החברים של ג'ורג'

שתי ספינות קרב איראניות עברו – כנראה, זה לא סגור – בתעלת סואץ, וישראל הרשמית נכנסה לפאניקה. שתי הספינות, שמהפרסומים בתקשורת הישראלית לא ברור מי הן ומאיזה סוג (כי הרי אין הבדל בין פריגטה ונושאת מטוסים) עברו בתעלת סואץ כשהן לא חמושות, ובישראל – התחיל שר החוץ ליברמן, המשיכו ברק ונתניהו – התייחסו לכך כאילו חיילים איראנים השתלטו על התעלה.

נתחיל מהפן המשפטי. לא ברור מהיכן שאב ליברמן את החוצפה להתאונן על כך שמצרים מתירה לספינות לעבור בתעלת סואץ. קודם כל, לא ישראל ולא מצרים נמצאות במצב מלחמה עם איראן, ואין שום עילה חוקית למניעת המעבר. שנית, בהתחשב בכך שישראל תקפה פעמיים את מצרים – ב-1956 וב-1967 – כאשר בשני המקרים זכות השיט החופשי היתה בין העילות לתקיפה, זו באמת חוצפה נדירה. משמעה ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף את מצרים, אם זו לא מרשה לה – כששתי המדינות במצב מלחמה, נזכיר – לחצות את תעלת סואץ, אבל מתלוננת כשזו מרשה לספינות של מדינה שאיננה במצב איבה לעבור בה. ספק אם יש הדגמה חדה יותר לתפיסת ישראל את עצמה כבריון שכונתי. מה קרה, ישראל לא רוצה, אז לאיראן אין חופש שיט? כל ×–×”, ואפילו לא הזכרנו את העובדה שלעצמה – על פי מקורות זרים כמובן, אבל לא רק – ישראל מרשה לשלוח צוללות חמושות בטילים גרעיניים עד חופי איראן עצמה, ואפילו לשלוח צוללת דרך תעלת סואץ .

שנית, לא ברור מה ההיסטריה הבטחונית. מדובר בסך הכל בשתי ספינות לא גדולות במיוחד, שמתכוונות לשוט לסוריה כשכל הדרך הן תחת הכוונות של חיל הים הישראלי וחיל האוויר הישראלי. זה לא קרה עד כה, נכון, אבל זה בגלל שהצי האיראני לא יצא מהאזור הימי שלו לפני 2008.

ההיסטריה הגיעה לשיאה, מטבע הדברים, בהתבטאויותיו של נתניהו בנושא: "אנו יכולים לראות באיזה אזור בלתי יציב אנו נמצאים, כשאיראן מנסה לנצל את המצב ולהרחיב את השפעתה על ידי שתי ספינות המלחמה שיעברו בתעלת סואץ. ישראל רואה בחומרה את הצעד האיראני הזה. זה מחזק את מה שאני אומר, שצרכי הביטחון יגברו ושתקציבי הביטחון יגדלו". מה הקשר, לעזאזל, בין שתי ספינות ובין "אי יציבות" אזורית? מה נתניהו ציפה שמצרים תעשה – תעבור על החוק הבינלאומי כדי להרגיע את הפרנויות שלה?

ומה הקשר להגדלת תקציב הבטחון? מה, עם התקציב הנוכחי צה"ל לא יכול להתמודד עם שתי ספינות לא גדולות מדי, במרחק יריקה מהחוף שלו? אם אחרי ששפכנו כל כך הרבה אגמים של דולרים כדי להכין את חיל האוויר – לשווא – לתקיפה באיראן, משימה שהיא מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, שמצריכה טיסה למרחק גדול משמעותית הרבה יותר, אם אחרי 20 שנה של התכוננות למשימה הזו, שתי ספינות מאיימות על ישראל – מה זה אומר על תפיסת הבטחון הישראלית?

במחצית השניה של שנות ה-90 הפחידו אותנו מהחזית המזרחית, זו של סדאם חוסיין שתגיע דרך ירדן. החזית המזרחית התפוגגה ב-2003, וצה"ל לא קיצץ את התקציב שלו למרות שאויב גדול ירד מהזירה. להיפך, הוא הגדיל אותו. אז התירוץ היה הפלסטינים. אחר כך התירוץ חזר להיות האיראנים. ואחרי כל זה, שתי ספינות מצריכות את הגדלת התקציב הבטחוני? מה נסגר?

מעבר לפראנויה ולפאניקה, כל ההצהרות האלה על הגדלת התקציב – זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מצהיר על כך מאז שהתברר שחוסני מובארק נפל מן הקיר וכל סוסי המלך וכל פרשיו לא יצליחו להשיבו – גם אומרות לכל הסביבה שישראל בפאניקה. המעצמה הבטחונית המובילה במזרח התיכון לא אמורה לקפוץ מכל עכבר. היא היתה צריכה להתעלם בבוז הנדרש מהנפנוף האיראני בדגל, לא לצווח מול כל מיקרופון. אלא שכמובן, כל בהלת המלחמה הזו משמשת את ממשלת נתניהו היטב: הן כתירוץ לא לעשות כלום בזירה המדינית, הן כדחליל לאיים בו על הציבור שמתחיל להראות סימני התקוממות כנגד האוליגרכיה: מה אתם מתעסקים עכשיו עם מחירי המים, הדיור והדלק – האיראנים על הגדרות!

ולמרבה הצער, הדחליל הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

הערה מנהלתית א': ועדת השרים לענייני חקיקה הפילה את "חוק האמנים המשתמטים", שיעבור כעת לגסיסה איטית בוועדה. אין מנוס אלא לומר מילה טובה על לימור לבנת, שהעזה לומר ש"אין דבר כזה משתמט – יש עריק, ויש אדם שקיבל פטור מהצבא".

הערה מנהלתית ב': הבוקר התקבלה תרומה נדיבה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, ×›×™ אם אנחנו מקבלים את ×”×”× ×—×” שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר ×›×™ "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא ×”×™×” כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את ×–×”, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.

אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.

ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.

התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.

ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?

עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.

איאן קרשאו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, הציע תיאוריה להסברת הרדיקליזציה של המשטר הנאצי: המסר המעומעם של היטלר עצמו לא סיפק את הקנאים שבשטח, פעיליה של המפלגה, והללו שוב ושוב הפעילו לחץ מלמטה כדי לדרבן את ההנהגה לרדיפה אקטיבית יותר של אויבי המשטר. ההנהגה עצמה הגיבה על פי הצורך: חוקי נירנברג היו, בין השאר, תגובה לחשש להתפרצות אלימה מצד פעילי השטח ותיעול התסכול שלהם לערוצים מסודרים יותר וביורוקרטיים יותר. במקביל, המשיכה ההנהגה לפמפם הסתה ובעצם הזמינה לחץ עליה עצמה. ההנהגה היתה מודעת היטב לתפקידה: ברצותה – כמו, למשל, לפני האולימפיאדה של 1936 – היא היתה מסוגלת להרגיע את השטח על ידי הורדת רמת ההסתה. לדיאלוג הזה בין ההנהגה ובין פעילי השטח קרא קרשאו "לכוון לדעת הפיהרר": הפעילים ידעו מה כוונתו האמיתית של היטלר, וניסו לדחוף אליה כדי, בין השאר, לקדם את מעמדם-שלהם.

דיאלוג מעין זה מתנהל השבוע בין פעילי השטח היודו-נאצים בישראל ובין ההנהגה שלהם. בבבת ים נערכה הפגנה שמטרתה היתה מאבק בערבים, ספציפית בחשש ה"התבוללות", או, במילים מהז'רגון המדויק יותר והמכובס פחות, חילול הדם. אחד המשתתפים קרא להרוג נשים יהודיות שיוצאות עם ערבים. אפילו הנאצים לא הלכו רחוק כל כך.

חלק ניכר מהמפגינים בבת ים הופיעו יממה לאחר מכן בדרום תל אביב. הם אפילו נשאו את אותם השלטים: "יהודים, בואו ננצח! בנות ישראל לעם ישראל, המטה למען בת ים יהודית". אין שום הבדל בין השנאה לפליטים ובין השנאה לערבים: המדובר באותה השנאה ללא-יהודים. ההפגנה בדרום תל אביב היתה, לכאורה, נגד "עובדים זרים" – אבל באותה דרום תל אביב הופעלה אלימות כנגד חמישה אזרחים ישראלים, אחד מהם חייל לשעבר, שכל חטאם הוא דמם: הם לא היו יהודים. הם נאלצו לנטוש דירה שעליה שילמו, לאחר שאיימו לשרוף אותם בתוכה. זה לא היה איום סרק: טרוריסטים יהודים משכונת התקווה הציתו ב-2008 שתי דירות שבהן התגוררו ערבים. הידיעה הופיעה לרגע, ונעלמה. השבוע, בשיא ההסתה נגד הזרים, הושלך צמיג בוער, מלא חומר בערה, לעבר דירה באשדוד שבה התגוררו פליטים סודאנים, ורק כפסע היה ביניהם ובין מוות בשריפה.

מבחינת המסיתים ומבחינת המוסתים כאחד, אין הבדל בין הפליטים ובין הערבים. שניהם זרים ושניהם מאיימים – תודעתית, אם לא במציאות. רועי מאור מביא שורה של ציטוטים מצוינים בנושא.

ההסתה כנגד הפליטים מגיעה מלמעלה, מהממשלה. על צאצא המהגרים האפריקנים אלי ישי אין צורך להכביר מילים, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שבשרים המסיתים, רק הבוטה שבהם – כנראה מתוך ההבנה שהשנאה שהוא מפיץ היא נכס אלקטורלי, לא נטל, בקרב קהל מצביעיו. המפכ"ל דודי כהן הודיע שלשום (ד') שהוא חושש מפשיעה בקרב הפליטים, בהתעלמו מהעובדה שמחקר של הכנסת מצא (זהירות, PDF) שהפשיעה בקרבם נמוכה מאשר בקרב הישראלים. בהתחשב במה שקורה כאן בימים האחרונים, ההצהרה של כהן היא הסתה נפשעת, שיכולה לנבוע מבורות (אי הכרת החומר) או רשעות.

ומעל לכל, עומד המסית הלאומי. כל הקריירה של בנימין נתניהו רוויה בהסתה, מהשעטות שלו לזירות פיגועים בימי ממשלת רבין, עבור באסיפה ההיא בכיכר ציון, דרך ה"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עבור ב"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"ץ, דרך "הם מ פ ח ד י ם" הידוע לשמצה, עבור בהסתה נגד ערביי ישראל במהלך תרגיל האש "עופרת יצוקה".

השבוע הגדיש נתניהו את הסאה. בתגובה לגל ההתקפות הגזעני, הוא הודיע לאומה שכוונתם של המסיתים רצויה, אך מעשיהם לא רצויים. הוא קרא לאזרחי ישראל "לא לקחת את החוק לידיים". כאילו הצתת דירות ואיומים ברצח הם אמצעים חוקיים, שרק מופעלים על ידי אנשים בלתי מוסמכים. הוא שב ודיבר על הצורך ב"שמירה על החוק", והצהיר שוב ושוב בפני פעילי השטח שהוא הבין אותם, שהממשלה איתם, שהם בונים גדר. על ההסתה כנגד האזרחים הערבים הוא לא אמר מילה, גם לא על העירוב בין ההסתה נגדם ונגד העובדים הזרים. הוא דיבר על בניית גדר. הוא לא אמר מילה על מחנה הריכוז שהממשלה בונה בדרום, למי שיצליחו בכל זאת לעבור את הגדר. בלי אלימות חסרת סדר, בבקשה: הביורוקרטיה תטפל ב"בעיה" בדרכה שלה.

למה רכב נתניהו על הגל הזה? אולי משום שזה טבעו לרכוב על גלי הסתה. כך, אחרי הכל, בנה את הקריירה שלו. אולי הוא חושש שאלמנטים אחרים יציגו אותו כרכרוכי שלא מגלה את הנחישות שהאוכלוסיה רוצה. אולי, עולה חשד מטריד, משום שהוא יצית מדורות שנאה ברחבי ישראל, זה יסיח את הדעת מהשריפה בכרמל, ועל האופן שבו הוא וממשלתו, למרות דו"ח תוקפני של מבקר המדינה, חמקו מקבלת אחריות לה. אולי, אם הוא יתייצב לצד המסיתים, יישכחו לו שלל כשלונותיו.

בינתיים זה עובד לא רע בכלל.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות. (העדכון הזה פורסם גם בפוסט הרלוונטי.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בחגיגות השחרור של גבי אשכנזי: הרמטכ"ל יצא לסיור בשוק מחנה יהודה, לבוש כבר בציוויל, והתחכך עם הבוחרים. לשם שינוי, הוא גרר למקום גם את אשתו, רונית, נקודה שלא הייתי מעלה אלמלא הנ"ל שימשה ככל הנראה כ"מרכזיה" בינו ובין בועז הרפז. באותה הזדמנות, הוא גם ערך סיור מוצנע מעט יותר ב"עיר דוד", סיור שהובל על ידי דוד בארי, האיש והדריסה, שבסופו קיבלו חברי המטכ"ל – סטטיסטים בהופעה של אשכנזי – כובעים של העמותה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אשכנזי, מודע לבעייתיות הפוליטית ולנוכחותם של הצלמים (באמת מעניין איך הם הגיעו לשם; יכול להיות שדובר צה"ל, אבי בניהו, שימש גם כדובר השקת הקריירה הפוליטית של אשכנזי, בעודו במדים? ארור החושד בכשרים), לא חבש את הכובע.

לפני כשבוע, הבהיר אשכנזי שבניגוד למיתוס התקשורתי המקובל בעניינו (שוב, שלום לבניהו), הפקת לקחים היא לא בדיוק הצד החזק שלו. בשבוע שעבר שוב נערך השירושנור – למרות שצה"ל מקבל את חלק הארי של התקציב הישראלי, הוא עדיין חש צורך לקבץ נדבות, כנראה כי לחיילים לא נשאר מספיק אחרי שאנשי הקבע לוקחים את שלהם – ובמהלכו התייחס אשכנזי לפרשת מסמך הרפז-אשכנזי.

לאחר שהפיץ את השקרים המקובלים – לאף אחד בצבא, הוא אמר, לא היה חלק בכתיבת המסמך, מתעלם בחינניות מנסיונותיו-שלו להחזיר את הזייפן לשירות מלא ומן העובדה שמי שאחראי להדלפת המסמך הוא ראש הלשכה שלו – ולאחר שרמז בגסות שיש קונספירציה בפרשה (הוא אמר שיש לו שאלות שטרם זכו למענה וש"מתוקף הנסיבות אני לא מברר אותן"), הוא פלט את ההבל הגדול של אותו היום. במבט לאחור, אמר אשכנזי, אילו כעת היה המסמך מתגלגל לידיו, הוא לא היה מחזיק בו במשך חודשיים (ומראה אותו לראש הלשכה ומספר אלופים מעוניינים, שכח להוסיף), אלא פשוט היה גורס אותו. זה המקום לדפוק את הראש במגן המצועצע הקרוב: הלקח של אשכנזי מהפרשה שבה היה מסובך עד צוואר הוא שבפעם הבאה, במקום לפנות לפצ"ר – לשכת אשכנזי, כזכור, שיקרה בתחילת הבלגאן וטענה שעשתה זאת – הוא יעשה את הדבר הנכון וישמיד ראיות. התקשורת הישראלית דיווחה על ההצהרה יוצאת הדופן מבלי לעשות את הדבר הנדרש: להירתע לאחור, ולשאול "רגע, באמת אמרת את מה ששמעתי אותך אומר?"

אתמול, הלך אשכנזי עוד צעד קדימה בקמפיין שלו, ותקף את הממשלה. בנימין נתניהו – מלך אביון, דובר ועובר, דומה לעיוור – יצא לעוד סיבוב של ספין, והודיע שהוא פותר את הבעיה המציקה של תלמידי הישיבות בכך שבעוד חמש שנים תתחיל הממשלה להפסיק להעביר קצבאות לאברכים ובשלב כלשהו (החלק ×”×–×” של התכנית לא ×”×’×™×¢ להצבעה אתמול), גם תפטור אותם משירות צבאי. איפה הספין פה? בכך שנתניהו לא פתר את הנושא בחקיקה. ×–×” ×”×™×” שובר את הקואליציה שלו. הוא הסתפק בהחלטת ממשלה, החלטה שכל ממשלה אחרת יכולה לשנות בהצבעה פשוטה. ויהיו כנראה שתי ממשלות בחמש השנים הקרובות. בהחלט אפשר לראות את ציפי לבני, שאת היחס שלה לבעיות דת ומדינה אפשר להגדיר כזגזוג, דוחה את יישום ההחלטה ב, × × ×™×—, חמש שנים – כלומר, עושה בדיוק מה שנתניהו עושה והופכת את הנושא לבעיה של מישהו אחר.

ההחלטה הזו של הממשלה, עד כמה שהיא הגיונית, מאד לא פופולרית בציבור, שחלק ניכר ממנו שואף נקם על כך שהוא עצמו נאלץ לשמש שלוש שנים כעובד כפיה ורוצה שהחרדים יסבלו לא פחות ממנו. אשכנזי רכב על גל הטינה הזה להחלטת ממשלת נתניהו – שהיא, כאמור, הצהרתית בעיקרה – והודיע שהוא מתנגד להצעת הממשלה: הוא חושב שצריך לשלב את החרדים בצבא.

עכשיו, כמובן שזכותו של אשכנזי לחשוב כך ולמעשה יהיה משונה אם הוא יחשוב אחרת, בהיותו הנציג הבכיר ביותר של צה"ל. זכותו להביע את העמדה הזו בפורומים פנימיים, כולל זה של הממשלה עצמה, וזכותו להתריע שאם הממשלה מקבלת החלטה שמחסלת את מודל צבא העם – כפי שבעליל עשתה – הוא לא ישלים עם זה וישאיר את הדרגות על שולחן ראש הממשלה חודשיים לפני הזמן.

מה שאסור לגנרל מכהן במדים הוא לתקוף את החלטות הממשלה לאחר שהתקבלו. הממשלה היא המפקד של אשכנזי, לא הוא המפקד שלה. זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי מנסה להעמיד את הממשלה במקומה; לפני כשנה וחצי הוא נכנס בנתניהו בישיבת הממשלה, אם כי אז הוא מיהר להתנצל. אז עוד היו לו, כנראה, אשליות על השנה החמישית הנכספת. עכשיו אין, והוא בוחן את מסלול ההמראה לקריירה הפוליטית. הסקרים כבר מבטיחים לו הצלחה פוליטית ניכרת. אמנם, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר גנרל פושט את מעיל הרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, המניות שלו צונחות מהר יותר מאשר הקריירה של יוצא תוכנית ריאליטי, כך שעל הסקרים לא כדאי לאשכנזי להסתמך, ויש גם חוק צינון – אבל נראה שאשכנזי מתכוון, כמו עמיתו הממורמר בדימוס בוגי יעלון, לבנות את הקריירה שלו על תקיפת הממשלה שלא רצתה בשירותיו, ושהוא מתחיל בזה כבר עכשיו.

ובדיוק כמו בוגי, זה מוכיח שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד פוליטי, משום שהוא לא מבין את מבחני היסוד של משטר דמוקרטי: אחד מהם הוא כפיפותו של הדרג הצבאי לדרג הפוליטי. בקדימה, שחושבים שאשכנזי יכול לעזור להם – לבני, על פי שורה של דיווחים, רוצה אותו כתחליף לרמטכ"ל בדימוס המעיק עוד יותר, שאול "חסר החוליות" מופז – ולצורך כך המפלגה עשויה, על פי כל מיני קולות שהיא משמיעה, לבטל את חוק הצינון. אם אכן זה יקרה, יהיה בכך נזק כפול: כניסה של אדם לא ראוי לפוליטיקה, תוך כדי שינוי כללי המשחק לצרכיו האישיים. מדינה מתוקנת איננה מתנהלת כך.

אבל, אחרי הכל, במדינה מתוקנת אשכנזי היה הולך הביתה אחרי שהסתבר שראש הלשכה שלו הדליף מסמך שמטרתו חיסול יריב במטכ"ל, או במקרה קיצוני אתמול, אחרי ההתקפה על הממשלה. ישראל תקבל את המנהיגים שהיא ראויה להם: אחרי הספינר נתניהו יבוא, בשלב כלשהו, הספינר אשכנזי, שלא הצליח להציג הישג של ממש אבל הצליח לעשות הרבה רעש על "שיקום הצבא", ושהיה מעורב עד צווארו – יותר מכל קודמיו עד אהוד ברק – בתככי לשכות, חלקם על גבול הפלילי.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה ×›×™ לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל ×–×” נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד ×”×™×” מנומס: ×—"×› דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, ×›×™ ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)