המשחקים נגמרים
בתחילת השבוע היה לנו את דו"ח גולדסטון; שלשום הכריז איגוד הסחר הבריטי שהוא תומך בחרם על תוצרת ההתנחלויות, וקורא לחבריו לעשות כמוהו; והערב – בומבה דיפלומטית כפולה: כשלון בשיחות נתניהו-מיטשל, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינת הממסד הבטחוני: האו"ם דרש מישראל להצטרף לאמנה לפיקוח על נשק גרעיני ולפתוח את אתרי הגרעין שלה לביקורת. המדינות הערביות מנסות לעשות את זה כבר 18 שנים ברציפות. הפעם הן הצליחו. רוסיה הצביעה יחד עם הגוש המוסלמי, כמו תמיד. היה שווה להפוך את ליברמן לשר החוץ, אה? איזה יופי של הצלחה לדיפלומטיה הישראלית – אחרי צווחות של 20 שנה על התכנית הגרעינית האיראנית, העולם שם לב שלישראל (מדינה תוקפנית הרבה יותר מאיראן) כבר יש.
נו, ל"הסברה" הישראלית צפויה הרבה מאד עבודה, ואנחנו מדברים על קואליציית-קונספירציה מוכת חלושעס, שהשטיק שלה הוא תגובות בדויות ברשת וההישגים שלה הם טענה מגוחכת שדו"ח גולדסטון לא מתייחס לירי הקסאמים (הוא הגדיר אותם כלא פחות גרועים מישראל, וכנראה גרועים יותר), וטענה – המושמעת בו זמנית – שגולדסטון התעלם מהדו"ח של משרד החוץ אבל גם הכניס אותו במלואו לדו"ח שלו
פתאום תמצא עצמה התעמולה הישראלית כשהיא נאלצת להסביר עמדות שנשמעות מופרכות גם לקורא הישראלי.
* * * * *
קבלו את אהוד ברק. הוא העניק ראיון מעניין לשם שינוי למוסף החג של "ידיעות". הוא אומר שם כמה דברים ששווה להתעכב עליהם.
בראיון, התייחס ברק לטענה האיראנית, על פיה יש לאיראן זכות לפתח נשק גרעיני מפני שגם לישראל יש כזה. "מעולם לא אמרנו שיש לנו נשק גרעיני", התמם ברק. נהדר. מה, אם כן, יחסו יוזמה של פירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? הוא דוחה אותה על הסף.
על פניו, לא מובנת התפיסה הזו: אם לישראל אין נשק גרעיני, העמדה של ברק ביזארית. מדינה שאין לה נשק כזה, צריכה להיות המתנדבת הראשונה לפרז את המזרח התיכון כולו. מדוע, אם כן, מתנגד ברק לפירוז מנשק גרעיני?
משום שהוא משקר, כמובן. ישראל הצהירה מספר פעמים על העובדה שיש לה נשק גרעיני. אף פעם לא באופן רשמי, אבל היא השליכה את ואנונו לכלא ל-18 שנה לא כי הוא מכר בלוף ריק לסאנדיי טיימס, אלא באשמת ריגול חמור. ה"עמימות" השמעון-פרסית כל כך מתה אז מות נשיקה. פרס עצמו, בתחילת העשור, התראיין לתכנית טלוויזיה על הנושא ודיבר בחופשיות יחסית.
סיבה נוספת לאי סימטריה בין ישראל ואיראן, אליבא דברק, היא שאיראן מאיימת להשמיד את ישראל בעוד שישראל איננה עושה כן ולא עשתה זאת מעולם. דא עקא, ששלוש פסקאות קודם לכן, אומר ברק ש"ישראל יכולה להפוך את איראן לעיי חורבות". לעין בלתי מזוינת, זה נראה כמו איום די מפורש. יצוין שברק מתעלם באלגנטיות מהעובדה ששר החוץ של ישראל הוא זה שאיים בעבר להפציץ את טהראן – במשתמע, בנשק גרעיני.
אבל רגע, למה בעצם מזכיר ברק שישראל יכולה להחריב את איראן? אה! כי פה מגיע הסקופ של הראיון. אהוד ברק אומר בפסקנות שאיראן איננה מהווה איום קיומי על ישראל; לכל היותר היא מהווה אתגר.
הבלוג מברך את שר הבטחון על צירופו המאוחר לשורותינו, שורות אלו הסבורים שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן מוגזמת ושהסכנה ממנה פחותה משמעותית מהמקובל לחשוב במקומותינו. אבל, בכל זאת, כמה שאלות.
אדוני שר הבטחון, בחודש מארס השנה, זמן קצר לאחר תבוסתך המכרעת בבחירות, כשכמעט 90% מהישראלים אמרו שהם רוצים לראות אותך באופוזיציה, זחלת לממשלת נתניהו – לאחר שהתחייבת להליכה לאופוזיציה – כשאתה טוען שאתה עושה זאת למען טובת האומה ומשום ש-2009 היא שנת הכרעה מול איראן. מה קרה בששת החודשים האחרונים? איך הפכה איראן מ"איום קיומי" ל"אתגר"?
אדוני שר הבטחון, במהלך 20 השנים האחרונות טענה מערכת הבטחון – בלט בה חיל האוויר – שאיראן היא איום קיומי לישראל ושיש להיערך למלחמה כנגדה. שימעל'ה פרס איים עלינו (ועל העולם) בפצצה איראנית כבר ב-1992. אגמים של דולרים נשפכו על הכנות למלחמה כנגד איראן. עכשיו מסתבר שזו היתה טעות, שמדובר בסך הכל ב"אתגר". האם תוקם ועדת חקירה שתבדוק מי במערכת הבטחון סיפק מידע מפוברק לכנסת אחרי כנסת, תמיד במועד דיוני התקציב, כדי להגדיל את הוצאות הבטחון של ישראל כנגד איום לא קיים? האם מישהו יטרח לומר לאזרחים כמה כסף פוזר לרוח בשל הפאטה מורגאנה הזו? האם מישהו יחקור את השפעת טפטופי מערכת הבטחון לתקשורת על יצירת הדחליל האיראני?
אדוני שר הבטחון, קולות החלו להשמע לאחרונה מהמערכת שלך, לפיהם המשימה באיראן "תעודכן" ולא תהיה עוד השמדת היכולת הגרעינית שלה כי אם "עיכובה". האם הדבר נובע מכך שאחרי 20 שנות בזבוז וקשקשת, התברר לנו שמעבר ל"עיכוב" היכולת שלנו בעצם לא קיימת? האם הנסיגה שלך מהגדרת איראן כ"איום קיומי" נובעת מכך שבעצם מדובר באיום קיומי שאנחנו לא מסוגלים לנטרל, אלא באמצעות נשק גרעיני – שאתה, כשר בטחון, לא יכול לומר שאנו אכן מחזיקים בארסנל, ושממילא השימוש בו יביא על ישראל את חורבנה המהיר?
אדוני שר הבטחון, מדוע לא להפסיק את מדיניות העמימות ולהודות בפומבי בכך שלישראל יש נשק גרעיני ושהיא תשתמש בו כנגד מי שיפעיל נגדה נשק בלתי קונבוונציונלי? מדוע לא להזמין את פקידי האו"ם להווכח בכך במו עיניהם – ובמקביל, להסיר את המגבלות על אסיר ציון, מרדכי ואנונו?
אדוני שר הבטחון, ב-20 השנים האחרונות שימשת בשורה של תפקידים בכירים במערכת הבטחון: היית סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ושר בטחון (בשלוש ממשלות שונות, כולל אחת בראשותך). האם תוכל לומר לנו מדוע מי שאחראי לשגיאה חמורה כל כך – שסיבכה את ישראל דיפלומטית וכלכלית – ממשיך לכהן בתפקידו? איזה מסר אתה שולח, מר ברק, לקצינים תחת פיקודך?
פנטזיה נחמדה. אבל, כמובן, אפילו אם יהיה עיתונאי שישאל את ברק את השאלות הללו, ויאבד בכך את "הגישה" הנחשקת אליו, ספק אם הן תחדורנה את חומת הציניות של הפוליטיקאי המזיק ביותר שקם לישראל. ברק מעולם לא האמין במסירת דין וחשבון על מעשיו, והציבור הישראלי – הוא הותנה ב-20 שנה של תעמולה עיוורת, הוא ימשיך לראות באיראן את השטן הגדול. העובדה שאחמדינ'זאד שוב עסק היום בהכחשת שואה זכתה לכותרות מובילות; העובדה ש"יום אל קודס" הפך למוקד של התקוממות שניה כנגד תופסי השלטון באיראן ("פלסטין, כמונו כמוך… מוות לרוסיה [במקום לארה"ב – יצ"ג], לעינויים ולאונס אין עוד השפעה – לא עזה, לא לבנון; אמות בעד איראן") דווקא לא.
(יוסי גורביץ)
לכשתבוא המהפכה הם כולם יתנו את הדין
כשיבוא המשיח אתה תיתן את הדין, כופר.
מבדיקה קטנה של ההיסטוריה, נראה שיש סיכוי גדול יותר שהמהפכה תבוא מאשר המשיח.
ומבדיקה קצת יותר גדולה של ההיסטוריה יש יותר סיכוי שהמהפכה תשמיד בסופו של דבר את מבצעיה כך שלא הייתי מחכה לה בכליון עיניים…
ומבדיקה קטנה של היהדות, יש סיכוי שאמנון הוא נוצרי שמתכוון לישו המשיח. ביהדות, עם בוא המשיח כולם יחזרו בתשובה, ואף אחד לא יתן את הדין. בשביל הדין יש את יום כיפור.
במקום לשבח את שר הביטחון, שבחצי שנה של כהונה הצליח לרסק את האיום האיראני עד כדי אתגר בלבד, אתה תוקף אותו? תן לברק עוד כמה חודשים ותראה איך הגרעין האיראני הופך ל"מכשול" ואז ל"מהמורה" ולבסוף ל"שיהוק קל".
או מכה קלה בכנף.
אותי עניין לראות איך העובדה שכל מדינות אירופות הביעו זעזוע ומחאה מפורשת על דבריו של נשיא איראן, לא מצליחה לסדוק את חומת ה"כולם נגדנו", "כולם אנטישמים", ו"זוכרים מה עשיתם בשואה?". הפרדיגמה שמגינה על ההמון הישראלי מפני מחאות וזעזוע על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים עומדת איתן. היכן ההגיון בכך שאנטישמים מסריחים כמו האירופאים בכל זאת יזדעזעו ויביעו מחאות כלפי דברי נשיא איראן, איפלו שלכאורה הם אמורים לתמוך בו? תשאלו את הדיסוננס הקוגנטיבי הלאומי שלנו.
זה יפה שהם "מגנים" את דבריו אבל בעולם האמיתי תמיכה או אי תמיכה נמדדת בקשרים הפרקטים בין המדינות ובפועל קשרי הסחר בין מדינות אירופה לאירן נרחבים וחזקים.
גם לישראל יש קשרי מסחר עם איראן. בין השאר, עד לא כל כך מזמן היא מכרה לה נשק. Your point being?
בינתיים, הדו"חות והגינויים של האו"ם וגופים רבים אחרים עדיין לא פגעו בקשרים הפרקטיים בין מדינות המערב לישראל (בדגש על "עדיין"). לשיטתך, כרגע אלו רק מילים. אז למה הן מעוררות כאן כל כך הרבה זעם וחשש?
מזאת אומרת למה? אתה באמת לא מבין למה לקרוא לחיילי צה"ל פושעי מלחמה או להכחיש את השואה לא יביא את העם בישראל לחבב אותך?
בעולם המושגים שלי, יש הבדל משמעותי בין לא לחבב מישהו לבין סילוף המציאות על מנת שתתאים לתמונה דמונית של מישהו שלא מחבבים.
זה שלמדינות אירופה יש השגות ברורות וקשות על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, לא אומר ש"כולם נגדנו", "כולם אנטישמים", ו"ושהם שכחו מה קרה בשואה", בניגוד למה שחלק ניכר מהעם בישראל מנסה לשכנע את עצמו.
למה אתה חושב שמדינות אירופה מעוניינות באהדתו של העם בישראל?
אני לא חושב כך.
גילית לי עובדה מפחידה, בהפניה לכתבה בה מוקם "מערך לוחמת הטוקבקים".
http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3319543,00.html
הפחד הוא במספר מישורים – מהחברתי והמדיני, עובר במוסרי ונגמר בשאלת הפגיעה בזכויות האדם.
תודה.
אוקיי, אני מבין את הפחד המוסרי, נגיד שאת החברתי, אבל מה הקשר לפגיעה בזכויות אדם?
מבלי שיש לי מושג הייתי אומר שזה הורס לאחרים את חופש הביטוי.
זה לא הורס את חופש הביטוי.
זה משפיע בצורה "מאתגרת" על הדיון הציבורי. יכול להטביע קולות רפים יותר בים של שיח מודרך ולא-אותנטי, נגיד. אבל לא הורס לאף אחד את חופש הביטוי.
מכל מה שכתבת אני לא מבין למה ה"משחקים נגמרים" לי נראה שאותם משחקי הקפאת התנחלויות שמשחקים כבר עשרים וחמש שנים ממשיכים כרגיל ומעמדה הרגיל של ישראל כשק חבטות לכל אירופאי שרוצה להרגיש צודק מעולם לא הפריעה לכיבוש יותר מדי.
נכון שהרטוריקה של הממשל השתנתה כשבוש הוחלף אבל לא שכנעת אותי שמשהו עמוק השתנה.
צודק ברק שאיראן איננה איום "קיומי". שאלת ה"קיומיות" של האיום היא דיון משני, הסתעפות של הדיון העיקרי. זו הסתעפות שחשיבותה גדולה מבחינת המוראל הלאומי, ואולי מבחינת שטף הלוחמה הפסיכולוגית שבהצהרות מנהיגי ישראל ואיראן. אבל מבחינה מעשית, ה"אתגר" נשאר.
אין מקום לטשטש את הא-סימטריה בין ישראל ואיראן. עם כל האהדה לרוח גולדסטון (ויש אהדה), או לרוח סאראמאגו (ויש קצת אהדה), ישראל לא מאיימת בהשמדת איראן. הציטוט של ברק אינו ראיה לסתור. הוא התרברב ביכולות (נטענות), אבל לא עסק בכוונות.
ישראל עוסקת לסירוגין בנסיונות לעכב או להשמיד את פרויקט הגרעין הצבאי האיראני. גם אם האיום אינו "קיומי", מוכנות הצבא אליו הכרחית; כמו גם המאמצים המדיניים לניטרולו. אמת, ישראל תוכל לחיות גם עם איראן גרעינית; ואמת, יש משהו הזוי במחשבה על תקיפת איראן בכוח הזרוע. אבל תקיפה היא אופציה שישראל, אולי יותר בשקט, חייבת גם לפתח בינה לבינה, וגם להניח על השולחן. ישראל זכאית להיות הסמן המטורלל של הדיון הדיפלומטי מול איראן; איראן מצידה הרי עשתה מספיק כדי לחרפן אותנו.
אזכיר לך, בעוד אתה מקניט כל כך את הרעיון להתכונן לאפשרות של מהלך אלים מול איראן, שאיראן היא המממנת העיקרית של רוב הגורמים שהפעילו טרור נגד ישראל בעשרים השנה האחרונות. אזכיר לך, שמקור הטילים שנחתו בחיפה, בחדרה, בשדרות ובבאר-שבע היה באמצעות כסף איראני וששינועם לשם בוצע בסיוע איראן.
איראן למעשה פועלת באופן אקטיבי כנגד ישראל מדי יום. היא פשוט עושה זאת באמצעות שליחים. וברגע שיהיה לה נשק גרעיני, היא תוכל להרחיב את עומק הפעולה שלה בכל מקום בעולם בלא לשלם על כך אף מחיר.
ולכן – סביר ואף רצוי שמערכת הביטחון בישראל תתכונן היטב לאפשרות של עימות מול איראן, שתכליתו יהיה לפגוע ביכולותיה להשיג נשק גרעיני.
"וברגע שיהיה לה נשק גרעיני, היא תוכל להרחיב את עומק הפעולה שלה בכל מקום בעולם בלא לשלם על כך אף מחיר."
למה?
גם עכשיו אף אחד לא רוצה לפגוע פיזית באירן (ומי שרוצה פשוט לא יכול) ואמצעי הלחץ היחיד שיש לנו היום – היינו, הסנקציות – ישאר גם כשהיא תתגרען.
קיימת נקודה יותר מעניינת (שאליה גורביץ לא התייחס) והיא שכל פגיעה או איום בפגיעה באירן מחזק את מחמודיניג'ד ופטרונו כי כך הם מוכיחים שהעולם כולו נגדם (כן, הפסיכים שלהם לא שונים בהרבה משלנו). בעוד שהבחירות האחרונות הראו שיש הרבה מאוד אנשים שרוצים בשינוי המשטר ובשינוי בעלות הברית של אירן (ביום אל קודס החליפו קריאות "מוות לרוסיה" את קריאות "מוות לארה"ב" המסורתיות).
בהתחשב בכך שפיתוח נשק גרעיני הוא נושא מאוד חם בקרב כל אזרחי אירן (היתה תוכנית גרעין כשאירן היתה ידידתנו, יש תוכנית גרעין עכשיו ותהיה להם תוכנית גרעין גם כשהמשטר הנוכחי יופל) ובהתחשב בכך ש*אין לישראל שום אופציה צבאית נגד אירן פרט להפצצה גרעינית*, למה לנו לא להתאים את עצמנו למציאות המשתנה? אולי האירנים מעוניינים במשא ומתן קטן – אנחנו נבקש מארה"ב לזנוח את התנגדותה לתוכנית הגרעין ובתמורה הם יזנחו את חמאס וחיזבאללה?
האמריקאים הציעו לאירנים מו"מ בלי תנאים מוקדמים אבל לא נראה שהאירנים, בניגוד לאמריקאים, נלהבים ממש מהאופציה הזאת. כמו כן לפי התבטאויות של הממשל (למשל זאת של קלינטון על מטריה גרעינית שארה"ב מוכנה להעניק לבעלות בריתה באזור) נראה שארה"ב מוכנה להשלים עם אירן גרעינית בתמורה לשיתוף פעולה עם אירן באפגניסטן ועירק.
לא הייתי שם את יהבי על האופוזיציה, מוסאווי היה אחד מאבות המהפכה וממש לא בטוח שעלייתו לשלטון תביא לתמורה רדיקלית במדיניות החוץ של אירן (בטח שלא כלפי ישראל).
גם ישראל נקטה לא פעם בפעולות דומות כנגד איראן: היא תמכה בארגון האופזיציה "מוג'אהידין חאלק" וגם בעיראק בזמן המלחמה (למעשה אז היא תמכה בשני הצדדים). שני הצדדים מנסים להפעיל שליחים כנגד הצד השני, זה פטנט שלא ישראל ולא איראן המציאו.
הערה – גם Human Rights Watch מפעיל מגיבים באינטרנט. כך היה בפרשת מרק גרלסקו ראה :
http://elderofziyon.blogspot.com/2009/09/hrw-sends-out-sockpuppets.html