"הערב", הצהיר אתמול נרג בעגמומיות, "אנטי ישראלי ייבחר לראשות אונסק"ו". בכותרת המשנה, הרשה העיתון לעצמו להגזים, ומ"אנטי ישראלי" הפך שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, ל"אנטישמי". מדוע אנטישמי? משום שבעבר הוא הצהיר כי ישרוף ספרים ישראליים.

אין ספק שחוסני לא היה ראוי לתפקידו, ולו משום שאדם שמצהיר על כוונתו לשרוף ספרים בשל מוצאם של כותביהם פסל את עצמו מכל תפקיד תרבותי. יצוין שחוסני נשמע כמו אפרטצ'יק מוברקיסט מן השורה, נטול כל תכונה מועילה, אבל שסביר להניח ששרת התרבות של ישראל – בריונית בורה, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בפיצוץ הצגות תיאטרון בוגדניות בעיניה ושלא היססה לסטור בפומבי למפגין מהמחנה הפוליטי המתנגד – היא יצור נחות לא פחות. אלא שישראל לא היתה מעיזה להעמיד את לימור לבנת לראשות אונסק"ו, והעובדה שמצרים התעקשה דווקא על מלחך הפנכה הספציפי הזה של מובארק לתפקיד מעידה יותר מכל על עליבותה שלה. אבל אנטישמיות? נו. שיהיה. התרגלנו.

למרבה השמחה, חוסני לא נבחר. עשר שעות לאחר הידיעה הפסקנית מהבוקר, יכול היה נרג לדווח בעליצות ש"המועמד המצרי לראשות אונסק"ו, שר התרבות פארוק חוסני, נכשל הערב (ג') בנסיונו האחרון להבחר לתפקיד, ויחזור הביתה בבושת פנים." [הדגשה שלי – יצ"ג]. וויינט הלך צעד אחד קדימה: הכותרת שלו היתה "המצרי לא נבחר לראשות אונסק"ו". לא "המצרי" בהטעמה התנ"כית, אלא "המיצ-רי", בהטעמה הצה"לית. למיצ-רי, כמובן, אין שם. הכותרת הזו הופיעה, אגב, מתחת לכותרת "קדאפי לא מצא מיטה בניו יורק". וליהודים היתה אורה ושמחה.

אפילו "הארץ", שפוי בדרך כלל, נתן כותרת משונה: "שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, לא נבחר לראשות אונסק"ו". מוזר: אני חשבתי שנהוג לדווח על מי שניצח, לא על מי שהפסיד. יתר על כן, בכותרת המשנה שלו ציין "הארץ" רק ש"ניצחה המועמדת הבולגרית", מבלי לטרוח לציין את שמה (וויינט ונרג דווקא עשו זאת). בקצרה, שלושת העיתונים הגדולים (או, על כל פנים, שלוחותיהם המקוונות) התייחסו למינוי יו"ר אונסקו כאל שדה קרב דיפלומטי שבו צפויה תבוסה מבישה.

למרבה הגיחוך, בהחלט יתכן שכל הפרשה דווקא משחקת לידיהם של האנטישמים. חוסני כל כך רצה להיות יו"ר אונסק"ו, עד שכתב מאמר בלה מונד, בו התנצל ואמר שלא התכוון "לפגוע ביהודים". זה קצת משונה, כי לפני כמה שנים הוא טען טענה אנטישמית לגמרי, על פיה "היהודים הם חסרי תרבות הגוזלים את תרבותם של עמים אחרים".

אז מה קרה? מה גרם לחוסני לשנות את דעתו? הפרוטוקולים של זקני ציון, זה מה שקרה. הם פרסום נפוץ מאד במצרים והם משכנעים חלקים ניכרים מהאוכלוסיה שיש קונספירציה יהודית חובקת כל ויכולת-כל. "היהודים" – קלוד לנצמן, אנרי לוי, אלי ויזל – תקפו בחריפות את מועמדותו, והוא רצה לשכנע "אותם" שהוא בעצם בסדר, שדבריו הוצאו מהקשרם, שאפשר לגנוב איתו סוסים. הוא החל לשקם בתי כנסת במצרים והורה על תרגום יצירות של דוד גרוסמן ועמוס עוז לערבית – לא מעברית, חלילה, בואו לא נסחף, אבל משפות אחרות. בקצרה, חוסני עשה הכל כדי לרצות את הקונספירציה. הוא נעזר במי שנתפס כבכיר בה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

העמדה של נתניהו – שינוי העמדה, ליתר דיוק; תמיכתה של ישראל בחוסני לאחר שהקימה נגדו עולם ומלואו – הצליחה להרגיז הרבה מאד אנשים, במיוחד את תומכיה הבולטים בחו"ל, שחשו עצמם בצדק מרומים. אלי ויזל, במיוחד, מרגיש כמו אידיוט. לא ברור למה הוא מופתע: המשחק הישראלי באנטישמיות הוא משחק ציני במיוחד. לישראל אין בעיה לתמוך באנטישמים, אם זה תואם את האינטרסים שלה. היו אלמנטים אנטישמיים במשטר הגנרלים בארגנטינה, והממסד השמאלי היהודי באותה מדינה ספג מכה קשה – מה שלא הפריע לממשלת בגין לתמוך בממשלת הגנרלים. על פי ידיעות שפורסמו באותה תקופה, השב"כ אף שלח אנשים לארגנטינה, כדי להיטיב ולהסביר לנייטיבז כיצד מענים. האם בין המעונים שלהם היו שמאלנים יהודים? כנראה שלא. האם הם לא ידעו שאנשי השמאל היהודי נרדפים על ידי האנשים שהם מאמנים? כנראה שהם העדיפו לא לדעת. בגין סירב לקבל משלחת של יהודי ארגנטינה בנושא, יו"ר הכנסת סירב לערוך דיון בנושא, והצנזורה הצבאית הקפידה על קטיעתם של דיווחים בלתי אוהדים כלפי הדיקטטורה הידידותית.

עכשיו קרה, מבחינת המודאגים הכרוניים מאנטישמיות, הגרוע מכל: ישראל גם עוררה קמפיין נגד המועמד המצרי, גם נסוגה מהקמפיין הזה בשיאו, ובסופו של דבר – הוא גם לא נבחר. סביר להניח שבפעם הבאה שישראל תצרח "זאב, זאב", יהיו פחות אנשים שיקשיבו לקריאה, וסביר להניח שכאשר חזר פארוק חוסני "בבושת פנים" מצרימה, הוא חזר משוכנע שהחונטה היהודית בגדה בו: גם גרמה לו להיראות כמו אידיוט בקרב קהל הבית שלו, אינטלקטואלי-הצעצוע של המשטר, וגם הכשילה אותו בסופו של דבר בהצבעה. בקיצור, התנהגות יהודית הישר מן הפרוטוקולים.

בישראל עצמה התגנבה נימת אכזבה מן הנצחון הדחוק – איבדנו עוד הזדמנות לילל שכל העולם נגדנו – כשהפעם, יש לציין, עמדתה הרשמית של ממשלת נתניהו נמצאת עם כל העולם ומול ישראל. אבל בממשלת בנימין ליברמן ננוחם: היום זימן משרד החוץ את השגריר המצרי כדי לנזוף בו רשמית על איזו קריקטורה שפורסמה נגד נתניהו. אפשר לנשום לרווחה: מצרים חזרה להיות מדינת אויב.

ויותר ויותר אנחנו דומים לה. כשפרצה פרשת הקריקטורות, כולם פה דיברו על חופש הביטוי. משרד החוץ, מתקבל הרושם, מבלה יותר ויותר מזמנו בקריאת עיתונים ומציאת דברים לא יפים שנכתבו עלינו, ואז נוזף במישהו או דורש התנצלות. חופש הביטוי? זה בדנמרק.

עדכון: מ.ש.ל.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע היה לנו את דו"ח גולדסטון; שלשום הכריז איגוד הסחר הבריטי שהוא תומך בחרם על תוצרת ההתנחלויות, וקורא לחבריו לעשות כמוהו; והערב – בומבה דיפלומטית כפולה: כשלון בשיחות נתניהו-מיטשל, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינת הממסד הבטחוני: האו"ם דרש מישראל להצטרף לאמנה לפיקוח על נשק גרעיני ולפתוח את אתרי הגרעין שלה לביקורת. המדינות הערביות מנסות לעשות את זה כבר 18 שנים ברציפות. הפעם הן הצליחו. רוסיה הצביעה יחד עם הגוש המוסלמי, כמו תמיד. היה שווה להפוך את ליברמן לשר החוץ, אה? איזה יופי של הצלחה לדיפלומטיה הישראלית – אחרי צווחות של 20 שנה על התכנית הגרעינית האיראנית, העולם שם לב שלישראל (מדינה תוקפנית הרבה יותר מאיראן) כבר יש.

נו, ל"הסברה" הישראלית צפויה הרבה מאד עבודה, ואנחנו מדברים על קואליציית-קונספירציה מוכת חלושעס, שהשטיק שלה הוא תגובות בדויות ברשת וההישגים שלה הם טענה מגוחכת שדו"ח גולדסטון לא מתייחס לירי הקסאמים (הוא הגדיר אותם כלא פחות גרועים מישראל, וכנראה גרועים יותר), וטענה – המושמעת בו זמנית – שגולדסטון התעלם מהדו"ח של משרד החוץ אבל גם הכניס אותו במלואו לדו"ח שלו

פתאום תמצא עצמה התעמולה הישראלית כשהיא נאלצת להסביר עמדות שנשמעות מופרכות גם לקורא הישראלי.

* * * * *

קבלו את אהוד ברק. הוא העניק ראיון מעניין לשם שינוי למוסף החג של "ידיעות". הוא אומר שם כמה דברים ששווה להתעכב עליהם.

בראיון, התייחס ברק לטענה האיראנית, על פיה יש לאיראן זכות לפתח נשק גרעיני מפני שגם לישראל יש כזה. "מעולם לא אמרנו שיש לנו נשק גרעיני", התמם ברק. נהדר. מה, אם כן, יחסו יוזמה של פירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? הוא דוחה אותה על הסף.

על פניו, לא מובנת התפיסה הזו: אם לישראל אין נשק גרעיני, העמדה של ברק ביזארית. מדינה שאין לה נשק כזה, צריכה להיות המתנדבת הראשונה לפרז את המזרח התיכון כולו. מדוע, אם כן, מתנגד ברק לפירוז מנשק גרעיני?

משום שהוא משקר, כמובן. ישראל הצהירה מספר פעמים על העובדה שיש לה נשק גרעיני. אף פעם לא באופן רשמי, אבל היא השליכה את ואנונו לכלא ל-18 שנה לא כי הוא מכר בלוף ריק לסאנדיי טיימס, אלא באשמת ריגול חמור. ה"עמימות" השמעון-פרסית כל כך מתה אז מות נשיקה. פרס עצמו, בתחילת העשור, התראיין לתכנית טלוויזיה על הנושא ודיבר בחופשיות יחסית.

סיבה נוספת לאי סימטריה בין ישראל ואיראן, אליבא דברק, היא שאיראן מאיימת להשמיד את ישראל בעוד שישראל איננה עושה כן ולא עשתה זאת מעולם. דא עקא, ששלוש פסקאות קודם לכן, אומר ברק ש"ישראל יכולה להפוך את איראן לעיי חורבות". לעין בלתי מזוינת, זה נראה כמו איום די מפורש. יצוין שברק מתעלם באלגנטיות מהעובדה ששר החוץ של ישראל הוא זה שאיים בעבר להפציץ את טהראן – במשתמע, בנשק גרעיני.

אבל רגע, למה בעצם מזכיר ברק שישראל יכולה להחריב את איראן? אה! כי פה מגיע הסקופ של הראיון. אהוד ברק אומר בפסקנות שאיראן איננה מהווה איום קיומי על ישראל; לכל היותר היא מהווה אתגר.

הבלוג מברך את שר הבטחון על צירופו המאוחר לשורותינו, שורות אלו הסבורים שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן מוגזמת ושהסכנה ממנה פחותה משמעותית מהמקובל לחשוב במקומותינו. אבל, בכל זאת, כמה שאלות.

אדוני שר הבטחון, בחודש מארס השנה, זמן קצר לאחר תבוסתך המכרעת בבחירות, כשכמעט 90% מהישראלים אמרו שהם רוצים לראות אותך באופוזיציה, זחלת לממשלת נתניהו – לאחר שהתחייבת להליכה לאופוזיציה – כשאתה טוען שאתה עושה זאת למען טובת האומה ומשום ש-2009 היא שנת הכרעה מול איראן. מה קרה בששת החודשים האחרונים? איך הפכה איראן מ"איום קיומי" ל"אתגר"?

אדוני שר הבטחון, במהלך 20 השנים האחרונות טענה מערכת הבטחון – בלט בה חיל האוויר – שאיראן היא איום קיומי לישראל ושיש להיערך למלחמה כנגדה. שימעל'ה פרס איים עלינו (ועל העולם) בפצצה איראנית כבר ב-1992. אגמים של דולרים נשפכו על הכנות למלחמה כנגד איראן. עכשיו מסתבר שזו היתה טעות, שמדובר בסך הכל ב"אתגר". האם תוקם ועדת חקירה שתבדוק מי במערכת הבטחון סיפק מידע מפוברק לכנסת אחרי כנסת, תמיד במועד דיוני התקציב, כדי להגדיל את הוצאות הבטחון של ישראל כנגד איום לא קיים? האם מישהו יטרח לומר לאזרחים כמה כסף פוזר לרוח בשל הפאטה מורגאנה הזו? האם מישהו יחקור את השפעת טפטופי מערכת הבטחון לתקשורת על יצירת הדחליל האיראני?

אדוני שר הבטחון, קולות החלו להשמע לאחרונה מהמערכת שלך, לפיהם המשימה באיראן "תעודכן" ולא תהיה עוד השמדת היכולת הגרעינית שלה כי אם "עיכובה". האם הדבר נובע מכך שאחרי 20 שנות בזבוז וקשקשת, התברר לנו שמעבר ל"עיכוב" היכולת שלנו בעצם לא קיימת? האם הנסיגה שלך מהגדרת איראן כ"איום קיומי" נובעת מכך שבעצם מדובר באיום קיומי שאנחנו לא מסוגלים לנטרל, אלא באמצעות נשק גרעיני – שאתה, כשר בטחון, לא יכול לומר שאנו אכן מחזיקים בארסנל, ושממילא השימוש בו יביא על ישראל את חורבנה המהיר?

אדוני שר הבטחון, מדוע לא להפסיק את מדיניות העמימות ולהודות בפומבי בכך שלישראל יש נשק גרעיני ושהיא תשתמש בו כנגד מי שיפעיל נגדה נשק בלתי קונבוונציונלי? מדוע לא להזמין את פקידי האו"ם להווכח בכך במו עיניהם – ובמקביל, להסיר את המגבלות על אסיר ציון, מרדכי ואנונו?

אדוני שר הבטחון, ב-20 השנים האחרונות שימשת בשורה של תפקידים בכירים במערכת הבטחון: היית סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ושר בטחון (בשלוש ממשלות שונות, כולל אחת בראשותך). האם תוכל לומר לנו מדוע מי שאחראי לשגיאה חמורה כל כך – שסיבכה את ישראל דיפלומטית וכלכלית – ממשיך לכהן בתפקידו? איזה מסר אתה שולח, מר ברק, לקצינים תחת פיקודך?

פנטזיה נחמדה. אבל, כמובן, אפילו אם יהיה עיתונאי שישאל את ברק את השאלות הללו, ויאבד בכך את "הגישה" הנחשקת אליו, ספק אם הן תחדורנה את חומת הציניות של הפוליטיקאי המזיק ביותר שקם לישראל. ברק מעולם לא האמין במסירת דין וחשבון על מעשיו, והציבור הישראלי – הוא הותנה ב-20 שנה של תעמולה עיוורת, הוא ימשיך לראות באיראן את השטן הגדול. העובדה שאחמדינ'זאד שוב עסק היום בהכחשת שואה זכתה לכותרות מובילות; העובדה ש"יום אל קודס" הפך למוקד של התקוממות שניה כנגד תופסי השלטון באיראן ("פלסטין, כמונו כמוך… מוות לרוסיה [במקום לארה"ב – יצ"ג], לעינויים ולאונס אין עוד השפעה – לא עזה, לא לבנון; אמות בעד איראן") דווקא לא.

(יוסי גורביץ)

נהוג לומר שאם מישהו אומר לך שאתה שיכור, אתה יכול להתעלם ממנו. אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, כדאי ללכת הביתה לישון. דו"ח גולדסטין, שקבע שישראל ביצע הפשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות ברצועת עזה – וקבע, כפי שמקפידים לשכוח, שהחמאס ביצע אותו דבר – בא אחרי דו"ח של "בצלם", שבעצמו בא אחרי דו"ח של "שוברים שתיקה". כולם אמרו אותו הדבר עצמו: צה"ל הפעיל כוח אש עצום בשטח עירוני בנוי, יצא לקרב כשהמטרה שלו היא מניעת אבידות בכל מחיר – וה"כל מחיר" הזה התממש בגופותיהם של מאות חפים מפשע.

זה לא יכול היה להיות אחרת. צה"ל המזועזע מיהר לטעון שזה לא פייר, כי החמאס הסתיר את לוחמיו בין האזרחים. כנראה שזה נכון – אף אחד מהצדדים לא מהסס לשקר – אבל צה"ל מתעלם מהמשמעות של דבריו: שמאחר והוא לא ידע להבחין בין אזרחים ולוחמים, הוא ירה על האזרחים וקיווה שחלק מהם הם גם לוחמי אויב. מספרי הנפגעים נוטים לאושש את התפיסה הזו: צה"ל איבד רק חמישה אנשים לאש החמאס – ואיבד מספר זהה לאש ידידותית. כאשר אחוז הנפגעים שלך מאש ידידותית גבוה כל כך, המשמעות היא שאתה מבצע ירי ללא אבחנה. ומה שקרה לאותם חיילי צה"ל היה דוגמית למה שקרה לאזרחי עזה.

על הפחדנות של צה"ל ועל היפוך הפירמידה – התפיסה שכולם, אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחד, צריכים לשלם עבור בטחונם של חיילי צה"ל – כבר כתבתי. הנושא המעניין הפעם הוא אחר.

* * * * *

עם יציאת הדו"ח, התגובה הישראלית הרשמית – לפני שהיה לה זמן סביר לקרוא את הדו"ח – היתה שמדובר באנטישמיות לשמה. הבעיה הפעם היא שבניגוד לתקריות בחזיתות שוודיה ונורווגיה, הפעם עמד בראש הוועדה לא איזה גוי גדול, אלא יהודי. הפתרון לא היה מסובך: גולדסטין הוגדר מיד כ"יהודי שונא עצמו" וכ"עלה תאנה".

בכך חזר המשטר על עמדתו בשני אירועים דומים שקרו לאחרונה. דו"ח "בצלם" על המתקפה בעזה פורסם, וצלל כאבן במים אדירים. התפיסה של המשטר – מפרס וימינה – היא שאין טעם להתייחס לדו"חות בצלם, שכן מדובר בבוגדים ויהודים שונאי עצמם. היה קצת קשה יותר לעשות את זה ללוחמים של "שוברים שתיקה", אבל תוך כמה זמן גם הם הפכו לאנטישמים לא מודעים, וכל מיני בדרנים זולים שיסו בהם בריונים חרדים.

השיטה פשוטה. אם אתה לא יהודי, וכותב נגד צה"ל, אתה אנטישמי מלכתחילה. אם גם אפשר להדביק לך איזו אספנות לא סימפטית, בכלל טוב: אפשר לכתוב שאתה נאצי בלי לטרוח להביא הוכחות, ואם תלבש חולצה עם סמל צבאי היסטורי של גרמניה, שמשמש גם את הצבא הנוכחי שלה, אפשר יהיה לכתוב שמדובר ב"סמל נאצי". אפשר יהיה לעשות מספיק רעש, ולייצר מספיק הסחה, עד שהארגון שלך יוציא אותך לחופשה עד שהבלגאן יירגע.

הבעיה האמיתית של ציידי "האנטישמיות" היא שחלק ניכר מהאנשים שמותחים ביקורת על צה"ל הם יהודים – כאן ובעולם. מה לעשות: בישראל פעילותו של צה"ל שנויה במחלוקת פחות או יותר מאז 1967, ובחו"ל יהודים ממלאים תפקידים נכבדים בשורה של ארגונים ליברליים. אז האנשים האלה הופכים ל"שונאי עצמם".

יצוין שעצם התפיסה של "יהודים שונאי עצמם" היא במהותה תפיסה אנטישמית: היא אומרת שמדובר באנשים תלושים, מעוותים, שמשהו דפוק בהם (משהו גנטי?), ועל כן, בניגוד לכל יצור חי אחר, הם "שונאים את עצמם". ולא משנה אם הם יגידו לך שהם שונאים את ישראל, לא את עצמם; מדינת ישראל כבר הגדירה אותם.

כך או כך, יהודי או ערל, ישראל לא מוכנה לשמוע שום ביקורת על כוחותיה המזוינים. צה"ל, במיתולוגיה הציונית החדשה, הפך למקבילה של היהודי באשר הוא: תמיד מתנכלים לו על לא עוול בכפו.

לתנועה הצנטריפוגית הזו יש מחיר. אנשים שמותחים ביקורת מתונה על ישראל, מוצאים את עצמם לפתע תקועים באותה קטגוריה עם לואיס פארחן. ההלם גורם להם, ברוב המקרים, לעוינות-יתר למערכת הפרופוגנדה הישראלית שקיטלגה אותם ככאלה, ובהתאם גם לכל מה שקשור לישראל. בקצרה, השיטה הזו גורמת לרדיקליזציה בקרב מבקרי ישראל – וזו, כמובן, נבואה שמגשימה את עצמה. באיזשהו שלב הם יאמרו משהו על הלובי היהודי – ומשם אף אחד עוד לא חזר.

(משונה, אגב, הנושא הזה: עד לפני כמה שנים התהדר AIPAC, באתר שלו, בכך שהוא "הלובי המשפיע ביותר בארה"ב". פקידים בכירים שלו התהדרו בכך שהם יכולים לארגן חתימות של 70 סנאטורים על מפית, והוכיחו את זה. אחר כך אף אחד לא הבין מאיפה באה השמועה על ארגון פרו-ליכודניקי שמסוגל לכופף את הקונגרס, וכולם נורא נעלבו כשמישהו העז לומר שללובי היהודי יש השפעה יתרה על המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב).

מערכת ה-Hasbara הישראלית (היא לא דומה לשום דבר אחר בעולם) מבלבלת בכישרון ובמכוון בין אנטישמיות ובין אנטי-ציוניות או סתם התנגדות לכיבוש הישראלי. הטענה הקבועה שלה היא שאין הבדל בין אנטי ציוניות ואנטישמיות, ושהאחת מהווה כסות לשניה. כלומר, אם מישהו אומר שישראל הפעילה כוח בלתי מרוסן בעזה, זה נובע מכך שהוא סבור שיהודים הם נחותים מאחרים.

זה מטורף. והמערכות הישראליות מספרות לעצמן את הסיפור הזה שוב ושוב, ומנהלות אינדוקטרינציה כלפי אזרחיהן, עד שזו הופכת לאמת האפשרית היחידה. לפעמים האינסטינקט הזה מפעיל גם גורמים לא צפויים: איגוד הסחר הבריטי הכריז הערב על החרמת תוצרת ההתנחלויות, אבל הכותרת של "הארץ" (!) אמרה "איגוד הסחר הבריטי: להחרים מוצרים מישראל בעקבות פעולת צה"ל בעזה". ההתנחלויות אינן נמצאות בישראל. סביר להניח שב"הארץ" יודעים את זה. מה קרה? קרה המם של "כולם אנטישמים", והחלטה שהיא החלטה נגד התנחלויות הפכה להחלטה נגד ישראל.

* * * * *

טענה נוספת של פרקליטי הבהמה היא ש"כולם עושים את זה", ונוצרת השוואה נפוצה לפעולות כוחות נאט"ו באפגניסטן עם הפעולות הישראליות. ההבדל הוא פשוט אבל קריטי: באפגניסטן, המדיניות היא "לזכות בלבבות ומוחות", והמטרה היא לצמצם ככל האפשר קורבנות אזרחיים. תקלות קורות בכל מלחמה. אבל אצל ישראל אין מדובר בתקלות: מדובר בשיטה ארוכת שנים.

בכל פעם שצה"ל נתקל בהתנגדות רצופה, הוא הפעיל אש כנגד אזרחי האויב. זה התחיל בהפצצת ערי התעלה במהלך מלחמת ההתשה, המשיך במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – שכל הרציונל שלהם היה ירי לעבר אוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה בביירות, שתפעיל לחץ על הממשלה הסורית, שתפעיל לחץ על החיזבאללה – והופעל כנגד רצועת עזה הרבה לפני "עופרת יצוקה". מאז הנסיגה מהרצועה, צה"ל מפעיל כנגדה אש ארטילרית – אולי האמצעי הפחות יעיל כנגד טרור שאפשר להעלות על הדעת. צה"ל הודיע שהוא "מצמצם את טווחי הבטחון", כלומר מסכן את האזרחים באחד השטחים הצפופים ביותר בעולם. כשיורים פגזים לאזור כזה, אי אפשר לספוק כפיים אחר כך ולומר שלא זו היתה הכוונה. זו איננה תקיפה של מטרה שלא זוהתה כהלכה, כמו באפגניסטן.

הטענה הזו הופיעה במלוא צדקנותה הבוקר אצל ארי שביט, אלא מי. "כל עוד השופט ריצ'רד גולדסטון אינו חוקר את ארצות הברית, רוסיה, סין, סעודיה, סרי לנקה וטורקיה בדיוק כפי שחקר את ישראל, הוא אינו אישיות מוסרית", קובע שביט נחרצות. וואלה. על פי אותו הגיון, החוקרים של פשעי המלחמה ברואנדה, ליבריה וסרביה הם אנשים לא מוסריים, כי הם לא תפסו את ולדימיר פוטין. אמור מעתה: לירות פגזי 155 מילימטר לתוך ריכוז אוכלוסיה צפוף – מוסרי; לדרוש קבלת אחריות לכך, מבלי שיצאת למלחמת עולם שלישית ברוסיה וסין – לא מוסרי.

וכל הצווחנות הזו, כל ההיזון החוזר מכל כלי התקשורת, מתחיל להיראות יותר ויותר כמו דרום אפריקה של האפרטהייד בימי שקיעתה. (וכן, ההשוואה במקומה: בישראל גופא, אולי, אין משטר אפרטהייד – אפשר להתווכח על כך – אבל ודאי שבשטחים הכבושים הוא הוא קיים. מתנחלי חברון, במרחק יריקה מתושבי חברון, כפופים למערכת חוק אחרת, משלמים מיסים לגוף אחר, נוסעים בכבישים אחרים, ומחזיקים בזכות הצבעה בישראל.) ככל שהחרם העולמי גבר, כך טען המשטר ביתר עוז שהוא צודק, צודק, צודק – ושכנע את רוב התושבים.

לא היה בכך כדי לשמר את דרום אפריקה הלבנה. היא העדיפה להמשיך ולהלחם גם אחרי קריסת רודזיה, ולא להגיע לפשרה כלשהי, כשעוד אפשר היה להגיע לכזו. בעלת בריתה הבולטת אז היתה ישראל. עשרים שנה לאחר מעשה, אנחנו שועטים לקראת בחירה בין אפרטהייד רשמי ובין הענקת זכויות אזרח לתושבי הגדה והרצועה.

ותוך כדי ההתרסקות הזו, אנחנו מספרים לעצמנו כמה אנחנו צודקים ועד כמה כולם אנטישמים. זה לא ירכך את ההתרסקות, אבל אולי ינעים את הנסיעה. 

(יוסי גורביץ)

אין ספק, מותו של אסף רמון הוא טרגדיה. המזל הרע שהכה במשפחה הנערצת הזו פעמיים, מעורר מחדש את השאלות השחוקות בדבר הטוב והרע והשליטה בהם בידי איזשהי ישות מודעת. אבל מכאן, מאותה טרגדיה משפחתית ל"יום האבל הלאומי" שהכריז עליו ראש הממשלה, הדרך ארוכה, ארוכה מאוד. נראה שאנו לא מצליחים להבחין בין אבל פרטי ובין אבל לאומי, או כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של משפחת שליט – בין דאגה פרטית לדאגה לאומית, ואי ההבחנה הזו פוגעת בסופו של דבר דווקא בצד החלש של המשוואה.

במקרה של משפחת שליט, נשמעים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. מחד גיסא עולה הטענה כי ההפגנות בעניינו רק מכבידים את לב החמאס ו"ככה לא מתמקחים בשוק – וככה אי אפשר לנהל משא ומתן", ומאידך גיסא הטענה שהמחאה הציבורית והמתוקשרת מניעה את המחליטים לפעול ביתר מרץ ולהעיז יותר בניסיונות לשחרר את גלעד שליט. האחרונים לעתים קרובות יביאו את טענת המחץ, שאני, שדווקא נוטה לצדד בראשונים, לא מסוגל לענות לה: תראה מה קרה למשפחת ארד, ששמרו על שקט כדי לאפשר להנהגה לנהל בדרכה את המשא ומתן, וההמתנה שלהם לרון נכנסת כעת לעשורה השלישי.

אבל במקרה של אסף רמון, התמונה אחרת לגמרי. כאן אי אפשר לטעון שהפיכת האסון הנורא והשני שנפל על משפחת רמון לאבל לאומי תשרת באיזשהו אופן את המשפחה. אני מניח שגם בכירי גופי החדשות במדינה מבינים את זה, אבל ההתנהלות המכוערת והברוטלית שלהם מאז נהרג אסף רמון מעידה שההבנה הזו נעצרת ברגע הבחירה העריכתית. בשלב הזה עולות הבנות אחרות – קדומות יותר, חזקות יותר – בדבר הצורך להקדים את המתחרים, בתשוקה להגדיל את אחוזי הצפייה והכניסה ולהביא אותם לשיאים חדשים, וההבנה שגם אם הם יבחרו לנהוג כאן בהיגיון ולהניח למשפחת רמון להתמודד עם האבל שלה בכבוד, הרי שהמתחרים שלהם בין כה ישיגו את תמונת הפפרצי של האלמנה ברגע היוודע לה על מות בנה.

האבסורדים לא נעצרו בזה. 19 עמודים בידיעות אחרונות (קראתי רק את עמודי החדשות, אני מניח שבמעריב ובמגזינים שיעור הסיקור לא היו נמוך בהרבה), מערכת לדירוג תמונות של אסף רמון ב-ynet כאילו היה איזו דוגמנית או תצלומי נוף, ועשרות שעות הטלוויזיה במצטבר שעסקו במוות המיותר הזה.

אבל בתוך כל המהומה הזו קיבלנו הצצה להתנהלות שקולה, מוסרית, שבחרו בה דווקא אלה שמוצגים לרוב כהיפוכם של אנשים שקולים ומוסריים. במרחק נסיעה של שעה וחצי מירושלים, עוד שעה אם באתם מהמרכז, נערים הצליחו לצלם את רגע ההתרסקות של המטוס שבו היה אסף רמון ז"ל. קשה לי להאמין שנערי תיכון ממרכז הארץ, או אפילו סטודנטים באחת האוניברסיטאות הגדולות היו בוחרים כמו אותם נערים – בחורי ישיבה בגיל תיכון ממעלה חבר – לא להעביר את התמונות לגוף תקשורת תמורת תשלום נדיב, אלא לגנוז אותן ולמסור אותן רק לצבא לצורכי התחקיר.

אמת, תהליך קבלת ההחלטה הזה בעייתי מאוד. קשה לכנות "שאלת רב" כנקיטת עמדה מוסרית, שהרי לוּ הרב היה מורה להם אחרת – הם היו פועלים גם בניגוד למצפונם וממלאים אחר דבריו. ואכן, רבים משכניהם הדומים להם הם אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים, אך הם עצמם, בעצם ההימנעות הזו מלהשתתף בחגיגית האבל הלאומית, מציבים בפנינו מראה שמאוד לא נעים להביט בה.

אנחנו כל כך רגילים לראות את הכסף כאחת המטרות העיקריות של חיינו. מי במידה כזו ובמי באחרת, אבל אנחנו – ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".

אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים או שליח על קטנוע – ובטח ובטח איש תקשורת – ולשכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם", אבל זה בלתי נמנע. הפרסומות מקיפות אותנו מכל מקום, רבים מאיתנו משרתים אותן בצורה כזו או אחרת, ואי אפשר לברוח. הכסף הוא המנוע העיקרי בחיים שלנו, ומהווה שיקול מכריע בהתלבטויות רבות. לא יהיה מופרך להסיק בעקיפין, שיקול כלכלי הוא שעמד בבסיס החלטת עורכי מהדורות החדשות לפרסם את התמונות האינטימיות של רונה רמון.

והנה, אמנם מעבר להרי החושך, אבל גיאוגרפית לא ממש רחוק, מתקיימת לה תרבות שהכסף נתפס בה במסגרת הראויה לו, שאין בה שאיפה של כל פרט "למקסם את רווחיו", אלא – ותסלחו לי על השפה הגסה – "לעבוד את השם", עם כל ההסתייגויות שלי משאיפה זו, שאני לא שותף לה כלל ולא מזדהה איתה, ומבין את הנזק האדיר שהיא גרמה וגורמת לאנושות כולה.

לאותם בחורי ישיבה הייתה האפשרות להחליט אחרת: להעביר את התמונות לכלי תקשורת כלשהו בהבטחת בלעדיות, לחלק ביניהם כמה אלפים – בדולרים או בשקלים, ושוב היינו זוכים לפניני עיתונות כמו הצילום האחרון של נעה גולדרינג בת השלוש לפני שנרצחה על ידי אביה.

משהו קורה שם, מעבר להרי החושך, משהו מתעורר. בצד השדים והמזיקים המקפצים על הגבעות צומח בישיבות הציוניות דור של משוררים, אמנים ואנשי ערכים. הצצה לאותו דור אפשר לקבל מקריאת כתב העת לשירה "משיב הרוח" וספרי הוצאת ראובן מס, וכן ממוספי סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות פרסמתי בעיתון זה כמה ביקורות ספרות). אלה נולדו מתוך עמדה מוסרית מבוססת מאוד (ששוב אסתייג ממנה), שבאה לידי ביטוי בהחלטת בחורי הישיבה ממעלה חבר, בתרבות הקולנוע שצמחה שם יש מאין בעשרים השנה האחרונות, וכן, גם בחלק קטן מהפעילות העיתונאית של המגזר הציוני-דתי.

דוגמה אקטואלית: במוסף "דיוקן" של מקור ראשון התפרסמה לפני כשבועיים כתבה על שאלת השארת ההחלטה בדבר שירותו הצבאי של יתום או אח שכול בידי ההורים, לרוב בידי האם. בפוסט הקודם יוסי הזכיר כאן את הבעייתיות שבמדיניות צה"לית זו, והנה כמה ימים לפני כן – להזכירכם, לפני מותו של אסף רמון – בדיוק בשאלה רדומה זו בחר לעסוק המוסף המגזיני של מקור ראשון, בנימה ביקורתית ורצינית. (אין לינק כי אין אתר למקור ראשון).

תחושת המראה שמציבים בפניי בחורי הישיבה ממעלה חבר מעיקה עליי באופן אישי. אני עצמי עובד בתקשורת, שותף לאותה מערכת שמתפרנסים ממנה גם כותבי הבלוג הזה, ואני לא מסוגל לומר בצורה חד משמעית שהייתי נוהג אחרת מעורך ידיעות אחרונות או ראש דסק החדשות של ערוץ 10, לו הייתי במקומם.

אני לא ותיק בעיתונות, קצת יותר משנה וחצי, אבל כבר הספקתי להדפיס ולפרסם כמה דברים שהתחרטתי עליהם מאוחר יותר לצלילי "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי". בקצב המטורף שנמצאים בו עורכי החדשות, בלחץ המופעל עלינו מכל הצדדים לפרסם כמה שיותר מהר ולהקדים את המתחרים בכותרת מפוצצת, לעתים קרובות מדי אין מקום לשיקול דעת, אין מקום לאותה "שאלת רב" שאדם אמור לעשות בינו ובין עצמו.

בחיי אותם בחורי ישיבה ממעלה חבר יש מקום לשיקול הדעת הזה. עם כל הביקורת עליהם ועל המחנכים שלהם – מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם.

(אהרן פורת)

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד:

פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,

אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה…

הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות,

ברי לבב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות,

וארג יומם עודו שתי, ארג תקוות יום יבוא,

אין לנו טובים מכל אלה. את, הראית? ואיפה?

שאול טשרניחובסקי

ההיסטריה: אתמול התרסק מטוסו של סרן אסף רמון בהרי חברון, הוא נספה בתאונה, והמדינה נאחזה היסטריה. הנשיא דיבר, ראש הממשלה קשקש (על כך מיד), שר החינוך הורה להקדיש שיעור ל"משפחת רמון", "ידיעות" הקדיש לנושא הזה 18 עמודים, בכללם כפולת האמצע, ושורה ארוכה של בעלי טור הודיעו לנו שאסף רמון "הוא הילד של כולנו".

אבל הוא לא. הוא בנם של אילן ורונה רמון. ואחרי שהחגיגה התקשורתית המחליאה הזו – שבשיאה הגיעו הכתבים לבית משפחת רמון לפני הקצינים שהודיעו על המוות – תמצה את עצמה, רונה רמון תשאר לבדה. ידידיה יתמכו בה, כפי שתמכו קודם לכן, אבל כל אהדת הציבור המתוזמרת הזו תתאדה. היא תמיד מתאדה, רק כדי להתגבש שוב ביום הזכרון לחללי צה"ל, לשם מירוק מצפון הציבור.

כל הבכי והנהי הזה לא במקומו. חיילים אינם אמורים לבכות, לא בפומבי בכל מקרה. הרמטכ"ל דן שומרון עוד העז לנזוף בחיילים שבכו בפומבי; אחריו זו כבר הפכה להיות נורמה. גם ההתבהמות התקשורתית – המרוץ המטורף אחרי תמונת ההתמוטטות של האלמנה הטריה/הבן שזה עתה שכל את אביו/ האחות שאיבדה את אחיה, מרוץ שאנחנו מכירים היטב מכל מקרה מוות של דמות בעלת שמץ עניין ציבורי – כבר יצאה לחלוטין מכל שליטה. עורכים וצלמים מפחדים שמישהו יגיע אל הסקופ הענק הזה לפניהם, והתוצאה היא צלילה עמוקה לביבים. לעזאזל, תנו למתחרה שלכם לצלם אדם אחר בכאבו – היו אתם מעל זה. ותרו לו על הסקופ הזה, ושיהיה לו לעורכי דין. אף עורך, כמובן, לא יעז לעצור את המרוץ – כי הדמוס רוצה את התמונות האלה. הוא מסניף אותן. הן צורה ענוגה של קתרזיס מרחוק: להרגיש את אסונו של אחר בלי באמת לגעת בו. די כבר. מספיק עם ההתיילדות הזו.

התקשורת לא לבד בבזיון הזה. הידיעה על זהותו של הטייס הודלפה כמעט בוודאות מהצבא – פרמדיקים, כתבים וצלמים ידעו שנפל מטוס, ואולי גם יכלו למצוא אותו, אבל הם לא ידעו את זהות הטייס – והצבא התייחס לסרן רמון כאילו היה גנרל עתיר תהילה שנפל בקרב. זה לא המצב. הוא היה צעיר שזה עתה סיים את קורס הטייס שלו. הוא לא שונה מכל חייל גולני שנפל בקרב מול החיזבאללה או חמאס – או, לצורך העניין, מכל שק"מיסט שנורה למוות בשל המדים שאולץ ללבוש. התרגלנו שהצבא רואה בקציניו הבכירים אצולה – בניגוד לסתם חיילים מן השורה, למשל, יש להם מאבטחים – אבל כאן היא הורחבה באופן חמור. מה צריכים לחשוב חיילי השדה, שיודעים היטב איזה הבדל יהיה בין לווייתם ובין לווייתו?

הבורות: ראש ממשלתנו היקר – ההוא שראה חיילים בריטים בירושלים ושנסע בנגמ"ש עם שרון וברק במלחמת יום כיפור, וגם העריך מאד את העצות שנתן לו השר רחבעם זאבי, לפני ששקל ברצינות הצעה להיות שר האוצר של איטליה – נוטה לעתים קרובות לקונן על מצב החינוך בארצנו, ואומר שצריך לחנך את הנוער ליותר ערכים, בעיקר תנ"ך, כנראה כדי שלא ישכחו מה זה להיות יהודי.

ובכן, ראש ממשלתנו הלז התראיין הבוקר לגלי צה"ל בעקבות האירוע, ואמר שכאשר שמע את הידיעה על התרסקותו של סרן רמון במטוסו, התגובה הראשונה שלו היתה "ציטוט מקינת דוד על יהונתן: 'הצבי ישראל, איך נפלו גיבורים במרומים".

להלן הנוסח המקובל של קינת יהונתן: "הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים", וכן הלאה. הביטוי "איך נפלו גיבורים" מופיע פעמיים נוספות, פעם אחת כשמצורפת לו הקינה "ויאבדו כלי מלחמה", אבל המילה "במרומים", שנתניהו מצא כל כך מועילה לתיאור האירוע, איננה מופיעה שם. אולי הוא התבלבל עם "איך נפלת משמים, הלל בן שחר". קורה.

תפקיד ראש הממשלה הוא, גם, תפקיד ייצוגי. אם נתניהו לא מסוגל לצטט כיאות את התנ"ך, יואיל נא ויימנע מכך. ואם דובר בשבועות האחרונים על חוסר תפקודה של לשכת נתניהו, הנה עוד דוגמא לכך. גם אם נתניהו לא זכר היטב את הקינה, מישהו היה צריך לוודא שהוא שינן את החלקים הרלוונטיים.

(תודה לאיה מרקביץ' על ההפניה.)

הטרגדיה: ואחרי שהעיתונאים יסגרו את הלאפטופים והצלמים יקפלו את חצובותיהם, מישהו בצה"ל יצטרך לחשוב שוב ברצינות על נושא שירותם של חיילים שהוריהם או אחיהם נפלו. לא אנושי להתיר את הבחירה הזו בידי אמם.

אפשר לאסור על חיילים כאלה לשרת בתפקידים קרביים, אבל זו תהיה פגיעה ניכרת בזכויותיהם, במדינה שהסטטוס בה נשען בין השאר על מקום שירותו של אדם. הפתרון הקשה אך הראוי הוא להניח להם לבחור בעצמם האם להתנדב ליחידות קרביות או לא – ולהמנע מלגייס אותם ליחידות כאלה בכפיה. בשום פנים אין להותיר עוד אמהות במצבה של רונה רמון, מצב שבו היא תחיה לשארית חייה עם השאלה מה היה קורה אילו סירבה לאשר לבנה לסכן את חייו. אין שום סיבה להעמיד ולו אם נוספת אחת במבחן כזה.

(יוסי גורביץ)

האלוף מאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עלה השבוע לכותרות שלא בטובתו: הוא שיקר באשר למקום הימצאו של בנימין נתניהו. הלז היה בפגישה חשאית ברוסיה, כמסתבר – הוא טס לשם במטוסו הפרטי של המיליארדר יוסי מימן, כנראה בגלל שמשאביה של המדינה לא עמדו במאמץ – וכליפי העדיף למכור לתקשורת שקר על כך שהוא "במתקן בטחוני". בתגובה אמר כליפי ש"מותר לשקר בשביל הבטחון", או, כפי שטענו "מקורביו" הבוקר בידיעות אחרונות, "למען בטחון המדינה אני מוכן לא להגיד את כל האמת".

זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שבה שמעתי את שמו של כליפי.

* * * * *

ביוני 2006 נהרגה משפחה פלסטינית, משפחת ראלייה, מפיצוץ שאירע בחוף עזה. רק אלוהים יודע מה קרה שם, והעובדה שהפלסטינים הוסיפו אלמנטים של "פאליווד" לכל הסיפור לא סייעה להבהרת התמונה. תחילה הכחיש צה"ל שירה לאזור, אחר כך הודה שירה לשם מספינות חיל הים, מאוחר יותר הודה שבעצם ירה לשם גם מטח של שישה פגזי 155 מילימטרים, ושמיקומו של אחד מהם אינו ידוע לו. תת אלוף כוכבי, ההוא שלא נסע ללימודים בלונדון מחשש שייעצר בשל פשעי מלחמה, החליט לתקוף דווקא את המשפחה: באיזו זכות, הוא שאל, הם העזו לצאת לחוף הים.

ראיינתי אז את מארק גרלסקו, מומחה של ארגון Human Rights Watch. מצאתי אותו אדם שקול ורגוע, ענייני מאד. הוא שלל על הסף את האפשרות שהפגיעות היו מירי פגזי חיל הים, אבל אמר שיש סיכוי סביר שמדובר בפגז של 155 מ"מ – או בנפל של כזה. הוא המליץ שלא לקפוץ למסקנות. באותה תקופה הוא חיבר דו"ח על ירי הקסאמים של החמאס לעבר שדרות, אותו הגדיר חד משמעית כפשע מלחמה: ירי בלתי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית. יצוין שזה בדיוק מה שעשה צה"ל באותה תקופה, מתוך כוונה מפורשת ליצור טרור, כהרגלו.

כשבוע לאחר האירוע הופיע כליפי בטלוויזיה, והציג מחקר צה"לי שבו נטען שצה"ל לא אחראי בשום אופן לפיצוץ ולהרג, אבל נמנע מלמסור את התחמושת שלדעתו היתה אחראית לו לבדיקה חיצונית. היום אנחנו יודעים שכליפי הוא שקרן מועד, כהצהרתו שלו, שאין לו שום בעיה לומר אי אמת כדי לקדם את מה שהוא רואה כ"בטחון המדינה". זה צריך להטיל צל מסוים על החקירה שלו.

מה קרה, בינתיים, למארק גרלסקו, שהגיש דו"ח נגדי?

אה, זה פשוט: מעריב הודיע שהוא נאצי.

* * * * *

תחת הכותרת "הקשר הנאצי של המומחה האנטי הישראלי", חשף מעריב – או, אם לדייק, ציטט בלוגר ימני , עמרי קרן – שלגרלסקו יש עניין במזכרות של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. לא שזה היה סוד גדול: גרלסקו פרסם ספר על תגי היחידות של הנ"מ הגרמני.

מאחר ולכתוב שמישהו אוסף תגים של יחידות נ"מ – לא בדיוק החלק הפעיל של האס.אס. – קצת מקשה על הפיכתו לשונא ישראל מובהק, דיברה הכותרת על "הקשר הנאצי" שלו, כלומר עוררה בקוראים ציפיה לקשר ישיר בין גרלסקו ובין נאצים. מעריב השמיט, משום מה, את העובדה שקרן טרח להביא: שלדבריו של גרלסקו העניין שלו בנ.מ. הגרמני התעורר לאחר שהתברר לו שסבו נלחם בשורותיו.

הכתבה התייחסה אליו כאל "המומחה האנטי ישראלי". הראיות: הדו"ח של גרלסקו על אירועי בית להיה, הדו"ח שלו שמצא שצה"ל השתמש בפגזי זרחן במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ועל כך שצה"ל השתמש בפגזי מצרר במלחמת לבנון השניה.

על חוף בית להיה כבר כתבתי. צה"ל כבר הפסיק להכחיש את השימוש במצרר במהלך המלחמה בלבנון, אחרי שנתפס בשקר מטומטם במיוחד (דן חלוץ הצטלם עם סוללת MLRS בדיוק כזו ירתה פגזי מצרר); ואם מישהו מאמין לטענה שצה"ל לא השתמש בפגזי זרחן בעזה, הוא צריך להיות טיפש מאד או פנאט מאד. כלומר, לא בדיוק נאצי ולא בדיוק אנטי ישראלי. ראוי לציין, אגב, שהמחקר של גרלסקו שקבע שהחמאס מבצע פשעי מלחמה כנגד שדרות לא הוזכר בכתבה – אולי החץ הזה לא התאים למטרה שסומנה מראש.

בן דרור ימיני, עורך הדעות של מעריב, השתולל לגמרי: "עדיין לא ברור אם גרלסקו עצמו נאצי", הוא כותב. זה, למעשה, די ברור: גרלסקו לא יכול להיות נאצי משום שהמפלגה הנאצית הוצאה אל מחוץ לחוק עם כיבושה של גרמניה. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא ניאו נאצי – אבל לכך מעריב לא טרח להביא שום ראיות. ימיני מתייחס אל גרלסקו כאל "מיליטריסט מימין". העובדה שאדם שירת בצבא לא הופכת אותו למיליטריסט, העובדה שהוא הלך אחר כך לעבוד עבור ארגון זכויות אדם יכולה אפילו להיראות כנסיון לכפר על שירותו הצבאי, ואם יש התבטאויות של גרלסקו שמציבה אותו בימין הפוליטי, מעריב לא הציג אותן.

אבל כמה קל לפטור את הטענות כנגד ישראל כהמצאה של חובבי-נאצים. מעריב עושה כאן, בעצם, את מה שכליפי עושה: הוא משקר. לא בשביל בטחון ישראל: השקר של כליפי בפרשת מסעו של נתניהו לרוסיה לא הגן על כלום, ואם שיקר גם בפרשת בית להיה, גם זה לא הועיל בדבר לבטחונה של ישראל. לא, השקרים אינם למען בטחונה של ישראל: הם למען בטחונם העצמי של הישראלים, שקרים שמטרתם לפטור את עצמם מבחינת מעשיהם.

אבל בטחון עצמי שנשען על שקרים, ודאי על שקרים קלים לחשיפה כאלה של מעריב וכליפי, איננו בטחון אלא ההיפך ממנו. הוא מוציא את האדם, והקבוצה, מהעולם אל עולם הפנטזיה. ובאדיבותו של צה"ל ומקהלת המעריצים שלו בתקשורת ובחברה הישראלית, אנחנו שועטים לשם במהירות שיא.

(יוסי גורביץ)

זה קרה בסוף השבוע, והמתורגמנים במשרד החוץ ולשכת ראש הממשלה נחו, אבל אין ספק שיחסי ישראל-ארה"ב יהיו בתוך ימים ספורים במשבר סופני. לא, לא בגלל הקריצה האחרונה של אהוד ברק.

פטריק ביוקנן, דמות בעלת משמעות (שולית, אבל היי) בימין האמריקני – הוא שמרן קתולי מהדור הישן, היה אחד ממלחכי הפנכה של ניקסון, מועמד מטעם עצמו לנשיאות – קצת הגזים. במאמר לרגל יום השנה השבעים לפתיחת מלחמת העולם השניה, החליט ביוקנן שמי שאשם במלחמה היו דווקא הפולנים והבריטים. היטלר, מבחינתו, כלל לא הובן, כלל לא רצה במלחמה, ושאר הבלים רוויזיוניסטיים מסוג זה.

לביוקנן יש עבר עשיר של הכחשת שואה והוא הואשם לא אחת באנטישמיות. עד כה זה עבר לו בשקט, אבל לא עם שר החוץ הזה. אחרי הכל, ישראל יצאה למסע צלב לא רק נגד מדינות סקנדינביה, אלא גם נגד העיתון הספרדי אל מונדו, שהחליט לציין את היובל לקנוניה הנאצו-קומוניסטית ההיא כנגד פולין בראיון עם מכחיש השואה המורשע דיוויד אירווינג דווקא.

זה היה חודש לא קל לתדמיתה של ישראל כמדינה שיש בה חופש עיתונות, והוא לא השתפר כשהתברר שמישהו עם שם ישראלי מ"המרכז לתיעוד על ישראל" – מה שזה לא יהיה – הוא זה שהביא לתביעה כנגד איזה איגוד מוסלמי שפרסם בהולנד קריקטורה שעשויה להתפרש כהכחשת שואה. מבלי להתייחס להתבכיינות המוסלמית הרגילה, עוד לא הבנתי מה טוב יצא לישראל מכל זה.

עד כה ניהלה ממשלת נתניהו-ליברמן מלחמות מתוקשרות כנגד יריבים קטנים ולא מסוכנים, בעיקר מדינות של לפלפים בלונדים ממערב/צפון מערב אירופה. במפתיע, היא לא התייחסה לאחת המדינות האנטישמיות בעולם, רוסיה. אולי סומכים אנשי משרד החוץ על כך שישראלים לא קוראים רוסית ושמהגרים מרוסיה עסוקים כל כך בהערצת המולדת הפוטיניסטית שהם יעברו לסדר היום על קצת אנטישמישקייט, שהיא חלק מסורתי מסדר היום הרוסי הממוצע כמעט כמו וודקה.

ביוקנן, עם זאת, יאלץ את ממשלת ישראל להגיב, ובעוצמה. לא מדובר באיזה פישר מהעמודים האחוריים של מוסף התרבות של צהובון שוודי, או באיזה אירוע קולטורלי לסופר נורווגי שאף ישראלי לא מכיר, או בעיתון ספרדי, או איזו קריקטורה באיזה בטאון בסניף הרוטרדמי של המדוכאים עלי אדמות. מדובר בפוליטיקאי מוכר, בעל טור בעל שם ובעל נסיון, שנחשב מקורב לפלגים הלא סימפטיים של המפלגה הרפובליקנית. עם לעשות הקבלה, ביוקנן דומה למשה פייגלין שלנו – גם בהערצת הנאציזם שלו.

בקיצור, מדובר באיום קיומי ובעלבון שמדינה יהודית גאה ועילגת לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. ולא, זה ש-MSNBC מיהרו להסיר את הטור המשונה מהאתר שלהם לא קרוב להיות מספק. אם להסתמך על התקדים השוודי, ישראל צפויה עוד השבוע לדרוש התנצלות פומבית – סליחה, גינוי – מצד ממשלת ארה"ב על כך שאחד מאזרחיה העז להשען על התיקון הראשון לחוקה כדי לפגוע בציפור נפשנו. במידה וממשלת ארה"ב לא תעשה את הנדרש ממנה, לא תוכל ממשלת ישראל הריבונית להבליג על כך, והיא כנראה תצטרך לעשות משהו דרמטי. להפסיק חד צדדית את השיחות, למשל, או להחזיר את השגריר להתייעצויות. תגובה קיצונית במיוחד עשויה להביא לכך שישראל תפסיק את הסיוע השנתי שלה לארה"ב.

יהיה קשה, אבל מדינה קשת עורף לא נשברת רק בגלל שקצת קשה. אחרי הכל, אם לא יהיה כאן משבר יום הדין ביחסים עם ארה"ב, שלעומתו יחוויר המשבר שבו ציווה אייזנהאואר על בן גוריון להקיא את טרפו ולסגת מסיני, אפשר יהיה לחשוד בבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן שהם הכניסו את ישראל למשברים מיותרים עם מחצית אירופה רק כדי לגרוף רווח פוליטי קצר מועד מהאספסוף המוסת.

ורק שמאלנים מועדים, עוכרי עמם ועצמם, תוקעי סכין בגב האומה וחברים באגודת מרעילי הבארות (מאוחד – התשמ"ד) יעזו להעלות על דל שפתם נוטפת הארס מחשבה בוגדנית שכזו. למרבה המזל, לא נשארו רבים מהם.

(יוסי גורביץ)

אחת הסוגות העשירות של התקשורת הישראלית היא קצינים וחיילים שבוכים בדמעות שליש שהצבא דפק אותם, אחרי כל מה שנתנו לו. בדרך כלל זה מגיע אחרי שהקצין/חייל נשפט/הודח/נפסל לתפקידי פיקוד בשל התעללות בחיילים/התעללות בעצירים/רשלנות בעת ביצוע פשע מלחמה והתעלמות מנוכחותה של מצלמה.

יצירת המופת החדשה בתחום שייכת לסרן (מיל', תודה לאל) טל ארזי. הלז סיים לאחרונה לרצות עונש מגוחך של כמה שבועות מחבוש, לאחר שהתברר שבפלוגה שלו – פלוגה ז' של גדוד השריון 74 – רווח מנהג של התעללות קשה בחיילים, במיוחד חיילים צעירים.

למרבה הבהלה, מתחוור שארזי היה קצין מצטיין, מהסוג שהבהמה אוהבת לקדם. הוא רווי מכתבי הערכה מקצינים בכירים. לא ברור על מה – ישראל לא חוותה קרבות שריון מאז 1982 – ועוד פחות לא ברור איך הוא לא נבעט כבר בשלב המיון של "אמירת אמת" בבה"ד 1.

ארזי נתן ראיון ארוך ומיוסר ל-"7 ימים". בניגוד לקצינים אחרים, הוא יכול לעשות את זה בעצמו ולא להסתתר מאחורי הפסוודונים "מקורבים", כי למרבה הרווחה הוא כבר לא בצה"ל. כמקובל בסוגה הזו, מטיח ארזי שורה של האשמות במפקדיו, ובעיקרו של דבר מאשים אותם בטיוח תרבות ההתעללות שרווחה בפלוגה, לדבריו, שנים רבות לפני שהגיע לשם.

יש שתי בעיות בטענה הזו (אף על פי שהיא נראית אמינה): ראשית, העובדה שקיימת מסורת של התעללות ביחידה צבאית, בניגוד לפקודות, איננה מהווה נסיבות מקלות למפקד שהיה אחראי על יישומה. להיפך. מפקד שידע על מסורת המנוגדת לפקודות ולא פעל לשנות אותה, אחראי עד למאד.

הבעיה השניה, החמורה יותר, היא שארזי משקר לאורך כל הכתבה, והוא שקרן גרוע כל כך שאפילו לדובר צה"ל לא היו מקבלים אותו. מצד אחד, הוא מעלה טענות חמורות על כך ששדרת הפיקוד שמעליו ידעה על ההתעללות, והוא אף טוען שהאלבומים של הפלוגה הוחרמו והועלמו כדי שהנושא לא ייחשף (לדבריו, בכירים ממנו שירתו בעבר בפלוגה והאלבומים מעידים שתרבות ההתעללות היתה מוכרת להם). הוא גם מציג מכתב של רבני הסדר כנגד תרבות ההתעללות בפלוגה כבר בשנת 2005. מצד שני, הוא מכחיש בתוקף כל ידיעה על תרבות ההתעללות הזו. מצד שלישי, הוא מודה שהוא נתן לרס"פ שלו "גבולות גזרה" למה שמותר לו לעשות לחיילים.

אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו: אם היו באלבומים ממצאים מרשיעים, ארזי היה מודע להם – ולו מעצם העובדה שהוא רואה את העלמתם כבעיה. מותר גם לתהות מדוע הוא ציית לפקודה להעלים את האלבומים; האם לא מדובר בהעלמת ראיות?

אם הוא ידע על המכתב של הרבנים, הוא ידע שיש תרבות התעללות בפלוגה שלו. העובדה שהוא היה צריך להכתיב "גבולות גזרה" – כלומר, מה מותר לעשות לחייל צעיר ומה אסור – מעידה כאלף עדים שהוא ידע על תרבות ההתעללות. למעשה, היא מעידה על כך שהוא נקט בנוהל הצה"לי הבסיסי של כסת"ח (הוא גם הקפיד לא להיות במקום בזמן ההתעללות עצמה).

ראוי להזכיר, מה שהכתבה לא הזכירה, שבתחקיר שנערך לו אצל המח"ט הודה ארזי שלאור עברו בפלוגה, הוא ידע ש"מדובר בנקודת תורפה". כלומר, הוא ידע אבל העדיף לא לדעת, להפנות את הגב, לעצום את העין. כלומר, סרן ארזי העדיף – בשם המסורת – לתת לרס"פ שלו להתעלל בפקודיו. הוא בגד בחובתו להגן על החיילים האלה. יצוין שהוא עדיין מתרעם על כך שהרס"פ שלו – שפיקד על טנק במבצע האוגדתי "עופרת יצוקה" ועל כן, לדעתו, מותר לו הכל – נהפך על ידי הצבא ל"סאדיסט". לא, מר ארזי (איך ההרגשה להיות אזרח?): לא הפיקוד הפך אותו לסאדיסט. הוא היה סאדיסט מטבעו – ובאישורך.

ארזי, כמובן, מיילל ארוכות על יחס התקשורת אליו. באמת משונה, שבצבא גיוס כפיה האזרחים יביטו בעין רעה על ההתעללות בילדיהם. נותר רק לברך על כך שארזי הודח – הוא, ראוי לציין, מתעקש שהוא התפטר – ויש לקוות שבמילואים לא יתנו לו לפקד על חיילים.

* * * * *

כל הסוגה הזו של יללות לאחר התעללות מעידה על משהו מדאיג שעובר על המתגייסים: הם יודעים שהם מגויסי כפיה, הם יודעים שהם עושים, בניגוד לרצונם, מה שחלק ניכר מהאוכלוסיה לא עושה – ועל כן הם מגיעים עם תחושה של "מותר לנו". מותר להם להתעלל בפלסטינים/בחיילים זוטרים מהם/לבזוז, ואם מישהו מעז להפעיל נגדם סנקציות – מיד עולה היללה: איך אפשר לעשות לנו דבר כזה, הרי שירתנו בצה"ל ופעם לא ראינו את הבית שבועיים. כלומר, התפיסה היא שעצם השירות מתיר להם לעשות דברים שאסורים על פי כל קנה מידה אזרחי. ולמרבה הזוועה, התפיסה הזו נתמכת על ידי חלקים נרחבים בציבור. המשמעות היא שצה"ל הופך במהירות למיליציה, שהוא כוח צבאי שהמשמעת בו סלקטיבית מאד (אוי לך אם תגיע למסדר לא מגולח, אבל התעללות במחסומים – סבבה). ובהתחשב בכך שהצבא מטפח כבר עשורים את תפיסת הסכין בגב, על פיה הוא משתדל ומצליח אבל הפוליטיקאים והאזרחים הרקובים קושרים את ידיו – התרבות הזו מקדמת סכנה פוטנציאלית של פוטש.

הסכנה נמוכה היום מאשר בימיו של אולמרט, ראש ממשלה שאיבד כל לגיטימציה; אבל בהתחשב בכך שהצבא כבר מתחיל ללחוש שהוא לא בנוי לפינוי התנחלויות – כלומר, שהוא לא יהיה מסוגל לבצע פקודה שיתנו לו האזרחים שממונים עליו – צריך להתייחס לסכנה הזו ברצינות. מרד צבאי בעקבות תבוסה – ונסיגה תמיד נתפסת כתבוסה, במיוחד אם החיילים חשים שהם ניצחו בשדה הקרב – איננו תופעה נדירה כל כך. הנסיגה הצרפתית מאלג'יר לוותה בדיוק במרד כזה, של חיילים ממורמרים שחשו שפוליטיקאים בוגדנים השתמשו בהם וזרקו אותם. המרד נכשל, משום שלרוב החיילים הצרפתים היתה תודעה רפובליקנית מפותחת.

קשה לומר את זה על החיילים הישראלים.

(יוסי גורביץ)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו כ-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)