נקודה של אור מעבר להרי החושך
אין ספק, מותו של אסף רמון הוא טרגדיה. המזל הרע שהכה במשפחה הנערצת הזו פעמיים, מעורר מחדש את השאלות השחוקות בדבר הטוב והרע והשליטה בהם בידי איזשהי ישות מודעת. אבל מכאן, מאותה טרגדיה משפחתית ל"יום האבל הלאומי" שהכריז עליו ראש הממשלה, הדרך ארוכה, ארוכה מאוד. נראה שאנו לא מצליחים להבחין בין אבל פרטי ובין אבל לאומי, או כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של משפחת שליט – בין דאגה פרטית לדאגה לאומית, ואי ההבחנה הזו פוגעת בסופו של דבר דווקא בצד החלש של המשוואה.
במקרה של משפחת שליט, נשמעים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. מחד גיסא עולה הטענה כי ההפגנות בעניינו רק מכבידים את לב החמאס ו"ככה לא מתמקחים בשוק – וככה אי אפשר לנהל משא ומתן", ומאידך גיסא הטענה שהמחאה הציבורית והמתוקשרת מניעה את המחליטים לפעול ביתר מרץ ולהעיז יותר בניסיונות לשחרר את גלעד שליט. האחרונים לעתים קרובות יביאו את טענת המחץ, שאני, שדווקא נוטה לצדד בראשונים, לא מסוגל לענות לה: תראה מה קרה למשפחת ארד, ששמרו על שקט כדי לאפשר להנהגה לנהל בדרכה את המשא ומתן, וההמתנה שלהם לרון נכנסת כעת לעשורה השלישי.
אבל במקרה של אסף רמון, התמונה אחרת לגמרי. כאן אי אפשר לטעון שהפיכת האסון הנורא והשני שנפל על משפחת רמון לאבל לאומי תשרת באיזשהו אופן את המשפחה. אני מניח שגם בכירי גופי החדשות במדינה מבינים את זה, אבל ההתנהלות המכוערת והברוטלית שלהם מאז נהרג אסף רמון מעידה שההבנה הזו נעצרת ברגע הבחירה העריכתית. בשלב הזה עולות הבנות אחרות – קדומות יותר, חזקות יותר – בדבר הצורך להקדים את המתחרים, בתשוקה להגדיל את אחוזי הצפייה והכניסה ולהביא אותם לשיאים חדשים, וההבנה שגם אם הם יבחרו לנהוג כאן בהיגיון ולהניח למשפחת רמון להתמודד עם האבל שלה בכבוד, הרי שהמתחרים שלהם בין כה ישיגו את תמונת הפפרצי של האלמנה ברגע היוודע לה על מות בנה.
האבסורדים לא נעצרו בזה. 19 עמודים בידיעות אחרונות (קראתי רק את עמודי החדשות, אני מניח שבמעריב ובמגזינים שיעור הסיקור לא היו נמוך בהרבה), מערכת לדירוג תמונות של אסף רמון ב-ynet כאילו היה איזו דוגמנית או תצלומי נוף, ועשרות שעות הטלוויזיה במצטבר שעסקו במוות המיותר הזה.
אבל בתוך כל המהומה הזו קיבלנו הצצה להתנהלות שקולה, מוסרית, שבחרו בה דווקא אלה שמוצגים לרוב כהיפוכם של אנשים שקולים ומוסריים. במרחק נסיעה של שעה וחצי מירושלים, עוד שעה אם באתם מהמרכז, נערים הצליחו לצלם את רגע ההתרסקות של המטוס שבו היה אסף רמון ז"ל. קשה לי להאמין שנערי תיכון ממרכז הארץ, או אפילו סטודנטים באחת האוניברסיטאות הגדולות היו בוחרים כמו אותם נערים – בחורי ישיבה בגיל תיכון ממעלה חבר – לא להעביר את התמונות לגוף תקשורת תמורת תשלום נדיב, אלא לגנוז אותן ולמסור אותן רק לצבא לצורכי התחקיר.
אמת, תהליך קבלת ההחלטה הזה בעייתי מאוד. קשה לכנות "שאלת רב" כנקיטת עמדה מוסרית, שהרי לוּ הרב היה מורה להם אחרת – הם היו פועלים גם בניגוד למצפונם וממלאים אחר דבריו. ואכן, רבים משכניהם הדומים להם הם אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים, אך הם עצמם, בעצם ההימנעות הזו מלהשתתף בחגיגית האבל הלאומית, מציבים בפנינו מראה שמאוד לא נעים להביט בה.
אנחנו כל כך רגילים לראות את הכסף כאחת המטרות העיקריות של חיינו. מי במידה כזו ובמי באחרת, אבל אנחנו – ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".
אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים או שליח על קטנוע – ובטח ובטח איש תקשורת – ולשכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם", אבל זה בלתי נמנע. הפרסומות מקיפות אותנו מכל מקום, רבים מאיתנו משרתים אותן בצורה כזו או אחרת, ואי אפשר לברוח. הכסף הוא המנוע העיקרי בחיים שלנו, ומהווה שיקול מכריע בהתלבטויות רבות. לא יהיה מופרך להסיק בעקיפין, שיקול כלכלי הוא שעמד בבסיס החלטת עורכי מהדורות החדשות לפרסם את התמונות האינטימיות של רונה רמון.
והנה, אמנם מעבר להרי החושך, אבל גיאוגרפית לא ממש רחוק, מתקיימת לה תרבות שהכסף נתפס בה במסגרת הראויה לו, שאין בה שאיפה של כל פרט "למקסם את רווחיו", אלא – ותסלחו לי על השפה הגסה – "לעבוד את השם", עם כל ההסתייגויות שלי משאיפה זו, שאני לא שותף לה כלל ולא מזדהה איתה, ומבין את הנזק האדיר שהיא גרמה וגורמת לאנושות כולה.
לאותם בחורי ישיבה הייתה האפשרות להחליט אחרת: להעביר את התמונות לכלי תקשורת כלשהו בהבטחת בלעדיות, לחלק ביניהם כמה אלפים – בדולרים או בשקלים, ושוב היינו זוכים לפניני עיתונות כמו הצילום האחרון של נעה גולדרינג בת השלוש לפני שנרצחה על ידי אביה.
משהו קורה שם, מעבר להרי החושך, משהו מתעורר. בצד השדים והמזיקים המקפצים על הגבעות צומח בישיבות הציוניות דור של משוררים, אמנים ואנשי ערכים. הצצה לאותו דור אפשר לקבל מקריאת כתב העת לשירה "משיב הרוח" וספרי הוצאת ראובן מס, וכן ממוספי סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות פרסמתי בעיתון זה כמה ביקורות ספרות). אלה נולדו מתוך עמדה מוסרית מבוססת מאוד (ששוב אסתייג ממנה), שבאה לידי ביטוי בהחלטת בחורי הישיבה ממעלה חבר, בתרבות הקולנוע שצמחה שם יש מאין בעשרים השנה האחרונות, וכן, גם בחלק קטן מהפעילות העיתונאית של המגזר הציוני-דתי.
דוגמה אקטואלית: במוסף "דיוקן" של מקור ראשון התפרסמה לפני כשבועיים כתבה על שאלת השארת ההחלטה בדבר שירותו הצבאי של יתום או אח שכול בידי ההורים, לרוב בידי האם. בפוסט הקודם יוסי הזכיר כאן את הבעייתיות שבמדיניות צה"לית זו, והנה כמה ימים לפני כן – להזכירכם, לפני מותו של אסף רמון – בדיוק בשאלה רדומה זו בחר לעסוק המוסף המגזיני של מקור ראשון, בנימה ביקורתית ורצינית. (אין לינק כי אין אתר למקור ראשון).
תחושת המראה שמציבים בפניי בחורי הישיבה ממעלה חבר מעיקה עליי באופן אישי. אני עצמי עובד בתקשורת, שותף לאותה מערכת שמתפרנסים ממנה גם כותבי הבלוג הזה, ואני לא מסוגל לומר בצורה חד משמעית שהייתי נוהג אחרת מעורך ידיעות אחרונות או ראש דסק החדשות של ערוץ 10, לו הייתי במקומם.
אני לא ותיק בעיתונות, קצת יותר משנה וחצי, אבל כבר הספקתי להדפיס ולפרסם כמה דברים שהתחרטתי עליהם מאוחר יותר לצלילי "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי". בקצב המטורף שנמצאים בו עורכי החדשות, בלחץ המופעל עלינו מכל הצדדים לפרסם כמה שיותר מהר ולהקדים את המתחרים בכותרת מפוצצת, לעתים קרובות מדי אין מקום לשיקול דעת, אין מקום לאותה "שאלת רב" שאדם אמור לעשות בינו ובין עצמו.
בחיי אותם בחורי ישיבה ממעלה חבר יש מקום לשיקול הדעת הזה. עם כל הביקורת עליהם ועל המחנכים שלהם – מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם.
(אהרן פורת)
אני מוצא שיש משהו קצת נאיבי במה שאתה אומר. לפעמים זה נראה שאנשים שוכחים שאנשים דתיים הם אמנם דתיים, אבל הם גם אנשים. כמו שהעובדה שהם דתיים (ולכאורה "מחוייבים להתנהגות מוסרית יותר", לפחות בעיני עצמם ולא מעט אחרים) לא מונעת מהם לעשות עוולות (כקבוצה וכיחידים), העובדה הזאת (אם מפרשים את המחויבות לדת כדבר שלילי) לא מונעת מהם גם לעשות דברים מוסריים.
לכן, לא ברורה לי ההפתעה וההתפעלות שלך מהעניין. אתה לא יכול לדמיין סיטאוציה דומה שבה סירוב להצעה כזו מגיע מתושבים חילונים של המקום? האם כל החילונים משועבדים לכסף? האם כולם היו מוכנים לעשות כל מעשה בשביל כמה אלפי שקלים (שבינינו, זה סכום שתמיד נחמד לקבל, אבל לא ממש משהו שישלח אותך לפרוש לגימלאות על אי אקזוטי)? האם "הדתיים" (קבוצה הומוגנית בערך כמו "החילונים") באמת נותנים משקל קטן משמעותית לכסף בחייהם?
לא כל "החילונים" היו מוכרים את התמונות ולא כל "הדתיים" היו גונזים אותם. בן אדם זה בן אדם, אמת, ומידת המוסריות שלו לא נגזרת (רק) מהשיוך הסקטוריאלי שלו. אני לא בא להנגיד את החילונים לעומת הדתיים, אבל נראה לי, כמה שעצוב להודות בזה – שידיעות אחרונות וערוץ 2 מייצגים את התרבות הכללית שבה אני חי, ואותם בחורי ישיבה מייצגים תרבות אחרת.
וכן. בתור חברה, הסקטור הדתי נותן משמעות קטנה יותר לכסף מהחברה הכללית. רק תראה כמה מהם בוחרים לעבוד בתחום החינוך, וכמה אנשים ערכיים שאינם משתייכים לסקטור הזה נמנעים מלעסוק בהוראה, למרות שהיו יכולים להיות מורים מצוינים וגם לאהוב את זה, בגלל השיקול הכלכלי.
אני יודע שאני מכליל, ובטח יש יוצאים מהכלל. אבל צריך להודות בזה – ידיעות אחרונות וערוץ 2 מייצגים את הכלל, לא את היוצאים מהכלל, ואותם בחורי ישיבה מייצגים את הכלל של הציבור הדתי, לא את היוצאים מהכלל שבו.
,ידיעות אחרונות וערוץ 2 מייצגים את הכלל, לא את היוצאים מהכלל, ואותם בחורי ישיבה מייצגים את הכלל של הציבור הדתי, לא את היוצאים מהכלל שבו."
ממש לא מובן לי על מה מתבססת הקביעה הזו.
אני אנסח את זה אחרת: ידיעות אחרונות וערוץ 2 מייצגים את המיינסטרים החילוני, אותם בחורי ישיבה מייצגים את המיינסטרים של הציבור הדתי.
חזרת על אותה קביעה במילים אחרות. זה לא ממש מסביר.
קשקוש עצוב ומייאש. האמת היא כזו: הדתיים סרוגי הכיפות היו בורגנים משעממים שמתעניינים בכסף – והם עדיין כאלה, פרט לאלו שהפכו לקנאי אדמה ושוחרי מקדש. כלומר, לגבי רוב בני האדם, התחליף לתאוות הבצע – גרוע ממנה. עצוב אבל נכון
אולי, אבל העובדה שלעתים קרובות התחליף לתאוות הבצע גרוע ממנה לא עושה את תאוות הבצע למשהו טוב.
הכוונה בפוסט הזה היתה למתוח ביקורת על התנהלות התקשורת החילונית בסיקור מותו של אסף רמון, לא להלל את הדתיים או לעשות להם "רומנטיזציה", אבל כנראה שקשה מאוד לשמוע מילה טובה שמכוונת אל אוכלוסייה כל כך מושמצת (גם אם בצדק).
הפתרון שלי:
אני לא קורא עיתונים, אין לי טלוויזיה ואני מפתח כבר שנים אידיאולוגיה של שנאת פרסומות אקטיבית ויוקדת. לצערי, אני עדיין נאלץ להיזון מהחדשות באינטרנט (בכל זאת, צריך להיות מחובר), ולצערי הרב עוד יותר אני לא יכול להמנע משלטי חוצות. אני מבין עד כמה הדברים הללו רעילים, גם למי שמודע לחלוטין לנזקם, ולכן נמנע מהם עד כמה שניתן. התנצלותי הכנה בפני כל אנשי תקשורת ההמונים. בעבר הרחוק, הפרסום נועד לשרת את התוכן, היום התוכן הוא עבד לפרסום.
צריך להבין עד כמה החשיפה לפרסום ולתרבות הצריכה מזיקה לנו. הציבור מתענג כל כך על חגיגת הנקרופילה של בנו של אילן רמון בגלל שאביו הוא "סלב". בעולם המושגים של הציבור הישראלי במאה ה-21, אילן רמון הוא ידוען, ולכן כל דבר שקשור אליו, בוודאי טרגדיה כמו מותו של בנו בתאונת אימונים, ראוי לטחינה בלתי פוסקת באמצעי התקשורת, לצורך גירוי מקסימלי של הרגש הקהה. זה לא נובע מתחושת אבל אמיתית, זן תחושת התרגשות בגלל שקרה משהו מזעזע לאדם שתמונתו הופיעה הרבה מאוד פעמים באמצעי התקשרות. כמו, להבדיל, מותו הגרוטסקי של מייקל ג'קסון. הפוליטיקאים, שמבינים היטב את נפש בהמתם, לא יכולו שלא להצטרף.
ובינתיים, בפתח תקווה:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3776435,00.html
משכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם"
תקרא שוב: "אני מבין עד כמה הדברים הללו רעילים, גם למי שמודע לחלוטין לנזקם". להיפך, אני מודע לכך ומצטער על כך שאני חלק מהעניין. אין דרך אמיתית לברוח מהתרבות שאנו חלק ממנה, לא משנה עד כמה היא רקובה.
עם זאת, ובאופן ספציפי, בנוגע לחינגת האבל סביב מותו המצער של בנו של אילן רמון, אני מבטיח לך שאני מחוץ לכל זה. האורגיה הנקרופילית הזו פשוט בוטה וגסה מדי.
אין ספק שההחלטה שלא למכור את התמונות היתה החלטה מוסרית וראויה לשבח וגם החלטה יח"צ-ית מבריקה של אותו רב, כנראה אדם חכם בין עם היה מודעות למשמעות היח"צנית של העניין ובין עם לא.
זה היתרון במערכת ריכוזית. אדם חכם בעל מוסר שעומד בראשה יקבל החלטות חכמות יותר מעדר שמורכב מאנשים אינדוידואליסטים בעלי אנטרסים אישים שלא נמצאים תחת מרות (מוסרית, חוקית או אחרת). אבל היתרון הזה טומן בחובו חסרונות עצומים.
בעיה אחת היא מה קורה שאותו אדם שעומד בראש הפירמידה *אינו* אדם מוסרי, או שהמוסר שלו סלקטיבי מאוד.
הבעיה נוספת היא מה קורה בנקודות הפרטיות בהם אין השאלות עולות לעיונו של הרב/מנהיג, והסיטואציה נמצאת בתחום האפור. כמו למשל איך להתמודד עם אנשים שחושבים אחת ממך ברחוב/מקום העבודה/מחסום/צבא.
והבעיה הגדולה מבחינתי (וכנראה שגם מבחינתך) – מה קורה אם אתה אדם שלא מסוגל לקבל מרות, וחייב לחקור את השאלות הללו בעצמו?
לגבי העניין הכספי/כלכלי:
"ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".
כנראה שאתה צריך למצוא חברים אחרים.
אתה בחרת לעבוד במקום שנקרא "כלכליסט". האנשים שתפגוש ביום יום הם האנשים שבחרו לעבוד בסביבה הזו. וכשהסביבה שאתה חי בה מתייגת את עצמה בשם מסויים, פונה לקהל יעד מסויים על ידי המשפט "כל אחד יכול להיות כלכליסט" – מה אתה בדיוק חושב שיקרה?
אבל כלכליסט לא בחרה את הססמה הזו סתם – היא מספקת לציבור את מה שהציבור רוצה לשמוע. למשל.. שלא צריך להבין מה אתה עושה כדי להיות כלכליסט – לאנשים מאוד נח לחשוב שבורות לא מהווה מכשול כניסה לעולם הכלכלי הנוצץ.
מה שהציבור רוצה זה מה שימכור עוד עיתונים, יביא עוד צפיות וימכור עוד פרסומות. הציבור הזה מורכב מ70% אנשים שמאמינים באל, ואחוז לא קטן של אנשים שנמצאים במסגרות דתיות.
בקיצור, אני לא קונה את הרומנטיזציה של הממסד הדתי. וחילונים?
החברים שלי, גם אלה שעובדים בכלכליסט, הם לא "כלכליסטים". אף אחד מהם לא מונע על ידי כסף ולא היה פועל אחרת מאותם בחורי ישיבה, אבל אני והם חיים במסגרת רחבה מאוד שהיא כן "כלכליסטית", למורת רוחנו.
תפסיק לקרוא עיתונים? תתקין אד-בלוק בפיירפוקס? לא תצפה בטלוויזיה? סבבה. לעצום את העיניים כשאתה נוסע באיילון לא תוכל. בסופו של דבר קשה להיפטר מתחושת המטריקס הזו, שכולנו רכיבים באיזו מכונה אדירה, חיית מתכת-חיית ברזל.
אין לי כוונה לעשות רומנטיזציה של הממסד הדתי. הדתיים כאן נהגו בהיגיון בסיסי ופשוט, לא יותר מזה. אלה גופי התקשורת שמייצגים את התרבות החילונית שהתנהלו בצורה כל כך מכוערת, וכמו שכתבתי – הבחירה של בחורי הישיבה רק מציבה מראה מולנו, אינה ראויה להערצה או משהו כזה.
וקשה לי להאמין שאותו רב יבין בכלל את המילה "יחצנית".
"הבחירה של בחורי הישיבה רק מציבה מראה מולנו"
דבר בשם עצמך. הבחירה, בסופו של דבר, היא שלך. בין אם לצרוך או לא.
"האלה גופי התקשורת שמייצגים את התרבות החילונית שהתנהלו בצורה כל כך מכוערת"
הם לא מיצגים את התרבות החילונית.
הם נותנים לציבור את מה שהציבור רוצה. הציבור *איננו* חילוני ברובו.
ראיתי גם לא מעט ביקורת על אותה התנהלות – באותה תקשורת ממש. התנהגות בהמית איננה מאפיין של תרבות חילונית או דתית – היא מאפיין של התנהגות אנושית.
"וקשה לי להאמין שאותו רב יבין בכלל את המילה "יחצנית"."
את המילה אולי לא.
אבל תאמין לי שהוא מכיר את קוהלת.
"טוב שם טוב משמן טוב"
איך אתה חושב שהידיעה הזו הגיעה לתקשורת? איך בכלל נוצרו מגעים לגבי מכירת התמונה מלכתחילה?
רומנטיזציה כבר אמרתי?
נשמע שאתה מגיע בעצמך מ"מעבר להרי החושך". הרטוריקה שלך מאוד מוכרת לי כי שמעתי אותה בדיוק משם. מה דומה?
1. הדגשת המרחק הגאוגרפי הקצר. כאילו שהעובדה שהיישוב קרוב לקו הירוק, הופך אותו לכמעט לא התנחלות.
2. תיאור החברה החילונית כריקנית ורודפת בצע. נכון, חלקים גדולים ממנה הם כאלה. גם נכון, חלקים גדולים מהמתנחלים הם כאלה.
3. תיאור המתנחלים כמוסריים. נורא יפה, אבל הם עושים זאת על חשבון אוכלוסיה חסרת זכויות ונרדפת.
המתנחלים אינם מוסריים מעצם מגוריהם בהתנחלויות. הם נהנים מזכויות יתר על חשבון אחרים (גם ישראלים וגם פלשתינאים) וחושבים שזו זכותם המלאה.
בגלל זה הם נחשבים ללא מוסריים בשאר החברה, לא בגלל שהם לא עזרו לזקנה לחצות את הכביש.
צודק, זה מה שהפריע לי. זה שהבצע אינו כסף, לא אומר שאין בצע.
תגובה טרולית נמחקה.
כלומר צריך להעלות על נס את העובדה שיש כאלו שלא רואים אסון וחושבים מיד איך להרוויח ממנו.
זה מזכיר לי את הסיפור על סגן הקפטן שהיה שיכור באיזו משמרת ולמרות תחנוניו הקפטן רשם ביומן 'היום במשמרת הסגן היה שיכור' . התעצבן הסגן וכשהיה תורו להיות אחראי משמרת רשם ביומן:'היום במשמרת הקפטן היה פיכח..'
לגבי "לשכנע את עצמך שאתה לא שם וגו'"
על עצמי אני יכולה להעיד שגמלתי את עצמי בכח רב מההרגל האהוב של קריאת עיתוני סופשבוע עד לתומם.
פיתוח ביקורת, כלשהי, מסוימת לפחות, הוא אפשרי.
פיתוח חוט שדרה, או קו מנחה מוסרי, אפשרי גם הוא.
אני משתדלת להמנע ככל הניתן מפרסומות, וגם את חלקה הגדול של ההילולה התקשורתית הנוכחית חסכתי מעצמי.
לא מצטדקת, לא מתיפיפת. רק אומרת שזה ניתן, גם בלי ההרגשה שאתה מנותק. מבחינתי לדברים החשובים עבורי אני מחוברת ואת הזבל אני משאירה בחוץ, ככל הניתן (אין 100% הצלחה כמובן).
לכן לא ברור לי, למה אתה כל כך מסתייג מאופן התנהלות התקשורת כאן, כרבים וכמוני, ועדיין טוען כי ברגע האמת, בגלל כל הלחצים להם נתונים עורכי העיתונים והחדשות, "אין מקום לשיקול דעת". יש. זו עבודתם פור קרייסט סייק. בדיוק בשביל זה הם שם. כשיש לך קו מוסרי מנחה, ההחלטה אם לשלוח צוות צלמים לאיזור הבשורה היא לא באמת מסובכת, ואין לי ענין לעשות הנחות לעורכים הנל. פשוט תחליטו ואל תתרצו אח"כ. מקום לשיקול דעת בוודאי שיש. מה שאולי אין זה יכולת להתאפק.
אני חושב שרוב הביקורת שהופיעה בתגובות מעלי ניסתה להראות שהכותב טועה עובדתית. אני חושב שהביקורת צריכה לבוא ממקום אחר לגמרי.
מבחינה עובדתית, יש צדק במה שנאמר: למרות שכמו שנכתב כבר, רובם של חובשי הכיפות הסרוגות הם ככל הנראה בורגנים ושמרנים מאוד מבחינה כלכלית, הרי נראה לי שלא ניתן להתווכח עם העובדה שיש בציבור הדתי שיעור גדול יחסית, בהשוואה לציבור החילוני, של אנשים שפועלים ממניעים אידיאולוגיים ולא כספיים.
בסופו של דבר, לגור ביישוב קטן בשטחים (לא בהתנחלויות המבוססות) זה עדיין די קשה ומסוכן, ומי שעושה זאת אכן כנראה עושה זאת מסיבה אידיאולוגית.
מה ששגוי בפוסט הוא הניסיון להציג חיים אידיאולוגיים מסוג זה כמשהו שיש לקנא בו. בסופו של דבר, יש לחיים קהילתיים ואידיאולוגיים הרבה מאוד השלכות רעות וטובות. למרות משיב הרוח וביה"ס מעלה (שאני לא יודע עד כמה אפשר לקשור עם הציבור החרד"לי ברובו שנמצא באותן ישיבות כגון זו שבמעלה חבר), אמנות רבה לא יוצאת מזה. הספרות והמחזאות הישראלית יצאה מאותה תרבות שממנה יצא גם ערוץ 2 – אין פה תרבויות נפרדות. בשתיהן אנשים יושבים בחוץ ושותים קפה. אין לי כוח להרחיב על זה בשעה הזו: יוסי כתב על זה כשדיבר בזכות המתייוונים, וגדי טאוב דיבר על תל אביב, ההדוניסטית והבורגנית, דווקא כמימוש של הציונות, בניגוד למפעלי הקנאות האידיאולוגיים מימין או (בעבר) משמאל. שניהם צדקו [ושוב סליחה שאין לי כוח לשים לינקים בשעה הזו]. אותו דבר שהביא לגניזת התמונות מביא גם לעקירת עצי זית, ואותה תרבות אידיוידואלית שמביאה לרדיפת בצע מביאה גם להישגים בתחומים אחרים (אמנות, ספורט, וכו'). חשוב לשים מראות לא מעוותות.
בסיטואציה שבה תרבות חסרת אידיאולוגיה מזהה אסון והדבר הראשון שגורמים משפיעים בה מנסים לעשות זה להפיק ממנו רווח, ולצידה תרבות אידיאולוגית (גם אם קיצונית ובעייתית) מתנהגת בצורה ההגיונית והשקולה (לא יותר מזה), אז כן, אני חושב שיש מה לקנא בחיים אידיאולוגיים לעומת חיים נטולי אידיאולוגיה.
זה לא אומר שהצדק אצלם, זה לא אומר שבתחומים אחרים הם גם יפגינו מוסריות ואנושיות, אבל צביטה קטנה של קנאה – זה כן.
זה מגוחך כי ההנחה הבסיסית שלך כאילו אין לי אידיאולוגיה היא לא רק שגויה, אלא גם מעליבה. על הדרך הראשונה בה ה"אידיאולוגיה" המהוללת ההיא אינה רק חיובית הצבעת בעצמך: העובדה שבשביל לעשות מעשה טוב – או כל מעשה לו שיוו הנערים האלה חשיבות גדולה – הם פנו לכהן דת לקבלת הנחיה. אני חושב שערך החופש מסמכות מוחלטת בנוגע למוסר שלי הוא ערך חשוב לא פחות, ולמעשה נעלה, שאני חונכתי לפיו.
ולפני שאני ממשיך, בוא נקדים תרופה למכה ונסביר שלא, אני לא מתכוון להסכים איתך שבעצם לא דיברת עלי אישית, אלא רק על הציבור אותו מישהו אחר – שאני לכאורה מעריץ – מייצג. אני חלק מציבור שעליו חווית את דעתך בצורה מאוד נחרצת מספר פעמים בעמוד הזה ואני כאן על מנת לייצג אותו בעצמי, לא דרך פרוקסי עליו אני יכול להשליך כל תכונה חיובית או שלילית שאני מדמיין, כמוך. בניגוד אליך, כשאני מדבר על אנשים ספציפיים, אני עושה זאת בגלוי.
בוא נמשיך. מה עם הערכת הכסף? למה "רדיפת בצע" היא ערך שלילי? היא יכולה לנבוע מהבנה שכסף הוא אמצעי חשוב בחברה שלנו ושאיתו אפשר לעשות מעשים מרשימים וחשובים, כמו ללכת לאוניברסיטה, מעשה שלדעת רוב הקוראים כנראה ייחשב לחיובי ואגב, הוא לעיתים קרובות גם הסיבה וגם המסובב של בצע כסף.
ולמה ההימנעות ממכירת התמונות האלה חייבת לנבוע מאיזה איזון קוסמי שהוא כנראה נחלת אלה שמעבר לגבעה ולא, נאמר, תוצאה של חינוך לשנאת כסף וזלזול ביצרנות מגיל אפס, שתוצאותיו העיקריות הן דורות שלמים של אנשים לא עובדים שכשרונם העיקרי הוא התעלקות? למה היא לא יכולה לנבוע מאיזה קידוש גופות מורבידי (כפי שהיה מכנה זאת בעליו של הבלוג הזה ממש)? למה היא לא יכולה להיות מעשה יחצני, כפי שכבר נטען באחת התגובות כאן? אבל ברור למה: כי אתה רגיל להצמיד את התווית "ערכי" לכל מה שעושים הפשיסטים שלנו, אלה שגורמים לך לדקירות קנאה.
מה עם צפייה בפרסומות? למה להיות מעודכן בפופולרי בארצך הוא ערך שלילי? למה לצפות בטלוויזיה בדרמות איכותיות או תכניות דוקומנטריות ולא להעביר ערוץ בזעם קדוש ברגע בו הפרסומות מתחילות הוא מעשה חלש? למה אני חייב להימנע מכל מה שהוא פופולרי? ההיבדלות המוחלטת הזו מכל מה שה"עמך" צורך המתוארת בחלק מהתגובות לפוסט הזה ממש מחליאה אותי, כאילו יש צורך במחסום פיזי ביניכם לבין הזבל על מנת שתוכלו לשכנע את עצמכם שיש בכם ערך. כאילו לא נוכל לקחת את הטוב ולהימנע מהרע, כי הרי אנחנו חסרי "אידיאולוגיה" שתגונן על נפשנו העדינה. בשבילנו, מסתבר, זה או הכל או כלום.
מה עם התקשורת? לקרוא עיתונים או לראות חדשות, מסתבר, זה כבר לא משהו. אני זוכר כשסנטו בי בצעירותי על כך שאני לא רואה מספיק חדשות – כמה שאני מתגעגע לימים ההם, בהם ה"ערכים" המלאכותיים מפי המגדירים את עצמם כשרי-מוסר היו, לפחות, קשורים קשר רעוע כלשהו לטובתי הפרטית – סבתא שלי לפחות רצתה שאהיה מעודכן. היום, מסתבר, אני מפקיד את עצמי בידי עדת זאבים טורפים בכל פעם בה אני מביט מחוץ לחלונות ביתי, ואם יש לי מחשב או טלוויזיה הכנסתי את השד אלי לסלון! לפיך, אדם בר דעת צריך לבדוק, לצפות, לקרוא, לבלוש פחות ולא יותר. ואיפה כן להתעדכן? כנראה שרק כמה יודעי ח"ן – אלה שעבדו אצל השטן עצמו לפות איזה שנה ויודעים איזה סימנים לחפש – מבינים.
בקיצור, אתה נופל לאותה המלכודת בה טמונים עמוק רוב החילונים בישראל – ואני לא מאמין שאני צריך להגיב את זה לפוסט בבלוג של יוסי גורביץ. כשיש לך משהו לומר הרלוונטי לערכים עליהם גדלתי – אלה האמיתיים, לא אלה שאומצו כפירוש האוטומטי של המילה "ערכים" בידי רוב עם ישראל – בוא ותדבר איתי. בינתיים אל תטיף לי מוסר של אחרים.
שמע, שמע!
אני גם לא מאוד מבין מה הפוסט הדוסו-פילוצופי הזה עושה כאן. אני לא מכיר את הכותב, ולא אחווה דעה לגביו, אבל הפריזמתיות של המאמר הזה יכולה לעטר כמה וכמה עטיפות של דיסקים של פינק פלויד.
רק הערה קטנה:
"למה "רדיפת בצע" היא ערך שלילי?"
כי כסף, או כל חפץ אחר, לא יכול להיות ערך וכל מי שמעלה חפצים לדרגת ערכים מפגין חוסר-מוסריות וחוסר-ערכיות מוחלטת.
אתה צודק שאפשר לעשות הרבה דברים יפים עם כסף או על מנת להשיג כסף, אבל אז מדובר רק בפרנסה ולא בבצע. מכל מקום, זה שהחברה שלנו מסוגלת להפוך משהו דוחה כמו בצע כסף לדבר מועיל רק מעידה על גאונות המבנה החברתי שלנו (שבו המתנחלים מסרבים להשתתף) ולא על המהות "המרשימה" של בצע כסף.
מי טען שאין לך אידיאולוגיה? עד כדי כך קשה לך להודות שראית התנהגות יפה משלך במקום אחר? אפילו נסראללה מודה שהוא מקנא לפעמים בערכים מסויימים של החברה הישראלית. למה כל כך קשה לך?
אני מרגיש שהעליתי כמה התנגדויות רלוונטיות לטענה שמדובר ב"התנהגות יפה משלי". אם אתה לא מעוניין להתייחס לאף אחת מהן לפחות הצהר על כך בגלוי.
לכן זה לא צריך להיות שיקול של העיתונאי או איש התקשורת, זה צריך להיות מעוגן בחוק. מי שדתי מציית לרב. מי שחי במדינה דמוקרטית מציית לחוק. אין טעם לבנות על המצפון והמוסר של אנשים במצב של תחרות על משאבים. כל אחד יעשה מה שביכולתו כדי להגדיל את הרווח. צריך ליצור מצב שבו אם הוא עושה משהו לא מוסרי, הוא מסתכן בהפסד גדול מאוד. זה הדבר היחיד שיצמצם את הבעיה.
אהרן, התרגשתי מהפוסט שלך ואני מודה לך על כך. מרגש לראות ראייה מעט מורכבת של נפש האדם והתנהגותו. אם יש לקח שאותם מוחים סדרתיים למול הפוסט צריכים ללמוד הריהו שהחברה והנפש האנושית שוזרים פסיפס מורכב וכי אין בה צבעי שחור ולבן מוחלטים. יתרה מזאת, התפיסה על פיה יש בני אור ובני חושך היא זו שהופכת את השמאל הרדיקלי לאלים בדיוק כמו אחיו מהימין, מהאסלאם או מכל מקום אחר.
לגופו של עניין אין חברה נטולת אידיאלוגיה. הכסף תופס מקום מרכזי מהאידיאולוגיה של החברה הליברלית המודרנית. במידה רבה הוא האלוהים שלה. זו אמת המידה הכמעט בלעדית לשיפוט הצלחה או כשלון. התקשורת היא מגזר עסקי לכל דבר וגם היא נשפטת כמעט אך ורק דרך דוחות רווח והפסד. ידיעות אחרונות או מעריב לא יימדדו על טעם אלא על תפוצה, מנויים, חשיפה והכנסות. חברות החדשות לעולם תמדדנה על רייטינג כי על פיו הן מוכרות את המוצר המרכזי שלהם, פרסום. יש לשיטה זו לא מעט יתרונות אבל גם מחיר לא קטן. אי אפשר שלא להודות שהחברה הדתית נשענת על הכסף הרבה הרבה פחות כמדד לאיכויותיו של אדם ושקל לה יותר לוותר עליו. גם לזה יש מחיר. אותם עובדי חינוך דתיים שציינת מייצרים לרוב ערך כלכלי שלילי ומי שמשלם את החשבון הציבורי עבור השירותים אותם הם מקבלים הוא במידה רבה אותו חילוני תעב הבצע במיסיו ובערך המוסף שהוא יוצר בדרכו.
הפתרון בוודאי אינו אסקפיזם וגם לא מחאה אוולת ורדודה של שמאל נעלב. בכלל, לא כל דבר צריך לתקן. לרוב מספיק לשים לב לכך שיש יתרונות וחסרונות לכל דרך ומשם לשאוב השראה. זה הכל.
ושוב תודה לך ותודה ליוסי שנתן במה לפוסט היפה והחשוב שכתבת.
אתה לא מתביש? ״… שהופכת את השמאל הרדיקלי לאלים בדיוק כמו אחיו מהימין״? באמת??
זו טענה מופרכת לחלוטין, ונבזית ממש.
מעניין יהיה לשמוע את הנימוקים לכך שהיא מופרכת ונבזית ולו רק לשם הסקרנות.
כנראה אצטער על זה, אבל…
נתחיל מהתוצאות בשטח
דווקא יש אתר למקור ראשון, ומומלץ להיכנס אליו:
http://www.jtimes.co.il
מהדורה דיגיטלית של העיתון המודפס זה לא אתר. אין אפשרות לתת לינק לכתבה ספציפית, וחבל מאוד. במיוחד עכשיו, כששאר העיתונים (וגם הכנסת) נזכרו לטפל בסוגיה הבעייתית הזאת רק אחרי מותו של אסף רמון, אין אפשרות להזכיר שהיה מי ששאל את השאלות האלה גם לפני שהן היו אקטואליות, אבל לא פחות חשובות.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/942/852.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3777093,00.html