החברים של ג'ורג'

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)

האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'×” לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל ×”×–×”, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בצד החיובי: בעקבות פרשת גלנט, מתחילים לבחון כל מועמד צבאי לתפקיד בכיר בקפידה, וזה טוב. כך למדנו שראש הממשלה רוצה למנות לראשות המל"ל אדם – הגנרל בדימוס יעקב עמידרור – שסבור שאין מוסר מלחמה ושבחיילים פחדנים צריך לירות.

אם לדייק, עמידרור אמר שחייל שמסרב להסתער "במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית סוהר". אם למישהו היה ספק כלשהו, עמידרור – שמנגיד את הליברליות עם הנורמליות – הוא לא ליברל. אחר כך, כשראה שסר מעליו עונג המינוי, הוא מיהר לתקן את עצמו ולומר שהוא בעד העמדה לדין, לא רצח חיילים המומים בשדה הקרב. נו. אני נוטה להאמין לדברים שאמר כששוחח לפי תומו.

מעבר לדימוי האוטומטי שהעלה עמידרור אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים – של יחידות ×”× .ק.וו.ד. החמושות במקלעים שירו בגבם של חיילי הצבא האדום הנסים – יש כאן עניין נוסף. עמידרור הוא דוגמא מובהקת לדתיים הלאומיים ×”"ערכיים", שכל כך אוהבים (בעיקר הם עצמם) להעלות על נס. הוא כל כך ערכי, שאת החילונים הוא ×›×™× ×” פעם – בבוז – "גויים דוברי עברית".

הבעיה היא שהמילה הזו, "ערכים", מסמנת ערכים מסוג אחד בלבד, שמרני-דתי. לא במקרה ייבאו אותה השמרנים הישראלים מארה"ב, שם היא מזמן נחלתו של הימין. "פטריוטיות" היא ערך בישראל; "סובלנות", לא כל כך, "שוויון" ודאי שלא. אז הבה נסתכל על הערכים של עמידרור, הלפיד של מחנה החיילים חובשי הכיפה.

הרעיון שחייל צריך להרוג "כל מי שמפריע לו לביצוע המשימה" – התשובה של עמידרור לשאלה האם מדובר גם בילד בן חמש לא ברורה, כנראה לא במקרה – מציב את עמידרור לא רק בצד ההיסטורי של ג'ינג'יס חאן, סטאלין והיטלר, אלא גם במחנה של כותבי "תורת המלך" והרב ישראל רוזן, שקורא לאמץ "מוסר יהודי" (שהוא בעצם מוסר גרמני "קסנופובי, רגשני, אנארכי"). בקיצור, עמידרור – כמו ההוגים המובילים בציונות הדתית, שהם קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו – אימץ את מוסר הלחימה הנאצי, בשינוי קל: אם הנאצים האשימו את המוסר היהודי ברכרוכיות שהובילה ליצירת חוקי המלחמה, הרבנים דוחים בזעם את העלילה הנאצית ומטילים את האשמה, במידה רבה של צדק, על הנצרות. ראשיתו של ההומניזם האירופי בתפיסה – שלא היהודים ולא הנאצים היו מוכנים לקבל – שכל בני האדם שווים בפני האל, וזו תרומתה העיקרית, יש שיאמרו היחידה, של הנצרות למין האנושי.

אבל, רגע. לתנ"ך יש תפיסה אחרת לגמרי מזו של עמידרור באשר לפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו". כותבי התלמוד אינם משנים את ההלכה הזו; הרמב"ם מסייג אותה, ואומר שמי שנתקף פחד בעת המלחמה עצמה עובר ב"לא תעשה", ואף מאשים אותו בכך שהוא מסכן חיילים אחרים, אבל ספק גדול אם אפילו הוא היה מתיר את דמו של יהודי טוב שנתקף פחד, ומתיר לתקוע לו כדור בראש; הוא לא קובע עונש לחייל במצב כזה. ספק גדול יותר אם היה שופט אותו אחר כך.

אז מאיפה צץ פתאום צו המשמעת של הוורמאכט בפיו של היהודי הערכי עמידרור? הרי אין לחשוד בו שהוא לא מכיר את היחס של התנ"ך והתלמוד לאנשים שאינם ערוכים לקרב. מאיפה הנוקשות הרצחנית הזו, לירות בחייליך שלך? האם עמידרור באמת חושב שחיילים שהרגע ראו איך המפקד שלהם רוצח חייל שמסרב להסתער יהיו חיילים טובים יותר? שהם לא יחשבו, למשל, שהוא בודד והם רבים, ויש הרבה עופרת באוויר, ומי ידע? האם הוא חושב שחיילים ימשיכו להתגייס ליחידות קרביות, אם ידעו שיש סיכוי שאם בסערת הקרב המפקד שלהם חושב שהם מתמהמהים, הם יחטפו כדור בראש? מה יהיה המורל של חיילים שצריכים להסתכל לא רק קדימה, אל האויב, אלא גם אחורה, אל המפקד?

עמידרור יודע את כל זה. ברגע של יושר אישי, אם הוא עדיין מסוגל לו – הקצונה והשררה משחיתים נפשו של אדם, והוא היה קצין כל חייו – הוא כנראה גם יודה בכך. אבל הוא מעדיף להעלים עין מהסתירה הזו, החדה כל כך, בין ההלכה והמסורת היהודית שהוא מחויב להן ובין הפתרון שלו לבעיית חייל פחדן.

והסיבה לכך היא שמרגע שנשמת את אדי הרומנטיזציה הקסנופובית, הרגשנית, האנארכית של הנאציזם, אתה מחויב לה וקודם כל לה. במשוואה היודו-נאצית, החלק הנאצי יקבל משקל, החלק היהודי יזוז אחורה. ואם נלמד את זה מפרשת עמידרור, אז הוא את תרומתו לישראל כבר העלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הודה נרגשות לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש והסיוע לפדופילים, על כך שפטר את העם היהודי מאשמת רצח ישוע. קשה להאשים את נתניהו – מעטים מנהיגי העולם שמוכנים כיום לקבל ממנו מסר כלשהו, לבנדיקטוס לא יהיו הרבה ברירות – אבל זה מעלה שתי תהיות. ראשית, זו הפעם השניה שנתניהו עושה את זה, אחרי שהתרפס בפני קסטרו. עד כדי כך המצור מעיק עליו? ושנית, לא היה אף אחד בלשכת נתניהו שהלך לעשות שיעורי בית וגילה שבנדיקטוס בסך הכל חזר על עמדת הכנסיה במסמך הרשמי Nostra Aetate מ-1965? שהעיתונות הישראלית לא יודעת את זה, מילא, אבל לשכת ראש הממשלה?

הערה מנהלתית א': היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שלעולם לא ייאלץ להפנות את גבו ליעקב עמידרור.

הערה מנהלתית ב': כצעד של כניעה לאדוננו, מורנו ורבנו מארק צוקרברג, מופיע כעת בבלוג כפתור Like.

(יוסי גורביץ)