החברים של ג'ורג'

אתמול (ד') הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד, שנקראת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך). היא הוגשה על ידי אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ברה"מ ביתנו), כשהיא נתמכת על ידי כל הספקטרום הציוני להוציא מרצ: חתמו עליה חברי כנסת מהאיחוד הלאומי בימין ועד מפלגת העבודה במרכז-שמאל. נרשמה נוכחות כבדה של חברי כנסת מסיעת הזאב בעור כבש, קדימה. מטבע הדברים, מאחר והיא הוגשה על ידי יהודים גאים, היא גם עילגת עד למאד בשפתה.

ההצעה תוארה ב"הארץ" ככזו שמטרתה לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית. זה חלק מהעניין, אבל רק חלק קטן. מטרת הצעת החוק כולה היא לסיים אחת ולתמיד את הוויכוח האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, ולקבוע שמדובר במדינה שהיא יהודית קודם כל ודמוקרטית אחר כך.

עצם שמה של הצעת החוק מעיד על כך, כמו גם העובדה שהמילה "יהודית" על הטיותיה (מדינה יהודית, מורשת יהודית וכן הלאה) מופיעה בהצעת החוק 32 פעמים; המילה "דמוקרטי" או "דמוקרטית" מופיעה ארבע פעמים בלבד, אחת מהן בסעיף העילג שקובע ש"מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

המילה "דמוקרטי", כמובן, היא מילה אמורפית. כל אחד יכול לדבר על דמוקרטיה ולהתכוון לדברים אחרים. למשל, סביר להניח שכאשר חבר הכנסת אלקין מדבר על דמוקרטיה, הוא מתכוון להכרעת הרוב של האוכלוסיה היהודית. שאר התושבים הם נספח לא נעים, מבחינתו – ומבחינת חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית.

אבל התפיסה של "יהדות" אמורפית לא פחות. כן, החוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית – סעיף 4 (א) קובע שרק העברית היא שפתה הרשמית של ישראל, בעוד שלערבית יש, ע"פ סעיף (ב) שם, "מעמד מיוחד" ולדובריה רק "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכל כפי שייקבע בחוק" – אבל הבעיה עם החוק הרבה יותר רחבה מזה. לחוק יש תפיסה מאד ברורה של מיהו יהודי: אדון הארץ, בין אם הוא גר בה בין אם לא.

סעיף 3 לחוק מבהיר שאם מישהו רוצה לקרב את אזרחי ישראל הערבים למדינה, שישכח מזה. סמלי המדינה יהיו אך ורק יהודיים והם לא ניתנים לשינוי. בתחילת שנות התשעים, יכלה מבקרת המדינה מרים בן פורת – שנחשבת למקורבת למחנה הרוויזיוניסטי בנוסח הישן – לדבר על הצורך בכך שסמלי המדינה יותאמו גם ללא יהודים, ולפני שנה היא יכלה לסגת קלות מהעמדה הזו ולדבר על הצורך בהמנון נוסף; לא עוד. כל סמלי המדינה יבהירו ללא-יהודים שהם אורחים כאן, החיים בחסדו של הרוב, אז שייזהרו.

סעיפים שש ושבע בעייתיים משמעותית יותר. סעיף שש קובע ש"המדינה תפעל לקיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בתחומיה, והיא תקצה ממשאביה למטרות אלו" – כלומר, תשתמש במסים שהיא גובה מתושביה הערביים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהביא לכאן אנשים שאין להם שום קשר לישראל פרט לדת היהודית. פיתוח התשתיות בישראל יהיה לטובת היהודים, כמובן, אם כי סעיף 9 (ב) קובע שהמדינה "רשאית" להתיר גם לבני דתות אחרות להקים ישובים.

"רשאית", אתם מבינים? היא לא מחויבת ל-20% מהאוכלוסיה שלה, אבל היא "רשאית" להתיר להם להקים ישובים משלהם. היא גם רשאית שלא, מטבע הדברים, ועל כל פנים – החוק ×”×–×” מוחק את הסעיף במגילת העצמאות שקובע ש"מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." ×–×” לא צריך להפתיע יותר מדי: ממשלת נתניהו כבר הודיעה רשמית שהיא לא מכירה בו.

סעיף 8 (א) קובע שישראל תבזבז את ממונה – יש לה, כידוע, הרבה יותר מדי כסף וכל שאר בעיותיה נפתרו – גם על "שימור וטיפוח המורשת התרבותית וההיסטורית" של היהודים גם "בתפוצות". אה, כן – גם הלוח העברי, זה שמשהו כמו 80% מהתושבים לא עובדים איתו בימי חול, יוכרז מעתה כלוח הרשמי של המדינה.

סעיף 7(ב) בעייתי הרבה יותר, אולי הבעייתי ביותר בחוק: הוא קובע ש"המדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ושבי בשל יהדותם." המשמעות היא שהכנסת עומדת לקבוע שיש לה סמכות אקס טריטוריאלית ברחבי העולם, תוך התעלמות מחוקים מקומיים, כלפי יהודים החיים שם ושנתונים, לדעתה האובייקטיבית, ב"צרה ושבי בשל יהדותם". כלומר, בפעם הבאה שמישהו ירצה להאשים יהודים בנאמנות כפולה, הוא יוכל להצביע ישירות על חוק של הכנסת. נזכיר שלמרות שישראל רודפת אחרי היהודים כבר שישים שנה, רובם החליטו שהם מוותרים על התענוג ולא מגיעים אליה; ושמיליון ישראלים, פלוס מינוס, ויתרו גם הם על התענוג שבחיים שבארץ האבות. ישראל תרדוף אותם גם לחו"ל, ואם אין כעת אף יהודי ש"נתון בצרה ושבי בשל יהדותו", היא כבר תדאג שיהיו כאלה ושליהודים בחו"ל לא יהיה טוב מדי. אחרי הכל, אם אין אנטישמיות, אז תמונת הראי שלה – הציונות – מאבדת את סיבת קיומה.

סעיף 13(ב') מציב תחרות קשה לסעיף 7(ב'): הוא קובע שבהיעדר חוק מפורש או תקדים, יפסוק בית המשפט " לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". רק שאין כאלה. יושר, חירות, צדק – הם נשענים כולם על תפיסה של שוויון. בקרב הנביאים היהודים אפשר, בדוחק, למצוא תפיסה כזו. ב"מורשת ישראל", הנוסח שנקבע בחוק ולא בכדי, אין זכר לתפיסה כזו.

רוב האוכלוסיה בישראל, 51% ממנה, הם נשים. האשה נחשבת בחוק העברי לרכוש, והיא נקנית כידוע בשלושה דברים – והמשנה הזו מופיעה באותו פרק שעוסק גם בדרכים לרכישת עבדים ובהמות. הגבר היהודי אומר מדי בוקר "ברוך שלא עשני אשה." אשה, קובע החוק היהודי, דעתה קלה, והיא פסולה לעדות, לא כל שכן לדיינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשלטון. דוגמא למה שצפוי לנשים בבית משפט שנוהג על פי "מסורת ישראל", ראינו כשדחף השופט משה דרורי את הרמב"ם לדיון בדריסת גיורת על ידי אברך כשר.

מצבן של הנשים – היהודיות, על כל פנים – עוד טוב לעומת מצבם של הלא-יהודים בישראל; מיותר להרחיב את הדיבור על הצפוי להם אם יופיעו בבית משפט שמושפע מהחוק העברי. חלק לא קטן מהאוכלוסיה מגדיר את עצמו כחילוני, או, בלשון החוק העברי, כאפיקורסים; הפסיקה מאד מפורשת בעניינם. יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנח' ב') ש"מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו." ההדגשה שלי. מישהו רוצה להגיע לפני שופט חובש כיפה ללא כיפה, כשהשופט רשאי להסתמך על המורשת היהודית המפוארת של "יושר, חירות, צדק ושלום" של קארו, ו"לבוא בעלילות עד שיסובב הריגתו"? ומה יקרה אם יהודי שאנס לא יהודיה ידרוש את הוצאתה להורג, ברוח הרמב"ם, משום שהיא היתה לו כמוקש ויש לדון אותה כבהמה?

האם זה צפוי לקרות? כנראה שלא בשנים הקרובות. מה יקרה עוד עשור, מי יודע. אחרי הכל, שר המשפטים כבר התוודה לפני כמעט שנתיים שבכוונתו להפוך את חוקי ישראל לחוקי התורה חוק אחרי חוק, והוא עדיין בתפקידו. הפרקליטות של נאמן, נזכיר, כבר אימצה את העמדה החרדית בנושא גיורי צה"ל וקבעה שהם לא תקפים. זו אותה הפרקליטות, שתחת נאמן כבר דיברה על "איומי ההשכלה" שהעולם החרדי ניצב מולם.

חוסר הלגיטימיות של החוק מגיע לשיא בסופו: הוא קובע (סעיף 15) ש"אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה." אבל הוא לא דורש שהחוק יתקבל על ידי רוב חברי הכנסת; החוק של ה"ה אלקין, דיכטר ורותם יכול להתקבל ברוב של שני חברים, אבל ביטולו ידרוש 61. ספק אם יש מהלך דמוקרטי פחות מזה, כפיה של הר כגיגית.

אין בחוק הזה הרבה חדש. רוב מה שהוא דורש כבר קיים בפועל – כולל האפליה כנגד הערבית, למרות פסיקות בית המשפט. הוא לא יוצר בישראל מדינת הלכה, אבל הוא מקבע את היסודות הקיימים שלה באמצעות הסוס הטרויאני של "המשפט העברי", והוא שומט סופית את עצם הרעיון שבמדינה יהודית יש, או יכול להיות, שוויון כלשהו. זו ה"מדינה היהודית" שבנימין נתניהו דורש שהפלסטינים יכירו בה: מדינת הפאלוס היהודי-אורתודוקסי, שבה כל האחרים הם לכל היותר מיעוט נסבל, לא חלק לגיטימי ואינטגרלי ממנה.

עדכון: דובי מעיר שסעיף 9 (ב’) נראה כמכוון להכשרת ישובים ליהודים בלבד, כמו הישובים הקהילתיים, ושהוא נראה יותר כמו נסיון לקעקע את בג”צ קעדאן. לשון הסעיף המדוייקת היא “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. אם זו המשמעות הנכונה, אז סעיף אחד של החוק (סעיף 6) מקצה משאבים להתיישבות יהודית ואחר (סעיף 9 (ב)) מאפשר לישובים האלה לאסור על כניסת לא יהודים לתחומם. נהדר.

עדכון 2: מלשכתו של ח”כ דיכטר התקבלה התגובה הבאה:

אין שום קשר בין מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה לבין מהות הדברים – נהפוכו, עד היום באף חוד יסוד לא נקבעה העובדה שבישראל יתקיים משטר דמוקרטי. הצצה במגילת העצמאות תפתיע רבים כאשר יגלו כי גם שם לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. בניגוד לדברים שמוצגים בפוסט, דווקא היותו של של סעיף 2 קצר, מכליל בתוכו כל אלמנט דמוקרטי שביהמ"ש רואה לנכון. אם הסעיף היה מפרט מהם אותם ערכים דמוקרטים היה נוצר מצב הפוך בו מה שלא נכתב לא נחשב כזכות דמוקרטית – כאן למעשה ניתן לביהמ"ש היכולת המלאה לקבוע מה עומד תחת משטר דמוקרטי ומה לא. כמו כן, בניגוד לביטוי האמורפי "מדינה דמוקרטית", המילה "משטר" מכניסה פן פרגמאטי בעל השוואה למשטרים דמוקרטים אחרים , ולביהמ"ש יכולות להכריע בסוגיות אלו.

במידה ובכל זאת מספרים מדברים אליך יותר:

• 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). שני חוקי היסוד הנוספים (ירושלים ומקרקעי ישראל) נותנים מענה חלקי בלבד לעיגון אופייה היהודי של המדינה.

לגבי סוגיית השפה:

החוק היחידי שנוגע בנושא השפות הוא חוק מ1922, מימיי המנדט הבריטי, וכיום המצב קצת השתנה… רובו המוחץ של פסקי הדין בנושא קובעים ×›×™ לעברית מעמד גבוה יותר משל הערבית.

מעבר לכך, הגדרת הערבית "כבעלת מעמד מיוחד" ועם "זכות נגישות לשונית" – יש להיות כנים עם עצמנו – אנו לא מדינה דו לשונית, אם היינו כזו, פסקי דין היו מובאים בשתי שפות, תפריטים במסעדות היו מוגשים בשתי שפות ועיתונים היו מודפסים כנ"ל.. ב2 שפות. זה לא המצב בישראל:

• בישראל כיום יש שפה רשמית אחת המחייבת באופן גורף את כל הציבוריות הישראלית. לצד בלעדיות גורפת זו קיימים לא מעט חוקים, פסקי דין ופרקטיקות מקובלות, אשר מעניקים מעמד במקרים קונקרטיים לשפה הערבית ולעיתים גם לשפות נוספות כמו רוסית, אמהרית, אנגלית, יידיש או לדינו.

• הפסיקות והפרקטיקות השונות בעניין השפה הערבית אינם נסמכים על סימן 82 אלא על זכויות אדם כלליות לנגישות לשירותי השלטון או לחופש הביטוי, לרבות הפסיקות המרחיבות של שנות התשעים והאלפיים. דוגמא לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית כאמור מפורשות בסימן 82.

• קביעה חוקתית לפיה רק העברית היא השפה הרשמית של המדינה לא תפגע במאום בכל אותם הסדרים קונקרטיים שנועדו להגן על דוברי שפות שונות ובעיקר על דוברי הערבית.

לגבי התיישבות יהודית בתחומיה:

יש לציין כי "תחומיה" מדבר על גבולות הקו הירוק. וכן, ככה כולנו הגענו ארצה – בזכות מפעל ההתיישבות. תרצו או לא תרצו (וזו כבר לא אגדה) – לעניין:

• בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים מצד גורמים פוסט ציוניים לפגוע ביכולותיה של מדינת ישראל לקדם התיישבות יהודית (בגבולות הקו הירוק). ניסיונות אלה משתקפים בין השאר באמצעות מגוון עתירות לבית המשפט העליון, ביניהן: בג"צ קציר, בג"צ קק"ל, בג"צ חוות הבודדים ובג"צ רקפת.

• אין בסעיף ×–×” מכדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל ושאר המיעוטים. על המדינה להקפיד על איזון בין המשאבים שהמדינה מספקת להם ובין אלו שהיא מספקת להתיישבות יהודית. הסעיף ×”×–×” מאשר למדינה הלאום של עם היהודי לקדם ולעודד התיישבות יהודית, מעמודי התווך של הציונות מאז ומתמיד. אין בסעיף ×–×” בכדי לפגוע בזכותו הפרטית של כל אזרח לטיפול הגון וצודק מטעם המדינה.

לגבי הלוח העברי:

טעות נוספת:

רשום : לוח רשמי, ולא הלוח הרשמי – הבדל מהותי. אין החוק אומר שזהו הלוח הרשמי. אלא אקט סמלי במאפיין חוקי יסוד _עיין ערך: חוק כבוד האדם)

לגבי המשפט העברי:

סעיף 13 מעגן למעשה חוק קיים – "חוק יסודות המשפט". שום דבר חדש תחת השמש. כמו כן, אין פה חיוב לפעול לפי מתודה מסויימת.

• נחיצותו של חוק היסוד מקבלת משנה תוקף במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו. לדוגמא, החלטת 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' לקראת ועידת אנאפוליס ששללה את האפשרות ×›×™ ראשי הרשות הפלסטינית יכירו במדינה ישראלית כמדינה יהודית אפילו תמורת הכרה במדינה פלסטינית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3472417,00.html, וכן הטענה המובאת במסמך החזון של ערביי ישראל ×›×™ "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

• עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק יסוד מקדם את מדינת ישראל לקראת כינונה של חוקה שלמה ומקיפה.

• הצעת החוק הנוכחית משקפת את קיומו של קונצנזוס רחב כפי שיעידו על כך מספרם הרב של החתומים על החוק מכל גווני הקשת הפוליטית.

ועוד דבר אחד: הקול המגונה שאתם שומעים הוא האוויר היוצא מהבלון של "ישראל שלי", שנחשפה אתמול ככלי שרת של נתניהו – וכלי שרת כושל. המנהיגה של הקבוצה, איילת שקד הודיעה שהיא וחבר מרעיה ינחתו ברוטשילד כדי לערוך הפגנת תמיכה בנתניהו. בגונגו הזה לא שמעו כנראה שהפגנות תמיכה במנהיג היקר נערכות בסוג מאד מסוים של מדינות. בקבוצה רשומים כ-58,000 חברי פייסבוק. איילת שקד שילבה זרועות עם תנועת המרכז המפורסמת, אם תרצו; ביחד הם הצליחו לגייס 100 איש בערך. זה הכוח האמיתי שלהם – אולי בגלל שהסקרים מראים שבניגוד למתופפי השבט של הסרוגים, אפילו 50% ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאה. בפעם הבאה ש"ישראל שלי" והמנהלת שלו, עובדת לשכת נתניהו לשעבר, ינסו לבצע איזה תרגיל מלוכלך, צריך לזכור מי הם: להקת מעודדות כושלת של לשכת נתניהו, שמנהלת מטעמה מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי.

(יוסי גורביץ)

בני משפחת אל עג’ו מרמלה הנתונים תחת איום צו פינוי של חברת עמידר קיבלו בימים אלו את תגובת עו”ד מנשה בן דוד המייצג את “רשות הפיתוח” (גוף המנהל עבור המדינה את "אדמות הנפקדים") לבקשתם לעיכוב הפינוי

בין שלל הטענות המשפטיות בחסותם מבקשת עמידר להשליך את ג’יהאן ומחמוד אל עג’ו וילדיהם לרחוב בולט סעיף 13 בו מתמרמר הפרקליט על כפיות הטובה של הדיירים

“במקום להודות למדינה ו/או לרשות הפיתוח שבמשך שנים נהנו מקרקעותיה הם מבקשים מעשית לעגן מצב זה”

להלן תגובתן של יסמין וג'יהאן אל עג'ו:

נפתח בהתנצלות, אכן לא הודינו למדינת ישראל ולרשות הפיתוח שלה, על “הנאה מקרקעותיה” – תענוגות מופרזים פוגמים כנראה בנימוסים. מכתבו של עו”ד בן דוד פקח את עינינו ועורר אותנו לכתוב מכתב תודה לכל נציגי מדינת ישראל שהסבו לנו הנאות רבות כל כך בעשרות השנים האחרונות

• מסעות וטיולים מרחיבים את ההשכלה ומעשירים נפשו של אדם. תודה למדינת ישראל שכפתה עלינו את המעבר מבתינו בלוד לפחונים וחורבות ברמלה. בזכות המסע המופלא בחסות צבא ×”×”×’× ×” ב1948 זכינו להכיר את “רשות הפיתוח”, קרקעותיה והנאותיה.

• אני, יסמין אל עג’ו, מודה לרשות הפיתוח על ההנאה ובילוי הזמן המרתק שבגירוש מביתי. אני אסירת תודה ומאחלת גם לפקידי “רשות הפיתוח” את התענוג שבחיים ללא טרדות הקירות והגג

• תודה  מיוחדת על החוויה החינוכית שרשות הפיתוח העניקה לילדי. כשביתי ניסתה לשווא לדחוף בידיה את קיר הלבנים שחסם את הגישה לחדרה היא קיבלה שיעור חשוב על המדינה אליה היא גדלה

• תודה על החוב המפלצתי השרירותי שעמידר הפילה על משפחתי. מחמם את הלב לדעת ×›×™ פקידי עמידר אינם אדישים לסבל שכבות המצוקה אלא מודעים לו ועושים כמיטב יכולתם להעמקת מצוקתם

• אני, ג’יהאן אל ×¢×’'ו, מודה לרשות הפיתוח על הדאגה המיוחדת לאחדות המשפחה. עמידר מקפידה בקנאות למנוע כל הרחבה וכך מצטופפים הורים וילדים בחדרים צרים ומתהדקים הקשרים המשפחתיים החשובים כל כך להתפתחות הפסיכולוגית. תודה מיוחדת מהבנים והבנות העוברים, בזכות חריצות פקידי רשות הפיתוח, את גיל ההתבגרות בלי הפינוק המיותר שבפרטיות.

• תודה מיוחדת מכל בני משפחת אל ×¢×’'ו למדינת ישראל, לרשות הפיתוח שלה ולפרקליטים המלומדים על שהם דואגים להזהיר אותנו במכתבם מפני אורחינו וחברינו. תודה על שגיליתם לנו ×›×™ מי שמנסה לסייע לנו בשעה קשה זו הם "חמומי מוח" ו"אנרכיסטים אלימים". בעתיד נזמין לביתנו רק אנשים מיושבים בדעתם שלא יתעקשו להפריע למי שבא לזרוק אותנו לרחוב.

ותודה נוספת, מראש, לכל "חמום מוח", "אנרכיסט" או סתם בנאדם שחושב שהשלכת ילדים לרחוב אינה מעשה שיש להודות עליו שיבוא בשבוע הקרוב לרחוב יחזקאל 17 ברמלה כדי להגיד לרשות הפיתוח ונציגיה שתי מילים מנומסות: לא תודה.

(יסמין וג'יהאן אל עג'ו)

ועוד דבר אחד: אחרי שאמש הודיע בנימין נתניהו שהוא יכניס את נושא הדיור בר ההגנה לחוק הווד”לים שלו, חברי הכנסת של הליכוד הפילו את ההסתייגויות שהיו מביאות לכך, והסכימו לכל היותר להכניס לחוק סעיף שאומר שהוועדות “יוכלו” לקדם דיור בר השגה. זה היפוך כל מהיר של עמדתו של נתניהו, שהוא משאיר בצל אפילו את אהוד ברק. מתארגנת כעת הפגנת מחאה מול הכנסת, ויו”ר הכנסת רובי ריבלין הבטיח – בצעד חריג וראוי לכבוד – לאפשר למפגינים להשתמש בשירותים ובמקלחות שלה. כל מי שיכול, אל הכנסת.

(יוסי גורביץ)

מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו ×›-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ×—"×› אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, ×–×” לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)

דב ליאור לא נעצר בגלל דברי ההסתה שלו. גם לא יעקב יוסף.

שני עובדי המדינה האלה עוכבו – לא נעצרו – בגלל שהם נדרשו להתייצב לחקירה, וסירבו לעשות זאת. כלומר, הם סירבו לקבל את מרות המדינה, שמממנת אותם, לחקור אותם. ליאור יודע שאין סיכוי שיקרה לו משהו: אחרי הכל, לפני מספר שבועות נאם בנוכחותו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת מרכז הרב. נתניהו הודה שם לתלמידי הישיבה וכינה אותם "סיירת של תורה", שבלעדיה הוא לא היה חוזר כמנצח מוושינגטון. דב ליאור לא רק ישב בקהל: הוא גם נאם. ראש הממשלה ישב בשקט והקשיב ללא מחאה לנאומו של אדם שמן המפורסמות היא שהוא מבוקש לחקירה. מי שזכר את זה, לא התפלא למשמע המחאה הרפה הקבועה שיצאה מלשכת נתניהו אחרי ההתפרעויות של הסיירת לה הודה במילים נרגשות רק לפני כמה שבועות. מי שזכר ששר המשפטים של נתניהו ומי שהיה עורך הדין הפרטי שלו, יעקב נאמן, כבר הצהיר בפומבי שישראל צריכה להיות מדינת הלכה, לא הופתע גם הוא מכך שנאמן מילא פיו מים ולא יצא להגנת הצוות המקצועי של המשרד עליו הוא מופקד. אחרי הכל, מה יגידו עליו בבית הכנסת?

מיד עם עיכובו לחקירה של דב ליאור, התייצבו לצידו כל רבני המגזר, מגינצבורג שלימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, עבור באטילה ההוני בימין המתון ועד יובל שרלו במרכז הקיצוני. כולם מחו על מעצרו של רב. המדובר, נזכיר, ברב של המחתרת היהודית, במי ששמו נקשר בהוצאת דין רודף על ראש ממשלה שאכן נרצח, ובמי שחתם על "הסכמה" לספר שבו נאמר שרצח ילדים הוא דבר יהודי. אסור למשטרה, אמרו הרבנים, לחקור רב. אפילו לא רב כזה. עכשיו, סביר מאד שיובל שרלו לא חש בנוח עם פסיקות "תורת המלך", ואין ספק שהוא לא היה מוציא מתחת עטו משפט "ויש סברא לפגוע בטף, אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו". אבל למרות שהוא היה כנראה מתחמק מחובתו לבנות מחנה השמדה לעמלקים, הוא לא התחמק מחובתו לסייע לרב כנגד השלטון.

ההתייצבות הזו היא בקוד הגנטי של הרבנים. מוסד הרבנות, כפי שאנחנו מכירים אותו, קיים כבר 2,220 בערך. הוא מבוזר, כל רב עומד לעצמו, ומאז שתמו ימי שושלת הלל לגווע – שכרכה בשתיקה עדינה את הספר עם החרב הרומאית-ביזנטית, והחזיקה ×›-450 שנה, שלוש מאות שנים לאחר שעשבים עלו בלחייו של עקיבא – מעמדם של רבנים נקבע במידה רבה על ידי רבנים אחרים, ובאופן מריטוקרטי. בקרב הקבוצה הזו, ניתן לקנות מעמד באמצעות התקפת שיטתו של אחר, אבל חברי הקבוצה מאוחדים בהתגוננותם נגד קבוצות חיצוניות, במיוחד קבוצות מינות. הם מגינים ×–×” על ×–×”, כפי שראינו בפרשת מוטי אלון, גם כאשר הרב הוא טורף המסכן את הצאן; ולחיים דרוקמן, מראשי המגוננים על אלון, יש היסטוריה של ×”×’× ×” על רבנים שהם תוקפים מיניים של תלמידיהם.

והם מאוחדים עוד יותר בהגנה על הטקסטים שלהם ועל המעמד הבלבדי שלהם כסמכות לפרשנותם. הם אינם זוכרים במדויק, כי ליהדות הרבנית יש יחסים מעורערים מאד עם האמת וההיסטוריה, מה קרה כשיריבי הרמב"ם הסגירו את ספריו לאינקוויזיציה; הם אינם בקיאים בפרטי הוויכוח הגדול של פאריס, כשהמשומד ניקולאס דונין הוכיח בקיאות רבה יותר מזו של רבי יחיאל מפאריס בתלמוד; הם לא יודעים איך נגמר ויכוח טורטוסה, האחרון שבוויכוחים הגדולים; הם אינם יודעים על שום מה ירד מסך הצנזורה על התלמוד, רק שהוא ירד – אבל הד מעורפל של זכרון ארגוני חוזר אליהם, ואומר להם שמי שלא יתייצב לצד רב שנחקר על דברי תורה, כמוהו כמי שהפקיר את "עשרת הרוגי מלכות" בימי מרד בר כוזיבא ועקיבא, וייזכר לדראון עולם כאותם רבנים ליטאים שהסגירו את רבני החסידים למלכות הצאר.

אז הם מתייצבים לצד ליאור, כי 2,200 שנות היסטוריה מיתית דורשות זאת. אבל מה, בעצם, רוצה ליאור?

[]

ביום שישי האחרון נתן ליאור רמז ברור: אחרי שהשווה את עצמו לאב המיתולוגי של העם היהודי ("גם לאברהם אבינו עשו חקירה", עילגות במקור) הוא הגיע ישר לעניין. הדמוקרטיה, אמר ליאור, היא "העבודה הזרה של דורנו. פעם היו הבעל והעשתורת, והיום זו הדמוקרטיה. במקום שהדמוקרטיה תהיה צורת שלטון, היא הפכה להיות ערך".

כדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות – כלומר, כדי שחילונים ו"בעלי רגש למסורת" ימשיכו לא להבין, וכדי שהצאן הקדוש יבין היטב – ליאור חזר על המסר שלו פעמיים: הדמוקרטיה היא עבודה זרה, כמו זו של הבעל והעשתורת. כשמישהו מהמגזר של ליאור שומע את הצירוף "עבודה זרה", התרגום האוטומטי, המיידי שלה הוא "ייהרג ובל יעבור".

ההלכה קובעת שאם נדרש יהודי באיום ובאונס לעבור על מצווה כלשהי, עליו לעשות זאת ובלבד שאין הדבר בפומבי. אבל ישנן שלוש קטגוריות של מצוות, שעליהן הוא מצווה למות ולא לעבור: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אנשים שמוסרים את חייהם ובלבד שלא לעבור על המצוות הללו מכונים מקדשי השם. ההיסטוריה היהודית לא מכירה דוגמאות רבות לאנשים שמסרו את נפשם כדי לא לחטוא בגילוי עריות או שפיכות דמים, אבל יש לה מסורת מרטירולוגית שלמה – מדניאל וחבריו בכבשן והלאה, כשהדוגמא המוכרת ביותר היא אולי של "חנה" ושבעת בניה – של יהודים שבחרו במוות ובלבד שלא להמיר את דתם. הדוגמא הקיצונית ביותר היא זו של ההתאבדות ההמונית בימי מסעות הצלב, בה טבחו היהודים את ילדיהם ובלבד שלא יועברו על דתם.

עכשיו קובע ליאור שדמוקרטיה היא "עבודה זרה", ומכאן משתמעים שני דברים: שכל יהודי טוב צריך להרחיק את עצמו ממנה, וכל המהדר הרי זה טוב. בכך אין הרבה חדש: העקרון שכל בני האדם שווים הוקע על ידי אברהם יצחק הכהן קוק כ"עקרון קייני", כלומר כזה המשויך לקין, הרוצח הראשון, משום שהוא פוגע בתפיסה שהיהודים הם העם הנבחר. אבל משתמע מכאן דבר נוסף: לעבודה זרה יש כהנים, כאלה שמנסים להעביר יהודים טובים על דתם. ולאורך ההיסטוריה, היו יהודים שהמירו את דתם מרצון, וניסו לשכנע יהודים אחרים לעבור על דתם.

הפסיקה ההלכתית בקשר לטיפוסים כאלה ברורה מאליה. דינם מוות, לא על ידי בית דין – ×›×™ לכנס בית דין ×›×–×” ×™×”×™×” קצת מסוכן, לכוהני הבעל והתקינות הפוליטית יש כוח עדיף על ×–×” של חסידי יהוה – אלא על ידי קנאים ש"פוגעים בהם". ליאור נזהר מלהתפס כשהוא מוציא דין רודף על מגזר שלם, אולי מהחשש שמתוך הקהל ×”×–×” יקומו כמה קנאים ויפגעו בו עצמו, אולי מחשש שהמערכת תתנער, תבין שהיא ניצבת מול אספסוף מהפכני ושאם היא תפגין את הרפיסות שהפגינו המשטר הצארי והמשטר של השאה, מנהיגיה-שלה יוכלו לבחור בין ארבע מיתות בית דין. את מה שליאור מעז רק ללחוש, אומר השלוח שלו, יעקב ×›"×¥, בפירוש: "הפשע ×”×–×” והרשע ×”×–×” שעשו למורנו ורבנו מרן הרב ליאור לא יעבור בשתיקה, ובבוא היום נבוא איתם חשבון […] ואני אומר לך שגם לשי ניצן יתברר בבוא היום שהחזקים בכל הדורות הם המכבים הנאמנים לה' ולתורה, ואנחנו ננצח, ובגדול. כל אותם אלו שעושים את המעשים הנפשעים הללו כביכול בשם חוק ? יתנו את הדין." לא "יעמדו לדין": נבוא איתם חשבון, יתנו את הדין.

דמוקרטיה חפצת חיים היתה בועטת את ×›"×¥ מהפרלמנט שלה, מפסיקה לממן אותו ואת שאר אוכלי החינם המכרסמים תחתיה – ליאור ורבינוביץ' תחילה – מסיגה את כוחותיה מההתנחלויות, ומניחה להם לפרפר. הרי ללא מימון ממשלתי והגנה ממשלתית, הם לא היו מחזיקים מעמד יומיים. אבל, כמובן, במדינה שראש הממשלה מקשיב לנאומיו של ליאור וששר המשפטים שלה מצהיר בריש גלי על רצונו במדינת הלכה, ×–×” לא יכול לקרות. מדינה שהעמידה טיפוסים כאלה בראשה – מישהו שכח מי נאבק עבור נתניהו בבחירות 1996? מישהו שכח מאיפה צצו הכרזות "נתניהו טוב ליהודים"? – כבר הכריזה שמבחינתה דמוקרטיה, שעקרון הבסיס שלה הוא השוויון בין כל בני האדם, היא עבודה זרה. עכשיו נשאר רק לחכות לרגע שבו הברברים של ×›"×¥ יפסיקו את הפסאדה הדמוקרטית.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות מי מנהל את המדינה, מסתבר שבעוד משרד ה-Hasbara מנסה לאחז את עיני הגויים הטפשים ולטעון שבישראל יש חופש דת, הרי שמשרד הפנים אוסר את כניסתם של נוצרים שלגביהם התקבלו הלשנות שהם מסיונרים. לעיתים קרובות מגיעות ההלשנות מארגונים יהודים אורתודוקסיים, שלעיתים חבריהם הם פקידי משרד הפנים עצמם; מסתבר שלא מקפידים שם עם איסור גילוי עריות, לפחות לא ארגוני. כאן המקום להזכיר שוב, שבניגוד למיתוס הרווח החוק הישראלי לא אוסר על הטפה להמרת דת, אלא על המרת דת תמורת שוחד או מתנות ועל המרת דת של קטין ללא הסכמת הוריו. הפקידים במשרד הפנים שנקטו במדיניות הבלתי חוקית הזו, כמובן, לא ישלמו במשרותיהם. ככה זה במדינת היהודים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יצטרכו לחיות במדינת דב ליאור.

(יוסי גורביץ)

חוקרת של משטרת ירושלים תל אביב עצרה אתמול (ב') את גדעון ספירו, פעיל שמאל ועיתונאי ותיק בן 76, בחשד לכתיבת מאמר מסית. ספירו שוחרר כעבור שעתיים, לאחר התערבות עורכי דינו, ממשרדו של מיכאל ספרד.

שערוריות אינן זרות לספירו. במשך שנים, הוא כתב מכתבים רבים לשופטים, שבלשון המעטה הוא לא העריך את יכולת השיפוט שלהם. מכתב חריף במיוחד, שנשלח בסוף שנות השמונים, גרר אותו לבית משפט השלום בירושלים, שם אסר עליו שופט לכתוב יותר מכתבים לשופטים. ספירו, שיוצג אז על ידי האגודה לזכויות האזרח, ערער למחוזי וזכה. בינתיים, הוא פרסם את המכתבים שנאסר עליו לשלוח ב"כל העיר".

למרות קריירה ארוכה בשמאל הרדיקלי, אמר לי ספירו בראיון טלפוני, זה היה המעצר הראשון שלו. העילה, בלשון המעטה, היא מוזרה: מאמר שכתב לפני עשרה חודשים. במאמר כתב ספירו שכאשר מתנחלים נושאים נשק, יש להתייחס אליהם כאל חברי מיליציות ובהתאם כמטרות לגיטימיות אין לראות אותם כאזרחים רגילים; הוא הוסיף שכישראלים, אין לנו זכות להכתיב לפלסטינים את דרכי ההתנגדות שלהם; והדגיש משמעותית את העובדה שהוא תומך, למרות זאת, במאבק לא אלים.

חוק העונשין (144ד' 2ב') אוסר על פרסום "קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", אבל מגביל את האיסור למקרים שבהם "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". החוק מופעל אך לעיתים נדירות. לדברי ספירו, זהו כנראה המעצר הראשון בשל פרסום מאמר מאז שנות החמישים. מאחר וספירו כתב בעברית, ומאחר שחמושים פלסטינים אינם נוהגים, בדרך כלל, לעלעל בכתבי עת בעברית, אפשר לומר בזהירות שה"אפשרות לעשיית מעשה אלימות או טרור" בעקבות הפרסום לא ממש ממשית, או אפילו קרובה לממשית.

איך, בדיוק, היתה המשטרה מצדיקה את המעצר, כשהיתה גוררת את ספירו מול שופט? לא ברור. גם לא ברור מה לעזאזל חשבה החוקרת כשהורתה על מעצרו של אדם בן 76, שאיננו מהווה סכנה לציבור. האגודה לזכויות האזרח גינתה את מעצרו של ספירו והגדירה אותו כפגיעה בזכויותיו. ספירו אומר שהוא שוקל לתבוע את המשטרה, ואולי גם לתבוע אישית את החוקרת שהורתה על מעצרו.

המעצר מרגיז במיוחד, משום שהמשטרה לא עושה כמעט כלום כנגד קריאות לאלימות או הסתה גזענית (שאסורה על פי אותו החוק) כשהן מגיעות מהצד השני. הרבנים שתמכו בספר "תורת המלך" הידוע לשמצה, שקרא להרג ילדים לא יהודים אם "ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים", לא נעצרו. כנגד הרבנים שכתבו את הספר טרם הוגש כתב אישום.

שמואל אליהו מצפת, שלאחרונה התפאר בהצלחתו להפוך את עירו לשטח נקי מפלסטינים על ידי איסור מכירת או השכרת דירות להם, לא נעצר, שלא לדבר על העמדה לדין. זאת, למרות העובדה שלפני חמש שנים הוא חמק בעור שיניו מהעמדה לדין בגין אותה עבירה בדיוק, בתנאי שיתנהג היטב.

אולי האשמים ביותר בהסתה הם כותבי ועורכי "הקול היהודי", אתר שמופעל על ידי תלמידי הרבנים שכתבו את "תורת המלך", שמשבח בעקביות ולעתים מעודד פוגרומים מצד מתנחלים ("תג מחיר", בעגת הפוגרומצ'יקים). למותר לציין שהם לא נעצרו ולא הועמדו לדין. ואלה רק דוגמאות מהחודשים האחרונים.

קשה להשתחרר מהתחושה שספירו נעצר משום שהמשטרה רואה הסתה-לכאורה כנגד יהודים כנפשעת משמעותית יותר מהסתה ממשית לא יהודים; ספירו עצמו רואה בכך הוכחה נוספת לכך שהמשטרה מתייצבת לצד המתנחלים. וכך זה יהיה כל זמן שישראל תמשיך להיחשב "מדינת היהודים".

(יוסי גורביץ)

מרתק לראות כיצד חמקה מעיניה של אחת המשפטניות הבכירות בישראל, רות גביזון, פסיקתו המופרסמת של בית המשפט העליון האמריקאי משנות ה-50 שקבע כי ה"מופרדים לעולם לא יוכלו להיות שווים". אילו הייתה מודעת לעקרון זה סביר היה להניח כי לא הייתה נוקטת במאמרה האחרון, שדן בדרכי ההתמודדות עם המכתב הרבנים, בגישה שאמנם קוראת לבוא לידי "חשבון נפש" אך גם "לבחון ביושר" את השלכותיו של אותו כתב שנאה על דפוסי המגורים.

כראוי למעמדה, ניתן ואף מן המתבקש הוא להניח שגביזון תראה ברעיון השיוויון כדבר-מה שנמנה עם סוג הדברים החיוביים, שלא לדבר על כך שהוא מן המרכיבים ההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה – אחד הצדדים במשוואת "היהודית והדמוקרטית" שניסוחה והצדקתה היא הקדישה את מפעל חייה.

נראה כי גביזון הופתעה לגלות שהצירוף הקדוש, "יהודית ודמוקרטית", יכול להיות מאותגר דווקא מכיוון הממסד הרבני, ולא רק מצדן של קבוצות פוסט-ציוניות או לא-ציוניות, שמהם כה קל להתעלם בשל שוליותם היחסית. כתגובה, היא בחרה לנקוט ברטוריקה שהיא כביכול יותר ממתונה, יותר ממאוזנת: היא קראה להימנע מהתלהמות, להימנע מביצוע מעשה שיציג את הרבנים כקורבן של פגיעה בחופש הדת, ולבחון את העדפתם של "הסדרים חברתיים מגוונים יותר".

אולם לו הייתה לוקחת גביזון אחריות על הגולם שסייעה לטפח, ושעכשיו חדל להתנהג יפה כפי שרצתה, הייתה קוראת לא רק לפתיחת הליכים נגד אותם רבנים, אלא גם לתיקון המעוות על ידי עידוד אינטגרציה מלאה וגורפת של לא יהודים ויהודים יחדיו, למשל. במקום להבין ×›×™ את הדיון בהסדרי המגורים יש להותיר בידי המיעוט ולא בידי הרוב, הרי שגביזון ביקשה ליצור "דיון ציבורי", לתת "מקום לוויכוח פנים-דתי" ודי מרחב שיאפשר "לא לאלץ גם את מי שמתנגדים… להתייצב להגנת חופש הדת". על אותו משקל יש להבין שהטיעון ש"היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי" מתיישב רק עם תמונת יהדות צרה ונדירה במחוזותינו, סותר בחריפות כל חזון אזרחי ומותיר פתח מסוכן למדרון האפליה התלול שלו אנו עדים כבר זמן מה.

בעידן שבו נראה כי יחסי הכוחות בין האליטה התרבותית שעמה גביזון נמנית ובין האליטה הדתית הולכים ומשתנים בישראל, אולי מוטב למחות את דמעות התנין ולהבין כי לא רק שגישתה של גביזון, מי שהייתה מועמדת לשיפוט בבג"ץ, אינה מרככת את האווירה הציבורית, אלא שהיא למעשה מהווה עוד לבנה בבניין הסגרגטיבי, הלא דמוקרטי המובהק של מדינת ישראל.

(סתוית סיני היא תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.)