ושנסע בנגמ"ש עם שרון וברק במלחמת יום כיפור, וגם העריך מאד את העצות שנתן לו השר רחבעם זאבי, לפני ששקל ברצינות הצעה להיות שר האוצר של איטליה – נוטה לעתים קרובות לקונן על מצב החינוך בארצנו, ואומר שצריך לחנך את הנוער ליותר ערכים, בעיקר תנ"ך, כנראה כדי שלא ישכחו מה ×–×” להיות יהודי.

ובכן, ראש ממשלתנו הלז התראיין הבוקר לגלי צה"ל בעקבות האירוע, ואמר שכאשר שמע את הידיעה על התרסקותו של סרן רמון במטוסו, התגובה הראשונה שלו היתה "ציטוט מקינת דוד על יהונתן: 'הצבי ישראל, איך נפלו גיבורים במרומים".

להלן הנוסח המקובל של קינת יהונתן: "הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים", וכן הלאה. הביטוי "איך נפלו גיבורים" מופיע פעמיים נוספות, פעם אחת כשמצורפת לו הקינה "ויאבדו כלי מלחמה", אבל המילה "במרומים", שנתניהו מצא כל כך מועילה לתיאור האירוע, איננה מופיעה שם. אולי הוא התבלבל עם "איך נפלת משמים, הלל בן שחר". קורה.

תפקיד ראש הממשלה הוא, גם, תפקיד ייצוגי. אם נתניהו לא מסוגל לצטט כיאות את התנ"ך, יואיל נא ויימנע מכך. ואם דובר בשבועות האחרונים על חוסר תפקודה של לשכת נתניהו, הנה עוד דוגמא לכך. גם אם נתניהו לא זכר היטב את הקינה, מישהו היה צריך לוודא שהוא שינן את החלקים הרלוונטיים.

(תודה לאיה מרקביץ' על ההפניה.)

הטרגדיה: ואחרי שהעיתונאים יסגרו את הלאפטופים והצלמים יקפלו את חצובותיהם, מישהו בצה"ל יצטרך לחשוב שוב ברצינות על נושא שירותם של חיילים שהוריהם או אחיהם נפלו. לא אנושי להתיר את הבחירה הזו בידי אמם.

אפשר לאסור על חיילים כאלה לשרת בתפקידים קרביים, אבל זו תהיה פגיעה ניכרת בזכויותיהם, במדינה שהסטטוס בה נשען בין השאר על מקום שירותו של אדם. הפתרון הקשה אך הראוי הוא להניח להם לבחור בעצמם האם להתנדב ליחידות קרביות או לא – ולהמנע מלגייס אותם ליחידות כאלה בכפיה. בשום פנים אין להותיר עוד אמהות במצבה של רונה רמון, מצב שבו היא תחיה לשארית חייה עם השאלה מה היה קורה אילו סירבה לאשר לבנה לסכן את חייו. אין שום סיבה להעמיד ולו אם נוספת אחת במבחן כזה.

(יוסי גורביץ)