החברים של ג'ורג'

ראש השב”כ חשף את שקריו של ראש הממשלה. זה מעשה של אומץ אזרחי לגמרי לא מקובל במקומותינו

אני הולך לעשות משהו נדיר, שבדרך כלל אני מצטער עליו תוך זמן קצר: לומר מילה טובה על פקיד בכיר. במקרה שלנו, הפקיד הוא יורם כהן, ראש השב”כ. הבוקר (ג’) הוא הופיע בכנסת, ושם עשה דבר כמעט חסר תקדים.

כהן אמר חד וחלק שיו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, “לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן.” הוא אמר עוד שהסיבות לעליית האלימות בירושלים הן רצח הנער מוחמד אבו ח’דיר, כמו גם הכרכור הפסיכוטי סביב הר הבית מצד חברי הכנסת ושרי הימין.

במילים בוטות, כהן הוציא את הממונה הישיר עליו, ראש הממשלה לשלשת עופות, שקרן. נתניהו חזר על ההאשמות שלו נגד אבו מאזן גם אחרי הטבח בירושלים הבוקר, והאיש שמתאמץ לעשות כל דבר יותר גרוע ממנו, שר הכלכלה נפתלי בנט, אמר דברים חריפים עוד יותר.

ממשלת נתניהו משקיעה מאמצים ניכרים בסימונו של אבו מאזן כאויב החדש, כשהיא מאשימה אותו פעם אחר פעם ב”הסתה.” מה היא בדיוק ה”הסתה” הזו, לא ממש ברור: הממשלה לא מספקת דוגמאות חד משמעיות. ההתנהלות של נתניהו ושריו כלפי אבו מאזן תמוהה, בלשון המעטה. הכוחות הפלסטיניים סייעו לכוחות הכיבוש במהלך המבצע לריסוק החמאס בגדה (שהוסווה, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ממשלת נתניהו כנגד הציבור, כ”מבצע להשבת הנערים” שהממשלה ידעה שנרצחו), והכוחות הפלסטיניים ששומרים על הגדה מפני התלקחות הם מה שעומד בינינו ובין התקוממות של ממש.

מה רוצים נתניהו ושריו? איך הפך אבו מאזן ליורש הדחלילים הקודמים, התכנית הגרעינית האיראנית, דאע”ש והמנהרות של חמאס? קשה מאד להבין. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שנתניהו יודע שהפעם המהלך הפלסטיני באו”ם רציני, שהפלסטינים ידרשו לתת מסגרת זמן לסיום הכיבוש ושהם עומדים לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, ושהמשחק הישראלי בגדה עומד לקבל תפנית שאחריה לא תשאר לו כל לגיטימציה – ושלכן הוא מכין את הציבור הישראלי לכיבוש מחדש של הגדה ולהפלת הרשות הפלסטינית.

כדי לעשות את זה, צריך לבצע מניפולציה במודיעין. כאן החשיבות של הצעד של כהן: הוא עומד כחיץ בין נתניהו ובין הציבור, מפריע לנתניהו לדרדר אותנו למלחמה עם הרשות הפלסטינית באמצעות הקרקורים הבלתי פוסקים על “הסתה לטרור” מצד אבו מאזן.

כמובן, יש לכהן סיבות מקצועיות טובות לכך: הוא יודע שהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית יכולה לפתוח את שערי הגיהנום. הוא ודאי זוכר את אחד מרגעי השפל של ארגונו, כאשר הראש אבי דיכטר נאלץ להודות ש”מערכת הבטחון לא סיפקה לעם ישראל את חליפת המגן הראויה לו.” והוא לא רוצה לראות רגע כזה רשום גם על שמו. גם לראשי השב”כ יש מורשת, וכהן, שנמצא במחצית השניה של הכהונה שלו, ורואה איך קודמיו הופכים לכוכבי סרטים, ודאי חושב עליה.

ולמרות הכל, אומץ ×›×–×” – אומץ אזרחי, היכולת לעמוד מול הממונים עליך, לומר לציבור את האמת כשהם מנסים להסתיר אותה – נדיר כל כך במקומותינו, שיש לברך עליו בכל פעם שהוא מפציע. כהן רשאי לחזור עכשיו לשגרת הפעילות שלו כשוטר חשאי, שהיא לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית אבל לא עד לרמה שהיא תתפוצץ, ואני לשלי.

ולציבור הישראלי אין עוד תירוץ לא לדעת שמה שנתניהו אומר על אבו מאזן הוא שקר ומניפולציה במודיעין: ראש השב”כ עצמו אמר זאת. בדרכו שלו, כהן מנסה למנוע את שפיכות הדמים הגדולה; נתניהו מדרבן אליה. כשהפיצוץ יבוא, וכנראה שהוא יבוא כי ראש השב”כ לא באמת יכול למנוע מראש ממשלה לצאת למלחמה שזה רוצה בה, אסור יהיה להניח לנתניהו להתחמק מאחריותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב עומס עבודה חריג מהמקובל, סביר להניח שמספר הפוסטים השבוע יהיה קטן מהרגיל (למעשה, יתכן שזה יהיה הפוסט היחיד.) עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

המושך בחוטים של ראש הממשלה מבהיר לאן אנחנו הולכים, וראש הממשלה ממהר לרקוד לחלילו

שלדון אדלסון, השוגר דדי של ראש הממשלה לשלשת עופות, התבטא בפומבי באשר ליחסו לדמוקרטיה הישראלית: “לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ”ך.” אדלסון אמר את הדברים בטכס של “ועידת הקהילה הישראלית-אמריקאית באמריקה,” ארגון הבל כלשהו.

אדלסון אמר שם עוד כמה דברים מעניינים: ש”העם הפלסטיני הומצא כדי להשמיד את ישראל,” וש”הוא שונא את העיתונות,” כי זו מתמקדת ב”חצי הכוס הריקה.” ובאמת, קשה להבין אותה: מה כל כך רע בעולם, כשאתה מיליארדר שמשחק בפוליטיקאים כאילו היו בובות? אדלסון והמיליארדר חיים סבן הציעו זה לזה לרכוש את הניו יורק טיימס כדי “לאזן את הסיקור שלו” בנושאי המזרח התיכון, והאספסוף המקומי מחא כפיים בהתלהבות.

לא ברור איפה נגמרת הקריקטורה האנטישמית אדלסון ואיפה מתחיל ראש הממשלה נתניהו. הקשרים בין השניים הדוקים מדי. ברור, עם זאת, שנתניהו לא יתנער מהאיש שמממן אותו. אדלסון מספק לנתניהו שוחד בחירות יוצא דופן, אולי חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיות: עלון שמשמש כבטאון לשכתו של נתניהו, בין אם הוא ראש הממשלה ובין אם הוא ראש האופוזיציה.

היום מיהר נתניהו להבהיר שהוא הבין את הנחיות הפטרון: הוא קרא ל”כל המפגינים בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית” לעבור “לפלסטין או עזה,” ו”לא נערים עליהם כל קושי.” יש להניח שנתניהו התכוון למפגינים הפלסטינים-ישראלים, שזה חמור דיו: הוא מאיים עליהם בנכבה שניה. אבל, כשראש ממשלה מדבר, לא חשוב למה הוא התכוון: חשוב מה הוא אומר. ונתניהו דיבר על כל המפגינים כנגד ממשלתו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? נסו את תוניסיה.

כדאי להסתכל על צורת הפעולה של “לשכת ראש הממשלה היום” כדי להבין את הצורה שבה חותרים אדלסון ונתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית. “ישראל היום” מחולק בחינם. אפשר היה לחשוב, אם כן, שהוא יתקיים מפרסומות. אבל לא: הוא מוכר פרסומות במחיר נמוך יותר משל מתחריו, וכתוצאה מכך הוא שובר את השוק שלהם. אדלסון מפסיד סכומים לא ידועים אבל כנראה גבוהים מאד על “לשכת ראש הממשלה היום.” יש לו מספיק כסף מלוכלך כדי שיוכל להוציא סכומי עתק על חיסול הדמוקרטיה הישראלית והעיתונות שנואת נפשו, שתיהן במכה אחת.

הצעת חוק כנגד הנסיון ×”×–×” לחסל את הדמוקרטיה הישראלית – וכן, אין דמוקרטיה בלי חופש עיתונות, וזה לא מקרה שאדלסון ונתניהו נגד שתיהן – עומדת בימים אלה לדיון. מדובר בהצעת חוק בעייתית, שקובעת שלא ניתן ×™×”×™×” לפרסם חינמון אלא שתהיה חובה לגבות עליו תשלום. “ישראל היום” ואדלסון, כמובן, יצאו בקמפיין היסטרי נגד הצעת החוק.

זו הצעת חוק בעייתית, ואין ספק שאפשר לחשוב על לא מעט דרכים שבהן אפשר ×™×”×™×” לנצל אותה לרעה, אבל היא מחווירה לעומת המציאות שבה מיליארדר זר יכול פשוט להציף בכסף את המערכת הפוליטית – וכשהמיליארדר ×”×–×” מודיע במפורש שהוא חותר תחת הדמוקרטיה ושלא נורא אם המשטר הדמוקרטי הישראלי יתמוטט. העובדה שאף אחד לא מצפה מנתניהו להתנער מאדלסון אחרי הצהרה כזו מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו חולה. “ככה זה” היא התגובה המיואשת. כולנו כבר יודעים לאן אנחנו הולכים: למדינת אדלסון, שמנוהלת על ידי הבובה שלו. זו שלאחר שתחריב את המקום מן היסוד, “נעבור לחוץ לארץ ושהמדינה תשרף.”

על השאיפה של אדלסון וסבן לרכוש את הניו יורק טיימס כדי שזה יפסיק את הסיקור של ישראל שלא מתיישר עם לשכת ראש הממשלה – לא, הוא לא באמת ביקורתי לישראל; פעם אחר פעם, ילדיהם של כתבי הניו יורק טיימס בישראל היו חיילי צה”ל – צריך לומר שני דברים. קודם כל, להזכיר שנתניהו כבר הגדיר את הניו יורק טיימס (יחד עם “הארץ”) כאויב; ושנית, שני מיליארדרים יהודים שמפנטזים בפומבי על רכישת ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית כדי להשתיק ביקורת על המדינה היהודית? יש לכם את ×–×” ביותר הפרוטוקולים של זקני ציון? יש לכם מושג באיזה חומר נפץ אתם משחקים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיה בישראל היא לא האספסוף, הבעיה היא ההנהגה

שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, לא ממש מתעניין במצוקות הדיור של הציבור הישראלי, אלא אם מדובר בציבור שחי מעבר לקו הירוק. אבל אתמול (ג’) חשב השר שזה יהיה רעיון חכם במיוחד להודיע בפומבי שאחרי הבחירות, צריכה המדינה היהודית לבנות את בית המקדש על הר הבית והריסות חראם אל שריף. אורי אריאל, שר בכיר בממשלת נתניהו, הגה בקול את הרעיון הזה כבר לפני יותר משנה, ככה שאי אפשר להאשים אותו בחוסר עקביות. הבעיה היא פחות באריאל ויותר בראש הממשלה, מר לשלשת עופות, שלא העז לפטר אותו אז וודאי שלא יעז לפטר אותו עכשיו.

נתניהו מקפיד להעמיד פנים שאכפת לו מתבוסות ×”-hasbara שממשלת ישראל סופגת על בסיס יומי (זוכרים איך התלהבו במשרד החוץ מכך ששרה איטלקית תחליף את קתרין אשטון כאחראית יחסי החוץ של האיחוד? אז ההתלהבות הצטננה מאד היום, כשהיא דרשה הקמת מדינה פלסטינית ואפילו הציבה לוח זמנים.) אבל אילו לנתניהו אכן ×”×™×” אכפת מדימויה של המדינה שהוא מתיימר להנהיג, אריאל ×”×™×” עולה על טיל מזמן. ספק אם יש התבטאות שמסוגלת להוציא את מדינת ישראל יותר משוגעת, יותר רחוקה מערכים דמוקרטיים, מאשר הדרישה להרוס מבנה קדוש ליותר ממיליארד בני אדם ולבנות תחתיו בית מטבחיים ענק, ששיעור הרוצים בו אפילו בקרב היהודים – שמהווים בערך אחוז ממספר המוסלמים בעולם – נמוך ביחס.

אבל נתניהו לא ×™×¢×– לפטר את אריאל. הוא גם לא ×™×¢×– לנזוף בח”כ שולי מועלם (האחים היהודים), שאמרה (ואחר כך ניסתה להתכחש לכך, למרות שהוקלטה) ש”צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. הר הבית הוא מקום תפילה והוא המקום החשוב ביותר לעם היהודי – הוא לא חשוב לאף עם אחר. אנחנו צריכים להקים בית תפילה בהר לעם היהודי, יש לנו זכות על הר הבית.” אם למישהו עוד ×”×™×” ספק שכל היללות מצד חובשי כיפות על “חופש הפולחן” הן הצביעות בהתגלמותה, אז דבריהם של אריאל ומועלם צריכים לספק את ההוכחה. וזה צריך ×”×™×” להיות ברור מלכתחילה: כפי שציין היום יפה שלום בוגוסלבסקי, אין מצווה להתפלל על הר הבית. יש מצוות להקריב שם קורבנות. כשהם מדברים על “חופש הפולחן” בחראם אל שריף, לשם הם חותרים.

האמירות של אריאל ושל מועלם מגיעות בימים נפיצים במיוחד בירושלים, שבוערת על אש קטנה כבר ארבעה חודשים. הם לחלוטין עשויות להוביל לתבערה אזורית. ירדן כבר החזירה את השגריר שלה מישראל עקב אירועי הר הבית/חראם אל שריף. אילו נתניהו ×”×™×” מנהיג אחראי, הוא ×”×™×” מבהיר שהקיצונים הללו לא מייצגים את המדינה היהודית. אבל הוא לא מעז: יש לו פריימריז עוד מעט, ואחרי ×–×” – אם הן לא יידחו בשל מלחמת גוג ומגוג – יהיו בחירות, והוא צריך את האספסוף הקדוש של מועלם ואריאל. אז, שוב, הוא מקריב את האינטרסים של המדינה שבחרה בו כראש ממשלה על מזבח האינטרסים האישיים שלו.

פלסטיני תושב שועפט יצא היום לפיגוע דריסה, הרג חמוש מג”ב ופצע 13 אזרחים – שיעור סביר לגמרי, יש לציין, בהתחשב במה שצה”ל מרשה לעצמו. שוטרים שהגיעו למקום הרגו את המפגע, אף שבשלב ×–×” ×”×™×” חמוש רק במוט ברזל. שוטרים, יש להזכיר, אמורים להיות מסוגלים לנטרל אנשים שלא חמושים בנשק חם מבלי להרוג אותם. לא נראה שהם השתדלו יותר מדי.

ומסתבר שהם קלעו לרוח המפקד שלהם: השר לבטחון פנים, יצחק “ערבוש” אהרונוביץ’, אמר בעקבות הפיגוע שכך צריך היה האירוע להסתיים, וש”מחבל שפוגע באזרחים דינו להיהרג.”

וואלה. בואו נחשוב מה ×–×” אומר. אהרונוביץ’ הורה לחמושים שלו להרוג כל אדם שחשוד בביצוע פיגוע, ולא ללכוד אותו ×—×™. כן, כן – גם האיש שנהרג היום הוא חשוד ותו לא, עד שלא הורשע בעבירה. אהרונוביץ’ אמר לשוטרים שלו שיש חשודים שלא צריך לתפוס בחיים. הוא הפך אותם למוציאים להורג – וביטל, באותה ההזדמנות, את ההליך המשפטי.

אלה, כמובן, חשודים ממוצא אתני מסוים מאד. על פי ההגיון – הסוטה, אבל ההגיון – של אהרונוביץ’, שוטר שמוצא רוצח יהודי עומד מעל גופת קורבנו, לא צריך לקחת אותו בחיים. הוא “פגע באזרחים ודינו להיהרג.” הוראה כזו, אני רוצה להאמין, אהרונוביץ’ לא ×”×™×” מעז לתת. יהודים הם בני אדם. יש להם זכויות. פלסטינים, מצד שני, ×–×” כבר סיפור אחר. אני חושד שבבואם לעצור חשודים בטרור יהודי, השוטרים של אהרונוביץ’ לא ינסו קודם כל להרוג אותם.

צריך לציין שההרוג הוא תושב ישראלי, כמו רוב הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אף על פי כן, אהרונוביץ’ קבע שהתושבות שלו לא תעמוד לו. תושבי שועפט דיווחו הערב (ד’) שהמדינה היהודית ניתקה להם את החשמל. בלהיטותה לנקמה, העדיפה המדינה היהודית את הענישה הקולקטיבית, גם כאשר היא חושפת את השקר הנוצץ שאומר שיש לתושבות או אזרחות ישראלית משמעות כלשהי, אם אתה לא יהודי.

בעייתה של ישראל, בקצרה, היא לא האספסוף שלה, אף שגם הוא בעיה. הבעיה היא ×”×”× ×”×’×” שלה: שר משטרה שמורה לשוטרים שלו לבצע רצח – כן, הריגה של אדם שלא מהווה סכנה היא רצח, גם אם ביצע פיגוע לפני דקה – בזמן שרשויות אחרות מנתקות תושבים ישראלים מחשמל כנקמה, בעוד שר השיכון מדבר בפומבי על השמדת אתר קדוש ליותר ממיליארד בני אדם, כשמעל לכל מרחפת שתיקתו העמוקה של ראש הממשלה.

אתם יודעים, ההוא שאומר שהוא צריך “משילות.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן ×”×™×” מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא ×”×™×” חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא ×”×™×” מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו ×”×™×” בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות ×”×™×” ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם ×›×™ מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא ×”×™×” תומך בפתרון ×”×–×”, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – ×›×™ הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התגובה של בנט לפרשת צ’יקנשיט מציבה קו מסוכן מאד: הטענה שנתניהו מייצג את יהודי העולם. רק זה חסר להם

בכיר בממשל האמריקאי – יו”ר הכנסת, דיווחה טל שניידר, רומז שמדובר בנשיא אובמה עצמו – שפך את מררתו על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ובין השאר ×›×™× ×” אותו chickenshit, “לשלשת עופות,” ביטוי אמריקאי שמשמעו פחדן שמשרת בעורף אבל מדבר גבוהה-גבוהה על לחימה והקרבה. האמת, בהתחשב בקריירה של נתניהו ובנו המאובטח מדו”צ ב-30 השנים האחרונות, נשמע מדויק למדי, אם ×›×™ מאד לא דיפלומטי. מצד שני, בתחרות ה”לא דיפלומטיות”, קשה לקחת את הכתר מנתניהו, שגער בבית הלבן לאחרונה על כך שהוא לא מייצג ערכים אמריקאים.

נפתלי בנט, שעד לאחרונה אמר על נתניהו דברים חריפים, קפץ להגנתו – ובעיני האדם החושב, הכניס חתיכת גול עצמי. כך דברי בנט:

“ישראל חזקה מכל מגדפיה. ראש הממשלה הוא לא אדם פרטי, אלא מנהיג מדינת היהודים והעולם היהודי כולו. קללות חמורות כאלו כלפי ראש ממשלת ישראל הן פוגעניות כלפי מיליוני אזרחי ישראל ויהודים בכל העולם. לא מנהיג סוריה, שטבח 150,000 מאזרחיו, ולא מנהיג ערב הסעודית, שסוקל נשים והומואים, זכו לכינוי 'Chickenshit’. “

אין ספק שנתניהו הוא לא אדם פרטי: הוא רכושו של טייקון הימורים. מעבר לכך – תגיד לי, בנט, אתה מסוגל בכלל לחשוב? בנט מנסה כאן לצייר את הבכיר האמריקאי כאנטישמי, בצורה מגושמת במיוחד – הוא הופך הערה ארסית כלפי וסאל אמריקאי חצוף לעלבון ליהודי העולם כולם – אבל מצליח לספק תחמושת לאנטישמים.

בנימין נתניהו הוא לא “מנהיג העולם היהודי”; הוא אפילו לא “מנהיג ישראל.” הוא ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת הליכוד, שזכתה ברבע מהקולות בישראל בבחירות האחרונות וכיום מחזיקה בכשישית מהם. זה הכל. רוב יהודי העולם לא חיים בישראל. למעשה, רוב יהודי העולם בוחרים, יום-יום ושעה-שעה, בכך שבנימין נתניהו לא ייצג אותם. הם בוחרים אקטיבית לא ליפול תחת חסותו.

כשבנט טוען שנתניהו מייצג את יהודי כל העולם, ושעלבון לנתניהו הוא עלבון ליהודי כל העולם, יש לכך משמעות הפוכה: שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לנתניהו, ושהם צריכים להיעלב בשמו – גם כשרוב המוחלט שלהם לא בחר בו ולא יבחר בו לעולם. כלומר, שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לראש ממשלת ישראל.

ספק אם יש מסר שיכול לצאת מישראל שיהיה רעיל יותר ליהודי שאר העולם. ישראל היא מדינה שנואה ובצדק; מדי פעם, כשהשנאה לישראל מתורגמת לפגיעה ביהודים שחיים מחוצה לה, מעמידה ישראל פנים שאין לה מושג איך ×–×” קרה – כאילו היא לא מתעקשת שוב ושוב שיגדירו אותה כ”מדינה היהודית.” ועכשיו אומר השר לענייני תפוצות שלה (כן, ×–×” אחד מתאריו של בנט) שראש הממשלה שלה הוא לא סתם ראש ממשלה – הוא “מנהיג העולם היהודי כולו.” וואלה. אז בפעם הבאה שאיזה מפגר שטוף שנאה ישרוף בית כנסת באירופה בתגובה לטבח שביצעה ישראל, הוא יוכל לצטט את בנט – הוא הפנה את השנאה שלו לא כלפי אזרחים צרפתים או צ’כים, אלא כלפי נתינים של המדינה היהודית. אמנם, נתינים בכוח ולא בפועל; אבל לדברי שר התפוצות הישראלי, נתינים שכפופים לראש ממשלת ישראל. נהדר.

ובסופו של בנט לא אשם, לא לגמרי. הוא בסך הכל החוליה האחרונה בשלשלת שימיה כימי המדינה היהודית, שרוקנה את האזרחות הישראלית מתוכן והעניקה משמעות רק למוצא האתני היהודי. המדינה היהודית, נזכיר, מכחישה בכל תוקף את עצם קיומם של ישראלים; יש בה אשורים, אומרים לנו, אבל אין בה ישראלים. פעם אחר פעם, מסרב משרד הפנים הישראלי להכיר בלאום הישראלי; ובג”צ עומד מאחוריו פעם אחר פעם. אין באמת מדינה ישראלית. יש רק מדינה יהודית. והמתח בין התנועה הציונית ובין היהודים הנורמליים תמיד התבסס על כך שהנורמליים הבינו שלא רק שהמדינה היהודית תהיה, בהכרח, מפלצת, אלא שהיא תסכן גם אותם, שלא בחרו בה: מדינה יהודית, כתב לוסיאן וולף בראשית המאה ה-20, “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

ובנט, שמוכיח כל יום ש”אכן, אי אפשר שיהיה אחרת,” רוצע כעת את אוזני צאצאיו של וולף, שבחרו שלא לחיות ב”חרפה המתמשכת ליהודים וליהדות” למשקוף של “מנהיג יהודי העולם” נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה משותף למהלכים האחרונים של בוגי, נתניהו וליברמן? העדפה צינית של אינטרס פוליטי קצר מועד על האינטרס הישראלי

בוגי “המוח” יעלון הודיע אתמול (א’) שהוא מאשר מחדש את קווי האפרטהייד בגדה המערבית. מעתה, ישיגו המתנחלים את הדרישה שהעלו מזמן: שפועלים פלסטיניים לא יסעו איתם באותם האוטובוסים. המדובר בפועלים שנכנסים לישראל, שיש להם אישורי עבודה ושעברו בידוק בטחוני. הם כל כך לא מהווים סכנה, שהשב”כ וצה”ל התנגדו לבקשה של בוגי. זה לא הפריע ללשכה שלו לטעון אתמול שהסיבה לאיסור היא “בטחונית.” זכרו את התירוץ הזה בפעם הבאה שמערכת הבטחון תמכור לכם לוקש אחר בשם “הבטחון”: סביר להניח שהקשר בינו ובין בטחון של ממש אמיתי באותה המידה.

במקביל, הודיע ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, על רקע מה שנראה כמו התקוממות כנגד הכיבוש של אל קודס (”מזרח ירושלים”), שהוא מתכוון לבנות עוד 1,060 יחידות דיור שם, במיוחד בשכונות השנויות מאד במחלוקת הר חומה ורמת שלמה. אם השם רמת שלמה זכור לכם, הרי זה כנראה משום שבפעם האחרונה שממשלת המדינה היהודית יצאה בהצהרה על בניה שם, נתניהו נאלץ להתנצל בפני סגן הנשיא ביידן. ההכרזה של נתניהו מגיעה פחות מחודש אחרי זובור פומבי בעת ביקור בבית הלבן, על אותו הרקע בדיוק: בניה בהתנחלויות.

אז למה שר הבטחון הופך את המדינה היהודית רשמית – לא רשמית, היא מזמן כזו – למדינת אפרטהייד, למרות התנגדות הפקודים שלו? למרות התנגדות שירותי הבטחון? וכן, אני מכיר את הקשקוש על כך שהמדינה היהודית היא מדינה ריבונית שזכותה לפקח על גבולותיה בלה בלה בלה. כפי שציין יפה חיים לוינסון, לא ראיתי שבודקים את הדרכונים של המתנחלים בכניסתם וצאתם מתחומי המדינה היהודית. ולמה ראש הממשלה מורה שוב על בניה בגדה, כשהוא יודע היטב ששני המהלכים יהוו כאב ראש עצום לצבא פקידי ×”-hasbara שלנו, ששוב יצטרכו להגן על הבלתי ניתן להגנה?

נורא פשוט. ×›×™ הליכוד הולך לבחירות פנימיות, וזאת בגלל שיש הערכה כללית שהממשלה לא תשרוד את השנה הבאה. בוגי, שאין לו בסיס כוח עצמאי משלו בליכוד, צריך את הגוש החזק מאד של המתנחלים שם – אז הוא מועל בתפקידו ולמרות חוות הדעת המקצועית של גורמי הבטחון, נותן להם את קווי ההפרדה האתנית שלהם. וכשיעלו צווחות בעולם, אז הוא יאמר שכולם אנטישמים, שהמערב לא מבין את האיסלם, ושלמה לא מתעסקים בדאע”ש במקום במדינה היהודית בארץ ישראל השלמה. לנתניהו יש בסיס כוח משלו בליכוד, אבל הוא חושש מפייגלין – לאחרונה, כזכור, הוא ניסה להתקרב אליו – ועל כן גם הוא זורק עצם או שתיים למתנחלים. אחר כך, הוא יקפיד לרטון על כך שלא משקיעים מספיק ב-hasbara.

במילים אחרות, יעלון ונתניהו פוגעים באינטרס הישראלי – במה שהוא האינטרס הישראלי אפילו לשיטתם: הקטנת ה”דה לגיטימציה” – כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. הם מוכרים את הציבור הישראלי כדי לזכות בכמה קולות בפריימריז. מנתניהו אף אחד לא מצפה לכלום; בוגי מקפיד לבנות לעצמו תדמית של מי שרק האינטרס הלאומי בראש מעייניו. אמנם, בשנים האחרונות, עם כל הגילויים על הפחדנות והשימוש החופשי במסוקים צבאיים לצרכים פרטיים, ×–×” לא כל כך הולך לו.

די במהלכים של יעלון ונתניהו כדי להבין מי מושך בחוטים של מפלגת השלטון הישראלית. אבל יש אדם שמשחק באש אפילו יותר מהם. הסיעות הערביות בכנסת ערכו היום כנס מחאה במשכן, בתגובה להשעייתה של ח”כ זועבי ולפגיעה במספר חברי כנסת ערבים אחרים, ובל”ד הודיעה שהיא תחרים את אירוע הפתיחה של מושב הכנסת. בתגובה, הכריז אביגדור ליברמן ש”אני מברך על כוונתם של חברי הכנסת הערבים להתנתק מהמערכת הפוליטית בישראל ואני מקווה שהם יממשו את ‘האיום’ הזה כמה שיותר מהר.”

כן, צאר החוץ שלכם מריח גם הוא בחירות. וכתמיד במצב כזה, הוא חוזר לשטיק המוכר שלו: הסתה כנגד ערביי ישראל ונציגיהם הנבחרים. כאן המקום לומר, שוב, שזכותם של לאומנים פלסטינים לבחור בח”כ זועבי לא נופלת בשום צורה מזכותם של לאומנים יהודים לבחור בליברמן. כשליברמן מייחל לכך שהפלסטינים הישראלים ימשכו את הנציגות שלהם מהכנסת, האם הוא לא יודע שבכך תתקרב ישראל בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים? האם הוא לא יודע שמהלך כזה ישלול את שאריות הלגיטימציה של המדינה היהודית?

הוא יודע. הוא יודע היטב. אבל כמו נתניהו ויעלון, גם הוא צריך להחזיר אליו את המצביעים, ומסתבר שליברמן לא מכיר טריקים חדשים. הוא חוזר תמיד לאותה התמה. והפעם הוא חוזר אליה כשיחסי יהודים ופלסטינים בקווי 48’ מתוחים מתמיד, ושופך עוד קצת נפט על המדורה.

בהשוואה לזה, מה שקורה בבריכה של הקטנים – צמד חסרי החוליות לבני ולפיד מעבירים איזה חוק גיור אורתודוקסי שמיועד לשים ליפסטיק על שפתי החזיר, למורת רוחו של נתניהו, ובתקווה להעלות באוב את הסוס האנטי-חרדי – הוא לכל היותר אתנחתא קומית.

כמה טוב שמול כל זה, עולה הפיקולו הצלול של נשיא המדינה, רובי ריבלין, ששוב ושוב מוכיח שהוא הנשיא של כולם, ושנשא אתמול (א') נאום אמיץ ובלתי רגיל בכפר קאסם, נאום שקומם עליו את קהל הבית שלו. ככה נראה מנהיג – ולמרבה הצער, הוא לא בעמדת הנהגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן ×–×” יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם ×–×” צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט ×”×–×” כמעט חסר הפיסוק ×”×–×” – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא ×–×” שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם ×›×™ “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין ×–×›×”, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"×› וצה"ל יטהרו ביסודיות את ×¢×–×” עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

×–. ריבונות – ×¢×–×” היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון ×—×™×™ חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור ×¢×–×” מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת ×¢×–×”. לתושבי ×¢×–×” הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי ×¢×–×” שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך ×—×™×™×” של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה ×–×” בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא ×”×™×” ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל ×›×¥, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא ×”×™×” שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. ×–×” האיום שהשמיע ×›×¥ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל ×›×¥ בקהל ×”×–×”? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, ×–×” לא יקרה. ×–×” לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת ×¢×–×” למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי ×›×–×” בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

×›×™, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו קולט שהוא מאבד את ארה”ב, והוא – כרגיל – מעדיף לשקר ולהאשים בכך את ארגוני זכויות האדם

ראש ממשלתנו היקר מתארח בארה”ב השבוע, ופרט לנאום באו”ם שהשפעתו היחידה היתה הרעלת אלכוהול בקרב מספר שמאלנים שלא הספיקו ללגום כוסיות בקצב שבו הוא פלט “דאע”ש”, וארוחה עם הקריקטורה האנטישמית שמממנת אותו, לא נראה שמישהו יזכור אותו. על הביקור הטקסי לצרכי הכנסת אצבע בעין לנשיא ארה”ב אובמה העיבה תקרית לא נעימה: דובר הבית הלבן השמיע הודעת גינוי חריפה במיוחד לממשלת ישראל בשל תכניות הבניה שלה במזרח ירושלים, והגדיר אותה כ”מרעילה את האווירה”, והוסיף שהיא גורמת לפקפוק “במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבעלות בריתה הקרובות ביותר.” בהתחשב בכך שנתניהו חזר בביקורו בבית הלבן על השקר שלו, על פיו הוא מחויב לתכנית שתי המדינות, קשה לראות בכך אלא הכרזה רשמית-למחצה של הבית הלבן שנתניהו הוא שקרן. אמנם, דובר הבית הלבן לא שיסע את הפגישה של אובמה ונתניהו, ולא רץ אחרי נתניהו עם שלט “שקרן” מול המצלמות, אלא שמר על מינימום של נימוס וחיכה עד שנתניהו יעזוב את הבית הלבן; אבל קשה להזכר מתי בפעם האחרונה נראתה נזיפה כזו. ואת מה שאובמה חושב על נתניהו, אנחנו כבר יודעים – באדיבות השיחה ההיא עם סרקוזי.

נתניהו אוהב להעמיד פנים שהיחסים בין ישראל ובין ממשל אובמה תקינים; הוא צריך את זה עבור קהל המרכז-ימין-מתון הענקי בישראל, שיודע שבלי סיוע אמריקאי נלהב אין לנו תקומה. נתניהו גם זוכר היטב מה קרה כשעצבן יותר מדי את ממשל קלינטון, ומה עשה בוש האב ליצחק שמיר. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהבית הלבן לא רק יאמר שהנוזל שנתניהו מזרזף עליו הוא שתן ולא גשם, אלא גם יוסיף זרזוף משלו.

אז נתניהו עשה את מה שהוא רגיל לעשות, ונקט במהלך כפול: שקר משולב בהתקפה על ארגון זכויות אדם. הוא אמר בצדקנות ש”לא אאסור על יהודים” לקנות דירות בסילוואן, ושארגון “שלום עכשיו”, שפרסם את דבר תכנית הבניה בגבעת המטוס, אשם ב”חוסר אחריות לאומית” משום ש”ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה” בין נתניהו לאובמה.

נפרק את השקרים של נתניהו אחד לאחד. האנשים שרכשו את הדירות בסילוואן, בהנחה המפוקפקת שהרכישה אכן כשרה, הם לא אנשים פרטיים. מדובר בעמותת אלע”ד, אחת העמותות היותר חשאיות בישראל, שהצליחה לארגן איסור פרסום על התרומות שהיא מקבלת. אז אי אפשר לדעת מי תורם לה, אבל אלע”ד משולבת בשורה של פרוייקטים ממשלתיים בירושלים. היא קיבלה, מצא דו”ח של עמותת “עיר עמים”, רבע מאדמות ואדי חילווה (”עיר דוד”), באמצעות תרגיל מסריח מהמקובל, ומנהל הפיתוח של אלע”ד, דורון שפילמן, אמר בגאווה ש”אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל.” ידוע שממשלת ישראל מעבירה לאלע”ד כסף ציבורי לפרוייקטים שלה; יהיה מעניין יום אחד, לכשייחשפו התרומות של אלע”ד, האם היא קיבלה כסף ציבורי גם בדרכים עלומות אחרות.

ומי הם ה”יהודים” שלפי נתניהו “קונים דירות” בסילוואן? ובכן, תחקיר של “הארץ” גילה שמדובר בשכירי חרב: מתנחלים שמתחייבים להגיע לדירות ולשהות בהן, חמושים, בין עשרה ל-30 יום, בתשלום של 500 ש”ח ביום. זה כ-15,000 ש”ח בחודש. בפעם הבאה שיגידו לכם שפעילי שמאל מקבלים כסף אירופי, שאלו אותם מאיפה יש לאלע”ד כסף לשכירי חרב ב-15,000 ש”ח לחודש לחתיכה.

אגב, כשאתם קניתם דירה, היא הגיעה קומפלט עם שכיר חרב חמוש, שממומן על ידי עמותה אפלה? שר בכיר בממשלה מיהר להתייצב בדירה שלכם ולהודיע שאתם מגשימים את היעוד הלאומי, תוך שהוא מפריח שקרים על מספרים, כהרגלו? לא? אז כנראה שאתם שייכים לרוב המוחלט של האוכלוסיה היהודית שלא מעניין את ממשלת נתניהו-לפיד-בנט.

עד כאן באשר לקשקשת של נתניהו שהפלישה לסילוואן היא “יהודים שרוכשים בתים.” נעבור לחלק השני, המסוכן יותר: העלילה כנגד “שלום עכשיו.” קודם כל, העובדות. עירית ירושלים פרסמה את אישורי הבניה לגבעת המטוס ערב ראש השנה – שטיק קלאסי כשאתה רוצה לקבור ידיעה ולוודא שרק אנשי שלומך ידעו ממנה, ×›×™ הם ישמעו על כך בערוצים הפנימיים. משיחות עם אנשי “שלום עכשיו” עולה שהם שמעו על התכנית אתמול (ד’), מכלי התקשורת הפלסטיניים – ×›×™ כלי התקשורת היהודיים לא מדווחים על דברים פעוטים כאלה – ומיהרו לצאת בהודעה בנושא. ×–×” גם מה שעולה מההודעה שלהם.

אז עכשיו צריך לשאול את המסית הלאומי כמה שאלות. למה הפרסום של “שלום עכשיו”, בניגוד לפרסום הרשמי ולפרסום בתקשורת הפלסטינית, הוא “חוסר אחריות לאומי”? האם באמת חשבת שתוכל להסתיר את הבניה הזו? האם חוסר האחריות הלאומי הוא הבניה, או הדיווח על הבניה? “ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה”? וואלה, הצבעה על פרסום ישראלי רשמי, שנעשה בסמוך לחג שבוע קודם לכן, היא “הצפה של זה עכשיו”?

המצוקה של הבובה של אדלסון מובנת. נתניהו מיישם את המדיניות של מועצת יש”ע ושל האיש שמממן אותו. הבעיה שלו היא שכבר אי אפשר להסתיר את זה. אף אחד לא קונה יותר את הכזבים. לפני חמש שנים, כשהוא דיבר על “שתי מדינות לשני עמים” בנאום בר אילן (זוכרים איך קשקשו לנו שמדובר בנאום היסטורי?), כולם נאלמו דום לכמה חודשים; אמש, השקר הנלעג החזיק בקושי רבע שעה, עד שהבית הלבן קרא פומבית לנתניהו שקרן.

נתניהו יודע שלציבור האמריקאי נמאס מהמזרח התיכון. הוא יודע שהציבור האמריקאי לא מוכן לצאת למלחמה שם. הוא יודע שהמדיניות שלו ושל המתנחלים מרחיקה יותר ממחצית מהציבור – המצביעים הדמוקרטיים ורוב הצעירים – מתמיכה בישראל. הוא יודע שאדלסון נחשב למרעיל הדמוקרטיה האמריקאית בקרב חלקים ניכרים מהציבור. הוא יודע שהקשר בינו ובין אדלסון מזיק לו בארה”ב. והוא יודע שיותר ויותר ישראלים מתחילים להבין את ×–×”. הוא יודע שכרגע אין לו מתחרה, אבל הוא לא יודע מה יוליד יום.

אז, כהרגלו מימי ההליכה אחרי ארון המתים של רבין, מהימים שבהם הוא לחש באוזנו של מכשף ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודים,” מהימים שבהם הוא קרא בגרון ניחר “הם מ פ ח ד י ם,” הוא מפיץ שקרים ושנאה כלפי האנשים שמעיזים להצביע על העובדות. זה האיש. זה כל מה שהוא יודע לעשות.

ועוד דבר אחד: ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, רובי ריבלין הוכיח לנו השבוע שהוא יודע למלא את תפקיד הנשיא. תוך שלושה חודשים, הוא כבר עשה בתפקיד יותר משעשה בו פרס שבע שנים, והוא כמעט גורם לך לחשוב שיש טעם בתפקיד הזה. תודה, כבוד הנשיא, על שלכמה דקות הזכרת לי מה זה לחוש גאווה כישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)