החברים של ג'ורג'

בתוך זמן קצר יושבע ברק חוסיין אובאמה, יליד הוואי בן 47, לנשיא ארצות הברית. הרשת האמריקנית רוטטת לקראת ההשבעה; היא אירוע נוכח כמעט בכל מקום. יהיו שידורים מיוחדים, יהיו שטיקים בשידורי הטלוויזיה, יהיו שני מיליוני צופים, תהיה כנראה קריסה של הרשת הסלולרית.

 

ב-12:01, עם ההשבעה ולפני הנאום, יתפנה ג'ורג' וו. בוש מהבית הלבן ואנשיו של אובמה יתחילו לתפוס את מקומם. אחד הצעדים הראשונים יהיה להפוך את אתר חילופי השלטון לאתר הרשמי של הבית הלבן.

 

ובעוד כמה ימים תדעך האופוריה, שוושינגטון לא ראתה כמוה מאז ימי קנדי, ותתחיל האפרוריות של יום קטנות. הרבו להשוות את אובמה לקנדי; יש לקוות שההשוואה בינו ובין הכשלון מצופה יחסי הציבור ההוא, שהדבר הטוב ביותר שקרה למורשתו היתה ההתנקשות בו, איננה מבוססת.

 

*           *            *            *            *

המטלות בפני אובאמה עצומות: בוש השאיר אחריו אדמה חרוכה. האניון הלעיג על תוצאות הבחירות באומרו ש"גבר שחור קיבל את הג'וב הגרוע ביותר בארץ", והוא לא הגזים הרבה.

 

המהלומה הכבדה ביותר נחתה על שמה של ארצות הברית. במשך שמונה השנים האחרונות היא הפכה ל"אומה סוטה": ממשל בוש נסוג בפועל, אם לא רשמית, מאמנת ג'נבה, כשהוא מאשר עינויים ומעניק חסינות לעצמו ב"חוק בתי הדין הצבאיים" של 2006. הבוז שהפגין הקיסר-הנער לקהיליה הבינלאומית הופגן במילות הפרידה שלו למנהיגי הג'י-8 ביפן: "להתראות, מהמזהם הגדול בעולם".

 

סימן ההיכר של ממשל בוש היה המאבק בג'יהאד העולמי. הוא הצליח לגרום נזק עצום למאבק הזה: ראשית כשסירב להתייחס לפן האידיאולוגי-דתי של הסכסוך ודיבר לא על מאבק באיסלמיזציה אלא על מאבק "בטרור"; שנית, כשהוליך את ארצו בתואנות-שווא למלחמה בעיראק, ביוצרו קשר שקרי בין פיגועי ה-11 בספטמבר ובין סדאם חוסיין, ובבזבזו בכך את האשראי הציבורי שנצבר בפיגועי ה-11 בספטמבר ובבאלי; שלישית, כשהניח לשלישיו למסמס את הנצחון הצבאי המהיר על משטר סדאם לכדי מלחמת גרילה פראית באכזריותה. הניסוי של רמספלד – להוכיח שניתן לכבוש מדינה בזמן קצר, תוך שימוש בכוחות קטנים ובכמות מסיבית של חימוש מדויק – הצליח; החולה כמעט ומת. הדבר היחיד המונע כעת מלחמת אזרחים שם היא נוכחות אמריקנית כבדה, לא רצויה, שנואה.

 

ממשל בוש שיחק הישר לידי אויביו. אילו רצה להכות בלב האויב, ×”×™×” עליו למוטט את ערב הסעודית, המממנת את הטרור והמפיצה את האידיאולוגיה שלו, או את פקיסטן, קרקע הגיוס העיקרית למאבק והמדינה המסוכנת ביותר בעולם כיום, מדינה סונית לא שפויה עם פצצה. בוש העדיף לקרוא להן "בעלות ברית". המאבק הוסט מנתיבו בתואנות שווא, נוהלה מלחמה חסרת תוחלת, וכעת צריך מי שרוצה להצביע על האיום הגובר – ואפילו בגארדיאן הצליחו להבין שהוא גובר – מצד העולם המוסלמי ראשית כל להתנער מהחטוטרת של בוש ורמספלד.

 

וכמובן, הפלת שלטון הטאליבן ומשטר הבעת' סילקו בפועל את שני אויביה החשובים ביותר של איראן, שניצלה את שנות בוש ואת הגאות במחירי הנפט – שאיננה עוד – כדי להפוך את עצמה למעצמה אזורית. היתה דארפור: ממשל אמריקני אחר אולי היה זוכר את לקחי רואנדה ויוזם התערבות צבאית; אבל מי היה קונה עוד מלחמת שחרור מבוש ורמספלד?

 

תוצאת לוואי נוספת של מלחמת עיראק היא שבירת גבו של הצבא האמריקני, שמתמודד כעת עם אחוזים נמוכים מאד של מתנדבים ונאלץ כעת לגייס גם בעלי עבר פלילי. אירונית, המשבר הכלכלי שינה את המגמה: האמריקנים למדו לדעת מידי ממשל בוש שגם אם לא תהיה עבודה, תקציב הצבא לא יקוצץ, והמשבר הביא לעליה במספר המתנדבים.

 

והיתה המלחמה הבלתי פוסקת כנגד האמת, האווירה של ממשל שחש בוז לתושביו ולא חושב שהוא חייב להם דין וחשבון. והיתה ההשחתה הפוליטית של השירות הציבורי, כשהממשל העדיף לגייס אנשים על פי קווי נאמנות אידיאולוגית/פוליטית ולא על סמך יעילות או מצוינות, כששתי הדוגמאות הבולטות הן אלברטו גונזלס כשר משפטים ו"בראוני", מייקל בראון, כמנהל הסוכנות למקרי אסון.

 

יאמר לזכותו של בראון שהוא ניסה להסב את תשומת ליבו של בוש לכך שניו אורלינס עומדת להיות מוצפת על ידי קתרינה עוד קודם שפגע ההוריקן בעיר. בוש, מתקבל הרושם, לא היה לגמרי עירני בתדריך ההוא: הוא לא שאל ולו שאלה אחת.

 

ואפשר לדבר על המדיניות שהניחה לוול סטריט להשתולל ללא השגחה, ועל ממשל שבימיו האחרונים עסק בשקדנות בהסרת ההגנות הסביבתיות ובחיסולם של עוד ועוד מינים נכחדים. אבל על זה כבר באמת נאמר כמעט הכל. קלינטון, על כל חסרונותיו, הותיר מאחוריו כלכלה משגשגת, תקציב עודף, ומדינה אהודה; בוש משאיר ליורשו מדינה חלולה, שכלכלתה נשאבת אל חור שחור, שתשתיותיה רקובות, ושנאלצת להתחרות באיראן על התואר הלא נעים של המדינה השנואה ביותר בעולם.

 

*           *            *            *            *

אובאמה מתחיל עם כמה יתרונות ניכרים: הוא זוכה לאהדה נרחבת בארה"ב, הרבה מעבר לאחוזי הנצחון שלו, וגם ברחבי העולם – ישראל היא חריג בולט – הוא נתפס כדמות חיובית. המשימות שבפניו נראות כבלתי מעשיות. השפעתו על הכלכלה, אחרי הכל, מוגבלת. אפשר להדק את הפיקוח על תאבי הבצע מוול סטריט, אבל הפרים כבר חמקו מן האורווה. את הדימום שגורמת עיראק למעמדה של ארה"ב בעולם אפשר להפסיק, אם כי סביר להניח שהמשמעות היא הרבה יותר דימום בעיראק עצמה, שבה תחודש כנראה מלחמת האזרחים.

 

הצעדים הראשוניים נראים חיוביים. מועמדו של אובאמה להנהלת הסי.איי.איי., לאון פאנטה,  הוא מתנגד חריף ועקבי לעינויים ולבתי הכלא הסודיים. ג'יימס ג'ונס הוא אדם שקול בתפקיד היועץ לבטחון לאומי. יש להניח שהילארי קלינטון לא תוכל לגרום יותר מדי נזק כשהיא כפופה לאובאמה. הוא מקבל לידיו הגה של ספינה גדולה, והזדמנות להתחיל ולסובב אותה. אוי לו, לארה"ב ולמערב אם ייכשל.

 

(יוסי גורביץ)

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל ×”×–×”, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב ×–×”, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה ×–×” בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ×’'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי ×”×™×” ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל ×”×–×” ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה ×™×”×™×” המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

פרשנים פוליטיים מתקשים להבין לאחרונה מדוע הילארי קלינטון נשארת בפריימריז הדמוקרטיים. בסיבוב האחרון, שנערך ביום שלישי שעבר, זכתה קלינטון בפריימריז שנערכו בקנטקי, בעוד אובאמה ניצח באורגון. הפער ביניהם נשאר רחב כשהיה, למרות נצחונותיה האחרונים של קלינטון.

סימנים אחרים אינם מעוררים טובות: הקמפיין של קלינטון שקוע בחובות – יותר מ-20 מיליוני דולרים, על פי הדיווחים האחרונים – ויותר ויותר היא נגררת לגזענות סמויה פחות ופחות. לפני קנטקי, היא אמרה שאובאמה לא מצליח לזכות "בתמיכתם של אמריקנים שעובדים, שעובדים קשה, אמריקנים לבנים" – וכ-21% מהמצביעים בקנטקי אמרו ש"גזע" היה מרכיב מרכזי בהחלטתם. מתוך אלה, 90% הצביעו לקלינטון.

בשבוע האחרון, פתחה קלינטון במתקפה נוספת על אובאמה. הדרישה שלה היא להושיב את הנציגים מפלורידה ומישיגן. תקציר האירועים: הנציגים הדמוקרטיים בפלורידה ומישיגן החליטו, בעקבות הרפובליקנים, להקדים את הפריימריז במדינות – זה היה בתקופה שחשבו שהפריימריז יוכרעו בשבועות הראשונים. בכך הם שיבשו לחלוטין את כל סדר הפריימריז. בתגובה, הודיעה המפלגה הדמוקרטית שהיא לא תכיר בנציגים שייבחרו בפריימריז הללו, וקראו לכל המועמדים שלא להתמודד בהם. נציגיה של קלינטון, שנראתה אז כמועמדת המובטחת, היו מעורבים בהחלטה.

כל המועמדים קיבלו עליהם את החלטת הנהגת המפלגה. אבל ראה זה פלא: בבוא הבחירות במישיגן, שמה של קלינטון התנוסס בקלפיות – המועמדת היחידה. היא זכתה ב-56% מן הקולות, מספר נמוך למתמודדת יחידה; ההתמודדות הזו, בניגוד להבטחותיה, הרגיזה רבים. אחר כך, כשבאה פלורידה, שמם של קלינטון ואובאמה הופיע בקלפיות, אם כי שניהם לא ערכו קמפיין במדינה. קלינטון ניצחה גם בפלורידה.

עכשיו היא דורשת שנציגי מישיגן ופלורידה יופיעו בוועידה. אלה יצמצמו באופן ניכר, אם לא את יתרונו של אובאמה בנציגים, לפחות את יתרונו מבחינת קולות הבוחרים. כדי לדחוף את המפלגה לאשר את מעשה ההונאה שלה – כשנשאלה מדוע התמודדה במישיגן אף שאובאמה לא עשה זאת, היא אמרה "זו היתה החלטה שלו" – הזכירה קלינטון את הבחירות האחרונות בזימבאבוואה, והשוותה את הפריימריז הנתונים בספק אליהן. זו לא היתה בחירה מוצלחת, כי במשוואה הזו מי שעורך בחירות-סרק בלי יריב אמיתי ובניגוד לכללים דומה הרבה יותר לרוברט מוגאבה מאשר לאופוזיציה שלו, אבל שיהיה. זמן קצר לאחר מכן, קלינטון גם השוותה את מאבקה לגניבת הבחירות למאבק על זכויות האזרח והנשים, ומי שתמכה במניעת זכות ההצבעה מפלורידה ומישיגן טענה כעת שזו שלילת זכות הצבעה המנוגדת למסורות האמריקניות המקודשות ביותר.

זה הרגיז הרבה מאד אנשים, ועוד לא ברור למה זה היה טוב. מה שכן ברור הוא שקלינטון כבר הבינה שהמאבק אבוד, ונראה שהיא מתמרנת לקבלת תפקיד סגן הנשיא. על פי דיווחים שהוכחשו על ידי שני המחנות, היו מגעים כאלה ואובאמה דחה אותם. שלשום, איים בכיר מגייסי הכספים של קלינטון כי אם היא לא תקבל את סגנות הנשיאות, התורמים שלה לא יתרמו לקמפיין של אובאמה לנשיאות. בהתחשב בהבדלים בהצלחה בגיוס כספים בין שני המחנות, אני לא חושב שאובאמה נבהל.

אבל, על פי דיווחים פנימיים, ביום שישי קלינטון הצליחה לגרום לו להתפוצץ. היא הופיעה באיזה מקומון, ה-Argus Leader של דרום דקוטה, וכשנשאלה מדוע היא נשארת במירוץ, היא אמרה שהזמן עוד מוקדם, שבעלה ניצח ב-1992 רק ביוני (לא נכון, אבל עזבו), וש"כולנו זוכרים שבובי קנדי נרצח בקליפורניה ביוני".

קלינטון קשרה ישירות בין רצח פוליטי ובין הסיבות שהיא מסרבת לפרוש. הסערה היתה מיידית, ואחרי שאובאמה – שוב, על פי מקורות פנימיים – נרגע, הקמפיין שלו שחרר הודעה צוננת: "ההצהרה של סנאטור קלינטון בפני המערכת של הארגוס לידר היתה אומללה ואין לה מקום בקמפיין הזה". קלינטון, מצידה מיהרה להתנצל – בפני משפחת קנדי, שכן אצל אחיו של רוברט, טדי, התגלה השבוע גידול ממאיר. אשר לדבריה כלפי אובאמה, שלא מעטים ראו בהם מעידה פרוידיאנית, היא אמרה שהיא "בסך הכל ציינה עובדה היסטורית". והסתבר שהילארי השתמשה בדוגמא הזו, של רצח קנדי, לפחות פעמיים בעבר.

נו. מתקבל הרושם שה'עובדה ההיסטורית' גמרה סוף סוף את הקריירה של הפוליטיקאית חסרת הבושה והמעצורים הזו. על כל פנים, היא סתמה את הגולל על האפשרות שקלינטון תהיה סגנית הנשיא. המצב שבו הנשיא השחור הראשון נרצח, ובמקומו עולה מי שעשתה הכל פרט לייחל בקול למותו, פשוט לא עולה על הדעת. קלינטון, אמרו בחודשים האחרונים, מנסה לגרור את המירוץ עד שאובאמה יעשה שגיאה קטלנית, או שמשהו אפל מעברו יצוץ. בסופו של דבר, השגיאה הקטלנית היתה שלה. מישהו יצטרך להסביר לי פעם איך היא רכשה מוניטין כפוליטיקאית מוצלחת.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם ×›×™ יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה ×›× ×” שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחת אחת, ככל שאוזל החול בשעון של הממשל הגרוע ביותר בהיסטוריה האמריקנית, זה שגורם לאמריקנים להתגעגע לג'יימס ביוקנן, זה שבסיומו אומרים 81% מהאמריקנים שארצם "לא בדרך הנכונה", הולכות ונושרות המסכות. מסמכים פנימיים נחשפים, והפנים האמיתיות של הממשל שהן מציגות לראווה הן זוועה, תזכורת לאמירה הקלאסית של ניטשה על הלוחמים במפלצות.

עורך דין היה לג'ורג' בוש, וג'ון יו שמו. בשבועות שלאחר ההלם שבעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, ניצל יו את האימה מפני הבלתי ידוע – שהיום אנו יודעים שהיתה גרועה מכל מה שיכלו אנשי אל קאעדה לעורר – כדי לקדם תפיסה חוקתית של "הזרוע הביצועית כזרוע יחידנית" (תרגום, צולע משהו, ל-Unitary executive). מקורה של התפיסה באותו משפט בלתי נשכח של ניקסון: "אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי".

ממשל בוש היה רווי באותה עת בטינה כלפי מדיחיו של ניקסון. סגן הנשיא צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד היו מוותיקי ממשלי ניקסון ופורד, הם זכרו כיצד כירסם הקונגרס שלאחר ווטרגייט, פעם אחר פעם, בסמכויותיה של הרשות הפרועה ההיא, על שקריה ממפרץ טונקין והלאה, והם התגעגעו לימים הטובים שלפני ועדות צ'רץ' ולפני החקירות ולפני שהנשיא היה צריך לתת דין וחשבון.

ויו היה עורך הדין שלהם. אל הוואקום והמבוכה שלאחר ה-11 בספטמבר, הוא הגיע עם ה"הזרוע היחידנית" שלו. לדברי יו, בעת מלחמה הנשיא הוא המפקד העליון ואין עוררין על החלטותיו. אין, בעצם, החלטה שהנשיא יכול לקבל בזמן מלחמה שאיננה חוקית; זה לא בלתי חוקי אם הנשיא עושה את זה.

הבולשיט שהוא מכר לאנשי הממשל היה מביא להעפתו מכל קורס בסיסי לממשל חוקתי. ראשית, החוקה מעניקה לקונגרס – ולא לנשיא! – את הסמכות להכרזת מלחמה. שנית, כל מצבי החירום בעבר, והיו רבים, נשענו על החלטת קונגרס שהנשיא ביקש. שלישית, דברי יו רוקנו את החוקה האמריקנית מכל תוכן.

יו טען – המסמכים יצאו השבוע – שלנשיא מותר לעשות כל מה שהוא רוצה בשבויים. את אמנת ז'נבה, שאושררה על ידי הסנאט, הוא דחה במשיכת כתף; אין, לדבריו, כל אמנה שהנשיא כבול בה. בעימות מפורסם עם אחד ממתנגדיו, אמר יו כי אין כל אמנה האוסרת על הנשיא לענות ילדים כדי להוציא מודיעין מהוריהם.

השבוע נחשף כי הגנרל מילר, מפקד "מחנה X” בגוואנטנמו ומי שייצא את שיטות החקירה משם לכלא אבו גאריב בעיראק (ואפשר שגם לכלא באגראם שבאפגניסטן), קיבל את המזכר של יו לפני שיצא לאבו גאריב. נאמר לו שזו חוות הדעת המשפטית של הממשל.

עיון במסמכים מאלף: אחד הסעיפים שלהם עוסק בשאלה עד כמה מותר לנשיא להטיל מום בעציר. האם מותר לו, למשל, להשתמש בחומרים "צורבים, מאכלים או חומצתיים" כנגדם? התשובה של יו היא שכן, זה מותר.

יו לא עצר שם. הנשיא, לתפיסתו, מוסמך לתפוס ספינות בלב ים; שחיילים הנמצאים במבצעים "נגד טרור" על אדמת ארצות הברית רשאים להכנס לכל מבנה, לעשות כל חיפוש, להחרים כל דבר – בניגוד מוחלט לתיקון הרביעי של החוקה; שלקונגרס אין כל סמכות להגביל את יכולת העינויים – אה, סליחה, "חקירה אגרסיבית" – של הנשיא ביחס לשבויים; ושחוקים פדרליים האוסרים תקיפה אינם חלים על עובדי הממשל הפדרלי החוקרים עצירים החשודים בהשתייכות לאל קאעדה.

משרד המשפטים האמריקני אמר השבוע שהמסמכים האלה לא בתוקף ואינם מייצגים את עמדתו. שזה נחמד, אבל אנחנו יודעים שבמשך שנים הם היו עמדה רשמית מאד. אנחנו יודעים שחוקריו של חאלד שייח' מוחמד – מתכנן פיגועי ה-11 בספטמבר – לא רק ביצעו בו הטבעה מדומה, אלא גם איימו לענות את ילדיו. הילדים נעדרים עד היום. כלומר, יתכן מאד שדילמת מעיכת-אשכי-הילד של יו יושמה בפועל.

ואנחנו יודעים שהתובע הכללי הקודם, אלברטו 'פרדו' גונזלס, היה מסוגל לומר שהחוקה איננה מעניקה את זכות ההבאס קורפוס, משום שהיא בסך הכל אומרת שהזכות הזו לא תשלל אלא בעת פלישה או מרד. ואנחנו יודעים שממשל בוש ביצע מעקב טלפוני והאזנות סתר בלתי חוקיות בהיקף חסר תקדים עוד קודם ל-11 בספטמבר. ואנחנו יודעים שבוש הטיל, רק לפני חודש, ווטו – אחד הבודדים שלו – על חקיקה שהיתה אוסרת על הסי.איי.איי. להשתמש בעינויים.

מבחינות רבות, יו – והתורה המשפטית המופרכת שלו – היה האדריכל של ממשל בוש. אבל יהיה קל, קל מדי, להטיל בפקיד בכיר את האשמה על התפרקותה של רפובליקה ותיקה מנכסיה וערכיה בתוך פחות משמונה שנים. האשמה נעוצה בבוס של יו, לא ביו עצמו. יש לא מעט בה גם בעם האמריקני, שכשנשמע קול החצוצרות הישנות איבד את כל העשתונות, לא שאל שאלות, ולא זכר מה קרה בשתי הפעמים הקודמות שנכנס להיסטריה: מעצר האזרחים היפנים במלחמת העולם השניה, וציד המכשפות שיצא משליטה – שכן מכשפות היו גם היו, והיה צריך לצוד אותן – בזמן המלחמה הקרה.

אבל, בסופו של דבר, ייתלה האשם, בצדק מוחלט, בג'ורג' בוש. יש משהו לא בריא באיש הזה, שהיה מסוגל לחקות בלעג אשה שהוציא להורג, שהתעניין רבות בפרטי העינויים שחוקריו הפעילו, ששום דבר לא הוציא אותו משלוותו כמו האיום על משטר העינויים שלו. יש לקוות שהאיש שהשחית את הרפובליקה האמריקנית יותר מכל אדם לפניו יגלה שהחנינה שהעניק לעצמו בסוף 2006, בחוק בתי הדין הצבאיים, לא תשרוד את הנשיאות הבאה. פושע המלחמה ג'ורג' וו. בוש צריך לעמוד לדין.

אולי ג'ון יו ייצג אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ספקולציה פרועה: פעם, לא כל כך מזמן, מוטט ג'ורג' סורוס את כלכלת דרום מזרח אסיה כמעט לבדו. הוא קנה כמויות גדולות של המטבע המקומי, מה שהקפיץ את מחירו מעבר למחירו "האמיתי", מה שגרם לעוד ספקולנטים לקנות את המטבע, והעלה את מחירו עוד יותר. ואז, בוקר אחד בהיר, שפך סורוס לשוק את כל יתרות המטבע שלו, זרק שורה של מדינות למשבר כלכלי מתמשך, הרס את חייהם של מיליונים, וגרף עוד כמה מיליארדים שהוא לא באמת צריך.

בעולם מתוקן יותר, אדם שרושש בכוונת מתכוון מיליוני אנשים כדי לשפר קמעא את חשבון הבנק התופח ממילא שלו, היה מועמד בזריזות אל הקיר הקרוב ומוצא להורג על ידי כיתת יורים, שנבחרה בבהילות שהיתה גורמת לחיסולם של הערפדים הרומנים ב-1989 להיראות הליך שקול ומתון. בעולם שאנו חיים בו, ראו זה פלא, סורוס הוא אלילו של השמאל האנטי גלובליסטי. היי, הוא מתנגד לבוש.

ולמה אני מזכיר את ×–×” עכשיו? בגלל שמה שקורה בשבועות האחרונים לשקל מתחיל להיראות באופן מעורר חשש כמו תרגיל סורוס. אפשר להבין התחזקות של השקל מול הדולר – זו תוצאה של חולשה אמריקנית יותר מאשר עוצמה ישראלית – אבל הוא מתחזק גם מול היורו ומול השטרלינג. אני לא כלכלן, רחוק מכך, ויכול להיות שזהו פחד נטול בסיס – אבל אני מתחיל לפחד. מה שקרה למעצמת ×”×”×™×™ טק דרום קוריאה ב-1998 יכול לקרות ב-2008 למעצמת ×”×”×™×™ טק המזרח תיכונית.

עדיין לא קולט: בנימין נתניהו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא אפילו שוקל תביעת דיבה. למי אכפת שהוא הוציא כ-175 אלף שקלים על שבוע אחד בבריטניה? למי אכפת שהוא הוציא 11,000 שקלים על תיאטרון? כ-5,000 שקלים על ארוחה אחת? מה זה עניינכם? זה לא על חשבון המדינה. זו, לדבריו, רדיפה פוליטית.

אין ספק שהאנשים שמסרו לערוץ 10 את הפרטים על הבככנליה של בני הזוג נתניהו אינם שוחרי טובתם. זה לא קשור. כמעט כל סקופ עיתונאי נשען על כך שמישהו לא אוהב מישהו אחר עד כדי כך שהוא מוכן להדליף מידע מזיק. נתניהו מתעקש לא להבין שני דברים.

ראשית, שהעובדה שהכספים לא שולמו על ידי המדינה איננה נסיבות מקלות. להיפך. מועמד לראשות הממשלה שמקבל סכומי עתק ממיליונרים זרים, אפילו אם היה בעבר מועמד לתפקיד שר האוצר של איטליה, הוא מועמד בעייתי מאד. על פניו, זה אפילו מנוגד לחוק – כך ערוץ 10 – אבל אני לא משפטן. הכנסת, אגב, הכחישה היום את טענתו של נתניהו, על פיה אושרה גם נסיעתו של אשתו, שרה.

שנית, וחשוב יותר, נתניהו עיוור למשמעות הציבורית של המעשה. האיש שעישן סיגרים ב-10,000 כל חודש על חשבון הציבור עד שתפסו אותו, האיש שידוע בכך שהוא לא מרבה לשלם במסעדות, האיש שאוהב את החיים הטובים, הוא האיש שהרס להרבה מאד אנשים את החיים. יש פער איום בין הדרישה שאנשים יתקיימו משכר מינימום ושהמדינה תקצץ את תמיכתה בנזקקים, ובין נסיעת תענוגות שבזבזה, בשבוע אחד, פי שניים ממה שהישראלי הממוצע מרוויח בשנה.  נתניהו הוא איש ציבור, לא איזה מוטי זיסר. אחד הדברים שפגעו במועמד הדמוקרטי הפופוליסטי – פופוליסטי במובן הטוב ביותר של המילה – ג'ון אדווארדס היתה העובדה שהוא נתפס משלם 400 דולר לתספורת. זה רדף אותו לאורך כל הקמפיין.

נתניהו לא פופוליסט, רחוק מכך – אוליגרך תהיה הגדרה מדויקת יותר – ואף על פי כן, יש לזקוף את התנהגות האלפיון-העליון שלו, גם אם היא חוקית, כנגדו. לא שזה יקרה, כמובן.

הברווז הצולע מגעגע: נשיא ארצות הברית, לא עלינו, הוא ג'ורג' וו. בוש. הוא ישמש בתפקידו עד ה-20 בינואר 2009, שאז יושבע במקומו נשיא אחר. מטבע הדברים, עם כניסת מסע הבחירות לנשיאות להילוך גבוה, הופך בוש לפחות ופחות רלוונטי. המועמדים הרפובליקנים – לנשיאות ולקונגרס; בזה האחרון צפויים הרפובליקנים למשבר, כשיותר מ-30 חברי קונגרס הודיעו שהם לא יתמודדו שוב על מושבם – מתרחקים ממנו כמו מנושא צרעת.

אבל הוא עדיין הנשיא, והוא עדיין אסון מהלך. לפני כשבוע, חשף בוש את שקרי הממשל שלו בנושא העינויים; לאורך כל הדרך, מהרגע שבו אמר צ'ייני ש"נצטרך לפעול בצד האפל", הכחיש הממשל כי הוא מענה. לכל היותר, התוודה ל"שיטות חקירה מורחבות". בוש נחשב לנשיא הממעט להשתמש בסמכות הווטו – בדרך כלל הוא פשוט כותב על החוק שאין לו כל כוונה ליישם אותו – אבל לפני שבוע, הוא הטיל ווטו על חוק שאסר על הסי.אי.איי. להשתמש ב"שיטות חקירה" האסורות על ידי הצבא, ספציפית "ווטר בורדינג" שהיא סימולציה של הטבעה.

השוק האמריקני מסתחרר, הממשל מעביר בבהילות כספים לחברת ההשקעה בר סטיירנס שנמצאת על סף קריסה – ובוש נושא את אחד הנאומים הגרועים ביותר שלו. בעלת הטור מורין דאוד – בלשון המעטה, לא מעריצה של בוש – הגדירה את התפקוד שלו כשווה ערך להופעה הראשונה, הקטסטרופלית, של בוש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. לדבריה, הוא נראה חופשי ומאושר ככל שהכל סביבו קורס.

לא צריך לקבל את התיאוריה הפרוידיאנית של דאוד – שבוש חש משוחרר משום שעכשיו אין עוד טעם למרוץ, שהיה חסר טעם מלכתחילה, שבו התחרה באביו – כדי להבין שמשהו דפוק קשות באיש. די להקשיב למה שאמר לחייליו באפגניסטן בסוף השבוע: "אני חייב לומר, אני קצת מקנא [בכם]. אם הייתי מעט צעיר יותר ולא מועסק, אני חושב שזו היתה יכולה להיות חוויה פנטסטית – להיות בקו החזית של סיוע לשגשוגה של הדמוקרטיה הצעירה הזו. אתם ודאי מוצאים את ×–×” מסעיר… במידה מסוימת רומנטי".

זה אותו אדם שהשתמש בקשרים של אביו כדי להמנע מהצבה בוויאטנם ושימש בתור טייס במשמר הלאומי של טקסס.

לקרוא ולא להאמין: "מכינים את הילדים לקראת המסע אל העבר הקולקטיבי של עמם, אל המנוע עשוי אפר המתים אשר ממשיך להפעיל את חיי המדינה בהווה ולשרטט את דמותה בעתיד. אי אפשר להפריז בחשיבות המסע לפולין, חשיבות המפגש עם החומר שממנו עשויה הרוח הרודפת את האומה הישראלית והמרוממת אותה". כך כתבה היום טלי ליפקין-שחק על המסע אל מחנות ההשמדה. ההדגשות שלי.

כן, יש במאמר כמה הסתייגויות צנועות על "הצורך לעצור מדי פעם ולבחון את התכנים" – אבל רוב המאמר מוקדש לתלונות על כך שהמסע לשם עולה כסף. "אם הנסיעה לפולין היא ערך כמעט מקודש" – איזה יופי של 'כמעט' – "של סדר היום הישראלי, יש לאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך להשתתף במסע".

הייתי אומר שזה מדהים, אבל זה כבר מזמן הפך לשגרה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התחלה שקטה למלחמת אזרחים: טרם נרגענו מהתחנפותה של דליה איציק לאספסוף, והחרה אחריה השר לבטחון פנים: אבי דיכטר הנחה את המשטרה להרוס את ביתו של המחבל מישיבת מרכז הרב.

הריסת בתים מתבצעת בשטחים בלבד. היא נובעת מתקנות שעת חירום 1945 – אותן תקנות שהגדיר מנחם בגין, בצדק מוחלט, כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – והן מעניקות לכל מפקד צבאי סמכות להרוס בתים. כשדיכטר מורה על הריסת בית הנמצא בתחומי מדינת ישראל, והמיושב באזרחים ישראלים – מכוח איזו סמכות הוא עושה זאת? ודוק – כמו כל העולם, אינני מכיר בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, אבל דיכטר ודאי מכיר בו.

במעשה הזה – אם אכן יתבצע; במה שנראה כהצבעת אי אמון שקטה בשר התזזיתי והמעט טמבל שלהם, בכירי המשטרה פנו לייעוץ משפטי ממשרד הבטחון -  מחיל למעשה דיכטר את חוקי הכיבוש החלים בגדה המערבית גם על ערביי ישראל, ומנטרל למעשה את אזרחותם. מעתה, אם יעלה זממו בידו, יהיו גם ערביי ישראל חשופים לנקמה קולקטיבית מטעם זרועות הבטחון.

דיכטר משחק היטב לזרועות הימין הקיצוני, ששורה מארגוניו הקיקיוניים קראו היום לאזרחים לבצע את הריסת בית המשפחה בעצמם. אם דיכטר מנסה, כמו איציק, לרכב על גב הנמר, רצוי שיזכור שפעולה שכזו תהווה הצדקה לשבירת כל הכלים ולהתקוממות בקרב ערביי ישראל. הם יציינו, ובצדק, שאת בית משפחת הבוגד והרוצח נתן עדן-זאדה דיכטר לא ניסה להרוס. האם דיכטר לא מבין את זה? הוא מבין, אבל כמו איציק, הוא מוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל עבור כמה דקות של תהילה עכורה.

מצד שני… בכל פעם שאני כותב משהו על הצורך בשימור ושיפור היחסים עם ערביי ישראל, אני נתקל באיזה בשארה שמשחק ישר לידיים של הגזען הממוצע. התולעת התורנית היא שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית הצפונית ותומך חמאס ידוע.

סלאח, שכבר ישב כמה שנים בכלא על תמיכה בעמותות חמאס – אבל הכניס נוקאאוט לתביעה והציג את המשטרה באור נלעג, כשהטענות המנופחות שלה על היותו "סוכן איראני" ומתכנן פיגועים נמסו כשלג בצהרים -  יצא בעוד אחת מההצהרות השקריות שלו. הפעם הוא לא רמז, כמו שרמז בפברואר, שהיהודים טובלים את פתם בדם; הוא סתם הכחיש את קיומו של בית המקדש.

עכשיו, ליהודים יש מיתוסים משונים מאד, פתולוגיים לעיתים, על ההיסטוריה שלהם. הם מאמינים, למשל, שהם צאצאיהם של יהודים שחיו ביהודה קודם ל-70 לספירה; לטענה הזו אין שמץ של ביסוס. אבל בשביל להגיע לפסיכוזה בתחום, צריך כנראה להיות מוסלמי. השמאל שתק במשך שנים כשטענות מפגרות כמו אלו של סלאח הופרחו באוויר; הוא גם לא התמודד עם הכחשת השואה שהיא קו ההגנה המוסלמי הראשון. לשתיקה הזו אין מקום, וגם לא למבטים נבוכים. מי שמשמיע שקרים כאלה צריך להתקל בתגובה נחרצת, שתאלץ אותו להודות בטעותו או לצאת מכלל בני התרבות. שייח' סלאח יכול להיות רגוע; הוא מעולם לא היה אחד מהם.

מלכודת הדבש של ערוץ 10: לפני כחודשיים, הריץ ערוץ 10 את אחת התכניות הבזויות ששודרו בישראל. התרגיל, שהתבסס על תכנית טלוויזיה אמריקנית, היה פשוט: תחקירני הערוץ היו מתחזים לבנות טיפש עשרה בפורומים, ומפתות סוטים אומללים להגיע אליהם הביתה. כשהללו היו מגיעים, עם שוקולד וקונדומים, הם היו נתקלים במצלמות הערוץ – ובמשטרה. ההשפלה התבצעה מול פני האומה. אגב, לא ראינו הרבה כתבי אישום – וכנראה שלא במקרה. בכלל לא בטוח שבוצעה כאן עבירה, שכן בשום שלב לא היתה קטינה אמיתית מעורבת.

שופט ניו יורקי אישר שלשום תביעה בסך 100 מיליוני דולרים כנגד תכנית-האם האמריקנית, שהגישה אחותו של אחד הקורבנות. הקורבן, עוזר התובע המחוזי, התאבד ביריה כשהמשטרה פשטה על ביתו. האחות ביכתה את פעולתה "חסרת המעצורים של קבוצה שמינתה את עצמה לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין, שעודדה על ידי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה". לניו יורק טיימס, בלינק מעל, יש כמה מילים חשובות לומר על ההשחתה שמבצעת התכנית הן באנשי הטלוויזיה והן באנשי אכיפת החוק.

למזלנו, אף אחד מקורבנות הלינץ' הטלוויזיוני עוד לא התאבד. ראוי, עם זאת, שערוץ 10 ילמדו את הנושא; השבוע למדנו שאין להם די כסף כדי לשלם לספקים שלהם. תביעה כזו יכולה להביא לסגירת הערוץ, וחבל – תכניות החדשות שלו טובות, בהתחשב.

צוללת אל הביבים: משהו משונה התחיל לקרות בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים: הילארי קלינטון החלה זוכה לפתע לתמיכתם של רפובליקנים שהפכו לדמוקרטים. בפריימריז שהיו אתמול במיסיסיפי, היא זכתה לתמיכתם של 75% מהרפובליקנים האלה. איך זה קרה? אולי הרמז נעוץ בכך ש-15% מתומכיה של הילארי אמרו לאחר ההצבעה שיתאכזבו אם תזכה במועמדות.

בחודש האחרון, קורא איש הרדיו הימני המשפיע, ראש לימבו – קחו את אדיר זיק ותכפילו ב-100 אלף כדי לקבל תיאור גס של השפעתו – לרפובליקנים לעשות בדיוק את זה. הרציונל שלו הוא שלרפובליקנים טוב שהסכסוך הפנים-דמוקרטי יימשך כמה שיותר, ושחבל לתת לאובאמה לסיים את ההתכתשות ולעבור לחזית מול מק'קיין.

השטיק המסריח הזה, גניבת בחירות פשוטה, אמנם איננו של הילארי – אבל נראה שהיא לא מתנערת ממנו. כמה מבחירי הקמפיין של קלינטון הופיעו, משום מה, בתכניתו של לימבו לאחרונה.

לפני פחות משבוע, נאלצה יועצת בכירה של אובאמה, סמנתה פאואר, להתפטר לאחר שתיארה את קלינטון כ"מפלצת". שלשום, הודיעה תומכת בכירה של קלינטון, ג'ראלדין פרארו – המועמדת הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-1984, השנה הקטסטרופלית שבה ניצח רייגן ב-49 מדינות – שכל המועמדות של אובאמה נשענת על כך שהוא גבר שחור ושפרט לכך אין בה דבר.

נו. פאשלה. קורה. אבל כשהתבקשה פרארו לחזור בה, היא תקפה בחריפות: "גזענות היא דו כיוונית. אני באמת חושבת שהם תוקפים אותי בגלל שאני לבנה. מה דעתך על זה?" פרארו לא פוטרה מתפקידה, וקלינטון הסתפקה באמירה ש"יש חילוקי דעות" ביניהן בנושא. ויש עוד – אנחה – כמעט שישה שבועות עד פנסילבניה. מבריק.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)