החברים של ג'ורג'

צפו בסרטון הזה.

הוא מתאר את מה שעובר על משפחה אחת מני רבות של פליטים שנפלו בידיהם של הבדואים בסיני, שמשתמשים בפליטים כבני ערובה. במקרים שבהם לבני הערובה אין קרובי משפחה שיכולים לשלם את הסכום הנדרש, לעתים קרובות הם נרצחים ואיבריהם נמכרים להשתלה. בינתיים, הם עוברים עינויים מחרידים. הנשים נאנסות. כל החטופים מורעבים.

זה לא חדש. זה קורה כבר שנים, פחות או יותר בשתיקה כללית. זה קורה מרחק יריקה מהגבול שלנו, באזור שנמצא בתיאום בטחוני הדוק בין ישראל ומצרים. משרד הבטחון, תוך הפרה אגבית של הסכמי השלום עם מצרים, התיר למצרים להכניס כוחות משוריינים לאזור שבו הם לא אמורים להיות. על הפליטים המעונים אף אחד לא אמר מילה.

עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי אחרי שמיעה של חצי מההקלטה הזו היה זעם מסמא, שרצה לראות את חיל האוויר עושה דרזדן קטנה ממחנות העינויים האלה – הפצצת דרזדן כפי שחווה אותה ויקטור קלמפרר: הפצצה משחררת (כתבתי על זה בשעתו מאמר בעייתי למדי).

זה היה רעיון ממש רע, מכמה סיבות. בתור התחלה, למרות שחלק מהקורבנות ודאי היו מנצלים את ההזדמנות כדי להמלט, חלק ניכר מהם היה נהרג. שנית, זה היה שם קץ מיידי להסכם השלום עם מצרים. אין מצב שמשטר מצרי כלשהו היה עובר לסדר היום על התקפה ישראלית מכוונת על אדמתו הריבונית– בצדק מוחלט, מבחינתו.

הבעיה נעוצה במילה "ריבונית." מחנות העינויים האלה פועלים בהסכמה בשתיקה של ממשלת מצרים. יש לה דברים דחופים יותר לעשות מאשר להתעסק עם השבטים הבדואים. בהתחשב בגזענות כלפי שחורים שטבועה בתרבות הערבית – המילה ל"שחור" היא "עבד", שריד למאות ארוכות של עבדות – ובהיסטוריה המפורסמת של רגישותה של מצרים לזכויות אדם, זה כנראה לא צריך להפתיע אף אחד. מותר גם לחשוד שחוסר העניין של מצרים במחנות העינויים נובע גם מקצת שוחד שמוזרם אליהם מכיוון הבדואים. כך או כך, מצרים אחראית למה שקורה בהם.

רק שזה לא פוטר את ישראל מאחריות. ×–×” קורה במרחק אפסי מהגבול שלה. היא מדינה שחרטה על דגלה את המושג "לעולם לא עוד." אפשר ×”×™×” לצפות ממנה שמאחר והפצצה, או פלישה קרקעית, יסבו נזק ניכר הרבה יותר מהתועלת – מלחמה שרק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת לאן היא יכולה להתפתח – שהיא תעשה משהו אחר בנידון. למשל, לחץ בינלאומי על מצרים. למשל, דרישה חוזרת ונשנית במליאת האו"ם לטיפול בבעיה הזו. למשל, להזכיר את העובדה שיש כוח בינלאומי בסיני, ושמה שקורה במחנות האלה מעמיד אותו במצב שמזכיר את אלה של כוחות האו"ם בסרברניצה וברואנדה. אפשר ×”×™×” לצפות, אילו ×”×™×” אכפת לישראל מגורלם של האנשים האלה, שהיא תשקיע בלחץ בינלאומי בנושא, אני לא יודע, עשרה אחוזים מהלחץ שהיא מפעילה בנושא איראן.

אלא שכמובן, האמת העגומה היא שלישראל אין שום עניין בהם. גרוע מכך, היא רואה בפליטים האלה סכנה לאומית. לאחרונה פורסם דו"ח נלעג למדי, שממליץ למדינת ישראל להתעלם מהאו"ם ולהתייחס לארגוני זכויות האדם כאל "מטרד אסטרטגי" (זה בסדר, משרד ראש הממשלה, באמצעות שלוחותיו ב"אם תרצו", כבר עושה את זה), ולעצור "חתרנים ומסיתים." המסמך פורסם זמן קצר לאחר שנודע שישראל העבירה, בניגוד לחוק ולהסכמים הבינלאומיים, כאלפיים פליטים סודאניים חזרה לסודאן, ואחרי שנודע שהיא מוליכה שולל פליטים אריתראים ומחתימה אותם על "הסכם חזרה מרצון", כשהברירה שלהם היא בין גירוש ובין שלוש שנות מאסר. זה, בתורו, קרה אחרי שישראל קיבלה תקנה מזעזעת, שאומרת שאפשר לעצור פליטים במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי לשלוש שנים אם מוגשת נגדם תלונה – גם אם מתברר מיד שלתלונה הזו אין בסיס וגם אם הפליט הוא זה שהתלונן.

קשה שלא להגיע למסקנה שהאינטרסים של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כפי שהם מובנים על ידי בנימין נתניהו ואלי ישי, דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של המענים הבדואים; קשה שלא להתרשם שמבחינתם, דווקא טוב שיש שם כמה חלאות המין האנושי, שמענים, אונסים ורוצחים, שמרעיבים ילדות בנות שמונה ומחזיקים אותן כבולות. הברברים האלה הם סוג של פתרון. הם מספקים לישראל הרתעה מסוימת כלפי עלובי החיים שמנסים להגיע אליה מהדיקטטורה הצבאית האריתראית – דיקטטורה צבאית שישראל היא בין המדינות שמקיימות אותה.

פעם ההגנה על המדינה היהודית – כלומר, על הפריבילגיות של מה שיהיה בקרוב המיעוט היהודי בתחום שליטתה של ישראל, וההגנה על תומת דמן של בנותיו – כללה החזקה תחת שלטון צבאי של מליוני פלסטינים. עכשיו היא כוללת הסכמה בשתיקה, תוך חילול זכר השואה שישראל מתיימרת לייצג, עם עינויין של ילדות בנות שמונה ועם רצח לשם קצירת איברים. בשתיקה? הלוואי שאתבדה, אבל אף אחד לא יופתע אם עוד כמה שנים ייפתחו פרוטוקולים שיראו שכמה אובר-חוכמים מאיזה ארגון שו-שו ישראלי היו במגעים עם השבטים הבדואים הללו ודירבנו אותם, במתנות נשק וכסף, לשמש כשומרי הגבול הלא רשמיים של ישראל, אלה שעושים את מה שלקוזאקים של אלי ישי אסור.

אור לגויים, כן?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל ×–×” בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את ×–×”. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"×’] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"×’] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"×’] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"×’] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא ×”×’×™×¢×” אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. ×–×” אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ×¢× ×” לגזען מהסוג המוכר – ×–×” של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים ×–×” עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע ×›×™ בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד ×–×”, נדרשו לרשויות על מנת להודות, ×›×™ הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר ×”× ×—×™×™×” איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו ×›×™ לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

איי פוקלנד יערכו בתחילת השנה הבאה משאל עם, שמטרתו לשאול שאלה פשוטה: מי צריך לשלוט באיים, על פי דעת תושביהם. התשובה הצפויה היא בריטניה, מי ששולטת באיים מאז שנת 1833 ומי שגם יישבה אותם. המטרה של משאל העם היא להודיע לממשלת ארגנטינה שהיא צריכה למצוא תרגיל אחר להסיח בו את דעת הקהל בארצה, כי הפוקלנדרים נשארים בריטים.

לאיי פוקלנד יש, פחות או יותר מאז המלחמה שם ב-1982, תפקיד מסוים ברטוריקה הפוליטית הישראלית. על פי התפיסה המקובלת של הימני המשכיל מספיק בשביל לשמוע עליהם בכלל, בריטניה שולטת באיים שנמצאים הרחק ממנה, שליטה שהיא בלתי לגיטימית משום שלמדינה סמוכה, ארגנטינה, יש תביעות על האיים. מכאן קלה הקפיצה ל"מי אתם שתטיפו לנו מוסר, גם אתם כובשים שטח של מדינות אחרות."

עובדות: ארגנטינה השתלטה על האיים ב-1820, כשהיא לוקחת אותם בכוח מספרד, מעצמה גוועת. היא מעולם לא יישבה את האיים ולכל היותר הציבה שם כמה קציני צבא. בריטניה כבשה את האיים בשנת 1833 – בפעם השניה, הפעם הראשונה היתה במאה ה-18 – ותוך זמן קצר, ב-1841, כבר יש שם די אוכלוסיה שתצריך מינוי של סגן-מושל מלכותי. מאז ועד 1982, רגלו של חייל ארגנטינאי לא דרכה על אדמת האיים.

עם התפרקות האימפריה הבריטית, החזקת האיים מול תביעותיה הבלתי פוסקות של ארגנטינה הפכה לבעיה, ועל כן הלכו תושבי האיים למשאל עם ב-1981. במשאל העם הזה – נקודה קריטית, שדוברי הימין מתעלמים ממנה בעקביות – הם הבהירו שברצונם להשאר בריטים.

שאלת איי פוקלנד מבהירה היטב את הפער בין התפיסה של הימני היהודי הממוצע (להגנתו ניתן לומר שהוא חניך מערכת החינוך הישראלית) ובין התפיסה של האדם המודרני הממוצע. הימני, כמו הלאומן הארגנטינאי, מדבר על "זכות היסטורית": פעם ישבנו בשטחים/באיים האלה, ועל כן יש לנו זכות עליהם. האדם המודרני, מאז המאה ה-18, מדבר לא על זכות היסטורית – חזרתה לדיון היא נסיגה רומנטית – אלא על רצון הנשלטים, שהוא המעניק לגיטימציה לשלטון. מה שחשוב הוא לא איזה נסיך בשנקל תקע איזה דגל על איזה תל בימי רישליה, אלא מה רוצים התושבים החיים במקום.

מהבחינה הזו, איי פוקלנד תמיד היו – וכל זמן שמשאל העם יאמר את מה שמצפים שיאמר, תמיד יהיו – בריטיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתושבים במקום רואים את עצמם ככאלה ומעדיפים שהממשלה שתייצג אותם תהיה זו שיושבת בלונדון. בדיוק בשל כך היתה בריטניה מחויבת להגן עליהם, גם בכוח צבאי; הם אזרחיה החיים במקום שנתון, על פי בחירתם, לריבונותה. אם הימנים היהודים רוצים להשתמש בפוקלנד כנקודת דיון פוליטית, אדרבא: שיערכו משאל עם בקרב תושבי הגדה המערבית ויבררו איזו ממשלה הם רוצים שתשלוט בהם.

זה, כמובן, לא יקרה, ומסיבות ברורות. היהודים הימנים יודעים היטב שלישראל אין שמץ של לגיטימציה בקרב הנכבשים בגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים לא לדבר על כך, כי ספק אם יש משהו שיפוצץ מהר יותר את בועת הכיבוש. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לדרוש: שהגדה המערבית תלך בדרכה של פוקלנד, ותעלה להצבעה שאלה לא מסובכת – מי צריך להיות הריבון בשטח, על פי דעת רוב התושבים?

יהיה מעניין לראות את המשטר הציוני מתחמק מהשאלה הזו.

ועוד דבר אחד: מבקר המדינה כתב היום דו"ח חריף על התנהלותם של ראש הממשלה ושר הבטחון בפרשת ההתקפה על המרמרה. אני עדיין סבור שזו הפניית האשמות למקום הלא נכון – ההשתלטות על הספינה היתה מבצע בסדר גודל של פלוגה, ואם הצבא לא מסוגל לנהל כזה, אז הבעיה היא לא בשרים – אבל תגובתו היהירה של נתניהו ראויה לציטוט: "במבחן התוצאה אזרחי ישראל נהנים מביטחון שלא היה כמותו מזה שנים רבות. הביטחון ממנו נהנים אזרחי ישראל הוא תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה. הדיונים הביטחוניים שמתקיימים בשלוש השנים האחרונות הם חסרי תקדים בהיקפם ובעומקם ויעידו על כך המשתתפים בהם." כלומר, פישלתי לגמרי בכל מה שקשור לאירוע הזה, אין סיכומים של הישיבות שבהן השתתפתי, אף אחד לא זוכר מה בדיוק אמרתי, הדברים שלי סותרים את מה שאמר הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים – אבל זה בסדר, אתם לא תזכרו שום דבר מכל זה.

מה שמטריד הוא שהוא כנראה צודק.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה מבוסס בחלקו על פוסט שפרסמתי אמש בעמוד של הבלוג בפייסבוק, שכרגע לא מוצג שם – אם כי אחרים אומרים שהם רואים אותו.)

הגעתי להפגנה של בן ארי בשכונת התקווה היום. הצטרפה אלי החברה שלי, גלינה. בן ארי הסית והסית והסית, בסגנון שקשה להחליט אם הוא יותר היטלראי או יותר שטרייכרי – מוטיבים של עשיית צרכים חזרו בדברים שלו ללא הרף – ובאיזשהו שלב גלינה התפוצצה וצעקה בתגובה משהו משלה. תוך דקות ספורות היא היתה מוקפת באספסוף זועם של כעשרים איש שקילל אותה, שהורכב בחלקו הניכר מנשים. מישהי שלפה תרסיס גז מדמיע, וקללות גזעניות ומיניות הוטחו בכיוון שלה ללא הרף. שוב ושוב איחלו לה שסודאנים יאנסו אותה, שאלו אותה אם היא שוכבת עם סודאנים. ילד בן 10-11 צרח עליה מטווח אפס שמה שהיא צריכה זה "זין של כושי." דיוויד שין צילם את כל העסק בווידאו, נראה מה יצא מזה.

מצדי, הייתי עסוק בעיקר בנסיונות לגרור אותה החוץ משם, ובהדיפת הידיים שנשלחו לכיוונה – היו המון מהם. היו גם יריקות. בשלב מסוים, כשבן ארי והקרקס הנודד שלו הלכו הלאה, הגיע שוטר לגלינה ולחש לה שהם מסתלקים משם וכדאי שגם היא תסתלק.

ניסינו לצאת, האספסוף צהל שעוצרים אותה, היו עוד יריקות וקללות. מישהי ניסתה לכוון בעיטה לראש של גלינה, מאחוריה, ואני בלמתי את הבעיטה בנהמה. היא חייכה. בדרך לתחנת הרכבת הותקפנו, פיזית ממש – מהלומות – על ידי איזה בריון, ואני, שניסיתי לעמוד בינו לבין גלינה אחרי שהוא הכניס לי איזו לאטמה בגב, החלטתי שאם הוא מנסה להוריד עלי עוד מכה, אני מכניס לו את החלק המתכתי של המצלמה ללסת ולוקח את הצ’אנסים שלי עם המשטרה.

זה לא קרה, הוא הסתלק, אנחנו המשכנו ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת, כשבכל כמה מטרים מישהו מקלל את גלינה. קבוצה של בני תשחורת צעירים המתינה לנו ליד התחנה, הרבה קללות מיניות, אחת מהן ניסתה להפיל את המצלמה של דיוויד. די ברחנו משם.
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג. גלינה חשבה שהיא תוכל להתווכח איתם, וניסתה, אבל אי אפשר להתווכח עם עשרים אנשים שצורחים עליך ללא הרף. בהתחלת ההפגנה, היתה איזו פסיכית שצרחה בכל פעם שעברו פליטים באזור "הנה הם, הנה הם, למה אתם נותנים להם ללכת."

זו הפעם הראשונה שראיתי המון מוסת וזועם מאז 1988, ואז הייתי צעיר וטיפש. זה מפחיד, מפחיד מאד. אין עם מי לדבר: אין מקום לטיעונים. הגזענות מפעפעת, והיא חוסמת כל דבר אחר. המפחיד ביותר היה שבעצם עשו לגלינה מה שהם טוענים שהפליטים עושים להם – ואף אחד, חוץ מאדם אחד, לא קם להגן עלינו. היינו בשוק התקווה, לעזאזל. מקום פומבי לגמרי, ואם מישהו רצה להגן עלינו, ואני רוצה להאמין שהיו כאלה, הוא פחד.

מאוחר יותר חשבתי שאיזה מזל שאף אחד מאיתנו לא נפל. זה היה יכול להיות אות להסתערות כללית, ואז אני לא יודע באיזה מצב היינו יוצאים משם. נאמר זאת כך, יונית: אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות.

[***]

ואחרי ההלם והפחד, כמה נסיונות להבין מה בעצם קרה שם. את הטענה שמהגרים אפריקאים הביאו עמם גל פשע לשכונת התקווה והטילו עליה טרור אפשר לפטור ב"כלבתא, במטותא." הסטטיסטיקה מוכיחה שוב ושוב שגל הפשע הזה קיים רק בדמיונם של הפוליטיקאים המלבים את השנאה, שבן ארי מנסה להתבלט ביניהם. ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף.

קודם כל קיימת המצוקה הכלכלית, שלא מאפשרת לאנשים ללמוד או למצוא את הדרך לצאת מהחיים האלה. מעליה קיימת הגזענות היהודית: התפיסה של עם נבחר מכל העמים – "כל יהודי הוא בן של מלך." יהודים גאים הם, במקרים רבים, אנשים שהדבר היחיד שהם יכולים להתגאות בו הוא יהדותם, שמבחינתם מצטמצמת באלמנטים שמצהירים על עליונותם. את המכה חטפתי אחרי שעניתי בשלילה על השאלה אם אני יהודי.

הנאומים של בן ארי, ושל אחרים, שלהבו את הקהל. בן ארי דיבר על סודאנים שמשתינים, לטענתו, על בתי כנסת, כלומר מחללים את קודשי היהדות במיוחד מבחינת אנשים שלא זוכרים איך נראה בית כנסת מבפנים. נואם אחר, לא קלטתי את שמו, צווח שהסודאנים לא מגיעים לכאן במקרה: זו מזימה שטנית של מדינות ערב שמטרתה להכניס גיס חמישי לישראל, שיקום לסייע להם במלחמה הבאה.

גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם. זו תיאוריית קונספירציה מועילה מאד: אתה לא אחראי לכשלונך, מישהו אחר אחראי לו. הגיע לך יותר, מגיע לך יותר, אבל כוחות אפלים מונעים ממך את מה שמגיע לך. יהודים, בונים חופשיים, קומוניסטים, צבאות נסתרים של מוסלמים, הקרן החדשה לישראל (שם שחזר שוב ושוב על ידי האספסוף.)

והשילוב של כל זה פוטנטי מאד. קל מאד – אפילו מיכאל בן ארי, שאיש מעולם לא טען שהוא הגבינה החדה במזווה, מצליח – לשכנע גזענים שזרים שנכנסים לשכונה שלהם באים לגזול את העבודות שלהם, לתפוס את מקומם ולנשל אותם ממה שבכל זאת היה הבית שלהם במשך עשרות שנים, לבעול את נשותיהם. זה קל, וזה קורה.

זה קורה כי ההסבר האמיתי מסובך יותר, והוא מצריך חשיבה כלכלית. בן ארי נאק אתמול שלא מדובר ב"שכבות מוחלשות", משום שיש להן מסורת עתיקה וחינוך מוצלח מבית. הביטוי "מוחלשות" מיועד להחליף את הביטוי "חלשות", כדי לציין את העובדה שהחולשה הזו איננה מקרית, איננה גזירת גורל, אלא תוצאה של פעולה אנושית – על מידת הכוונה שבה אפשר להתווכח, אבל זו פעולה אנושית. לא עיריית תל אביב ולא ממשלת ישראל מעולם לא השקיעו בשכונות העוני שלהן את המשאבים הנדרשים כדי לשפר אותן. פעם, מזמן, מנחם בגין הוביל את פרויקט שיקום שכונות, שלפני שהפך למחלבת כספים עבור אנשי הון-שלטון כמו דודי אפל היתה בו הבטחה גדולה.

לא במקרה מנסה בן ארי לגרום לתושבי השכונות להתנער מהביטוי "מוחלשות." הוא עשוי לגרום להם לחשוב מעל לרמת הדם והאדמה. את פרויקט שיקום השכונות החליף פרויקט אחר, פרויקט כיבוש הגדה המערבית, שכדי לשמר אותו היו ממשלות הימין מוכנות לשמן את החרדים. השבוע הודיעה הממשלה שהיא מתכוונת להעלות את המע"מ – המס הרגרסיבי ביותר, המס שפוגע במיוחד בעניים – ל-17%, ושהיא מתכוונת להטיל מע"מ גם על פירות וירקות, מהלך שנתניהו כבר נכשל בו. כלומר, החיים של תושבי שכונת התקווה הולכים להיות יקרים יותר. תוספת למשכורת הם לא יקבלו. במקביל, באותו היום, הועבר חוק שמאשר פטור ממס על תרומה ל"התיישבות." זהבה גלאון ציינה היום שביממה האחרונה אישרה הכנסת העברת 161 מיליונים למוסדות חרדיים, 1.7 מיליונים ללשכת האנס קצב – מה, לעזאזל? – אבל סירבה להעביר 4.2 מיליוני שקלים למניעת סגירת מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

זו המדיניות של ממשלת ישראל כבר 35 שנה, להוציא תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה: להקים מדינת רווחה, אבל בגדה. לממשלת ישראל הגדולה אין כסף לתקציבי רווחה בישראל הישנה, היא עסוקה כל כולה בקביעת עובדות בשטח שמעבר לקו הירוק. כדי לקבוע עובדות בשטח, צריך להביא כמה שיותר מתנחלים. המאגר האידיאולוגי, בסופו של דבר, מדולדל. צריך לפתות את האנשים לעבור לשם. רוצים מדינת רווחה? בבית אל יש.

ולכן הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" הצליחה כל כך, כשעוד דיברו על זה. ולכן בן ארי לא רוצה שהשכבות המוחלשות יבינו שהן מוחלשות. כי אם זה יקרה, אם אפשר יהיה לדבר מעבר לשכבות השנאה והגזענות, אפשר יהיה להסביר איזה תרגיל הונאה ענקי מתבצע כאן, איך מתבצעת מחדש חלוקה מחדש של הרכוש בישראל: קודם כל, כמובן, לוקחים האוליגרכים את חלקם – אבל אחר כך מגיע תורם של המתנחלים. מיכאל בן ארי, כמו המסיתים האחרים – ראש וראשון להם המסית הלאומי בנימין נתניהו, ומחרה ומחזיק אחריו אלי ישי – לא רוצה שהשיחה תפנה לשם. טוב לו כשהיא עוסקת בהטחה החוצה של המרמור והזעם.

ויש שם מרמור וזעם. בקהל נשמעו קריאות גנאי כלפי בנימין נתניהו ואשתו. בן ארי ניצל אותן היטב, וקרא לשרה נתניהו לאמץ פליטים בעצמה. לא בטוח מה מזה יחזיק עד הבחירות, ואם המצביעים בתקווה – אלה מהם שמצביעים – לא יחזרו לחיק הליכוד. בן ארי מהמר שהוא יוכל לקושש שם כמה וכמה קולות: הוא הקים לשכה פרלמנטרית בסמוך.

[***]

ואחרי הניתוח השכלתני, נשארות הקללות וההטרדות המיניות, האיחולים לאונס, הפנטזיות על מין תוך חילול כבוד הגזע. כל אלה מעידים על שנאה גדולה, לא רציונלית, למי שמעז לחשוב מחוץ לקופסת הדם היהודי, תוך טענות בלתי פוסקות שמדובר באנשים שמונעים מבצע כסף. היכולת שמישהו חושב אחרת ממך, שיש לו ערכים אחרים, כלל לא עולה על הדעת. התקפות אלימות, שאך במקרה לא הסתיימו ברצח, כנגד פליטים, כבר התרחשו; ילדי פליטים בתקווה כבר זקוקים לליווי בימים שבן ארי ואנשיו זוחלים אל מתחת לאבנים שלהם. אל תופתעו כאשר השנאה שמופנית כלפי שמאלנים (ובמיוחד שמאלניות) תהפוך גם היא לאלימות.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אמש (א') את הצעות החוק שמטרתן למנוע מימון מעמותות זכויות אדם. הדבר התבצע בתמיכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. השר בני בגין, שנזכר בעקרונות שהרבה לזנוח מאז שנכנס לממשלה האיומה הזו, הודיע על ערר – מה שאומר שהממשלה תצטרך לדון בנושא, והחקיקה לא תתקדם. בשבוע הקרוב, על כל פנים.

על סדר היום עומדות שתי הצעות חוק. אחת של הכלבלב של ראש הממשלה, אופיר אקוניס – לשעבר כוכב בוהק בגלקסיית הדוברים של נתניהו, פחות או יותר הסיבה היחידה שהוא בכנסת – והשניה של פאינה קירשנבאום. זו של אקוניס תאסור על ארגונים לקבל תמיכה מממשלות זרות; זו של קירשנבאום תטיל 45% מס על התרומות שיתקבלו על ידי עמותות שאינן "נתמכות על ידי ממשלת ישראל".

הכוונה היא בעיקר לתרומות שמגיעות מהאיחוד האירופי. אפשר לראות כאן רשימה לא מלאה של התרומות. על פי הרשימה הזו, מתוך כ-158 מיליוני יורו שמגיעים לישראל כתרומות, רק כ-1.8 מיליונים מגיעים לארגוני זכויות אדם. השאר הולכים בחלקם הגדול לאוניברסיטאות וארגוני מחקר. בהנחה שהיחס הזה הוא נכון – ואקוניס וקירשנבאום לא הציגו נתונים אחרים – מפלגות הימין רבות על מי ידפוק 99% מהתרומות שמגיעות לחברה האזרחית בישראל, רק כדי לפגוע באחוז הבודד שמגיע לארגוני זכויות האדם. מרשים.

ושלא יהיו אי הבנות. זו רדיפה פוליטית פר אקסלנס. כפי שציין יפה דור צח, התומכים בה אומרים זאת במפורש. קירשנבאום מגדירה את הצעת החוק שלה כך: "הצעת החוק שלי מבקשת לשלול מאותם ארגונים קיצוניים, המבקשים לתרום לדה לגיטימציה של ישראל ולצמצם את מרחב הפעולה להגנה העצמית של צה"ל, את ההטבה במס הניתנת לעמותות." נשמע מרשים, עד שזוכרים שמה שקירשנבאום מכנה "דה לגיטימציה" הוא דבר הנתון למחלוקת עזה בציבוריות הישראלית, או מה שנשאר ממנה. אקוניס, קול אדוניו, מפורש הרבה יותר (זהירות, מסמך): "הצעת חוק זו באה לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי. לאור פעילותן המתסיסה של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של "ארגוני זכויות אדם" ובאים להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל." פעילות מתסיסה, אתם מבינים? דני דנון, סגן יו"ר הכנסת, מפורש אפילו יותר: "הפסקת המימון של הארגונים הוא צעד ראשון בדרך להוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית."

עכשיו, אפשר לומר הרבה דברים שליליים על השמאל הישראלי. אפשר להתחיל מזה שארגוני זכויות האדם הם פחות או יותר המתרס האחרון שלו, ושמדובר בכשלון הסטורי משום שזכויות אדם לא אמורות להיות שנויות במחלוקת פוליטית. אפשר לדבר על זה שהוא התייאש מהאספסוף שבקרבו הוא חי ומנסה לשכנע בעיקר שופטים בבג"צ – מה שהיסטורית היה הצלחה חלקית מאד ובכל מקרה לא היה אסטרטגיה מנצחת. אפשר לדבר על הגרוטסקה שבסיסמה "ישראל מחכה לרבין", כאילו מה שחסר לנו עכשיו הוא זומבי. אבל מה שהימין, בראשות נתניהו, מנסה לעשות כרגע נע בין סירוס ובין הוצאה אל מחוץ לחוק של האופוזיציה הנאמנה.

כן, הנאמנה. מי שנאבק כנגד הכיבוש נאמן לישראל, לא ליהודה. מי שניצב מול הירי והגז המדמיע של חמושי צה"ל בבילעין ובניעלין ועשרות מקומות אחרים, מול האלימות הבלתי מוענשת של המתנחלים בענתות ובערי מסכנות אחרות, ממחיש בגופו שהדיבה שישראל מורכבת רק ממתנחלים גוזלי קרקעות ומהצבא שמשמש כמשת"פ שלהם היא שקרית. מי שנאבק נגד השגרתיות המפלצתית של עינויים – על ידי השב"כ, על ידי המשטרה – מצהיר בריש גלי שעינויים אינם בקונסנסוס הישראלי. מי שמפגין למען זכות הביטוי (ההולכת ונשמטת) שולל את התפיסה שבמדינה יהודית יכול להשמע רק קול אחד. מי שנאבק נגד הרס בתים מזכיר את הציווי הקדום, "לא יומתו אבות על בנים." מי שיצאה לשיר בריש גלי בציבור ביום שישי האחרון, הבהירה שישראל עדיין איננה איראן. ההמונים שיצאו לכיכרות בקיץ הזכירו שהאיש שרצה להיות שר האוצר של איטליה (התפקיד, שמעתי, מתפנה בימים אלה), האיש שבמו ידיו הגדיל את הפערים החברתיים בישראל, עוד לא הצליח להשלים את הפיכתה של ישראל למדמנת טייקונים. מי שמפגין, עדיין מאמין שישראל יכולה להיות טובה יותר. לא אור לגויים, בואו לא נסחף, אבל אולי מהמתוקנות שבאומות. מי שמנסה להפוך את המשטר שלנו למשטר מלוכני-תיאוקרטי, שישלול את זכויותיהן של הנשים בישראל ושימדוד את זכויות האזרחים על פי דמם, הוא הבוגד, הוא החותר תחת המשטר, וככזה צריך להתייחס אליו – גם ובמיוחד כאשר הוא נושא בתפקיד רשמי.

וצריך לדבר על הצביעות. נתניהו, שמוביל את ההתקפה על המחנה האזרחי בישראל – תג מחיר כנגד הדמוקרטיה, אמרה היום ח"כ זהבה גלאון – משתמש בעמותות כדי להשיג את המטרה הזו. על הצעצוע שלו, ארגון הקש "ישראל שלי", כבר כתבתי. על "אם תרצו", שמיישרת בעקביות קו עם לשכת ראש הממשלה ושכמו "ישראל שלי" ניסתה לחבל במחאה החברתית, ושמקורות המימון שלה מפוקפקים בלשון המעטה, כתבתי בהרחבה. מסתבר שנתניהו, כמו דנון, חושב שכסף מחו"ל לעמותות זה דבר נחמד – כל זמן שאלה העמותות הנכונות. משרד החוץ היעיל מאד שלנו יתחיל בקרוב לגרור את האורחים הבכירים המגיעים מחו"ל לא רק ליד ושם, אלא גם לעיר דוד – אתר שהופרט לידי עמותת ימין, עמותת אלע"ד, שבאופן נוח מאד לה קיבלה חסיון על המסמכים שלה, כך שאי אפשר לדעת מה מקורות המימון שלה.

ראוי להזכיר עוד שנתניהו הוא האלוף הישראלי בגיוס תרומות מחו"ל; את קמפיין "נתניהו טוב ליהודים", שמומן על ידי מיליונר ישראלי ששואף להחלפת המשטר הישראלי במשטר מלוכני של משיח מת (מה נסגר עם הזומבים בפוליטיקה שלנו?); ואת העובדה שלרשות נתניהו עומד ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל (שבסגנון שנפוץ רק במדינות לא-דמוקרטיות, מרבה לאחרונה לכתוב על אביה המנוח של אשת ראש הממשלה), שממומן על ידי מיליארדר שחי מחוץ לישראל.

וכמובן, כפי שציין היטב דובי, לישראל אין שום בעיה לקבל – ואף ללקט – תרומות לשלל מטרות ממדינות העולם. בשנת 2008 הלא כל כך רחוקה, היא אפילו התגאתה (סעיף 34-35; זהירות, מסמך) בחברה האזרחית התוססת שלה ובשיתוף הפעולה של הממשלה עם האגודה לזכויות האזרח, שאת ההכנסות שלה הממשלה מנסה לחסל כעת. אם ישראל כל כך נגעלת מכסף זר – שוב, דובי – שתואיל ותפסיק להשתמש בו, ותואיל להוציא את עצמה מה-OECD. ומאחר וזה לא יקרה, צריך לקרוא לשאר מדינות העולם להפסיק, מיידית, כל סיוע כספי לישראל – עד שהיא תתחיל תהליך של חינוך מחדש לדמוקרטיה. התנהגות אחרת, המשך הסיוע, הוא השתתפות אקטיבית בהתאבדותה של הדמוקרטיה הישראלית.

ועוד שני דברים א': חוק פסול נוסף, שהכנסת מעבירה בימים אלה, הוא החוק למניעת הסתננות, שיהפוך ישראלים שיגישו כוס מים לפליט למי שעשויים להכנס לכלא לחמש שנים – ואת הפליטים עצמם למאסר שהוא לכל דבר מאסר עולם. הנה סרטון של מוקד הסיוע לעובדים זרים – שאגב, גם את התרומות שלו מנסים נתניהו, אקוניס וחבר מרעיהם לחסל.

ב': זוכרים איך אהוד ברק ובנימין "האחראים לפיגוע כבר נענשו" נתניהו ניסו למכור לנו שהאחראים לפיגוע באילת הם עזתים? ובכן, כוחות הבטחון המצרים עצרו תושב סיני שחשוד, בין היתר, בתכנון הפיגוע ההוא. ובהתחשב בכך שאנחנו יודעים היום שכל המפגעים היו תושבי סיני, זה אפילו הגיוני. לקרוא ולרעוד: באיזו קלות אפשר היה להוציא אותנו לעוד מלחמה, ואיך התמסרה התקשורת הממוסדת לשקר הזה בלי שום בדיקה.

(יוסי גורביץ)

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל ×”×–×”, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

לפני כחצי שנה הגיח לחיינו לרגע, ונעלם מיד, אסיר מסתורי בשם "מיסטר איקס": על פי דיווח שפורסם בוויינט, ונעלם בתוך יממה, מוחזק בכלא איילון – הידוע יותר ככלא רמלה – אדם מסתורי, שהיה מבודד לחלוטין ממגע עם אחרים. מאז לא שמענו עוד דבר על מר איקס.

עד אתמול. ריצ'רד סילברסטין פרסם פוסט, בו הוא טוען שהאסיר הוא גנרל משמרות המהפכה של איראן, עלי רזה אסגרי, שנעלם ב-2007 ועל פי שורה של דיווחים ערק או נחטף למערב.

אני מפקפק בדיווח הזה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהוא נשען על מקור אחד שאיננו מזוהה – אמנם, במקרה הזה, הוא גם לא יכול להיות מזוהה. שנית, משום שעדיין נותרו לי כמה גרמים של אמון ביכולת הבסיסית של שירותי האופל שלנו, ואם הם אכן היו שמים את ידם על גנרל פסדראן, אני בספק אם הם היו שמים אותו דווקא בכלא רמלה, ודווקא באופן שימשוך את תשומת הלב של הסוהרים, שאחד מהם היה המקור של וויינט. כלומר, לא חסרים מתקני מעצר שמורים וחשאיים יותר בישראל. במקרה הגרוע ביותר, אפשר היה לפתוח מחדש את מתקן 1391 ולסמוך על כך שלרגל הנסיבות החדשות בג"ץ יאשר בכניעה, כהרגלו, את כניעת החוק למולך הבטחון.

יתר על כן, מקורות אחרים העריכו – גם הם על סמך מקורות מודיעיניים – שאסגרי ערק מרצונו אל האמריקנים, מה שנתמך בכך שמשפחתו הצליחה גם היא לצאת בשקט מאיראן. בהתחשב בכך שזמן קצר לאחר העלמותו של אסגרי פרסמה מערכת המודיעין האמריקנית את המסמך המפורסם שלה שקבע שאיראן קרובה לפצצה הרבה פחות ממה שמערכת המודיעין הישראלית היתה רוצה שנאמין, זה נשמע סביר לא פחות.

כך או כך, בין אם מיסטר איקס הוא אסגרי שהצליח לעצבן את שוביו או אדם אחר, צריך לזכור שוב שבישראל, רשמית מדינה דמוקרטית, מחזיקים עצור בתנאים שהיו ידועים לשמצה כבר בימיו של לואי ה-14. אין מדינת חוק לחצאין: אם לשירותים החשאיים יש זכות לעבור על החוק, המדינה היא מדינת משטרה ולא מדינת חוק. תוצג נא זהותו של מיסטר איקס לאלתר. אם יש ראיות לכך שביצע פשע כלפי ישראל או אזרחיה, יועמד נא לדין. אם הוא קצין בצבא עוין, יש לנהוג בו על פי אמנת ז'נבה – שכוללת, בין השאר, את הזכות שבני משפחתו ידעו שהוא מוחזק בידי שוביו ואת הזכות לביקורי הצלב האדום. אם אין ראיות כאלה, יש לשחרר אותו.

למותר לציין, אגב, שאם ישראל חטפה קצין איראני, מדובר בפעולה שהיא קזוס בלי מובהק. גם גניחות האושר שעלו מהתקשורת הישראלית לאחר שגורמים עלומים התנקשו בשני מדעני אטום בטהראן לפני כשבועיים, תוך רמיזות שמדובר במתנת פרדה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן, צריכות להזכיר לנו במה אנחנו מרשים לשירותים החשאיים שלנו לשחק. כשקצינים ישראלים ייחטפו בחו"ל, או מדענים ישראלים יירצחו במעבדות שלהם, צריך לזכור שההיסטוריה לא התחילה באותו מעשה; שקדמו לו מעשים אחרים. על דאטפת אטפוך, נאמר.

(יוסי גורביץ)