החברים של ג'ורג'

עמירה הס כתבה אתמול (ד') מאמר שמגן על זכות ההתנגדות של הפלסטינים, במיוחד על זכותם לתקוף באבנים את חמושי צה"ל. המאמר בעייתי בשורה של נקודות: הוא מדבר, במשפט הפתיחה שמאפיל על שאר הטקסט, על "זכות וחובה מוּלדוֹת" ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי מדובר במאמר ששומר על ערפול במקום שבו חובה להשתמש במילים ברורות.

ואחרי שיצאנו מעמדת העורך, שחבל שכזה שראוי לשמו לא עבר עליו ולא שלח אותו לכתיבה מחודשת, צריך לומר שבסופו של דבר הס אומרת דבר שאיננו נשמע בציבור הישראלי ובכל זאת חובה לומר אותו: שלפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, כולל להגנה עצמית אלימה, מפני האנשים שכובשים אותם.

הכיבוש מנוגד לחוק הבינלאומי, אבל לפני שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי, שאומר ששעבוד של קבוצה אחת על ידי אחרת, נישולה הבלתי פוסק, הם לא אנושיים. לא במקרה כל כובש או משעבד חייב, תוך זמן קצר, להגדיר את הקבוצה הכבושה או המשועבדת כלא אנושית: הם מסריחים (עזבו עכשיו את העובדה שאנחנו גונבים את המים שלהם), הם לא מפותחים מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמם (ולא משנה שבמשך עשרות שנים הפעלנו צנזורה כבדה ועצרנו את האינטלקטואלים שלהם), הם מתנהגים כמו חיות (אחרי ששללנו מהם יכולת לפעול כבני אדם), הם גונבים, הם משקרים, הם אלימים. בקיצור, מגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם, אין ברירה, ידינו כבולות, תראה באיזה חיות מדובר.

ואכן, הנכבשים בדרך כלל נורא לא נחמדים: half demon and half child קרא להם קיפלינג ב"משא האדם הלבן" שלו. הם לא מנהלים מלחמה כמו שצריך: הם לא מתייצבים כוח מול כוח. הם יורים מן המארב. הם מזנבים בחלשים. באופן כללי, הם לא מנהלים מלחמה כמו שג'נטלמן או מקצוען צבאי היה מנהל אותה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בסרט "הקרב על אלג'יר", שמתעד את מלחמת השחרור האלג'יראית כנגד הכובש הצרפתי – כובש ברברי לכל דבר, שניהל מלחמה מלוכלכת שהצרפתים עדיין לא מוכנים לדבר עליה, שאפילו כמה מקציניו הרגישים יותר לא יכלו שלא להשוותו לכובש הנאצי של צרפת, 15 שנים קודם לכן – שואל קצין צרפתי מורד אלג'יראי עצור למה הם עושים מעשי זוועה כמו הנחת מטעני חבלה במסעדות. התשובה של המורד חדה: תנו לנו את הטנקים שלכם, את חיל האוויר שלכם, ולא נניח פצצות במסעדות. הנכבש מנהל מלחמה "מלוכלכת" מהסיבה הפשוטה שנקודת ההתחלה שלו היא תבוסה צבאית טוטאלית: אין לו צבא סדיר להשתמש בו.

הנחת פצצה במסעדה, כמו גם ירי רקטה פרימיטיבית יותר מה-V2 שלא מסוגלת לדייק יותר מרדיוס של שני קילומטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית, היא פשע מלחמה. על כך אין ויכוח. הבעיה היא שכאשר הישראלים מתלוננים על פשעי המלחמה של הפלסטינים, הם מתעלמים בניחותא מהפשעים היומיומיים שהם וממשלתם מבצעים. גם בניית התנחלויות היא פשע מלחמה. גם הנחה לכנופיות חמושות שייבאת לשטח הכבוש לנהל מערכת טרור יומיומית כלפי האוכלוסיה הכבושה, מה שקורה אבל פשוט לא מדווח בתקשורת הישראלית, זה פשע מלחמה. גם עינויים של עצירים הם פשע מלחמה, וגם הם מתרחשים בתדירות מצמררת. ראויה לציון גם העובדה שמספר האזרחים שהורגת ישראל במלחמתה בפלסטינים גבוה משמעותית יותר – היסטורית, כנראה יחס של 10:1 – ממספר האזרחים שהרגו הפלסטינים. לנו יש תירוץ קבוע: לא התכוונו. זה תירוץ שאמור לעבוד פעם, פעמיים, שלוש. כשהוא הופך לשיטה, צריך להתייחס אליו כמה שהוא: תרגיל רטורי שמיועד להסוות את האגביות של הריגת אזרחים.

ישראלים רבים מיהרו לציין כמה מקרי ידוי אבנים שאירעו לאחרונה ושבהם נהרגו או נפצעו קשה אזרחים, ביניהם שני ילדים. אבנים הורגות, כן, אבל רימוני גז הורגים יותר. ועדיין, אף חייל צה"ל לא הועמד לדין בסעיף של נסיון לרצח לאחר ירי בכינון ישיר של רימוני גז – ירי כזה, יצוין, מנוגד לפקודות. יתר על כן, גם מתנחלים שמשליכים אבנים על פלסטינים, גם כאשר האבנים האלה מושלכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הארץ, לא מועמדים לדין בחשד לנסיון לרצח – אם הם מועמדים לדין בכלל. כאן המקום להזכיר שכל הלגיטימציה המשפטית לנוכחותם של כוחות צה"ל בשטחים הכבושים היא לצורך הגנה על האוכלוסיה הכבושה, לא זו שאסור היה לה להגיע אליהם מלכתחילה. במשימה הזו אין ספק שצה"ל לא עומד; ספק אם הוא מנסה לעמוד, או אם הוא בכלל מודע לה.

הציבור הישראלי הוא, ברובו המכריע, שותף מלא לכיבוש. ישראל נוקטת בשיטה של סיפוח זוחל כלפי הגדה המערבית, והשיטה הזו משפיעה על השיח הישראלי: הוא עובד. בהתחלה דיברו על חזרה לקווי 1967, אחר כך אלה היו קווי 1967 בלי "גושי ההתנחלויות", ועכשיו פוליטיקאים מרכזיים כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' מדברים גם על סיפוח אריאל בהסכם עתידי. מי שיסתכל על מפה ויראה איפה אריאל, יבין שאין מה לדבר על עצמאות פלסטינית אם אריאל נשארת בשליטה ישראלית. זה לא מקרה: זה כל הרציונל של קיומה של אריאל. לשם כך שרון בנה אותה.

הישראלים לא שוללים רק התנגדות פלסטינית אלימה: הם שוללים כל סוג של התנגדות. במשך שנים, ייללו ש"אין מנדלה פלסטיני", אבל ערב האינתיפאדה הראשונה גירשה ממשלת ישראל מהשטחים פעיל בכיר – לצערי שמו פרח מזכרוני – שניסה לארגן התנגדות לא אלימה. פעולות לא אלימות במובהק כמו שביתות כלליות, תליית דגלים, וכתיבת סיסמאות דוכאו באלימות קשה (אני עוד זוכר את שני הנערים העזתים שנורו על ידי אנשינו בזמן שכתבו סיסמאות; התירוץ היה שהם היו רעולי פנים). עצם כתיבתו של מנשר פוליטי די היה כדי להוביל למעצר. הפגנות מכל סוג עדיין אסורות בגדה המערבית, מתוקף החוק הצבאי. צה"ל והשב"כ מפעילים אלימות חריגה כנגד ההתנגדות העממית: ירי במספר גדול של פלסטינים, מעצרים מנהליים ומעצרים סתם של מארגני הפגנות, הוצאת הודאות בעינויים מקטינים. איך אמר את זה עמוס גלעד, הפשלונר הנצחי של מערכת הבטחון? We don't do Ghandi very well. הנסיון להביא לחרם בינלאומי על ישראל – פעולה בלתי אלימה במובהק – כונה כאן "טרור כלכלי" או "טרור תרבותי", והושמעו יבבות על כך שמדובר בעצם באנטישמיות. השלכת אבנים מכונה עכשיו על ידי דובר צה"ל "טרור עממי."

אבל בכל הדיבורים האלה על טרור, נשכח מונח אחד, שבשעתו דווקא ×”×™×” נפוץ: טרור של מדינה (state terrorism). אם טרור הוא הפעלת אלימות כדי להשיג מטרה פוליטית, הרי ×–×” מה שישראל עושה על בסיס יומי. הס התייחסה לכך בקצרה: "רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח." הטרור ×”×–×”, מבחינת הישראלים, סמוי מן העין. הפלסטינים דווקא חשים בו היטב.

נעמה כרמי כתבה שאי אפשר למצוא צידוק – משפטי, אני מניח – להתנגדות לכיבוש באופן אלים, ושעל כן התנגדות כזו מנוגדת לזכויות האדם. לטעמי יש כאן סוג מסוכן של פציפיזם: די שהכובש יהיה כזה שהפגנות או התנגדות לא אלימה לא ישפיעו עליו, והשעבוד ינציח את עצמו, פשוט משום שלא תהיה אפשרות אפקטיבית להתנגד לו. כלומר, ייווצר אבסורד שבו הקפדה על שמירה על זכויות האדם גוררת את שלילתם.

לפעמים, אם עם משועבד רוצה לזכות בחירויות הבסיסיות שמגיעות לו, הוא צריך להפעיל אלימות קטלנית כנגד המשעבד. אחרת, ארצות הברית לא היתה קמה, האירים מעולם לא היו משתחררים מעולם של הבריטים, איטליה עדיין היתה מושבה אוסטרית, יוגוסלביה לא היתה משתחררת מעולם של הנאצים אלא עם קריסת המשטר, אלג'יריה עדיין היתה נחשבת לחלק מצרפת, ויאטנם היתה קולוניה, ומותר להניח שגם מדינת ישראל לא היתה קמה. היאוש הבריטי מהשליטה בפלסטינה נבע מכך שהיא הצריכה כוחות גדולים לדכא את התושבים – הן הפלסטינים והן היהודים.

אני בספק אם אפשר בכלל לדבר על זכויות אדם בלי להכיר בכך שהן במידה רבה תולדה היסטורית של מאבק נגד דיכוי, לעתים קרובות דיכוי זר. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם – זו שמשרד החינוך הישראלי לא מוכן ללמד את תלמידיו, נזכיר שוב – היא תוצאה של מה שהיה כנראה הפרת זכויות האדם הגדולה בהיסטוריה, מלחמת העולם השניה. ההפרות האלה בוצעו ברובן על ידי כוחות כיבוש רצחניים שלא איפשרו התנגדות לא אלימה: התנגדות כזו נשענת על מעצורים מצד הכובש, והיכולת להביך אותו פומבית. רק שנים לאחר המלחמה למדנו על ההתנגדות הלא אלימה הראויה להערצה של מספר פרטים בודדים, ביניהם חברי מחתרת הוורד הלבן, ויש להניח שאם המלחמה היתה נגמרת אחרת לא היינו שומעים עליהם כלל. מהבחינה הזו, צריך לתהות אם ההתנגדות של יוהאן גאורג אלזר, שהיה קרוב מאד לחסל את היטלר בנובמבר 1939 בפיצוץ שהיה בלתי מבחין בעליל ואכן הביא למותם המבורך של שמונה נאצים, לא היתה לא רק יעילה יותר, אלא – בהתחשב בחוסר המעצורים של המשטר – גם מוסרית יותר. התנגדות לא אלימה לא מנעה מהמשטר לבצע פשעים (להוציא חריג אחד בולט – הפגנה של נשים "אריות" של יהודים כלואים מול מטה הגסטאפו, שהכניסה אותו להלם). התנגדות אלימה הצליחה בכך, לעתים.

אז כן, יש מלחמה בין הישראלים והפלסטינים. זו מלחמה בעצימות נמוכה, אבל מלחמה. ולמלחמה יש כללים. אני אישית מעדיף התנגדות לא אלימה, אבל אם ישראל מתעקשת לדכא אותה באלימות, תוך שהיא ממשיכה לנשל ולשעבד את הפלסטינים, אז היא מאבדת את הכוח המוסרי שבדרישה להתנגדות לא אלימה.

אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה. אני גם מסרב לראות בבני 17 שלקחו נשק לידיים ויצאו למה שצריכים היו לדעת שהיא משימה צבאית מסוכנת "ילדים" – בדיוק כפי שאני מסרב לראות בחיילי צה"ל ילדים. ואף שהיתה לי טרוניה כלפי החמושים הפלסטינים אילו היו מצליחים להרוג את החמוש הישראלי ואת חבריו, משום שבכך הם היו מכשירים פעולות תגמול ברבריות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית, ומנציחים שוב את הדימוי של הפלסטינים כאלימים (האלימות הישראלית הרי כה יומיומית עד שאין רואים אותה), הרי שאני בספק אם יש לי את הזכות להשמיע אותה. מי שנושא נשק ולובש מדים מתחייב בנפשו, אחרי הכל. חייל שלא רוצה להיות מטרה, מתבקש לא להתגייס. אזרחים – לא כולל חברי מיליציות שלא במדים, שפולשים לכפרים פלסטיניים או מתעללים באיכרים – צריכים להיות אסורים בפגיעה. במצב הנוכחי, נראה שנורמליזציה של הסכסוך היא מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו. מטבע הדברים, נורמליזציה כזו תצטרך להיות דו כיוונית: היא כוללת העמדה לדין של פושעי מלחמה משני הצדדים, יורי קסאמים כמו גם חיילים שיורים רימוני גז בכינון ישיר.

לחלופין, כמובן, אפשר לנסות להפסיק את הדיכוי של האוכלוסיה המתקוממת, ולהחזיר – כצעד בונה אמון – לפחות את המתנחלים לתחומי ישראל, כדי להראות בפועל שכוונתה של ישראל איננה לסיפוח. אפשר להשאיר את החמושים השראלים במקומם עד להסכם שלום עתידי. המספר הזעום של ישראלים שיסכימו לדון בכלל באפשרות הזו מעיד על כך שהם לא רוצים שלום; הם רוצים כניעה. כרגיל, הם רוצים מלחמה אבל לא מוכנים לשלם את מחירה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.

כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.

אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.

עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."

אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.

אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?

וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.

הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין ×”×–×” כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.

לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.

לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.

כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.

ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)

היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.

חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.

כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.

Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."

ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.

למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.

אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.

והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.

(יוסי גורביץ)

תאשים את צה"ל, חבוב: תא"ל יואב "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת" מרדכי, שסופר את הזמן עד לאזרחות ולג'וב הבא, מצא הבוקר (ב') לנכון להתגולל על בר רפאלי, מטרה מקובלת על אולטרה-לאומנים, וכתב בצדקנות למשרד החוץ שזה ממש לא נאה ולא יאה שרפאלי משתתפת בקמפיין hasbara של ישראל, שכן היא לא שירתה בצה"ל.

מרדכי כנראה לא קלט שיש משהו לא תקין בכך שקצין בצבא – כזה שאמור להיות תחת שליטה אזרחית – שולח מכתב נזיפה למשרד ממשלתי. משרד החוץ, כנראה בהשפעת העובדה שהוא כבר לא מנוהל על ידי אביגדור ליברמן, בעט בחזרה, כראוי.

אני לא מעוניין לצאת להגנת רפאלי, ולו משום העובדה שהיא עושה עבודה נהדרת בכוחות עצמה, אבל יש דבר שצריך להיאמר כאן: היחיד שאחראי לכך שרפאלי לא שירתה בצה"ל הוא צה"ל. הוא שחרר אותה משירות. יש רק דרך חוקית אחת להשתחרר מצה"ל – לשכנע את הצבא שהוא צריך לשחרר אותך – ואף אחד לא טוען שרפאלי עריקה. אם מרדכי רוצה לטעון שהיא הונתה את רשויות הצבא, אז שיעשה את זה בגלוי, שיתכונן למשפט דיבה – ושיתכונן להסביר למה הארגון שלו לא עשה כלום בנידון עד עכשיו.

מותר לחשוד שמרדכי, כאמור, חושב פחות על הג'וב שלו ויותר על הג'וב הבא, באיזו מפלגת מרכז קיצוני, וקבלות על כך שתקפת את אויבת האספסוף תמיד מועילות בקריירה השניה.

קיצוניות: ג'ון בראון, שהתחקה אחרי הבהמות שחגגו את מותם של הפלסטינים בתאונת הדרכים בירדן בסוף השבוע, התמקד באחד היותר בוטים שבהם, חן שפטיבן. הלז מתאר את עצמו כ"מי שגאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל ואני גאה בהיותי יהודי!", ולדבריו הוא חייל בגדוד 51 של גולני. הוא גם משמיע קריאות למות ערבים (בין השאר, "אין יותר טוב מערבי שמת!"), והיה רוצה לראות כאן משטר נוסח אסד. בכך, כמובן, הוא חושף את ערוות הימין היהודיסטי ששולח אותנו לסוריה.

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שגזען בוטה ומסוכן משרת – על פי עדותו, לפחות – ביחידה קרבית, שמגיעה דרך קבע למגע עם פלסטינים. פניתי לדובר צה"ל בשאלה, בהנחה ששפטיבן מייצג נכונה את עובדת שירותו בצה"ל (זה לא תמיד המצב), באילו צעדים הם מתכוונים לנקוט נגד שפטיבן, בהתחשב בכך שלחיילים אסור להביע דעות פוליטיות. הם אמורים לחזור אלי מחר, אבל היה רגע משונה בשיחה: שאלתי את החיילת שבצד השני האם הם מתכוונים להרחיק את שפטיבן משירות בשטחים. היא שאלה, בכל הרצינות, האם זה לא צעד קיצוני מדי. הסברתי לה שהוא קורא להריגת פלסטינים, שהוא חמוש, ושהגדה מאוכלסת, אפעס, בערבים. היא חזרה על עמדתה שמדובר במהלך קיצוני.

כנראה שקריאה להרג פלסטינים מצד חמוש צה"ל היא כבר מהלך שגרתי לגמרי.

עדכון: דובר צה”ל שלח את התגובה הבאה: “מדובר בהתנהגות פסולה של החייל אשר אינה מייצגת את צה"ל וערכיו.הנושא הועבר לידיעת מפקדיו עבור המשך בירור וטיפול והחייל זומן לשיחה עם מפקד הגדוד, בעקבותיה חזר בו ממעשיו והחליט מיוזמתו למחוק את אמירותיו מהרשת החברתית.”

שמור: לפני כשבועיים שלחתי מכתב למשרד התחבורה, במחאה על תכנית קווי האפרטהייד שהוא הפעיל לכמה עשרות שעות, עד שהבלגאן בתקשורת הזרה הוריד אותו מהעץ. בסוף השבוע הבחנתי במכתב שהגיע אלי מהמנהל האזרחי, מה שקצת הפתיע והדאיג אותי. כבר כמעט 22 שנים לא קיבלתי דואר מהמנהל האזרחי, ואלה היו השנים היפות בחיי. ובכן, קמ"ט תחבורה במנהל האזרחי בגדה המערבית החליט לענות לי על המכתב ששלחתי למשרד התחבורה. אריאלה זריהן, ראש ענף תחבורה ציבורית, כתבה לי – תחת הכותרת "הנדון: קווי אפרטהייד בישראל", ואם גרמתי למישהו בצה"ל לכתוב את הביטוי הזה, אני כבר רואה בכך הצלחה – את מכתב ה-hasbara הרגיל, זה שהם הוציאו גם לתקשורת.

לא ברור מה פתאום המנהל האזרחי, שעיסוקו בתושבי הגדה, טורח לכתוב לאזרח ישראלי. אין לו שום סמכויות כלפי ואני לא יכול לפנות אליו בתלונות. אני פניתי בתלונה למשרד התחבורה הישראלי, והייתי מצפה שהוא ולא איזה קצין יענה לי.

אבל מעבר לכך, היתה חלמאות נוספת. המכתב שנשלח אלי, שהכיל תוכן בלתי מסווג לחלוטין, נושא את הסיווג הצבאי "שמור." מאחר ואין לי אפשרות, בהתאם לכך, לפרסם את התוכן שלו, ומאחר וכמה שיחות טלפון למנהל האזרחי לא זכו לתשובה, אני מפרסם כאן את מה שמותר לפי לפרסם, במסגרת מדיניות "חלם תחילה" של צה"ל. למותר לציין שאין לי מושג מה לעשות עם המכתב, כי אין לי מגרסה או מבערה, ולזרוק אותו לזבל זה פשוט להזמין כתבה על כך שצה”ל לא שומר על המסמכים שלו כמו שצריך. במחשבה שניה, רגע.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו מינימום מגעים עם גורמים צבאיים.

(יוסי גורביץ)

הביטו בתמונה הזו.

מצד אחד, יש לנו את תשובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשאלה "עד לאיזו קרבה מותר לפלסטינים לעבוד סמוך לגדר סביב עזה?" התשובה שלו היא 100 מטרים. בצד שמאל, יש לנו את התשובה של דובר צה"ל: 300 מטרים. בעבר, התשובה היתה 500 מטרים.

מבלי להכנס לשאלה איזה נתח מהרצועה גוזלת ישראל לצרכי "בטחון" כשהיא אוסרת על התקרבות בטווח של חצי קילומטר מגדר מחנה המעצר הפתוח שהוא רצועת עזה, יש כאן שאלה מעניינת יותר: האם צה"ל עצמו יודע מה מותר ומה אסור?

חלק מהחמושים, אלה שעסוקים יותר במנהלה – כמו בשאלה המרתקת האם יהיה מותר לתושבי עזה לאכול שוקולד, או לרכוש צעצועים לילדיהם, או שלל הגבלות אחרות שזכורות לנו מתקופות אפלות (TM) – חושבים שלפלסטינים מותר להתקרב 200 מטרים נוספים לגדר. למרבה הצער, זה בדיוק הארגון שגם אחראי על הפרסומים.

הצד האחר, זה של החמושים שאשכרה מחזיקים נשק, חושב שהקרבה המותרת היא 300 מטרים בלבד, ואם אתה עובד אדמה שהולך בשריקה לחלקתו עם טוריה על הכתף ונכנס לתחום ההרג – נו, איך לא כתב את זה חנוך לוין? עובר פלאח בדרכו לחלקתו, ייחשב למחבל ערבי חקלאי. הגופה לא תועבר למכון הפתולוגי אלא תשאר במקום וכל מי שינסה לחלץ אותה יסתכן גם הוא. אף אחד כבר לא טורח לדבר היום על ירית אזהרה באוויר.

בתגובה לשאלת גישה מה משמעות הפער בין המספרים, אמרו בדובר צה"ל ש"אם המתפ"ש פרסם את המספרים הללו, שהמתפ"ש יקח אחריות עליהם." כלומר, בצה"ל יש מחלוקת על רוחב אזור החיץ, המחלוקת היא בין שתי מחלקות שלא מתקשרות מי יודע מה ביניהן, ואת המחיר משלמים פלאחים עזתים.

והם משלמים. הקשיבו טוב למהדורות הבוקר. מדי פעם תשמעו דיווח על עזתי שנורה על ידי צה"ל ליד אזור החיץ. צה"ל תמיד טוען שמדובר במחבלים. הפלסטינים טוענים לעתים תכופות שמדובר בחקלאים. נזכיר שלחמאס אין בעיה להודות בכך שחמושים שלו נהרגים בעימותים עם החמושים של הצד השני, והגיע הזמן להתחיל לתהות כמה חיי אדם – כל אחד מהם עולם ומלואו – כלו כתוצאה מהמריבה הביורוקרטית הזו. בכל פעם שאתה חושב שהמציאות של הכיבוש לא יכולה להפתיע אותך, היא בועטת לך בראש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במשך שנים, התלוננו ישראלים שעוברים לרצועת עזה – קבוצה קטנה ומצומצמת, בעיקרה של ישראלים פלסטינים עם קשרי משפחה שם – כי כאשר הם עוברים לרצועה, הם מתבקשים להפקיד את הדרכונים שלהם במחסום ארז, לעתים מבלי שהם מקבלים את הדרכונים אחר כך. עמותת גישה (גילוי נאות: הח"מ מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה מספר פעמים למבוך הביורוקרטי של משרד הבטחון ולרשות האוכלוסין בנושא. הנוהל בלתי חוקי וגם תמוה. ישראלי שיוצא לצרפת לא נדרש להפקיד את דרכונו בנתב"ג, כידוע. המתפ"ש – הקיצור ההולם כל כך של מתאם הפעולות בשטחים – הודיע לה שאין לה מושג על מה היא מדברת ושהנוהל הוא באחריות רשות האוכלוסין. זו, בתגובה, אמרה שהיא בכלל לא מטפלת בנושא ושכל הנושא של כניסת ישראלים לעזה הוא בשליטת מערכת הבטחון.

כשנחשף השקר הקטן הזה, שלח מת"ק עזה מכתב שבו נטען שאמנם אין נוהל שמסמיך את כוחותינו המזוינים להחרים את דרכוניהם של ישראלים, אבל שרבים מן הישראלים שיוצאים לרצועה "מבקשים להפקיד את דרכוניהם מרצונם החופשי." וואלה.

הביטו במסמך שמופיע מתחת לפסקה זו. הוא מתעד את מעברה של א', אזרחית ישראלית-פלסטינית, לרצועת ×¢×–×” לפני כחודשיים. שימו לב למילים שנוספו אליו בכתב יד, בתחתית המסמך: "×”× "ל מבקשת להפקיד את דרכונה הישראלי למשמרת במעבר ארז. חתימתה…"

יש רק בעיה אחת. א' לא קוראת עברית מי יודע מה ולא הבינה על מה חתמה. היא ודאי לא כתבה את זה בעצמה. מעדותה עולה שהפקידה אמרה לה בפשטות "תני לי את הדרכון ותחתמי פה." אז זה מה שהיא עשתה. פניות "גישה" בנושא לאלוף איתן דנגוט, המתפ"ש, לא נענו עד כה.

אין מה לראות כאן, לכו הביתה. רק עוד ראיה לכך שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים היא עלה תאנה ותו לא מבחינת הממשלה הישראלית, ושאפשר לנהוג בהם כפי שלא היו מעיזים לנהוג באזרח ישראלי בן העם הנבחר. צרפו לזה את הסיפור על בדיקת הרקמות שהמדינה דורשת מאזרחית שמחזיקה בתעודת מעבר לרצועה שהונפקה על ידי המדינה, ותקבלו עוד נדבך מהסיפור. וכמובן, השקר האוטומטי של "אין נוהל כזה" הוא רק עוד ראיה לכך שמערכת הבטחון לא היתה מזהה את אמירת האמת גם אם היתה נתקלת בה במרתף חקירות חשוך.

(יוסי גורביץ)

מהומות קשות פרצו אתמול (ה') בגדה, סמוך למחנה המעצר עופר. דווח על עשרות פצועים בקרב הפלסטינים; התקשורת הישראלית התעלמה מכך ודיווחה על פציעתם של שלושה עיתונאים ישראלים. במקביל, הבוקר הודיע השב"ס כי שני שובתי רעב פונו לבית החולים בשל חשש למצבם. אתמול, בתרגיל המסורתי שימיו כימי "הזמן הצהוב", החליט בית המשפט כי שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנעצר אחרי עסקת שליט משום שיצא מכפרו ונכנס לשטחי הגדה, יישב בכלא שמונה חודשים – לגמרי במקרה, עוד שבועיים הוא כבר יגמור לרצות שמונה חודשי מאסר מנהלי.

בכלל לא בטוח שעיסאווי ישוחרר, עם זאת: ועדת שחרורים מפוקפקת עומדת לדון ב"מידע סודי" שהתקבל עליו, לפיו הוא "שב לפעילות אסורה" – ומבחינת בתי המשפט הצבאיים, פעילות פוליטית גם היא יכולה להיות פעילות אסורה. יצוין שעיסאווי נידון ל-26 שנות מאסר בשל חברות בארגון טרור, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי, אימונים צבאיים ומספר נסיונות לגרימת מוות; לשם השוואה, לאחרונה נידון יהודי ישראלי שהיה מעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתים שבהם התגוררו פליטים לארבעה חודשי עבודות שירות. צדק ישראלי בפעולה. יש לציין שההרשעה של החשוד באספקת בקבוקי התבערה בעייתית מאד; התביעה נאלצה להודות שבעצם אין לה ראיות. בית משפט נורמלי שהיה מתחשב גם בזכויות הנאשם היה דוחה את הסכם הטיעון וזורק את הפרקליטות מכל המדרגות. אבל, כרגיל, זה לא מה שקרה, והרף של ארבעה חודשי שירות על אספקת ציוד לוחמה ששימש לנסיון לרצח של משפחות פליטים התקבע כתקדים.

כלי התקשורת דיווחו בהרחבה יחסית על הצתת מספר מכוניות בכפר קוסרא אתמול (ה'). פעולות "תג מחיר", צריך להזכיר, כלל אינן ספונטניות; הן חלק מאסטרטגיה עליה החליטה הנהגת המתנחלים, אסטרטגיה שהיא גם מממנת. בימים האחרונים נרשמת עליה ניכרת במספר התקפות הטרור הללו מצד מתנחלים. אני לא יודע למה, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבהתנחלויות מודאגים מביקורו הקרוב של אובמה ומהלחץ המתחדש להקפיא את הבניה בהתנחלויות, ומבהירים לממשלה שאם היא אפילו תחשוב על זה, היא תדליק לה אינתיפאדה נוספת. מהבחינה הזו, צריך להודות, המתנחלים השתכללו: פעם הם היו מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. היום הם מאיימים לפגוע בפלסטינים כדי לשלוח אותם לדרך הטרור.

ייאמר לזכותם של הפלסטינים שהם למדו היטב את הלקח של האינתיפאדה השניה: פניה לאלימות רק תיתן למשת"פ הבכיר של המתנחלים, צה"ל, את ההזדמנות להפעיל כלפיהם אלימות קטלנית וחריגה. המאבק הלא-אלים, היומיומי והראוי להערצה של הפלסטינים מתחיל לשאת את פירותיו, ודאי אם "חמש מצלמות שבורות" אכן יזכה באוסקר. אז יהיה המאבק הלא-אלים הזה חלק מהדיון המיינסטרימי. ארגוני Hasbara ישראלים, שכנראה לא צפו בסרט, כבר מתחילים לצווח שמדובר בסרט "הסתה," אולי המילה הריקה ביותר במילון הפוליטי הישראלי.

אבל מאבק לא אלים מצריך המון משמעת עצמית. אני קורא הרבה תיקים של "יש דין" בימים האחרונים – הם משמשים כבסיס לבלוג שאני כותב עבורם – ומעשי העוול הם יומיומיים ובלתי פוסקים. אין יום שאין בו מעשה זוועה, אין כפר שלא נפגע מפוגרומצ'יקי הגבעות. צה"ל, שאמור להגן על הפלסטינים – אין למעשה שום בסיס חוקי אחר לנוכחותו בשטחים שנכבשו לפני יותר מ-40 שנים – הוא המשת"פ בהא הידיעה של הפגיעה בהם. המקרה של יאסוף הוא דוגמא מובהקת: תחילה מנע צה"ל מהתושבים גישה לאדמותיהם, אחר כך הקימו המתנחלים מאחז על האדמות – "תפוח מערב" – ובתגובה לכך, בנה צה"ל שער שמונע גישה מהפלסטינים לאזור, כלומר הפך לרשמית את ההפקעה הבלתי חוקית. מי שראה באיזו קלות ובאיזו מהירות פינו חמושי צה"ל את המאחז הפלסטיני בבאב אל שאמס ובבורין, צריך להבין שלא צה"ל ולא הממשלה מעוניינים בפינוי המאחזים היהודיים. צה"ל הוא שחקן מרכזי בסיפוח הזוחל שמנהלת ישראל בגדה מאז 1967. הוא והמתנחלים הם זרועות שונות של אותה המטרה ואותו הגוף.

בהתאם, הצבא מגן על המתנחלים כאשר הם יוצאים לפוגרומים. ללא ההגנה של צה"ל, הפוגרומים האלה היו נגמרים מהר מאד. המשטרה עושה את שלה וסוגרת את התיקים בנושא, כמעט ללא יוצא מן הכלל וכמעט ללא חקירה. כל זה, למותר לציין, לא מגיע לתקשורת הישראלית אלא כאשר יש פיגוע "אסטרטגי", כזה שיכול להפר את השקט, כמו הצתת מסגד, ורוב הישראלים כלל לא מודעים למה שהמתנחלים והצבא עושים בשמם.

נאמר זאת כך: אם אני הייתי פלסטיני שמתנחלים התעללו בכבשיו בעוד החמושים מכוונים אלי נשק ובחיוך מונעים ממני להגן עליהם, אני לא הייתי תומך במאבק לא אלים לאורך זמן. בשלב כלשהו, אני הייתי רוצה מאבק אלים מאד. הייתי מבין רציונלית שמאבק ×›×–×” יפגע בי פגיעה אנושה; שהוא ×™×”×™×” השגיאה החמורה ביותר שאני עשוי לעשות; שהוא יאפשר לחמושים להפעיל נגדי, נגד משפחתי וכלפי הקרובים לי כמות איומה של אלימות בלתי מבחינה; שבקנה המידה הצבוע של העולם האלימות שאני מפעיל תמיד פסולה והאלימות היומיומית של הכיבוש היא משהו שכולם כבר התרגלו אליו; ועדיין יום אחד, כשהיאוש יתגבר על הפחד, כששאריות התקווה יהיו זכרון רחוק, יבוא פיצוץ. והפיצוץ, כשיבוא, לא יבחין בין מתנחלים וסתם ישראלים, בין חמושים ובין לא-לוחמים. ×–×” הטבע האנושי, שחוקי המלחמה הם גדר רעועה – הכרחית מאד אך רעועה – כלפיו. אי אלימות עבדה בהודו, בקושי רב, אבל בהודו לא היו מתנחלים; ואפשר לומר בבטחון שישראל הרגה יותר מפגינים פלסטינים מאשר ההודים שנהרגו על ידי הבריטים בשלושים השנים שמאז טבח אמריצאר, אולי אפילו כולל אמריצאר.

כך שכאשר טרור המתנחלים מתגבר, וכאשר האסירים הפלסטיניים שובתים רעב – וצריך לזכור, כפי שאמר יפה דיסקין ב"שומרי הסף," שמבחינת הפלסטינים אנשי השב"כ גם הם טרוריסטים – וכאשר המרכז הפוליטי הישראלי מתחבר אל הימין המתנחל על סיסמת "אבו מאזן, אבו עלא ואבו אני לא יודע מי" שלו, שאף אחד לא יתפלא אם ממש בקרוב ייקרע השקט המתעתע, זה שמאפשר לישראלים לשכוח שהם כובשים, בקול נפץ עז.

רק אל תגידו "לא ידענו." המידע היה שם, נגיש לכל מי שרצה. בחרתם לא לדעת.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך שהגורם העיקרי לדה-לגיטימציה של צה"ל הוא החמושים עצמם, הנה עוד אחת. במדור "מדובר באירוע נקודתי שלא מקרין על ערכי צה"ל" של דובר צה"ל הוכרז מצב חירום.

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שתכנית בנט היא הונאה אחת גדולה, צה"ל סיפק בימים האחרונים שתי הוכחות חד משמעיות לכך. המקרה הראשון אירע בשבת, כשצה"ל פירק מאחז שבנו הפלסטינים סמוך לבורין שבשטח B. כזכור, הסכמי אוסלו חילקו את הגדה לשלושה חלקים: שטחי A, שנמצאים באחריות בטחונית ואזרחית של הפלסטינים, והם כוללים כרגע בעיקר את הערים הגדולות; שטחי B, שנמצאים באחריות בטחונית ישראלית אבל באחריות אזרחית פלסטינית; ושטחי C, שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה ושעליהם אמור היה לנסוב המשא ומתן.

המנהל האזרחי הודיע לצבא שאין לו כל סמכויות אכיפה על אזור בורין, משום שכאמור הוא נמצא בשטח B, אבל את הסמח"ט, סא"ל אוריה חצרוני, לא עניינו כל הדקויות האלה של חוק-שמוק. הוא רצה להרוס, והרס. יצוין שחצרוני הוא חובש כיפה, שכמג"ד גדוד "לביא" אף השתתף בטקס שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי של הענקת תפילין לחיילי הגדוד; התפילין הגיעו מהארגון המיסיונרי חב"ד (אני מודה לאורי פולגר על ההפניה האחרונה). יצוין עוד שבעבר, חיילים דתיים קרעו בגדים ושמו אפר על ראשם כשאולצו להסיר מאחזים יהודיים בשבת; מסתבר שאין להם שום בעיה כזו כשמדובר במאחז פלסטיני. פה מותר ואף רצוי לחלל שבת.

המקרה האחר אירע הלילה. חמושי צה"ל פשטו על שורה של ערים פלסטיניות, רובן בשטח A, ועצרו כ-25 פלסטינים, חלקם חברי פרלמנט. העצורים נחשבים לאנשי חמאס, אבל לכו תדעו אם הם לא נעצרו כדי להפעיל לחץ על איזה קרוב משפחה; אין סיבה לתת בחמושים אמון בנושא הזה. על כל פנים, מה שהאירוע הזה מבהיר הוא שלצה"ל לא ממש אכפת מה נמצא בשטחי A, או אם יש לרשות הפלסטינית סמכות כלשהי. הוא פשוט פועל. ואם זה לא מוצא חן בעיני הפלסטינים, הם יכולים להתפוצץ.

עכשיו, נהוג בשנים האחרונות לרדת על אבו מאזן ולומר שהוא מנהיג פלסטיני חלש. אני לא בטוח שאני קונה את זה. אבו מאזן ידע שאסור לו לתת לצה"ל הזדמנות להגיב באלימות, כי האלימות תהיה דיספרופורציונלית, ועל כן הוא נסוג מהמאבק המזוין. הוא רושם, בשנים האחרונות, הצלחה אחרי הצלחה: הכרה בעצרת האו"ם במדינה פלסטינית, ההחלטה של מועצת זכויות האדם שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. בפעם הראשונה, האופציה של סנקציות על ישראל מתחילה לקבל לגיטימיות בינלאומית.

ישראל התרגלה להפעיל את הכוח שלה באופן בלתי מרוסן. כשבנט ודומיו מדברים על סיפוח שטחי C – מעטים מוכנים עדיין לדבר על סיפוח הגדה כולה – וכשהם טוענים שלפלסטינים יש אוטונומיה ושהם צריכים להסתפק בה, צריך לזכור איך נראית ה"אוטונומיה" הזו: פרוצה לכל גחמה של סמח"ט או רכז שטח של השב"כ, מעטפת קלושה של סמי-לגיטימיות סביב המשך הכיבוש.

אז ×”× ×” התרומה הצנועה שלי לווידוא שסא"ל אוריה חצרוני לא יצא בשנים הקרובות לשופינג בלונדון, ועם קצת מזל, תוך כמה זמן יאשרו הפלסטינים את אמנת רומא ויתחילו להגיש תביעות על פשעי מלחמה כנגד קצינים ופקידים ישראלים. וכל פעולת התנחלות, או ×”×’× ×” על התנחלות, תתחיל לכרסם בפועל את הלגיטימציה לא רק של הכיבוש – זו אבדה מזמן – אלא של המדינה הציונית עצמה. כלומר, ההתנחלויות וצה"ל יגרמו למה שהתועמלנים שלנו מייללים כבר זמן רב שעושים השמאלנים.

במובנים מסוימים, זה קצת אירוני. הישראלים תמיד אהבו לתאר את עצמם בתור דוד הנלחם בגוליית, והנה התחלפו התפקידים. מי אמר שהפלסטינים לא למדו שום דבר מאיתנו?

הערה מנהלתית: היום פורסם הפוסט הראשון שלי בבלוג של "יש דין," שנמצא בשלבי עיצוב. ניתן לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)