החברים של ג'ורג'

עכשיו באים?

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

מרצ פונה שמאלה? תמונה ממהפגנה במוצ"ש

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

עבד כי ימלוך

פעם, מזמן, מאיר שטרית נחשב להבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, דוגמא להצלחתם של מזרחיים בפוליטיקה. הוא נחשב לאדם שפוי, ובעל עמדות מתונות למחצה (למשל, בהצבעה על הסכמי אוסלו, הוא נמנע בעוד כל שאר סיעת הליכוד הצביעה נגד).

זה היה מזמן, בימים האחרונים עוסק שטרית בהטלת אימה על בלוגרים. אפשר לפתח כאן דיון על חולשתה של התקשורת החדשה – עיתון בעל גב לא היה ממהר להתקפל – אבל לא זה הנושא. גם לא החוק הביומטרי וטענותיו של שטרית בנושא (בהן טיפל היטב רחביה ברמן), אף שיש לי עמדה. הנושא הוא בריונות, בריונות ונהנתנות.

לשטרית יש עבר מפואר בבריונות, פיזית ומילולית. ב-2003 הוא התפאר, במהלך ראיון ב"הארץ", בתקיפתם של חסרי ישע: תלמידים שהיו נתונים למרותו כמורה. ב-2005, הוא הציע להחזיר ענישה גופנית בבתי הספר. זכורה לרע גם התגוללותו – כששימש כ"שר נוסף במשרד האוצר" – על פקידי הביטוח הלאומי שחשפו את טיעונים השקריים בדיון בכנסת. הוא התפרץ אז על סמנכ"לית המחקר והתכנון של הבט"ל, וצווח "את יודעת בכלל איך נראה מחשב?"

מטרתו של שטרית היתה "לחסוך כספים" על ידי סיפוח הביטוח הלאומי למשרד האוצר. שיטה נכונה יותר לחסכון כספים היתה יכולה להתחיל בביטול התפקיד המיותר לחלוטין של "שר נוסף", בזבוז מובהק של כספי ציבור שכל מטרתו היתה לעסות את האגו הפגוע של שטרית, לשעבר שר אוצר, ששרון לא הצליח למצוא לו תיק ראוי.

במהלך אותו דיון, הפריח שטרית שוב את האגדה על "מלכות סעד", ודרש שכל קשיש יתייצב פיזית כדי לקבל את הקצבה, כדי להוכיח שהוא חי. נזכיר שאין מדובר בסעד או בחסד: מדובר בכספים שהעובדים הפרישו כל ימיהם. אלה כספים שלהם – וניתן גם לשאול אם הם מגיעים את כל מה שמגיע להם – ולא של המדינה. הם מיועדים לרווחתם. זה איננו פרס והם אינם חייבים להוכיח שום דבר לאף אחד. גסות רוחו של שטרית הגיעה לשיאים חדשים באותו דיון: לשאלת ח"כ שאול יהלום, האם הוא ידרוש גם מקשישים נכים וחולים להתייצב פיזית לקבלת הקצבה, התיז שטרית ש"אז מה? הם ירוצו גם מהקבר".

פה אנחנו מגיעים לנהנתנות. כמו מורו ורבו, בנימין נתניהו, שייבב בשעתו שהפנסיה החודשית שלו היא רק אלף דולרים – שקר מוחלט – ואי אפשר לחיות מסכום כזה, תוך שהוא שוכח את המלחמה שניהל כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולר – כך שטרית התגולל בחוצפה על פקידים וקשי יום, בה בשעה שכלבו של השר התפרסם משום שהסתובב בחוצות עם סוודר של מעצב בגדים יוקרתי. כמו רבים אחרים במצבו, הנסיקה המהירה של שטרית גרמה לו לאמץ את הערכים של המעמד אליו שאף להשתייך – זה של האלפיון העליון – ולהגיע בכך לתיעוב ושנאה של אלו שמזלם לא שיחק להם כמוהו.

שטרית דחה בזעם את הטענה שהיה לו קשר כלשהו לאישור המכרז עם חברת OTI וטען שאיננו מכיר אותה כלל. אפשר להאמין לו ללא חשש: בשנות השמונים שימש שטרית כגזבר הסוכנות היהודית – הוא מתמחה בתפקידים מיותרים – ובמהלך התפקיד, השתמש בכרטיס האשראי של הסוכנות לרכישות פרטיות. הוא זוכה, לאחר שבית המשפט קיבל את הסברו, על פיו לא הצליח לעשות את ההבחנה שיודע כל שכיר לעשות: בין חשבון המעסיק ובין חשבונו הפרטי. אז אם בדבר כל כך פשוט הוא התבלבל ונכשל, איך אפשר לצפות שהוא ידע על מכרז ענק במשרד שלו?

שטרית סומך על זכרונו הקצר של הציבור. אבל חלק מאיתנו זוכרים דברים. מאגרים ביומטריים זוכרים עוד יותר. אולי על כן רצוי לו, למאיר שטרית, שהם לא יוקמו.

(יוסי גורביץ)