החברים של ג'ורג'

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע ×—×’×™ סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. × × ×™×— לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אז על איזה סעיף עוצרים את האנשים האלה? "הם חלאות" היא תשובה נכונה ולא מספיקה. כדי לעצור מישהו, צריכה להיות עבירה על החוק, ולא די בסעיף של "היותך אויב הציבור בשעה שהוא מעוצבן". אני כבר רואה את המלכוד הבא: בית המשפט משחרר את החולים הללו, משום שלא בוצעה עבירה – ואז חוטף בראש על כך ×–×” לא מריח טוב.

האח הגדול, אוזנו כרויה: הכנסת אישרה אתמול חוק שערורייתי, שמאפשר למשטרה להקים את מאגר המידע הגדול בעולם המערבי. ואם לא היה די בכך, היא העניקה לכל קצין בדרגת סגן ניצב את הסמכות לדלג על בית המשפט ולבקש פרטי שיחות ואיכון "במקרים דחופים".

כמו במקרה של ועדת לנדוי, שהתירה לשב"×› לענות – סליחה, "להפעיל לחץ מתון" – במקרים של פצצה מתקתקת, החלטה שהובילה לאינפלציה מרשימה במספר האנשים שנחשדו כפצצה מתקתקת גם אם לא ראו בחייהם שעון, גם ההחלטה הזו תוביל בוודאי לפריחה במקרי החקירה " הדחופים". אירונית, ההחלטה על כך מגיעה יום לפני שאנו מקבלים תזכורת על תרבות השקר הפושה במשטרה.

מרתיחה גם העובדה שההחלטה התקבלה ברוב של 35 נגד חמישה. זה חוק חשוב, לעזאזל; איך הוא מוכרע בקולות שליש מחברי הכנסת? למה אין חוקי קוורום בבית הנבחרים שלנו? הרי המספר הזה כמעט אקראי, והוא נותן למשטרה כוח שקשה יהיה לקחת בחזרה אחר כך. ואיך קרה ששלי יחימוביץ' הצביעה בעד?

והחוצפה תשגא: לעירית אריאל ×”×™×” חבל על כמה זלוטס, אז כשנתבעה לשלם מס שכר, היא הודיעה שאין בכוונתה לעשות זאת, משום שהיא איננה "אזרח ישראלי" מבחינת חוק המע"מ. למרבה הצער, בית המשפט דחה את הטענה, אבל רצוי ×™×”×™×” להזכיר את ×–×” לעירית אריאל בעתיד – למשל, בעת הדיון על גבולות הקבע של מדינת ישראל; למשל, בפעם הבאה שמתנחלים יטענו שהם שם בגלל " אידיאלים".

הקשקשן: יואל מרקוס נחשב, משום מה, לפרשן מוביל. ואף על פי כן, הוא כתב הבוקר כמה מן ההבלים הגרועים ביותר שפורסמו פה לאחרונה. בהזייתו של מי נחשבים שרון ובוש ל"שני מנהיגים אמיצים, שרצו להביא שלום בינינו ובין הפלסטינים"? מה לשרון ולשלום?

כשמרקוס כותב ש"שרון ביקש לגמול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה, ולהוכיח שישראל מסוגלת לפנות ישובים ויש באופק נתיב להסדר פרגמטי. פינוי גוש קטיף היה אמור להיות מעין מתאבן לפלסטינים להקים את מדינתם לצד ישראל בדרכי שלום", הוא עוסק בסילוף היסטוריה מן הסוג הגרוע ביותר.

שרון הצהיר במפורש ש"לא יהיו נסיגות" אחרי ×¢×–×”; את פינוי ×¢×–×” הוא התעקש לעשות תוך התעלמות מהשותף הפלסטיני. למי ששכח, ערפאת – עילת ×”"אין פרטנר" של שרון – מת בנובמבר 2004, תשעה חודשים לפני ההתנתקות. אילו רצה שרון ברצינות בשלום עם הפלסטינים, ×”×™×” לו די והותר זמן למגעים עם ממשלתו החדשה של אבו מאזן. אבל הוא סירב בכל תוקף לכל פינוי בהסכם, וכינה את אבו מאזן בזלזול "אפרוח שלא הצמיח נוצות". ההתעקשות על מהלך חד צדדי, שהעביר למעשה את הרצועה לידי החמאס, היתה הכל חוץ מרדיפת שלום.

הלאה. "נצחון חמאס גרם למלחמת אחים מהאכזריות באזורנו". הלו? האם מרקוס שמע על עיראק, שבה מתים ביומיים יותר מכל סך ההרוגים ב"מלחמת האחים" הפלסטינית? האם הוא יודע מה קורה בסודאן? מה זה הקשקוש הזה?

"הציפיה שירי הקסאמים ייפסק, ותחת ×–×” תהפוך ×¢×–×” על חופיה היפהפיים למוקד תיירות ומקור פרנסה, התבדו".מי, לעזאזל, חשב שעזה – שיפים חופיה, אכן – תהפוך למוקד תיירות? רק מי שלא הסתכל על תושביה של ×¢×–×” ועל העליבות שהיא מנת חלקם ×–×” דורות.

וזה פרשן מוביל בתקשורת המיינסטרימית. שיהיה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)