החברים של ג'ורג'

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל ×–×” – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם ×–×” המצב, יואיל נא השב"×› להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ×›×›×” עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא ×”×–×”, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"×›.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

ההפיכה האמונית עושה עוד צעד קדימה: אליקים לבנון, שבעוונותיהם הרבים של תושבי אלון מורה משמש כרב ההתנחלות, הורה בתחילת השבוע לאחת מהמתנחלות במקום שלא להתמודד על תפקיד בוועד המקומי. לבנון העלה שני נימוקים: ראשית, ההלכה אוסרת על הענקת שררה לנשים; שנית, ישנה בעיית "התערובת בין נשים וגברים".

הטענה השניה, הנפוצה כל כך, על הפרת צניעות, נראית מופרכת מאי פעם. האם מעלה לבנון על דעתו שחברת המועצה תגיע לישיבותיה באופן שבו תיארו הסוטים שבכותבי התלמוד את הופעתה של ושתי לפני אחשוורוש? האם הוא מאמין באמת ובתמים שעצם נוכחותה של חברת מועצה בקרב מספר גברים – ביניהם הוא עצמו – תגרום לפריצת אורגיה המונית? תגרום לחברי מועצה מקשישים ומכובדים לפרוץ בריקודי חשק? כנראה שלא, והיא הנותנת: טענת ×”"צניעות" לא מיועדת, בבסיסה, למנוע הילולות בכחנליות; היא מיועדת להשאיר את האשה "במקומה".

לבנון כלל לא מסתיר זאת. כשפרצה המהומה התקשורתית, הוא כתב בנחת מזכר עבור וויינט, ובו טען שכל העסק הוא בעצם הסדר טבעי. תפקידו הטבעי של הגבר הוא להיות בחוץ, תפקידה הטבעי של האשה הוא להיות בפנים הבית, וכל נסיון לערער על הטבע לא יצלח. הטיעונים לא חדשים: אותם הטיעונים עצמם, בשינויים קלים, מופיעים כבר אצל קסנופון, מושמים בפיו של סוקרטס. הם ימשיכו לשמש כטיעונים הבסיסיים של כל משטר פטריארכלי באשר הוא. לבנון דורש ש"אשה תשפיע במזכירות דרך בעלה", כי זה הסדר הטבעי של הדברים.

עכשיו, תגובת הנגד האוטומטית שלי לדרישה הזו היתה לשלול את זכות ההצבעה של נשות אלון מורה, כי אחרי הכל אם הן נדרשות להשפיע במועצה דרך בעליהן, אז אין שום סיבה לתת להן להשפיע על החיים של כולנו. אבל, במחשבה שניה, לבנון היה מאמץ את העצה בשתי ידיים.

הנושא לא חדש והוא אף פעם לא ×”×™×” צניעות. כאשר כמה חיילי הסדר יצאו מהופעתה של זמרת, ×–×” לא ×”×™×” משום שהם חששו שהם לא יעמדו בפרץ ולא תהיה להם ברירה אלא לאנוס אותה לעיני היחידה כולה; ×–×” ×”×™×” נסיון להעמיד נשים "במקומן", כלומר מחוץ למרחב הציבורי. מקומה של אשה הוא רק במרחב הפרטי, כרכושו ("בשלושה דברים האשה נקנית…") של בעלה או של אביה.

נזכיר שחיילי הסדר כבר פרצו במרד וסירבו לקבל הדרכה מחיילות – באישור הרבנים שלהם, ביניהם לבנון, שאסרו על חיובם של חיילים לקבל הדרכה מחיילות. למה? הם לא אמרו, אבל המדובר הוא בדיוק באותו איסור שעכשיו לבנון חושף בפה מלא: איסור על הענקת שררה לנשים. עוד קודם לכן, בקריצה המוכרת לעייפה, הורה הטרוריסט המורשע מרדכי "היה לא תהיה" אליהו לחיילים דתיים שלא לקבל פקודות מנשים, כשאמר שאסור אפילו להקשיב לאשה "נואמת", אם היא מניעה את ידיה. זה היה אחרי שחייילים דתיים סירבו לנסוע ברכב אחד עם אשה, אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. לפני כשנתיים, כשהארגון הדתי "מעיינות הישועה" פרסם את תמונות פעיליו, הוא השחיר את תמונות הנשים. גם אז השתמשו בתירוץ ה"צניעות"; גם אז הוא לא היה רלוונטי. נזכיר גם את יצחק לוי, החרד"לניק הבולט הראשון בממשלה, שכשר התרבות – אבוי לאותה בושה – יצא מאולם בירדן כדי שלא לשמוע זמרת ישראלית שרה.

אז אזהרות לא חסרו לנו. היו המון ניסויי כלים מצד החרד"לניקים לפני שהם הציבו איל ניגוח כזה מול הדמוקרטיה הישראלית. התעלמנו מהן. ומה קורה עכשיו? המועמדת מסירה מיד את מועמדותה, המועצה של אלון מורה מתייצבת לצד הרב, ושדולת הנשים פוצחת בצעד המגוחך של דרישה מאלי ישי להדיח את לבנון. כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אין ספק.

בארגון "קולך" איימו לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה של לבנון. כנגד מה, בעצם? לבנון נתן פסק הלכה. לפסקי הלכה אין, עדיין, משמעות חוקית. המועמדת הסירה את מועמדותה. כנגד מה אפשר לעתור?

ההתנחלות אלון מורה איפשרה, בשתיקתה, את הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי שלה. כמה רבנים אחרים, מתונים יותר לכאורה, גמגמו כמה מילים אבל נזהרו מאד שלא לתקוף ישירות את לבנון. שאר אישי הציבור והפוליטיקאים כלל לא התערבו: אחרי הכל, מדובר לכאורה בעסק פנימי של דתיים.

אבל, מאחר וההתקפה הצליחה בלי שום התנגדות ראויה, נסיון העבר מלמד שבקרוב ינסה רב אחר – שמואל אליהו? – לחזור על השטיק בישוב שלו, בתנאי שזה ישוב שבו יש רוב דתי ושחבריו מהססים להתעסק עם רבנים. ואחר כך יהיה עוד אחד. ועוד אחד. עד שסוגיית שלילת זכות ההבחרות של נשים תהיה סוגיה לגיטימית בישראל. זה יקרה, כנראה, תוך שנתיים. וכשזה יקרה, אפשר לסמוך על ראש האופוזיציה היקרה שלנו, ציפי לבני, שתדע היטב את תפקידה כאשה ותתקפל אל המרחב הפרטי – כפי שעשתה עכשיו. אחרי הכל, כבר יש לה נסיון בזה.

במובנים רבים, ההפיכה האמונית של לבנון ושותפיו גרועה יותר מהמצב בקרב החרדים. שם מעולם לא היו לנשים זכויות ולא היתה העמדת פנים של זכויות. המקבילה האמיתית היא החמאס ותנועות האחים המוסלמים: כמוהן, לבנון והחרד"לניקים שוללים זכויות שכבר הוענקו – ברוב המקרים, באפס התנגדות.

בקרוב אצלכם.

(יוסי גורביץ)

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת ×™"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)

ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.

זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.

מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".

אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?

חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, ×”×™×” בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר ×”×–×” היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו ×—×™. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, ×–×” ×”×™×” חלש מהצפוי.

מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.

מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.

להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.

התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.

שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.

בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.

האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.

ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.

(יוסי גורביץ)

או:

מה אפשר באמת ללמוד מאלג'יריה

השליט המקומי חש מושפל: השגריר הזר התעלם ממחאותיו ולא סיפק תשובות מספקות לעניין שעמד על סדר היום של היחסים בין שתי המדינות בשלושים השנה האחרונות. ברגע של חימה היכה הסולטן בשגריר באמצעות המניפה – הוא כבר לא יכול היה לסבול יחס מזלזל שכזה.

אם היה יודע מה תהיה התוצאה של אותה "מכת מניפה", אולי היה מנסה הסולטן להירגע קצת ולנסות לפתור את בעיית החוב המנופח של צמד הסוחרים היהודים בצורה אחרת. אבל את התקרית הדיפלומטית המתגלגלת הזו כבר אי אפשר היה לעצור. דרישה להתנצלות נענתה בסירוב, ובתגובה הטילה המעצמה הזרה סגר ימי על הסולטנות המערב-תיכונית. דרישה נוספת לשלוח דיפלומט לבירה הזרה נענתה בירי מטחי תותחים על הספינות הזרות. ירי תותחים? לעבר ספינה צרפתית? למלך שארל ה-10 זה הספיק. הוא לא היה מוכן לוותר על הכבוד הלאומי (במיוחד לא בתקופת בחירות). מכאן – הדרך לכיבוש אלג'יריה היתה קצרה.

אני יודע שעשיתי לכם קצת סלט מהעובדות, אבל אין מה לעשות. ההיסטוריה של הדיפלומטיה אף פעם לא היתה מגוחכת יותר. זה מה שחשבתם אולי כשראיתם את המופע של דני איילון, אבל יש לי חדשות-ישנות בשבילכם. לפני כמעט 180 שנה כבשה צרפת את אלג'יריה בגלל מכת מניפה שהנחית הסולטן חוסיין דיי (שהיה ממוצא תורכי) על לחיו של שגריר צרפת, מר פייר דבאל. וכל השאר – היסטוריה, כמו שאומרים: כיבוש, מתנחלים, ניצול קולוניאלי, התעוררות איסלאמית, התעוררות לאומית, מלחמת עצמאות שנגמרה בשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי, וגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאה עמה גם מנוסה/טרנספר של כמיליון צרפתים (כ-15% מהם יהודים), שעזבו את בתיהם בצפון אפריקה וגלו צפונה, אל מעבר לים התיכון, לצרפת – מולדת שרובם מעולם לא ביקרו בה קודם לכן.

השוואות בין המצב שלנו כאן לכיבוש הצרפתי באלג'יריה עולות מדי פעם. הנה אחת לדוגמה, שמצאתי בגוגל. לפעמים זה כדי להראות שאי אפשר להשוות בין המאבק כאן, לבין המאבק שם (כי שם הפריד ים בין המדינה הכובשת לאזור הנכבש, כי להם אין ירושלים, כי להם היה את דה-גול, וכו'). בפעמים אחרות זה כדי להראות שהכל בגלל הכיבוש, ויש פעמים שההשוואה נועדה להוכיח ששום התנחלות לא יוצרת מצב בלתי-הפיך: הנה "נעלמו" להם מיליון "מתנחלים" צרפתים מאלג'יריה תוך כמה חודשים, והם עוד חיו שם במשך יותר ממאה שנה. אנחנו עדיין לא חגגנו יובל לכיבוש.

אבל ברוח הרעה המנשבת ברפובליקה היהודית והאתנוקרטית שלנו, כדאי אולי לדבר על לקח אחר שאפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה, ושאותו נוטים לשכוח: רפובליקה צרפתית שלמה התמוטטה בגלל מלחמה קולוניאלית. הרפובליקה הרביעית שרדה במשך פחות מ-13 שנים, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1958, ונפלה בעקבות נסיון הפיכה צבאי. נסיון זו מילה מכובסת, למען האמת. יותר נכון יהיה לומר שהרפובליקה הרביעית הצרפתית נפלה בעקבות הפיכה צבאית של כוחות צבא צרפת, בתמיכת המתיישבים הצרפתים באלגי'ריה. ב-24/5/1958 השתלטו צנחנים של צבא צרפת על קורסיקה (שהיא כמובן חלק מצרפת). הצבא הצרפתי היה מוטרד מהאי-יציבות הפוליטית בפאריס, וחשש שיהיו לה השלכות על המלחמה נגד המורדים האלג'יראים. גם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה תמכו בצבא בעקבות חששם-חשדם שהממשלות שהתחלפו בקצב תדיר לא תמכו מספיק בנסיונות לרסן ולהשתלט על המרד.

ההשתלטות על קורסיקה היתה רק הצעד הראשון במסגרת תוכנית לכיבוש פאריס והחלפת הממשלה, אם שארל דה-גול לא ימונה לראש הממשלה, כפי שדרשו מנהיגי הפוטש. ונחשו מה? ב-29 במאי מינה נשיא צרפת רנה קוטי את שארל דה-גול לראש ממשלת חירום. דה-גול התנה את הסכמתו בהשעייה של החוקה לשישה חודשים, ובאישור חוקה חדשה שתעניק סמכויות נרחבות לנשיא שייבחר לתקופה של שבע שנים. בספטמבר 1958 אושרה החוקה והוקמה הרפובליקה החמישית, שמצליחה להתקיים עד היום.

אז הנה לכם לקח אמיתי – דמוקרטיה היא מבנה מאוד עדין. כשהצבא והמתיישבים-מתנחלים מזהים את האינטרסים שלהם כשונים מאלה של המדינה, זה לא נגמר בטוב. ואולי הלקח שצריך ללמוד הוא זה שהסולטן התורכי למד ב-1830, ולצרפתים לקח 130 שנה ללמוד: לא כדאי להתעסק עם שגרירים זרים. ולא כדאי להיכנס לקרבות על כבוד לאומי. אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אף אחד לא יודע איך זה ייגמר.

(אורי סבח)

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

למה לבנת עדיין פה? במהלך הסופ"ש, עשתה לימור לבנת שורה של מאמצים נואשים וכושלים להרחיק את עצמה מ"פליטת קינסלי", שבה אמרה ש"נפלנו על ממשל נורא". פליטת קינסלי (Kinsley Gaffe, במקור) היא תקלה, שבמהלכה אומר פוליטיקאי את האמת. כלומר, אומר מה הוא חושב באמת מבלי להתייחס לאפשרות שדבריו ידווחו.

במקרה של לבנת, שיש לה עבר ארוך בהתחנפות לאנשי מרכז הליכוד, ראוי לתהות אם אכן מדובר בפליטה או בתרגיל מחושב, שהביא בחשבון את הנזק המזערי שייגרם לה (עם אופציה לנזק רציני למשהו שולי יותר, כמו יחסי ישראל- ארה"ב) ואת הרווח הפוליטי הניכר שתגרוף בקרב האינדיאנים (לא ביטוי שלי) של מרכז הליכוד.

כך או כך, לא ברור מדוע היא עדיין משמשת כשרת התרבות. ראש ממשלתנו המנוזל, בנימין נתניהו, מיהר להתחמק. הוא הודיע שדבריה של לבנת אינם מייצגים אותו. שזה נחמד, אבל לא מדויק.

נתניהו יכול לומר שאחיו, אשתו, ילדיו, אביו והביוגרף שלו לא מייצגים אותו, וכנראה יצדק. הוא לא יכול לומר את זה על שרה בממשלתו. לממשלה יש אחריות קולקטיבית. כל השרים חייבים בה. לכל השרים יש אחריות כלפי הממשלה וכלפי יחסי החוץ של מדינת ישראל. במדינה נורמלית, שיש לה מסורת אמיתית של אחריות קולקטיבית, לבנת היתה מתפטרת כבר במוצאי שבת.

אבל אנחנו חיים בישראל. וכשפירומן סדרתי משמש כשר החוץ, כשהוא חושב בטעות שתפקידו הוא להביא לסיומם של הקשרים הללו, קצת קשה להתלונן על לימון חומצת.

מה, לעזאזל… הבורגנים הטובים של שווייץ הלכו אתמול לקלפיות, והסבו תבוסה נדירה לממשלת הקואליציה שלהם: 57.5% מהם תמכו בתיקון לחוקה הפדרלית שאוסר על בניית צריחים למסגדים. הממשלה היתה משוכנעת שהתיקון לא יעבור. היא טעתה.

כל הסיפור ×”×–×” משונה: האיסור הוא לא על בניית מסגדים, אלא על בניית צריחים; בכל שווייץ יש ארבעה צריחי מסגדים בדיוק; ובניגוד למה שמתרחש בישראל – באוזני שמעתי את המואזין מחריש את התפילות בכנסיית הקבר – הם גם לא מרעישים. בשווייץ יש חוקים נוקשים בכל מה שקשור לרעש, ולמסגדים אין פטור. להצבעה אין, למעשה, שום משמעות פרקטית. הייתי יכול להבין חוקים שאוסרים על כניסת מטיפים מוסלמים שלא עומדים בפיקוח ממשלתי – חוקים כאלה, אחרי הכל, קיימים בכל מדינות האיסלם, ואין סיבה שהמערב לא יאמץ דווקא את המנהג המוסלמי ×”×–×” – או חוקים שאוסרים על הגירה מוסלמית בכלל. אפילו חוקים שאוסרים על בניית מסגדים היו נראים הגיוניים יותר. אבל תקנות ארכיטקטוניות?

אז מה העניין? ככל הנראה, מדובר בקריאת המואזין להשכמה של אירופה. המפלגות הפופוליסטיות בדנמרק והולנד מיהרו גם הן להודיע שהן רוצות משאל עם דומה. הסבירות שהן תקבלנה את מבוקשן נמוכה, אבל המסר הוא ברור מאד: אתם יכולים להתפלל חמש פעמים ביום, ובכיוון מכה אם זה ממש מה שעושה לכם את זה, אבל אל תנסו להכניס לכאן את המנהגים הפוליטיים שלכם, כי סבלנותנו פוקעת. אתם יכולים להתפלל – אבל לא לכפות בורקה, אפילו לא על הבנות שלכם; אתם יכולים להתפלל, אבל תשכחו ממילת נשים; אתם יכולים להתפלל, אבל רצח על כבוד המשפחה לא יהיה פה; אתם יכולים להתפלל, אבל לא נסבול נסיונות לשנות את התרבות שלנו. אתם רוצים להגר? השאירו את התרבות שלכם מאחור וקבלו את זו שלנו. בקצרה, היו מוסלמים בביתכם ובני אדם בצאתכם.

האמת? רעיון לא רע בכלל. ואם כבר פתרונות יצירתיים לבעיית הפונדמנטליזם…

לדרוך על יהוה: לפני כשבוע המלצתי על כמה דרכים לרמיסת רגשותיהם העדינים של החרדים, מתוך תקווה שהם יבינו את הרמז – שאפשר לשבש, בקלות, גם את חייהם – ומתקבל הרושם שזה בדיוק מה שקרה.

מפגיני-נגד פיזרו תמונות פורנו בקרב הקהל הקדוש, הציגו גרפיטי ענק וככל הנראה לא מחמיא המתייחס למנהיג העדה החרדית, טוביה ווייס, והדובדבן שבקצפת – מרחו כתובת "יהוה" ענקית על הכביש, במטרה לאלץ את המפגינים לדרוך עליה. הרבנים נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיון למצוא פתרון לבעיה האחרונה – את שם הדמון אסור, מצד אחד, לבזות אבל מצד שני אסור למחוק – והצליחו למצוא פתרון יצירתי מרשים, פריצת דרך של ממש בתחום ההתמחות האורתודוקסי של הונאת האל (פרטים בקישור למעלה). אם רק היו מפנים את היצירתיות הזו להתמודדות עם הצורך לחיות בעולם המודרני, הרבה אומללות היתה נמנעת.

והתוצאה היתה שבשבת האחרונה, היו רק עשרות מפגינים מול אינטל, במקום מאות. המסר עבר. כך צריך.

ובינתיים, במדינת יהודה… הממשלה החליטה החלטת-דמיקולו על הקפאת הבניה בהתנחלויות – אותה החלטה שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון – ושר בטחוננו היקר הכניס את הקריצה המקובלת, ואמר שהבניה שכבר החלה תמשך, והוא גם אישר הקמת 28 מבני ציבור, ×›×™ כידוע לא יעלה על הדעת ש"הגידול הטבעי" ייפסק. גידול טבעי, כזכור, הוא זכות השמורה ליהודים החיים בגדה המערבית בלבד.

הקריצה הזו לא מספיקה למועצת י"ש, והיא שוב בודקת את גבולות ההמרדה. ביום חמישי היא הודיעה שהחלטת הממשלה "איננה לגיטימית" ושהיא "תמשיך בבניין הארץ עם הממשלה או בלעדיה". היום היא הודיעה שהיא אוסרת על הכנסת "פקחי הבניין של ביבי" לתחום ההתנחלויות.

לפני יותר מעשור, בזמן מהומות "זו ארצנו" של פייגלין, איים היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, להכריז על מועצת יש"ע כעל גוף ממריד. היא נסוגה, כמו תמיד כשמופעל נגדה כוח נחוש. הגיע הזמן להפסיק את גלגולי העיניים של הבריונים האלה, שמצד אחד מעוררים מהומות ופוגרומים ומצד שני מיתממים ואומרים ש"אין לנו שליטה על הקנאים".

זה, כמובן, לא יקרה. הממשלה, הרי, שותפה לקריצות. היא בסך הכל רוצה לסחוב ארבע שנים, עד שהפריץ הנוכחי ימות – או עד שישראל תמות. ריקוד המעגל המשולב בין הממשלה למתנחלים כל כך שקוף, שבמו ידיה שומטת הממשלה את בסיס הלגיטימציה שלה, שנשען על התפיסה שהיא מדווחת אמת לאזרחיה. ממשלה שלא מפסיקה לשקר, ושקרים גסים כל כך, מזמינה את פריחתן של תיאוריות קונספירציה ואת אובדן האמון בה. אכן, השתלבות במרחב.

(יוסי גורביץ)

שמעוננו היקר ×”×™×” היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

ובכן, ראש ממשלתנו הנחוש החליט היום, לאחר כחודשיים של דיונים, שלא לקבל את המלצתו/תביעתו של יעקב נאמן, שר המשפטים, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זה היה מוקדם יחסית; כולם היו בטוחים שהוא ידחה את ההחלטה עד דצמבר, ואם אפשר – עד לאחר הבחירות.

ההרעשה הכבדה מצד "ישראל ביתנו" החלה מיד. ליברמן הודיע שסיעתו לא תצביע עם הממשלה בהצבעות אי האמון, ונזכר גם שלפני שבוע הצליחו החרדים לכופף את נתניהו ולמנוע את הקיצוץ בתקציבם, אז הוא יצביע גם נגד הקיצוץ בתקציב. ליברמן, כמובן, טען שאין שום קשר בין דחיית הצעת נאמן ובין החלטתו. יאללה, יאללה. אפשר לומר כמה מילים על הפארסה הקבועה הזו, מורשתו של חיים רמון וחיזורי ש"ס שלו, שעל פיהן מפלגה יכולה להיות גם בקואליציה וגם באופוזיציה, שספק אם היה כמוה לריפוף יכולת המשילות הישראלית. נסתפק רק בכך שלבנימין נתניהו אין את עצבי הברזל של אריאל שרון, שכאשר שרי ש"ס עשו לו תרגיל דומה, שלח להם מייד מכתבי פיטורין והחזיר אותם לממשלתו על ארבע. נתניהו, אפשר להמר בבטחה, לא יפטר את שרי "ישראל ביתנו".

ל"ישראל ביתנו" היו כל מיני דגלים כשזכתה בשלל המנדטים שלה. את כולם היא קיפלה בשקט. על מה מייצר ליברמן משבר קואליציוני? על הגרסה החוזרת של פרשת בראון-חברון.

שר המשפטים יעקב נאמן, נזכיר, הוא מינוי אישי של ליברמן. הוא שליחו. ליברמן עצמו, כחשוד תמידי שעוד לא הצליח להסביר איך הבת שלו שמה את ידה על מיליונים בגיל 21, פסול מהתפקיד. על כן הוא מינה את נאמן. לא סתם מינה; התעקש על המינוי, התעקש על הדחתו של דניאל פרידמן, קבע שנאמן הוא "האדמו"ר של סיעת ישראל ביתנו", לא פחות.

עכשיו, אני לא משפטן ואין לי מושג אם פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ויצירת תפקיד של תובע כללי הוא רעיון טוב או רע. אני חושב שהעסק די תקתק ב-60 השנים האחרונות, אבל יכול להיות שאפשר לשפר אותו. יכול להיות, בנוסף, שצריך לאוורר את הפרקליטות ולוודא שיועצים משפטיים לא בהכרח יגיעו משורותיה.

אחרי הכל, ארגון שמצליח לארגן שיעור הרשעות של 99.9% כנראה עושה משהו לא נכון. לא ייתכן שהם טועים שם פחות מהאפיפיור, במיוחד כשהחקירות שלהם נשענות בעיקרן על משטרת ישראל. סביר מאד שהמערכת הזו, של הרשעות כמעט אוטומטיות – 91% מהתיקים הפליליים נסגרים בעסקות טיעון – מושיבה הרבה חפים מפשע, שנואשו מול שערי הצדק, בבתי הכלא. הדומיננטיות של עסקאות הטיעון מעבירה, בפועל, את סמכות ההרשעה מן השופטים אל הפרקליטות: ברוב מוחלט של המקרים אין כלל דיון בעובדות שבתיק. אין ספק שיש מה לתקן במערכת הצדק הישראלית, והיא לא אמורה להיות פרה קדושה.

אבל בין כך שהיא זקוקה לניעור ולבדיקה יסודית ובין "רפורמה" חפוזה של פרקליט מובהק, שעושה את רצון קונו, יש הבדל עצום. ראוי להזכיר שנאמן עצמו, שמציג עצמו כקורבן של המערכת שלכאורה "תפרה לו תיק", מעדיף שלא לדבר על העובדה שעל אף שזוכה, בית המשפט אכן מצא שהוא הגיש תצהירים כוזבים, אם כי – כמה משונה, לאדם מן הרחוב זה כנראה לא היה קורה – מצא שפעל בלי כוונה פלילית.

ראוי לציין שנאמן פועל למינויו של השופט המתנחל נעם סולברג כמחליפו של מזוז. אין ספק שמינויו של מתנחל למשרה הרגישה ביותר בדרג הפקידותי יעשה פלאים לשמה של ישראל בעולם, וגם כאן נמצא נאמן בקו אחד עם המדיניות של הבוס שלו, שגורסת שישראל לא צריכה יחסי חוץ טובים. כשיתחוור לעולם שסולברג זיכה שוטר שירה בפלסטיני למרות שסולברג עצמו מצא שחלק ניכר מטענותיו של השוטר חסרות בסיס, החגיגה בכלל תהיה גדולה.

כשאנשים כמו דן מרידור או רות גביזון מדברים על הצורך ברפורמה של מערכת המשפט, אני מוכן להקשיב. אני מניח שאין להם כוונות לקרקר את המערכת ושהם אנשים הגונים שעל דבריהם אפשר להתווכח. כששליחיו של ליברמן עושים זאת, זה סיפור אחר לגמרי. גם אם יש צורך ברפורמה, מוטב שתמתין לשר משפטים אחר. על פניו, לא נצטרך להמתין זמן רב: נאמן הרי הצהיר שיתפטר אם ה"רפורמה" שלו לא תתקבל. עכשיו נראה אם הוא אכן יעשה זאת, או שכפרקליט נאמן ישמור על האינטרסים של מרשו ויישאר בתפקידו.

(יוסי גורביץ)