החברים של ג'ורג'

בנימין נתניהו נאם אתמול (ד') בטכס יום הזכרון ליצחק רבין, וכמנהגו הודיע שהוא היורש הראוי שלו. מי שלא נחנק מבחילה, מי שזכר את נתניהו המסית של ימי אוסלו, יכול היה להזכר שאת אותו השטיק בדיוק עשה נתניהו גם לשרון: זמן קצר לאחר ששרון נכנס לתרדמת, מיהר נתניהו להצהיר בריש גלי שהוא היורש ואין בלתו של האיש שרק כמה חודשים קודם לכן עשה הכל כדי להשליך מהליכוד, ושאותו כינה "דיקטטור" (ההערה המפורסמת על "החיוך של הדיקטטור"). ולמה נתניהו הוא היורש הראוי של רבין? כי בעוד רבין דיבר על "כמעט מדינה" פלסטינית, נתניהו מוכן אפילו למדינה מפורזת.

או שלא. נתניהו נמצא בתפקידו כמעט שנתיים. המו"מ עם הפלסטינים לא התחיל בפועל, והוא מתעקש על זכותה של ישראל להמשיך ולבנות בשטחים הכבושים. הוא דורש מהפלסטינים שיכירו בישראל כ"מדינה יהודית" – ויכירו בכך במעמדם של הפלסטינים הישראלים כאזרחים סוג ב' – אבל לא מוכן להציג מפה המעידה מה יהיו גבולותיה של המדינה המפורזת שהוא מוכן להקים. הוא יודע שברגע שיציג מפה, יגיע קיצו הפוליטי: הימין יפרוש, והוא ימצא את עצמו תלוי בחסדיהם המפוקפקים של אהוד ברק וציפורה לבני. מטרתו של נתניהו, כמו בקדנציה הקודמת שלו, היא למשוך זמן, למזמז זמן, לשבור את הפלסטינים על ידי עקשנות. עם קצת מזל, הם יפנו לאלימות, וישראל הרי מתחננת לאלימות פלסטינית. היא תהיה תירוץ נהדר.

לרוע מזלו של נתניהו, הולכים ומתרבים הסימנים שהפלסטינים לא מתכוונים יותר לשחק את המשחק הזה, "שחוק את 22 האחוזים שנותרו מפלסטין". יותר ויותר נשמעים בכירים פלסטינים כשהם אומרים שבכוונתם לפנות למועצת הבטחון של האו"ם כדי שזו תכיר בעצמאותה של פלסטין בקווי 67'. סלאם פייאד כבר הצהיר שמבחינתו, הצהרה כזו תגיע בכל מקרה באוגוסט 2011; חנאן עשראווי, מהדוברות הרהוטות ביותר של הרשות, אמרה שהנושא נמצא בדיונים פנימיים באש"ף.

התוצאה היא שכאשר הנושא עולה על סדר היום, ישראל הרשמית – וגרורותיה בחו"ל – נכנסת לפאניקה. בכירים ישראלים הודו באוזני הניו יורק טיימס שלהערכתם רוב מדינות העולם יכירו במדינה הפלסטינית ושהמהלך הזה יפריע לישראל לגזול אדמות פלסטיניות (או, בלשון המדודה של הני"ט, " It would also pre-empt any efforts by Israel to keep some settlements and negotiate modified borders"). כחלק מהתגובה הפאניקרית, הודיעו הבכירים הישראלים שצעד כזה יהיה "מנוגד להסכמי אוסלו".

צחוקים אתכם. אריאל שרון הודיע ב-2002 ש"הסכם אוסלו מת". הוא היה אז, אם מישהו רוצה לזכור, ראש הממשלה. הוא ניהל אז מסע ארוך טווח להחרבת הרשות הפלסטינית שבמסגרתו הרס כל סממן שלטון פלסטיני ופלש ללא הרף לשטחים פלסטיניים. מעבר להצהרות של שרון, הסכמי אוסלו היו הסכם מסגרת לחמש שנים. תוקף ההסכם פג במאי 1999, ערב הבחירות שבהן בעטו הישראלים את בנימין נתניהו לתפקיד אזרח מודאג. כדי שלא לסייע לנתניהו להבחר, ערפאת הורה על שקט תעשייתי באותה תקופה, והיא חלפה בלי שמישהו – בכלל זה הטעות הגדולה ביותר של האלקטורט הישראלי אי פעם, אהוד ברק – ישים לב. ההסכמים האלה לא קיימים יותר אלא כעלה תאנה של המשטר הציוני (ולפני שמישהו יתלונן על הביטוי הזה, הוא יצטרך להסביר לי מדוע הוא לא מתאר נכון את ממשלת ליברמן-נתניהו).

בתגובה על הדברים שאמרה עשראווי לני"ט, הודיע ראש ה-ADL אייב פוקסמן, שבפרפרזה על דברי אולמרט הוא קריקטורה של ראש ארגון זכויות אדם, שצעד פלסטיני כזה יהיה חלק "ממסע הדה-לגיטימציה של ישראל". הפוך, אייב, הפוך: הכרזה על מדינה פלסטינית בגבולות 67', וקבלת סנקציה בינלאומית לכך, תהיה ויתור כל תביעה לשטחים בישראל גופא. הוא קרא "לסגור את כל דלתות היציאה" כדי "לאלץ את הפלסטינים לשאת ולתת". דימוי נאה, האין כן? אגב, שימו לב איך דרישה סבירה, מקובלת על העולם כולו – מדינה פלסטינית בגבולות 67' – הופכת תוך שניות לחלק מ"מסע הדה לגיטימציה של ישראל".

לא ברור אם האמריקנים יתמכו בהצהרה כזו מצד מועצת הבטחון של האו"ם. סביר שיופעל על הממשל לחץ כבד מצד, אה, כל מיני גופים שטוענים בתוקף שלומר שיש להם יכולת להפעיל לחץ כבד זו אנטישמיות, אבל בכלל לא בטוח איך יתגלגלו הדברים. מה שסביר הוא שאחרי שישראל הרשמית האכילה את ממשל אובמה מרורים, ישראל תצטרך לשלם מחיר כבד על וטו במועצת הבטחון. הווטו הזה לא יהיה אוטומטי.

נותרת האסיפה הכללית, זו שבה תעמוד ישראל בבעיה יחודית: זה אותו הגוף עצמו שהכריז, בתאריך שישראל הרשמית זוכרת ככ"ט בנובמבר, על הקמתן של שתי מדינות בפלסטינה: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודית קיימת כבר 62 שנים, ובולמת – במישרין ועקיפין – את הקמתה של השניה אותו משך זמן עצמו, וכובשת את אדמותיה מזה 43 שנים ויותר. כשתוצג ההכרעה כך באסיפה הכללית, יסתממו טענותיה של ישראל – אלא אם תרצה לחזור להצהרה הנושנה ההיא של אריאל שרון בדבר הצורך להתנער מההחלטה על קיומה, החלטה 181, ולשמוט סופית את הלגיטימיות של קיומה.

אחרי שני עשורים עלובים למדי, נראה שסוף סוף יש הנהגה פלסטינית ראויה. אסור להניח לישראל לחסל אותה. רצוי כי הפלסטינים, בטרם יבקשו רשמית את עצמאותם ואת נסיגת כל הכוחות הישראלים משטח מדינתם, יצהירו כי במידה וישראל תדחה את החלטת האו"ם, יתפרקו בזאת כל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים, והפלסטינים כולם יבקשו מיד אזרחות ישראלית. אולי כשתעמוד הבחירה הזו מול עיניהם של ישראלים, אפשר יהיה להציל את מה שנשאר מהחזון הקורס של שתי המדינות. ישראל כבר הוכיחה שאסור לסמוך עליה בנושא זה.

(יוסי גורביץ)

אחד המיתוסים המקובלים בקרב השמאל הישראלי עוסק במתינותה לכאורה של יהדות ארצות האיסלם (מונח מדויק הרבה יותר מאשר "יהדות ספרד", קהילה שלא קיימת כבר יותר מ-500 שנה, או "יהדות המזרח"; מי שיבדוק את מיקומה של מרוקו על המפה יופתע למצוא אותה ליד עמודי הראקלס, או בשמם המודרני יותר גיברלטר – קרי בחלק מערבי למדי של המפה). המתינות המיתולוגית הזו, שאמורה היתה לשמש הוכחה לכך שהיהדות האשכנזית היא סטיה ממשעול זהב כלשהו, התרסקה פעם אחר פעם אל סלעי המציאות, ושמאלנים מבולבלים ניסו ללא הצלחה את המיתוס עם העובדה שיהודי ארצות האיסלם הם אחת הקבוצות היותר קסנופוביות בישראל.

התשובה המקובלת היא שיש כאן (כרגיל) תודעה כוזבת: יהודי ארצות האיסלם היו יהודים מתונים, עד שהובאו לישראל, שם הסיתו אותם ציונים מרושעים כנגד האנשים שאיתם חיו בשלווה קודם לכן. מעבר לעובדה שההסבר הזה מסריח מגזענות אוריינטליסטית, הוא פשוט לא נכון היסטורית.

יהודים, כמו נוצרים, נחשבו בארצות האיסלם לד'ימי, כלומר קבוצת חסות שמעמדה החוקי הוא נחות. חלו עליהם שלל הגבלות, שאמנם לא הגיעו לרמת הקודיפיקציה או האכיפה שאליה הגיעו חוקים דומים באירופה – הנצרות והיהדות היו הרבה יותר מתוסבכות זו עם זו, קראו תגר זו על המיתוסים והסמלים של זו – אבל הבהירו להם באופן חד משמעי מי היו השולטים. היה גם המקרה המשונה של עלילת הדם בדמשק ב-1840, פחות או יותר המקרה היחיד של עלילת דם (שהיא בדיה מערבית מובהקת) בעולם המוסלמי. מסמכים בריטיים מהמאה ה-19 מעידים על כך שהשפלתם של יהודים ואלימות כלפיהם היו נפוצים ברחבי האימפריה העות'מנית. תור זהב זה לא היה.

אלמנט עוקצני במיוחד, שהיה מוכר היטב ליהודי אשכנז – שנאה דתית שמטרתה המרה או מוות – היה חסר, בדרך כלל, בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, יהדות ארצות האיסלם חסרה את השנאה חסרת המעצורים של יהודי אשכנז, שחלום ימות המשיח שלה התחיל בהשמדה המונית של הגויים. גם עוקצה של הליטורגיקה היהודית ניטל ממנה במקרים רבים: תפילת עלינו לשבח, איל ניגוח באירופה הנוצרית, לא היתה מסוכנת כל כך בארצות האיסלם. המוסלמים, אחרי הכל, נחשבו ל"מייחדים" והרמב"ם פסק שמותר להמיר, בעת שמד, את הדת לאיסלם (מה שאין כן בנצרות), וגם לא סגדו לאיקונות ופסלים.

שנאת הזרים שפיתחו יהודי ארצות האיסלם המושפלים היתה, על כן, אלימה פחות מזו שפיתחו יהדות ארצות הנצרות: חזון יום הדין איחל להם "רק" המרת דת ליהדות או שעבוד. ואל החזיון הזה בדיוק החזיר אותנו השבוע עובדיה יוסף.

הפוסק ה"ספרדי" החשוב ביותר בדורנו, אולי במאה השנים האחרונות, פסק שתפקידם של הלא יהודים הוא אחד: לשרת את היהודים. כלומר, להיות עבדיהם. כאן המקום להזכיר שארצות האיסלם איחרו לשחרר את עבדיהן, ושליהודים היתה זכות להחזיק עבדים, זכות שנוצלה. שעבודם של הלא-יהודים, אליבא דיוסף, יימשך גם עמוק לתוך ימות המשיח; אבל הוא קיים גם בימינו אלה. הוא לא נדחק לקץ הימים: לא יהודים, כפי שמסביר עובדיה, הכרחיים לקיומם של יהודים. מישהו, אחרי הכל, צריך לעבוד בשבת. מה שיפה בעובדיה יוסף הוא שהוא לא לוחש את התועבות האלה, הוא צועק אותן בגלוי, ועושה זאת כבר שנים.

זה מסביר נהדר מדוע הציבור של ש"ס הוא הציבור הגזעני ביותר בישראל, להוציא החרדים האשכנזים, ומדוע אלי ישי הוא השר הגזעני ביותר שנראה בממשלת ישראל מזה עשורים. היחס ללא יהודים הוא כאל עבדים: כשהכושי עושה את שלו, אחרי שהכניס את מה שהכניס לכיסיהם של מקורבי ש"ס, הכושי צריך ללכת. הוא איננו אדם חופשי, עם זכויות: הוא עבד, ועוד עבד כנעני, וככזה יש לאדונו זכות לעשות בו כרצונו. הדברים אמורים במיוחד באפריקנים, שעל פי המסורת היהודית הם כולם גזע עבדים. המדינות הנוצריות ביטלו את העבדות לאחר מאבק פנימי קשה; מדינות האיסלם אולצו לעשות זאת בשל לחץ חיצוני, אבל ההלכה המוסלמית מעולם לא שונתה; וההלכה היהודית מעולם לא ביטלה את העבדות.

עכשיו, כשסילקנו את מיתוס "המתינות המזרחית", התופעה המשונה הזו, שבה ש"ס עומדת בחזית שנאת העובדים הזרים, שבה אלי ישי הפך לנושא הדגל של גירוש, מסתדרת הרבה יותר טוב. הלא יהודים, כבר פסק עובדיה יוסף, צריכים לשרת את היהודים גם במותם, באמצעות תרומת אבריהם. גם הפער המוזר במיוחד, זה שבמסגרתו נציגי ש"ס הם כולם יוצאי ישיבות ליטאיות, עוטי חליפות ורסאצ'ה, והציבור שלהם חרדי הרבה פחות, מובן עכשיו הרבה יותר. בכירי ש"ס מקפידים להבהיר לציבור שלהם שמצבם אמנם בקרשים, אבל הם בני עם אדונים, שידו רמה על בני עם העבדים.

התחושה המשכרת הזו, של עליונות – וירטואלית ככל שתהיה – על אנשים אחרים כדבק בין אליטה ובין פשוטי עם מוכר לנו היטב. עניי מדינות הדרום בארה"ב יצאו בהמוניהם למלחמה למען בעלי העבדים, למרות שלרובם לא היו כלל עבדים. האפשרות שיום אחד הם יצליחו לרכוש עבד, להיות אדון של ממש, עמדה בפניהם. והיא הספיקה. הו, כמה שהיא הספיקה. וכאשר הכובשים מן הצפון ביטלו את העבדות והשוו את מעמדם של השחור ושל "הזבל הלבן", האחרונים מיהרו להלחם שוב את מלחמתה של האליטה הישנה, שרצתה לחזור למעמדה, ומילאו את שורות הקו קלוקס קלאן.

אז אלי ישי יכול להמשיך להיות חבר טוב של פקידים בכירים חשודים בפלילים, בניזרי יכול להמשיך לקבל שוחד, וכל בכירי ש"ס יכולים להמשיך לשלוח את ילדיהם לישיבות האשכנזיות שסגורות בפני ילדי מצביעיהם, והתמיכה בהם לא תרד. אחרי הכל, הם שומרים על הגחלת הנכונה: הם אומרים למצביעיהם, בגלוי ובסמוי, שיום אחד גם הם יוכלו להיות בעלי עבדים, לדחוק אחרים למעמד נמוך יותר.

וה"מתינות המזרחית"? היא תשאר אגדה לפתיים שמאלנים, שמחפשים אותה לשווא מזה שלושה עשורים.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נבהל מעצמו – מי היה מעלה זאת על הדעת? – והורה אמש (ב') לתקן את הצעת חוק הנאמנות, כך שהדרישה להשבע אמונים למדינה "יהודית ודמוקרטית" תחול גם על מתאזרחים יהודים, לא רק על לא יהודים. כנראה שאפילו הוא קלט שהגזענות הזו מוגזמת מדי, או, ליתר דיוק, פוגעת במאמצי ה-Hasbara של ישראל.

אחת הטענות הנפוצות נגד חוק הנאמנות היא שאין לו בעצם שום השפעה בשטח: מי שבאמת רוצה אזרחות יישבע שבועת שקר ממילא, ולציבור הערבי שכבר נדפק עד העצם על ידי הממשלה יש מספיק סיבות לתעב את המשטר הציוני גם בלי החוק הזה.

אבל המטרה של חוקי הנאמנות – שחוק שבועת הנאמנות הוא רק הראשון שבהם – היא לצמצם את מעמדם של האזרחים הלא יהודים בכל תחומי החיים. מי שלא קלט את זה עד עכשיו, צריך היה רק להסתכל בהצעת החוק האחרונה של גדעון עזרא (קדימה).

לח"כ עזרא עומדת זכות גדולה: כפי שציין אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), עד למינויו של עזרא האמינו הפלסטינים הישראלים כי בשב"כ עובדים חצאי-אלים. כשהם קלטו שאדם כמו עזרא, לא בדיוק הטוש החד בקלמר, הצליח להפוך לסגן ראש השב"כ, הרבה מהפחד התפוגג.

השטיק החדש של עזרא הוא הצעת חוק שקובעת שמדריכי תיירות בירושלים יהיו רק אזרחים ישראלים. ההצעה, מטבע הדברים, שוללת את רשיון העיסוק של מדריכי תיירים פלסטינים בירושלים, משום שבניגוד לטענות ה-Hasbara, הם אינם אזרחים אלא תושבים. הסיפוח החד צדדי של ירושלים לא העניק להם אזרחות. ישנם כ-300 מדריכי תיירים פלסטינים, שאם הצעת החוק של עזרא תעבור יאבדו את מטה לחמם.

ומדוע ינושלו תושבי מזרח ירושלים מעבודתם? כי הם לא נאמנים. בהסבר להצעת החוק נאמר כי "במדינת ישראל ישנם אתרים תיירותיים רבי-ערך. לא אחת ישנם חילוקי דעות באשר לאופן הצגתם של אותם אתרים מבחינה היסטורית, דתית, תרבותית ועוד. העיר ירושלים, על אתריה ההיסטוריים הרבים, מהווה דוגמה לאתר שקיימים לגביו חילוקי דעות כאמור. לחלק מתושבי מדינת ישראל, דוגמת תושבי מזרח ירושלים, ישנה פעמים רבות ?נאמנות כפולה', שכן הם מצביעים לרשות הפלסטינית: תושבים אלה מציגים לעתים עמדות אנטי-ישראליות בפני קבוצות תיירים אותן הם מדריכים. כדי להבטיח שתיירי חוץ ייחשפו לנקודת המבט הלאומית הישראלית, מוצע לקבוע כי סוכנויות נסיעות, וכל גוף המארגן סיורים לתיירי חוץ, ידאגו לכך שסיורים אלה ילוו על ידי מורה דרך שהוא אזרח ישראלי, אשר יש לו נאמנות מוסדית למדינת ישראל. הצורך בשמירה על האינטרס הלאומי של הצגת ישראל בדרך נאותה גובר על אינטרסים אחרים". כלומר, הצורך בכך שתיירים המגיעים לישראל יקבלו רק את הגרסה הרשמית, כפי שמקובל במדינות כמו צפון קוריאה, גובר על הצורך של תושבי מזרח ירושלים להתפרנס.

הצעת החוק הזו איננה חדשה, ומה שעומד מאחוריה – מאחורי המלל על נאמנות – הוא מלחמת קיום פשוטה בין אגודת מורי הדרך הישראלים ובין המדריכים הפלסטינים. לאגודת מורי הדרך הישראלים, כמסתבר, יש לא מעט יריבים: היא מחתה על השימוש במדריכים קתולים בעת ביקור האפיפיור בארץ, ואף איימה "לשבש את הביקור"; והיא מוחה גם נגד הפרוייקט המיליטריסטי הגדול ביותר בעולם לבני נוער, הידוע בישראל בכינויו "תגלית".

מסתבר שאפילו בלי החוק של עזרא – שחושש שמדריכים פלסטינים בהר הבית "משמיעים סיפורים על ישראל מפה ועד להודעה חדשה" – משרד התיירות (שמנוהל על ידי אחד הגמדים שהכניס ליברמן לכנסת, סטס מיסז'ניקוב) כבר מנהל הליכים כנגד מדריך תיירים פלסטיני שהעז, שומו שמיים, "לנקוט דעות חריפות כנגד מדינת ישראל בהציגו את נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים".

ועכשיו אגודת מורי הדרך מצאה את השיטה החדשה והבזויה לקדם את הצעת החוק שלה: לרכב על סוס "הנאמנות". אם פעם הצעת החוק הזו היתה מסוגלת לקדם את ישראל למדינת מעקב נוסח הגוש הסובייטי, שבה לכל תייר מוצמד "מלווה מוסמך", הרי שבמסגרת הגלישה במדרון החלקלק, חוקי הנאמנות יצרו קטגוריות של עבודות שבהן לפלסטינים יהיה אסור לעבוד, מחשש ל"נאמנותם". זה מתחיל במדריכי תיירים; אין שום סיבה להניח שזה ייעצר שם. אחרי הכל, במדינה יהודית, קרי – בהעדר משמעות אחרת למילה "יהודית" – כזו שבה היהודי הוא אדון, בהחלט הגיוני שתהיה לו גם זכות מועדפת לקבלת פרנסה. ומי שאומר אחרת יוקע, תוך זמן קצר, כאנטישמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היום התפרסם כי נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק, שלחה אתמול (א') מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ובו הודיעה לו כי היא מוכנה לשלם את הקנס בשל העסקת עובדת זרה שלא כחוק.

זה נחמד מצידה, אני מניח. זה גם נסיון כל כך בוטה לסגור תיבת פנדורה, שיש לקוות שווינשטיין לא יפול למלכודת הזו. הוא הודיע בשבוע שעבר שהוא סוגר את התיק בנושא, כי אי אפשר למצוא את העוזרת הנעלמת – עד שבאה כרמלה מנשה הנהדרת, מרחה ביצה על פרצופו והצליחה במקום שבו וינשטיין והשב"כ לא הצליחו.

שלום כתב על הטמטום שבו נהגו ברק ופריאל בנושא כל מה שאפשר לומר. אבל עכשיו העניינים הסתבכו: העובדת הזרה אמרה לכרמלה מנשה שאילו רצתה פריאל למצוא אותה, יכלה לעשות זאת בקלות. כי היה לה את מספר הטלפון שלה. לפי חלק מהטענות, פריאל מסרה לחוקרים שם לא נכון, והללו רדפו אחרי הרוח. אורלי וילנאי גם כתבה שהעוזרת קיבלה סכומים נאים מבני הזוג ברק, שנרמז שהם היו אמורים להיות דמי לא יחרץ.

זו הסיבה למכתב המבוהל של פריאל: אנחנו כבר לא מדברים על העסקה שלא כדין פלוס אי עמידה בתשלומי הביטוח הלאומי המגיעים לעובדת, אלא על העלמת ראיות ואולי גם שיבוש חקירה (לכאורה, כמובן, בשלב זה). אמנם, בארה"ב די היה בהעסקה של עובדת זרה שלא כחוק כדי לחסל את הקריירה של לפחות שרה אחת של קלינטון, אבל זה לא סוג הלקחים שאנחנו אוהבים ללמוד מארה"ב. שיבוש חקירה זו כבר אופרה אחרת לגמרי.

אז אולי הגיע הזמן לרכז את כל מה שאנחנו יודעים על ההתנהלות התמוהה של אהוד ברק ובת זוגו.

עמותות ברק: במהלך הבחירות לראשות הממשלה ב-1999, הקימו אנשיו של ברק שורה של עמותות קש, ששימשו – במסווה של פעילות אחרת – לקידום בחירתו של ברק. הוא עצמו, כמובן, טען שהוא לא יודע כלום וכמובן שהוא לא חתם על כלום. בפרשה היו מעורבים ויצמן שירי, הבהמה גסת הרוח שמלווה את ברק עד היום, וגיסו של ברק, דורון כהן. השר בוז'י הרצוג שמר על זכות השתיקה כשנחקר בפרשה. מן הראוי לציין כי חלק ניכר מן האשמה בפרשה שייך דווקא ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שקבע בפרשה דומה של עמותות שהקים נתניהו בבחירות 1996 כי קיימת "לאקונה" בחוק. זה אולי היה חוקי – או, ליתר דיוק, לא היה לא חוקי במפורש – אבל זה היה מסריח.

החנינה למארק ריץ': ביומו האחרון בתפקיד, חתם הנשיא האמריקני ביל קלינטון על חנינה לנוכל מארק ריץ', שמעבר לשלל מעשי הונאה גם שלח ידו במסחר אסור עם איראן בזמן שזו החזיקה בבני ערובה אמריקניים, ועם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. קלינטון נימק את החנינה, בין השאר, בלחץ שהפעיל עליו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק (סביר שגם העובדה שאשתו של ריץ' תרמה לקמפיין לסנאט של הילארי קלינטון לא הזיקה). מפלגת העבודה, בימיו של ברק, קיבלה תרומות גדולות מאשתו של מארק ריץ'. החנינה פגעה קשות בתדמיתו של קלינטון; ברק מעולם לא הסביר את מעורבותו בפרשה וסביר להניח שהרוב הציבור הישראלי בכלל לא שמע עליה. לקלינטון הסביר ברק את תמיכתו בחנינה ב"עניינים פיננסיים" כמו גם בכך שריץ' סייע למוסד. אילו עניינים פיננסיים? עד היום לא ברור. האם אכן סייע ריץ' למוסד, או שמדובר בכיסוי תחת מצד ברק? ואם אכן היה מדובר בסיוע למוסד, מדוע דיבר ברק על כך בשיחת טלפון בלתי מאובטחת, שאכן הגיע לידי חוקרים פדרליים? לברק הפתרונים.

ההתעשרות המהירה: כל ימיו, עד שנת 2001, היה אהוד ברק עובד ציבור. בדרך כלל עובד ציבור בכיר, אבל עובד ציבור. בין השנים 2001-2007, עת חזר למשרד הבטחון, הוא צבר הון עתק. לא ממש ברור איך. הוא לא ייצר מוצר חדש והוא לא בדיוק נחשב למומחה בעסקים. הוא העביר הרצאות ועסק בתחום האמורפי של "ייעוץ". הוא רכש את הדירה המפורסמת במגדלי אקירוב, שעבורה הוא רוצה 40 מיליוני שקלים, ולאחרונה הוא רכש עוד שתי דירות, במגדלי אסותא, תמורת כתשעה מיליוני שקלים. ברק נמנע בעקביות מלדבר על מקורות ההכנסה שלו: החברה שהקים, אהוד ברק בע"מ, גרפה כ-30 מיליוני שקלים בארבע וחצי השנים שבהן עבד בה (עוד נחזור אליה). רק ההוצאות על הדירות, כאמור, מגיעות לכ-49 מיליוני שקלים וברק, כידוע, לא שומר על אורח חיים צנוע במיוחד: הוא מסתובב, למשל, עם שעון יד ששוויו 80 אלף שקל. יש כאן, על פניו, פער של 20 מיליוני שקלים – פער שברק מתעקש לא להסביר. ברק, אגב, החזיק חשבון בנק באיי קיימן, מקלט מס ידוע. למה? אין חקירה רצינית בנושא.

טאורוס: לפני כשנתיים, נחשפה העובדה שנילי פריאל מפעילה חברה שהתמחותה היא שיווק השפעה ומכירת קשרים. מאחר וההנחה היא שאנשים לא ישלמו הון עתק כדי לקבל סיוע כזה מפריאל, ההנחה הסבירה היא שאהוד ברק מספסר בהשפעתו בעודו בתפקיד. עקב הסערה הציבורית, סגרה פריאל את החברה.

אורסקום/האצ'יסון: אז אילו שירותים, בעצם, יכול ברק להעמיד לרשות חברות? המקרה של אורסקום/האצ'נסון עשוי לספק הסבר. אורסקום היא חברת תקשורת מצרית, שמחזיקה אחוזים מחברת תקשורת סינית, האצ'יסון. זו, בתורה, מחזיקה החזיקה עד לפני כשנה ב-51% מפרטנר, שהיא חברת תקשורת ישראלית. על פי חוק, כדי שחברה זרה תחזיק ביותר מ-10% מחברת תקשורת ישראלית, יש צורך באישור מיוחד. בשנים 2005-2006, רצתה אורסקום לרכוש עוד אחוזים מהאצ'יסון, אבל כדי להגדיל את אחזקותיה בפרטנר היא היתה צריכה אישור. שירותי הבטחון שלנו, מטבע הדברים, לא אהבו את הרעיון שנתחים מפרנטר יעברו לחברה מצרית ואמרו לא.

כאן נכנס לתמונה ברק. הוא ניהל מסע שתדלנות כבד עבור אורסקום: הוא הטריד שוב ושוב את ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את שר התקשורת אטיאס ואת ראש השב"כ דיסקין. הפרשה התנהלה בתקופה שבה ברק כבר שב לחיים הפוליטיים והתמודד מול עמיר פרץ במפלגת העבודה.

כפי שחשף בן כספית, אחד הדירקטורים של אורסקום נדל"ן – חברת אחות של אורסקום תקשורת – הוא איש העסקים האמריקני ריצ'רד גרסון, שהוא ואחיו מארק תרמו בעבר 30 אלף שקל כל אחד למסע הבחירות של אהוד ברק. גרסון גם ×”×™×” אחד הלקוחות של טאורוס, ועל פי שמועות שברק מכחיש בתוקף, גם ×”×™×” בקשר עסקי ישיר עם ברק באמצעות חברת הגידור Blueridge ששייכת לגרסון. ברק טוען שגם לא ×”×™×” קשר עסקי בינו ובין אורסקום, כלומר שהוא הטריח את בכירי המערכת עבור החברה לחינם. המממ. אז, שוב, מה מסביר את הפער של ×”-20 מיליונים הללו?

חברת בת: על פי חוק, הפסיק אהוד ברק להיות פעיל בחברת אהוד ברק בע"מ עם כניסתו לתפקיד שר הבטחון, והעביר אותה לבנותיו. דא עקא, שהחברה המשיכה להיות פעילה וקיבלה, בתקופה שברק לא היה – רשמית, על כל פנים – פעיל בה סכום של 6.5 מיליוני שקלים, לא ממש ברור על מה. אז, שוב: אם ברק צבר את הון העתק שלו באמצעות הרצאות, ייעוץ וכנראה שתדלנות, מדוע ממשיכים סכומים גדולים של כסף להגיע לחברת אהוד ברק בע"מ גם כאשר הוא איננו עוסק בהרצאות וייעוץ? ברק, אגב, מסרב להסביר מי העביר כספים לחברה ועבור מה.

הנושא הועבר לבדיקת מבקר המדינה. ברק לא טרח להגיע לדיון בוועדת הכנסת שנערך בנושא. כפי שכבר שם לב אורן פרסיקו ב"עין השביעית", המעשים המיוחסים לברק דומים למדי לחקירות המתנהלות כנגד אביגדור ליברמן, שגם לו יש בת מוצלחת שגרפה מיליונים בגיל 21 בשל "ייעוץ"; ורצוי להזכיר גם את אותם מיליונים שקיבל גלעד שרון מדודי אפל עבור "חיפוש באינטרנט" בפרשת האי היווני.

משום מה, כל הפרשות האלה מעוררות הרבה פחות רעש כשמדובר באהוד ברק.

אולי פרשת פריאל האחרונה תהיה הקש שישבור את גב הגמל. אולי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משטרת ישראל זימנה שורה של פעילים פוליטיים באום אל פאחם בימים האחרונים. על מה שקרה אחר כך יש מחלוקת: הפעילים אומרים שהמשטרה ניסתה להרתיע אותם מלהשתתף בהפגנות נגד הפגנת הימין המתוכננת בעיר; השוטרים טוענים שמה פתאום, לא יעלה על הדעת, הם בסך הכל "ביקשו מהתושבים לנהוג באיפוק ולא באלימות".

אני מאמין לפעילים מאום אל פאחם. המשטרה בישראל מעולם לא ראתה את עצמה ככוח שמיועד לשרת את התושבים, אלא ככוח שמיועד לשרת את המשטר. מימי בן גוריון והלאה, נעשה במשטרה שימוש פוליטי בוטה. שיחות הפחדה כאלה נערכות לעיתים קרובות לפעילים שחורגים מהקו שהמשטר מרוצה ממנו, פעילי שמאל ופעילי ימין. לאזהרות האלה יש מטרה אחת: להפחיד אנשים ולהרתיע אותם מפעילות שעשויה להביך בכירים.

מקרה בולט בשנים האחרונות היה זה של משה מוסקל, שבנו רפנאל נהרג במלחמת לבנון השניה ושמינף את העובדה הזו כדי להפוך לאחד ממובילי המאבק נגד אהוד אולמרט. לא צריך היה להיות מחסידיו הגדולים של אולמרט, בהנחה שנותרו כאלה, כדי להרתע מהמחאה הכתומה עד למאד של מוסקל; ובכל זאת, המשטרה עשתה מעשה נבלה כששלחה שני קצינים לברר האם מוסקל "מתכוון לעשות בלגאן" בטקס בנוכחות אולמרט. גם אז לא היססה המשטרה להודות ש"לנוכח העובדה שהאירועים האחרונים לוו במחאה, ביקשנו לדעת האם יש כוונה לקיים שוב הפגנה".

זה לא עניינה של המשטרה. לא בביתו של מוסקל ולא מול פעילים פוליטיים באום אל פאחם. זכות ההפגנה היא בסיסית, וכל זמן שאתה לא מארגן 50 איש או יותר, אתה לא חייב להודיע למשטרה שום דבר.

מצבו של מוסקל, כיהודי חובש כיפה, עוד טוב: הוא שייך למעמד בכיר בעם האדונים. מצבם של הפעילים באום אל פאחם שונה משמעותית. בציבור היהודי יש תחושה – או, נכון יותר לומר, לבורגנות היהודית היתה תחושה – שהמשטרה נמצאת שם בשבילו, כדי להגן עליו. לציבור הפלסטיני-ישראלי מעולם לא היו אשליות כאלה: המשטרה היתה כלי דיכוי עיקרי מאז ימי המשטר הצבאי והלאה, ומעבר לתרגילים הרגילים – אכיפה של צווי עוול, אלימות בלתי הכרחית – היתה מעורבת עד צווארה בריגול פוליטי ובדיכוי המחאה במגזר הערבי; ד"ר הלל כהן תיעד זאת היטב ב"ערבים טובים" המומלץ מאד. כשפעיל פלסטיני מזומן לשיחה אצל הבחורים בכחול, יש לו יסוד סביר מאד להאמין שהמשטרה חוזרת כאן לתפקידה הישן, כסות לתפקידים שהשב"כ לא רוצה לבצע בגלוי.

מטשרת ישראל אמורה לשרת את הציבור. לא את המשטר. היא אמורה לספק שירות שווה לכל האזרחים. ואחרי שגמרנו לגחך, צריך להזכיר שוב שכאשר המשטרה לוקחת על עצמה תפקידים כאלה מול הציבור הפלסטיני, היא מערערת עוד יותר את האמון המעורער ממילא של הציבור הזה בה. אם היא לא מבצעת את חובתה האזרחית, לפחות תשתדל לבצע את חובתה הבטחונית ולא תדרדר את המצב עוד יותר.

(יוסי גורביץ)

כמדי שנה, החלה לאחרונה עונת הפוגרומים בגדה המערבית. הסיפור מוכר ומדכא: פלסטינים יוצאים למסוק את זיתיהם, ונתקלים תוך זמן קצר בעדת חוליגנים חובשי כיפות ורעולי פנים. במקרה טוב, זה נגמר בנזק לרכוש; במקרה הרע, בנזק לגוף.

המסיק, שהוא הכרחי לקיומה של החקלאות הפלסטינית, לווה תמיד באלימות מצד מתנחלים. צה"ל מצא את עצמו, בניגוד לרצונו, נאלץ לאבטח את הפלסטינים. המשימה היתה כל כך לא אהודה על צה"ל, שבשנת 2004 הוא הכריז שהמסיק יימשך רק יום אחד בכפרים מסוימים, ובכפרים אחרים – לשלושה ימים. הסיבה לכך היתה פציעת פלסטיני מירי של מתנחל.

המתנחלים מנצלים את המצב גם לגזל. אל דאגה: מדובר בגזל עם אישור הלכתי. מרדכי אליהו התיר למתנחלים לבזוז את רכושם של הפלסטינים ב-2002. כמובן שהוא לא הועמד לדין בשל ההסתה הזו לביצוע פשע; הוא היה יהודי, אחרי הכל.

לפני כעשרה ימים התלוננו פלסטינים על ביזה מצד מתנחלים, ותיעדו את המעשה. הם הזעיקו את כוחות צה"ל, אך הללו הגיעו בעצלתיים כעבור שעה, כאשר המתנחבלים כבר לא היו באזור. הביזה מתמקדת באזור "חוות גלעד", קן צרעות מבאיש אפילו מהמקובל.

אתמול (ו') הציתו מתנחבלי חוות גלעד מטעי זיתים של תושבי הכפרים פרעטא, ולאחר מכן טענו שהאדמות שהוצתו היו אדמותיהם-שלהם. צה"ל מיהר להודיע שמדובר ב"שטח פלסטיני שמעובד בקביעות על ידי מתנחלים". או, במילים אחרות, אדמה שהמתנחלים מ"חוות גלעד" גזלו.

שימו לב לטון אנשי האו"ם של צה"ל: הוא מודע לכך שמדובר בשטח גזול, שבוזזים עושים בו כרצונם למרות שהוא שייך לאנשים אחרים, ואין לו שום בעיה עם זה. עכשיו, נסו רק לתאר מה היה קורה במקרה הפוך: אם פלסטינים היו מנסים לגזול שדות של מתנחלים. צה"ל היה מתייצב במקום בכוחות גדולים, וכנראה מפיל בהם חללים. האנרכיסטים הדגימו את זה פעם בבילעין: הם הקימו במקום מאחז בלתי חוקי, ובניגוד לאלה של המתנחלים, שמחזיקים מעמד שנים, צה"ל פירק את זה שלהם בתוך שעות ובלי היסוס. "חוות גלעד", נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי ששורץ במקומו כבר שבע שנים.

המסיק מוכיח שוב, אם היה צורך בהוכחות נוספות, שצה"ל מפר את חובותיו ככוח כובש. הוא אמור להגן על כל האוכלוסיה שבשטח הכבוש. ההגנה שהוא מספק היא סלקטיבית. כלפי הפלסטינים הוא גוליית; כלפי המתנחלים, הוא לעיתים דוד, במקרים רבים לא פחות הוא שותף פעיל במעשי הגזל שלהם. הפורעים של "חוות גלעד" הרי לא היו שורדים זמן רב במקום אם לא היו חוסים תחת הגנתו של צה"ל. רק כך הם יכולים להרשות לעצמם לבזוז את כבשת הרש של שכניהם מבלי להסתכן מיד בנקמה.

מערכות החוק של ישראל כבר הוכיחה את אזלת ידה בטיפול בבעיה: חלק ניכר מפסקי הדין שלה אינם מקוימים על ידי הרשות המבצעת. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה, מימי בירעם ואיקרית, של צפצוף על בתי המשפט. מה שבג"צ טרם הפנים הוא שבשתיקתו מול הפרת פסקי הדין שלו – שתיקה שמתבטאת בכך שהוא לא עצר את שר הבטחון, את הרמטכ"ל ואת עלובי הפיקוד בשל בזיון בית הדין – הוא מערער את עצם מעמדה של מערכת המשפט הישראלית בעולם.

ובמידה רבה של צדק, יש לומר. ואם קציני צה"ל לא נרתעים משופטים ישראלים, הרי שמשופטים בינלאומיים הם דווקא נוטים לשקשק. אולי הפתרון הוא החלטה של בית המשפט העליון שהוא נסוג מהפסיקה הידועה של שמגר, שקבעה שלבג"צ יש סמכות על השטחים הכבושים, משום שבעליל אין לו יכולת יישום של פסיקתו שם. בעשור האחרון – הדוגמא הבולטת היא הפסיקה של בית המשפט הבינלאומי בנושא גדר ההפרדה – שימש בג"צ בעיקר כעלה התאנה של ישראל: תראו, יש לנו משפטנים שאמרו שזה דווקא לא כל כך נוראץ הגיע הזמן לחשוף את ערוותה של ישראל, ולהשאיר את הקצינים להתמודד לבד עם המשפטנים הבינלאומיים. במצב הנוכחי, הוא שותף לגזל הזיתים שמבצעים המתנחלים.

(יוסי גורביץ)

המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום נרחב בגליון שלו שפורסם הבוקר (ו') לגל האנטי דמוקרטי העכור העולה עלינו, אותו הוא הגדיר כפאשיזם. היוזמה הזו – שבמסגרתה לא רק מתייחסים לתופעות נקודתיות, או למי-הכניס-למי בפוליטיקה, אלא לתמונה שמנסה לחבר את הנקודות – בהחלט מבורכת, אבל נראה שהיו כמה נקודות שלא הובנו.

למשל, נטען שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שהפאשיזם שלה הוא דתי. זה לא מדויק. יוצרי הפאשיזם המקוריים – שמרנים צרפתים – ראו בדת הקתולית חלק בסיסי והכרחי מהזהות הצרפתית השורשית. הפשיסטים הספרדים גם הם שילבו את הקתוליות בלי שום בעיה למארג האידיאולוגי שלהם, והכנסיה – או, ליתר דיוק, פלג שמרני במיוחד שלה, אנשי אופוס דאי – היו גורם מרכזי בשלטון במדינה הפאשיסטית מאריכת הימים ביותר. המדינות הפאשיסטיות שהוקמו בקרואטיה ובסלובקיה היו אולי משטרי בובות, אבל אלו היו משטרי בובות פאשיסטו-קתוליים. בגרמניה הנאצית, כמה כנסיות פרוטסטנטיות הכריזו על עצמן כ"נוצריות-גרמניות", כלומר כמחזיקות בג'יבריש שניסה לרוקן את הנצרות מהפן היהודי שלה, תעלול מסובך במיוחד לפרוטסטנטים, וטענו שישוע היה ארי. המפלגה הנאצית נקרעה בין עידוד היוזמה המשונה הזו ובין דיכוי כל צורות הנצרות ומעבר לניאו-פגאניזם נקי; אבל גם ניאו-פגאניות היא דת. אי אפשר לומר שלנאציזם לא היה פן דתי; אנשי האס.אס. הרי חרתו את "אלוהים איתנו" על אבזם חגורותיהם, ואתאיזם היה עילה לגירוש מהשורות.

הבלבול נובע מכך שמולדת הפאשיזם כפי שאנו מכירים אותה, איטליה, אכן היתה נטולת כל סממן דתי. אבל דבר זה ניתן להסבר בקלות על ידי ההיסטוריה הייחודית של איטליה, שמלחמת השחרור שלה כללה מלחמה גם באפיפיור, שעדיין החזיק בשרידי מדינות האפיפיור – ביניהן רומא. הלאומיות האיטלקית – במידה מעניינת, כמו זו היהודית בראשיתה – נוצרה מתוך מלחמה בכנסיה; מטבע הדברים, היא היתה אנטי דתית.

מעבר לכך, יש מגוון סוגים של פאשיזם. הפאשיזם האיטלקי קידש את המדינה, אבל הגרמני – וישראל קרובה הרבה יותר לדגם הגרמני – קידש את הפולק, העם, לא את המדינה; הוא שאף לכך שהמפלגה, לכאורה יצוגו של הפולק, תירש בסופו של דבר את המדינה. כידוע, זה לא הסתייע. הפאשיזם האיטלקי דחק את מקומו של המלך; בצרפת וספרד היו יסודות מלוכניים חזקים בתנועות הפאשיסטיות.

הלאה. באופן מפתיע, אומרים לנו, אף שרוב הישראלים מתנגדים ל"מנהיג חזק", רוב המהגרים מחבר העמים (53%) דווקא רוצים כזה. זה לא צריך להפתיע כל כך: כולנו יודעים שהיטלר כונה רשמית "הפיהרר", המנהיג, אבל רק מעטים יודעים שסטאלין התהדר בכינוי דומה, ווז'ד (Vozhd). שלא במפתיע – הרוסים תמיד ליקקו את מגפי עריציהם, עד שהללו התגלו כחלשים מדי – רוסיה חווה גל של נוסטלגיה לסטאלין, האיש שהרג יותר רוסים אפילו מהיטלר. הרוסים שהגיעו לכאן לא השאירו את רוסיה מאחוריהם; הם הביאו אותה לישראל. ביל קלינטון אמר דברים דומים מאד לאחרונה; ישראל ביתנו נעמדה על רגליה האחוריות במחאה.

נתון נוסף שמבלבל את כותבי ידיעות הוא מה שנראה כמו סתירה במונחים: 80% מהנשאלים מזדהים כדמוקרטים, ורק 10% מזהים את עצמם כלאומנים (3% מהאוכלוסיה היא פשיסטית במוצהר). מצד שני, 36% (!) מהיהודים רוצים לשלול את זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, ו-58% מיהודי ישראל אומרים שיש להגביל את חופש הביטוי אם הוא "פוגע באינטרסים לא בטחוניים" של ישראל. יש להניח ששיעור התומכים בהשעיית חופש הביטוי מסיבות בטחוניות, התירוץ המקובל בישראל, גבוה משמעותית יותר. יצוין שאין לדעת כמה מן הנשאלים הישראלים תמכו בזכות הצבעה לפלסטינים מסיבות של Hasbara, כלומר היו שמחים מאד לשלול אותה אבל חוששים, עדיין, מהתגובה הבינלאומית להחלטה כזו.

אז מה קורה פה? קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. חלק ניכר מהציבור הישראלי הוא פולקיסטי, קרי מחזיק בזן הפאשיזם שגורס שהלאום שלו, שעובר בדם, עליון אינהרנטית על לאומים אחרים; שהכנסה של "דם זר" אליו תחליש אותו או תפגע בו בדרך אחרת (מה שגורר בהתאם חשש גדול מ"נישואי תערובת"); והוא שונא זרים, מוכן בהרף עין להשתכנע שהם שונאים אותו ורוצים בחורבנו. (כדוגמא מהירה, אוהדי כדורגל השמיעו קריאות "היטלר" כנגד שופט גרמני במשחק כדורגל שנערך לאחרונה – ואמנם שנו רבותינו שאין מביאים ראיה מן הכלבים השוטים, אבל גרמניה, פרדוקסלית, היא דווקא מדינה אהודה בישראל. הצוללות הללו היו בהחלט השקעה משתלמת מבחינת הרפובליקה הפדרלית).

אבל, מצד שני, הישראלי הממוצע יודע שפאשיזם ולאומנות הם דברים רעים. לימדו אותו את זה בלימודי השואה שלו: יש קשר בינה ובין עליית הפאשיזם, אז הוא לא רוצה להיות מקושר למשהו דומה. על כן הוא עושה מאמץ עילאי כדי להרחיק מתודעתו את העובדה שאם עדיין משמעות למילה האמורפית "פאשיזם", הוא כנראה עונה על ההגדרה. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט, למרות שאין דבר הרחוק ממנו מתפיסת הבסיס של דמוקרטיה – שותפות היסוד של כולם במדינה – והוא מחפש דרכים עוקפות אל הפולקיזם, ומילים שיסתירו את מהותו.

לא, הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיהודי שמתחתן עם לא יהודיה מבצע פשע. הוא לא פאשיסט, אבל לא מבין מה הבעיה להקים מדינה שמעדיפה יהודים ומפלה ערבים. הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיש יותר מדי חופש עיתונות. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא מוכן שהילדים שלו ילמדו עם בני עמים אחרים. הוא לא פאשיסט, אבל לא רואה שום בעיה עם גירושם של ילדים שנולדו כאן לרחם הלא נכונה. הם לא יהודים, אחרי הכל. הוא לא פאשיסט, אבל מבחינתו מי שלא שירת בצבא הוא חלאת המין האנושי, מישהו שצריך לשלול את זכויותיו. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא אומר "שמאל", הוא אומר "סמול", כי זו קבוצה לא לגיטימית של גברים הומואיים-נשיים וזונות של ערפאת, שבטוח דפקו אותו אם כי הוא לא בטוח איך. הוא לא פאשיסט, אבל אם מישהו ידליק סיגריה ביום כיפור, הוא עלול להתעצבן ולהרביץ לו, כי בכל זאת, צריך שיהיו גבולות.

הוא לא פאשיסט, הוא יהודי. והוא מתכסה בעובדה שהמילה הזו מעורפלת בערך כמו פאשיזם: הוא יכול לומר "יהודי" ולהתכוון לכך שהוא אדם שנברא בצלם בעוד אחרים לא, יודע בבטחה שאחרים, מיעוט קטן, ישתמשו ב"יהודי" כדי להשתמש ב"נושא תרבות מסוימת, שמחויבת לספקנות ולמלחמה באפליה". הטשטוש הזה מאפשר לו לומר לעצמו בבטחה שהוא לא פאשיסט.

הוא לא פאשיסט, הוא פולקיסט. אבל הוא לא יודע את ×–×” – הסבירו לו על פאשיזם, והוא ממש לא מעריץ את המדינה – והחוק בישראל ממילא מתיר גזענות, אם היא ממניעים דתיים, כך שאיש גם לא יאמר לו.

ובינתיים, הוא "מתחזק".

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם על המאמץ.

הערה מנהלתית ב': כפי שכמה קוראים חדי עין כבר שמו לב, "ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר (ו') את שמו של אבי יעקובוב כחייל שרקד עם הפלסטינית, והעניק קרדיט נאה לבלוג. זה, נזכיר, אזכור שני של הבלוג בעיתון של המדינה בתוך חצי שנה. שלום לקוראי "ידיעות אחרונות" שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום, ואזכור מהיר של כללי הכתיבה בבלוג: שם אמיתי או זהות קבועה, והמנעות מהתקפות אישיות, עלי או על קוראים אחרים. לפני שאתם מסתערים,או חוטפים התקף, צוי לקרוא את "פטריוט של מדינה לא קיימת" ואת "רק על עצמי", שאפשר למצוא למעלה.

(יוסי גורביץ)

הקשר של בנימין נתניהו עם המציאות רופף משהו. זה לא כל כך חדש. באחת האזכרות לרחבעם "הרצח הכפול" זאבי, התרפק נתניהו על הימים הטובים בהם שירת זאבי בממשלתו והעניק לו עצות מוצלחות לאחר ישיבות הממשלה; זאבי לא שירת בממשלתו מעולם.

מאוחר יותר, כשמצא את עצמו מחוץ לתפקיד רשמי אחרי שהתפטר מהממשלה ערב ההתנתקות, הוא פינטז שהציעו לו את תפקיד שר האוצר של איטליה. זו היתה פנטזיה מבישה למדי מצידו של סניור בניטו: פטריוטים גאים אינם שוקלים לערוק למדינה אחרת כדי לקבל בה משרה בכירה רק כי מצבם הפוליטי קשה, וודאי אינם מנפנפים בהחלטתם שלא לערוק לארץ האספרסו והאופנה בפני ההמון הישראלי המיוזע. הוא אמר שההחלטה שלו גרמה ל"מגינת ליבם של רבים", ואם זו לא פנטזיה, אני לא יודע מה כן.

כשניסה לבנות את עצמו כיורשו של שרון, הוא רקח את המשונה שבסיפורים, אותו מכר ליאיר לפיד בינואר 2006: כביכול נפגשו שרון, אהוד ברק ונתניהו עצמו בנגמ"ש של שרון במלחמת יום הכיפורים. אף אחד מהאנשים שהיו שם, בדק בן כספית כחודשיים לאחר מכן, לא זוכר אירוע כזה. הסיפור גם לא מסתדר עם הרישומים הצבאיים על המקומות שבהם היו ברק, נתניהו ושרון בזמן המלחמה. אבל ככה זה בפנטזיה. כשהילארי קלינטון יצאה בסיפור מופרך על ירי צלפים בעת ביקורה בבוסניה, הוא חיסל את סיכויי הנשיאות שלה; בתודעה הישראלית, ביקור הרפאים של נתניהו בנגמ"ש שקע כאבן שאין לה הופכין.

והיתה גם הפנטזיה ההיא, שכחבר כנסת שנהנה מפנסיה של ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר ושכחתי מה עוד, הוא נאלץ לחיות מאלף דולרים בלבד, דבר שלדבריו איננו ניתן לביצוע. נניח עכשיו לעובדה שהפנסיה גבוהה הרבה, הרבה יותר; נתמקד בעובדה ששנים מועטות קודם לכן נאבק נתניהו כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. והיתה הטענה ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים ספורים, כנראה ברגע שבו "שרה הכינה כמה פיצות".

הבוקר פרסמו העיתונים בקול תרועה את הפנטזיה החדשה של נתניהו: בנסיון עלוב במיוחד לדחוק את עצמו לתוך הדרמה הכלל עולמית סביב חילוץ הכורים בצ'ילה, טען נתניהו שהוא חזה את אסון המכרה. מה, לעזאזל? אם הוא ידע שהולך להיות אסון במכרה האומלל הזה, איזה סוג של בהמה חסרת לב מונעת את המידע מהאנשים שעומדים להפגע ממנו?

טוב, לא בדיוק. נתניהו לא חזה את האסון הספציפי הזה. הוא בסך הכל כתב בספר שיצא ב-1987 ש"אסון מכרה, למשל, עלול ללכוד רק כורים ספורים במעבה האדמה. אף על פי כן עלולה תשומת הלב של אומה שלמה להיות מרותקת לגורלם במשך זמן רב. אין זה רק בגלל נציגיה של התקשורת המגיעים למקום האסון ומדווחים על הדרמה המתרחשת. סיבת הדבר היא עמוקה יותר. בסתר לבו רואה כל אזרח את עצמו בדמיונו כאילו הוא עצמו נקלע לאותו מצב".

וואלה. הסטנדרטים לנבואה ירדו משמעותית בזמן האחרון, אני רואה. לרביב דרוקר יש נבואה מוצלחת לא פחות של נתניהו מאותו הספר עצמו. אני רוצה לחלוק עובדה מפעימה (אבל רק בפורום המצומצם הזה, כן?): המנחה של משחק תפקידים בו אני משתתף תיאר גם הוא קריסה של מכרה, ואין שום ספק שכאשר עשה זאת שוטט מוחו בספירות העליונות, והוא הביא לנו תיאור – משובש ומעוות, אכן, עקב ערפילי הנבואה המוכרים מימי הפיתיה והאד הרעיל ששאפה – של קריסת המכרה מצ'ילה. מפאת השמירה על פרטיותו של אותו מנחה, שיוצף בוודאי על ידי המוני פתאים צמאים לנבואה, שמו שמור במערכת.

ואחרי הסרקזם, אחרי הלעג המתבקש לבניטו נוסטרדמוס, גואה החשש: איזה סוג של יצור חסר בטחון, שחייב לתחוב את שמו לכל אירוע, המלכנו עלינו? איזה אדם שפל רוח לא יכול להניח לטרגדיה לחלוף, מבלי שינסה להטביע עליה את חותמו הנלעג? שימו לב לרצף: נתניהו והפנטזיה על שרון בנגמ"ש, ארבעה ימים לאחר קריסתו; נתניהו באזכרה לזאבי, מנסה נואשות להתחכך בזכרו של המת; נתניהו שמנסה לתפוס עמדה טובה ליד המצלמות בצ'ילה.

כן, אני יודע: המידע הגיע מהלשכה שלו, לא מנתניהו. אני מתקשה להשתכנע שיש מישהו בלשכת נתניהו שהיה יודע לפתוח את "הטרור" בעמוד הנכון, ולצטט דווקא את הפסקה החיוורת הזו, אלא אם המצטט הוא מי שכתב אותה.

מה שמפחיד כאן הוא שאלו התקריות שהגיעו לידיעת הציבור. מעניין מה מזדחל במוחו של נתניהו כאשר הזרקורים אינם מופנים אליו. מעניין? לא, בדיוק. מטריד.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ליברמן-נתניהו (אני חושב שאחרי הימים האחרונים כבר די ברור מי הבוס שם) אישרה שלשום (ב') את הצעת החוק הקובעת ×›×™ כל נסיגה ישראלית מהגולן או מירושלים המזרחית – שניהם שטחים כבושים שישראל סיפחה, ללא כל הכרה בינלאומית – תצטרך לקבל את אישורו של משאל עם. הצעות חוק שנהנות מתמיכת הממשלה זוכות בדרך כלל, מטבע הדברים, גם לאישור הכנסת.

אין להניח שחברי הכנסת הנוכחית, שמעוררת געגוע לכנסת הקודמת – כפי שוודאי נתגעגע לזו בעוד שלוש שנים –ישימו לב שבקבלת הצעת החוק הם מסרסים את מעמדו של הגוף אליו הם שייכים. החוק קובע כי רק אם 80 חברי כנסת יתמכו בנסיגה, לא יהיה צורך במשאל עם. ספק אם אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים הצבעות שנויות במחלוקת שבהן הושג רוב כזה. השלום עם ירדן והשלום עם מצרים עמדו בו. לא הרבה נושאים אחרים עברו את המבחן הזה.

וזה בסדר גמור. מי ששם לב למה שמתרחש בזירה הדיפלומטית בימים האחרונים, ודאי הבחין שנתניהו כבר לא מנסה להעמיד פנים שהוא עובד על הסכם עם פלסטינים; הוא בסך הכל מנסה לוודא שהאשמה בכשלון המשא ומתן תיפול עליהם. מכאן הדרישה החצופה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר ויתור עקרוני, תמורת… הקפאה חלקית בבניה בשטחים הכבושים במשך שלושה חודשים. הבוקר הנחיתו הפלסטינים מט סנדלרים: אם ישראל רוצה שנכיר בה כמדינה יהודית, גיחך יאסר עבד רבו, שתואיל בבקשה למסור לנו את המפה עם גבולותיה של המדינה הזו. אם ישראל מציעה מדינה פלסטינית בגבולות 67', אמר, נכיר בה גם כמדינה סינית.

עבד רבו משבש כעת את משחק השוטר הרע והשוטר הטוב שמנהלים ליברמן ונתניהו. קחו את המדינה היהודית שלכם ותחנקו איתה; תראו לנו את המפה. אלא שנתניהו, כמובן, לא יכול להראות מפה. כי כל נסיון כזה ממוטט את הממשלה שלו. הדרישה למשאל עם ממלכדת את נתניהו עוד יותר: אם הישראלים יצביעו נגד במשאל העם, ישראל תואשם – בצדק מוחלט – בסרבנות שלום. אם הם יצביעו בעד, תשמט הקרקע מתחת לכל טענה של הימין כנגד הנסיגה.

אבל יש נקודה נוספת, שבישראל האתנוקרטית כלל לא עולה לדיון. משאל עם איננו מתנהל, במקומות נורמליים, על ידי אנשים שאין להם קשר לדיון. כאשר גורלו של חבל ארץ עולה לדיון, תושביו – לא אנשים החיים מחוצה לו – הם שצריכים להכריע בגורלו. תושבי מזרח והגולן, לא הישראלים כולם, הם אלה שצריכים להכריע בגורלם של המקום בו הם גרים. התשובה של מזרח ירושלים צפויה למדי; בגולן הצליחה ההתנחלות יותר, והתוצאה מוטלת בספק.

אבל אם תנסה ישראל להביא לכך שתושבי כרכור וראשון לציון הם שיקבעו את גורלם של תושבי שייח' ג'ראח, תקום זעקה בינלאומית. בישראל, כמובן, אף אחד לא יבין על מה הרעש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, ואני רוצה להודות לתורמים עליהן. מאחר ומסתבר שחלק מהתורמים עדיין חוששים שאני מתכוון להשתמש בכספם כדי להרעיל את עצמי, הנני להצהיר שזו מטרת התרומות.

(יוסי גורביץ)

בית דין צבאי גזר אתמול (ב') 12 חודשי מאסר על עבדאללה אבו רחמה, אחד ממארגני ההפגנות בבילעין. הוא הורשע באוגוסט בסעיפים של "הסתה" ובהשתתפות בהפגנה בלתי חוקית. מאחר והוא נמצא במעצר כבר עשרה חודשים, הוא צפוי לשחרור בתוך חודשיים – אלא אם, כפי שמציין ynet, יופעל נגדו מעצר מנהלי.

המשפט האחרון הזה אומר כל מה שצריך לדעת על מערכת הכיבוש שבנתה ישראל בשטחים: גם אם בית המשפט יורה על שחרורך, תמיד יש אפשרות למערכת הבטחון לשים עליך יד. הסעיפים שבהם הורשע אבו רחמה מגוחכים: כפי שאפשר לראות מנייר העמדה של בצלם בנושא (זהירות: PDF), אין למעשה לפלסטינים אפשרות לארגן הפגנה חוקית, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי. הפקודה הצבאית הרלוונטית (צו 101) יוצאת מנקודת הנחה שלתושבי השטחים הכבושים אין זכות ביטוי, והיא מכילה סעיפים נהדרים נוסח הגדרת תהלוכה כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל", ו"אסיפה" מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה". חנוך לוין היה חוגג על נבלות משפטית כזו; הפלסטינים נאלצים לחיות תחתיה. "אסיפה" איננה בהכרח פומבית: גם כינוס בבית פרטי יכול להיחשב להפגנה.

אבו רחמה הואשם גם בשני סעיפים נוספים, ידוי אבנים ו"אחזקת אמצעי לחימה". הסעיף האחרון התייחס לרימוני גז שכבר נורו לעבר מפגינים, אותם אסף אבו רחמה כאמצעי הסברה. אפילו בית הדין הצבאי לא קנה את הלוקש העלוב הזה.

בבצלם מציינים שמאז הסכמי אוסל, נמנע הצבא משימוש בסעיפי ההפגנה והתהלוכה של צו 101, בעוד שהם שימשו אותו לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. אבל לאחרונה, שבו כוחות הבטחון לעשות בהם שימוש. אבו רחמה לא ×”×™×” המטרה הראשונה של סעיפי ההפגנה והתהלוכה; הצבא ניסה להפעיל אותם בתחילת 2009 כנגד אחמד חסן חליל עוואד, ממארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבודרוס. כמו אבו רחמה, עוואד ידוע כתומך בהתנגדות לא אלימה. כתב האישום כנגדו – שהוגש כאשר הוחזק במעצר מנהלי, מה שעשוי להעיד על רצון להדביק לו תיק כלשהו – קרס בשלב מוקדם, כאשר ×”×”×’× ×” ציינה שהתביעה לא מייחסת לו ארגון של הפגנה או תהלוכה במקום ובזמן ספציפי, כך שאי אפשר להתגונן מפני התביעה.

לא במקרה שבים הסעיפים האלה לככב בבתי דין צבאיים אחרי 15 שנים של העלאת אבק. הם מיועדים לדכא את ההתנגדות הלא אלימה לכיבוש הישראלי. התנגדות כזו מפחידה את הממסד הישראלי הרבה יותר מהתנגדות אלימה: ברגע שפלסטיני מרים אבן, לצה"ל ולמג"ב כבר יש תירוץ לירות בו. (כמובן שגם במקרה זה, האכיפה הכפולה בגדה מרימה את ראשה: מתנחלים מטילים אבנים לעיתים קרובות על פלסטינים ועל אנשי כוחות הבטחון, אבל נעשה להם נס משמיים, האבנים שהם מטילים אינן משום מה מסוכנות, ועל כן אין מפעילים נגדם "אמצעים". שכבר נאמר, יש אבנים עם לב אדם). הפעלת אלימות כנגד הפגנה לא אלימה, בעידן "האח הקטן" שבו כל פעולה מצולמת ומתועדת, גוררת עוד תבוסה בקרב הבלתי נגמר על תדמיתה של ישראל.

אז ישראל מנסה לסלק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה, משאירה את השטח נטול פעילים שירגיעו את הזעם, שיתעלו אותו לכיוונים שישלול מישראל תירוץ לאלימות. ישראל וצה"ל, משתוקקים לאלימות. בה הם יודעים לטפל. רק שנראה שהפעם גם גזר הדין פועל כנגד ישראל. משהו השתנה, התהפך. הבלוגר האמריקני המשפיע מת'יו איגלסיאס, שהיה בביקור בישראל בימים האחרונים, הגדיר את אבו רחמה כתשובה האפשרית ל"איפה הגנדי הפלסטיני". הוא אמר, בצדק, שמחאה כזו מצליחה רק אם העולם שם אליה לב: ונראה שהוא מתחיל להקשיב. מאסרו של אבו רחמה סוקר בלוס אנג'לס טיימס (ראוי לשים לב למרכאות הכפולות שבהן הוא משתמש לתיאור סעיפי האישום), ב-BBC, וב-CNN; ארגוני זכויות אדם, כמו גם הארכיבישוף דזמונד טוטו, קוראים לשחרורו.

אבו רחמה הורשע למרות שהשופטים נאלצו להודות, ולהתחשב בכך, שההפגנות שארגן באו בעקבות פסיקת בג"צ שתוואי הגדר בבילעין הוא בלתי חוקי, ושהצבא הרשה לעצמו להתעלם מפסיקת בג"צ. ואף על פי כן, זה אחד המצבים הנדירים שבהם הנאשם יכול להרשות לעצמו להישיר מבט, והשופטים – להשפיל את שלהם. בתי הדין הצבאיים מזכירים כעת, יותר מכל, את "משטר עצי התליה", כפי שכינה אותו מנחם בגין, של המנדט הבריטי בעת דמדומיו. למשטר הישראלי בשטחים אין עוד כל מראית עין של לגיטימיות – את הלגיטימיות עצמה הוא איבד מזמן – וישראלים צריכים לחשוש מכך, שעם הסחף של תרבות הכיבוש אל תוך ישראל ומסמוס הקו הירוק, על כל המשתמע מכך, סחיפת הלגיטימיות של המשטר הצבאי אל פח האשפה של ההיסטוריה תביא גם לקריסת שאריות הלגיטימיות של ישראל עצמה.

נער הייתי וגם זקנתי; ראיתי את ההפגנות נגד הכיבוש בשנת 1987, את הקמת הארגון "השנה ה-21". היתה אז תקווה שזו תהיה השנה האחרונה. חלפו 23 שנים מאז. הכיבוש עדיין איתנו. לקוות ששנת המאסר של אבו רחמה תהיה השנה האחרונה של הכיבוש, זו כנראה תקווה גדולה מדי; אבל יש סיבה לאופטימיות. יותר ויותר, העולם פשוט מתעלם מישראל, ויש כבר דיבורים בקרב הפלסטינים – עם תמיכה שקטה באירופה – על ויתור על המו"מ המיותר עם ישראל ופשוט להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות 67', לדרוש ולקבל את הסכמת האו"ם. בהתחשב בחוסר תום הלב של ממשלת ליברמן-נתניהו, כמו בעצם של כמעט כל ממשלה ישראלית, הגיעה שעתו של המהלך הזה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)