החברים של ג'ורג'

בנימין נתניהו מתחבט בימים אלה באופן שבו ירכיב את ממשלתו, אחרי שהואכל מרורים על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הממשלה הצפויה לקום – על פי הדיווחים כרגע, או ליתר דיוק על פי הספינים – תכיל 25 שרים: ראש הממשלה, שישמש גם כשר החוץ, ועוד 24 מהם. אם אכן כך ×™×”×™×”, יאיר לפיד ×™×”×™×” ראוי ללא מעט בוז. הוא התחייב ל-18 שרים. 25 שרים ×–×” קרוב יותר ל-30 מאשר ל-18. זו מה ששווה ההבטחה העיקרית של לפיד. אבל ×–×” בסדר: נוכל ללעוג לו בזמן שהוא יעשה את מה שהבלוג ×”×–×” ×—×–×” שיעשה, יעביר את קולות אנשי המחאה לימין הכלכלי, ויחסל עוד יותר את מה שנשאר ממעמד הביניים, אותו התיימר לייצג. הוא יצחק כל הדרך אל הבנק, אנחנו נבכה כל הדרך אל האוברדראפט.

נתניהו מוצא את עצמו במצב בעייתי מהרגיל. הוא הצליח לכווץ את המפלגה שלו בכשליש, ועכשיו הוא צריך לחלק לאנשי הליכוד תיקים. הללו, כך פורסם בשלל אתרים, כבר מאיימים ב"אינתיפאדה," לא פחות. כדי לתקן את הבעיה, צפוי נתניהו לחלק לא מעט תפקידי סגני שרים – על אלה, שמיותרים לא פחות משרים ללא תיק או ל"פיתוח אזורי" ו"איומים אסטרטגיים," לא אמר לפיד דבר – אבל הריב על כל תפקיד שר מתחמם.

אחת השרות שנאחזות בציפורניים בתפקידה היא לימור לבנת. האשה הראשונה ברשימת הליכוד, ציפי חוטובלי – מקום 15, דרך אגב – דורשת כעת לקבל תפקיד שרה במקומה, כשהיא מציינת שהיא הגיעה למקום גבוה יותר ברשימה. חוטובלי היא מהטיפוסים הדוחים ביותר שברשימת הליכוד, שזה חתיכת הישג, והיא כהניסטית כמעט מוצהרת, ועדיין היא עדיפה על לבנת.

לבנת עלתה לכותרות לאחרונה כשהודיעה לאנשי האמנות בארץ שהיא דורשת מהם לצנזר את עצמם ולא ליצור יצירות שמוציאות את דיבת הממשלה רעה. יש להניח שלבנת לא אמרה את הדברים במקרה; הם נאמרו כדי להפעיל לחץ על נתניהו לא להשאיר אותה בחוץ. הם נועדו לקרוץ לגרעין הקשה של הליכוד, שיותר ויותר הוא גרעין של מתנחלים, שהיא משלהם, למרות היציאות שלה נגד הפייגלינים.

צריך לזכור: ההיסטוריה של לבנת, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היסטוריה של בריונות ושרלטנות. היא עלתה לכותרות לראשונה בסוף שנות השמונים, כשהתפרעה בהופעה של תיאטרון שלא מצאה חן בעיניה ושיבשה אותה. אחר כך, בשנות התשעים, היא התפרסמה בכך שסטרה למפגין שמאל שאמר לה דברים שלא מצאו חן בעיניה. זה בפני עצמו צריך היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, אבל זה לא קרה. יתר על כן: לא רק שזה לא קרה, רוב הציבור אפילו לא מודע לזה. חוסר הזכרון של הציבור הוא מה שאפשר לה, אחרי הפיגוע בשוק מחנה יהודה, לשקר במצח נחושה ולומר ש"מעולם לא אמרנו שמדיניות הממשלה קשורה לפיגועים", כשהיא יודעת שאף אחד לא יזכור איך היא וחבריה האשימו את ממשלות רבין ופרס, פעם אחר פעם, בכך שמדיניותם קשורה לפיגועים.

מאז כיהנה לבנת בשורה של תפקידים, למרבה הזוועה כשרת החינוך וכשרת התרבות (נתניהו היה צריך לפצל את התפקידים), כשאי אפשר לתאר את הכהונה שלה אלא כנזק מתמשך לאנשים שעליהם היא הופקדה. אם יש לה תרומה לחינוך הישראלי, היא כנראה מפוקפקת: לבנת ניסתה להפוך את ההרפתקן והבוגד האמריקאי ג'ונתן פולארד לדמות מופת לילדי ישראל. שוב, מה לא עושים כדי לקושש קולות במרכז הליכוד. כדי לחשוב על פוליטיקאי שהסב נזק כמוה ולא הועיל לאף אחד בדבר, צריך כנראה לחזור ליורם ארידור. 30 שנה אחורה. זה מרשים.

במסגרת השחיתות העולצת של הליכוד, הצליחה לבנת – שבתקופתה כשרת חינוך קוצץ תקציב החינוך יותר מעשר פעמים – להעביר סכומים גדולים דווקא לעמותה שבראשה עמדה אמה, שולמית לבנת. האחרונה שתתה חלק ניכר מהתקציב שהועבר לעמותה כמשכורת – בין 73,116 לשנה ל-112,000 לשנה. במקביל, הצליחה חברה שלגמרי במקרה נוהלה על ידי אליחי הניג, ברנש שבלי שום קשר לכלום היה נשוי בשעתו ללבנת, לשים יד על נתחים מתקציב משרד החינוך. מה יש לומר, דמות מופת.

עם קצת מזל, הבוחר הישראלי הצליח לפחות בדבר אחד: על ידי צמצום מספר השרים של הליכוד, הוא ישים קץ לקריירה הממשלתית של לבנת. מותר לחלום, לא?

ועוד דבר אחד: הבלוג של "יש דין" עבר מתיחת פנים, והוא נקרא מעכשיו "אירוע נקודתי." אם הבלוג הזה לא מדכא אתכם מספיק, כנראה ש"אירוע נקודתי" יעשה את העבודה. (חלק מ)מה שרציתם לדעת על הכיבוש ולא העזתם לשאול.

(יוסי גורביץ)

במשך שנים, התלוננו ישראלים שעוברים לרצועת עזה – קבוצה קטנה ומצומצמת, בעיקרה של ישראלים פלסטינים עם קשרי משפחה שם – כי כאשר הם עוברים לרצועה, הם מתבקשים להפקיד את הדרכונים שלהם במחסום ארז, לעתים מבלי שהם מקבלים את הדרכונים אחר כך. עמותת גישה (גילוי נאות: הח"מ מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה מספר פעמים למבוך הביורוקרטי של משרד הבטחון ולרשות האוכלוסין בנושא. הנוהל בלתי חוקי וגם תמוה. ישראלי שיוצא לצרפת לא נדרש להפקיד את דרכונו בנתב"ג, כידוע. המתפ"ש – הקיצור ההולם כל כך של מתאם הפעולות בשטחים – הודיע לה שאין לה מושג על מה היא מדברת ושהנוהל הוא באחריות רשות האוכלוסין. זו, בתגובה, אמרה שהיא בכלל לא מטפלת בנושא ושכל הנושא של כניסת ישראלים לעזה הוא בשליטת מערכת הבטחון.

כשנחשף השקר הקטן הזה, שלח מת"ק עזה מכתב שבו נטען שאמנם אין נוהל שמסמיך את כוחותינו המזוינים להחרים את דרכוניהם של ישראלים, אבל שרבים מן הישראלים שיוצאים לרצועה "מבקשים להפקיד את דרכוניהם מרצונם החופשי." וואלה.

הביטו במסמך שמופיע מתחת לפסקה זו. הוא מתעד את מעברה של א', אזרחית ישראלית-פלסטינית, לרצועת ×¢×–×” לפני כחודשיים. שימו לב למילים שנוספו אליו בכתב יד, בתחתית המסמך: "×”× "ל מבקשת להפקיד את דרכונה הישראלי למשמרת במעבר ארז. חתימתה…"

יש רק בעיה אחת. א' לא קוראת עברית מי יודע מה ולא הבינה על מה חתמה. היא ודאי לא כתבה את זה בעצמה. מעדותה עולה שהפקידה אמרה לה בפשטות "תני לי את הדרכון ותחתמי פה." אז זה מה שהיא עשתה. פניות "גישה" בנושא לאלוף איתן דנגוט, המתפ"ש, לא נענו עד כה.

אין מה לראות כאן, לכו הביתה. רק עוד ראיה לכך שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים היא עלה תאנה ותו לא מבחינת הממשלה הישראלית, ושאפשר לנהוג בהם כפי שלא היו מעיזים לנהוג באזרח ישראלי בן העם הנבחר. צרפו לזה את הסיפור על בדיקת הרקמות שהמדינה דורשת מאזרחית שמחזיקה בתעודת מעבר לרצועה שהונפקה על ידי המדינה, ותקבלו עוד נדבך מהסיפור. וכמובן, השקר האוטומטי של "אין נוהל כזה" הוא רק עוד ראיה לכך שמערכת הבטחון לא היתה מזהה את אמירת האמת גם אם היתה נתקלת בה במרתף חקירות חשוך.

(יוסי גורביץ)

צפו בסרטון הזה.

הוא מתאר את מה שעובר על משפחה אחת מני רבות של פליטים שנפלו בידיהם של הבדואים בסיני, שמשתמשים בפליטים כבני ערובה. במקרים שבהם לבני הערובה אין קרובי משפחה שיכולים לשלם את הסכום הנדרש, לעתים קרובות הם נרצחים ואיבריהם נמכרים להשתלה. בינתיים, הם עוברים עינויים מחרידים. הנשים נאנסות. כל החטופים מורעבים.

זה לא חדש. זה קורה כבר שנים, פחות או יותר בשתיקה כללית. זה קורה מרחק יריקה מהגבול שלנו, באזור שנמצא בתיאום בטחוני הדוק בין ישראל ומצרים. משרד הבטחון, תוך הפרה אגבית של הסכמי השלום עם מצרים, התיר למצרים להכניס כוחות משוריינים לאזור שבו הם לא אמורים להיות. על הפליטים המעונים אף אחד לא אמר מילה.

עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי אחרי שמיעה של חצי מההקלטה הזו היה זעם מסמא, שרצה לראות את חיל האוויר עושה דרזדן קטנה ממחנות העינויים האלה – הפצצת דרזדן כפי שחווה אותה ויקטור קלמפרר: הפצצה משחררת (כתבתי על זה בשעתו מאמר בעייתי למדי).

זה היה רעיון ממש רע, מכמה סיבות. בתור התחלה, למרות שחלק מהקורבנות ודאי היו מנצלים את ההזדמנות כדי להמלט, חלק ניכר מהם היה נהרג. שנית, זה היה שם קץ מיידי להסכם השלום עם מצרים. אין מצב שמשטר מצרי כלשהו היה עובר לסדר היום על התקפה ישראלית מכוונת על אדמתו הריבונית– בצדק מוחלט, מבחינתו.

הבעיה נעוצה במילה "ריבונית." מחנות העינויים האלה פועלים בהסכמה בשתיקה של ממשלת מצרים. יש לה דברים דחופים יותר לעשות מאשר להתעסק עם השבטים הבדואים. בהתחשב בגזענות כלפי שחורים שטבועה בתרבות הערבית – המילה ל"שחור" היא "עבד", שריד למאות ארוכות של עבדות – ובהיסטוריה המפורסמת של רגישותה של מצרים לזכויות אדם, זה כנראה לא צריך להפתיע אף אחד. מותר גם לחשוד שחוסר העניין של מצרים במחנות העינויים נובע גם מקצת שוחד שמוזרם אליהם מכיוון הבדואים. כך או כך, מצרים אחראית למה שקורה בהם.

רק שזה לא פוטר את ישראל מאחריות. ×–×” קורה במרחק אפסי מהגבול שלה. היא מדינה שחרטה על דגלה את המושג "לעולם לא עוד." אפשר ×”×™×” לצפות ממנה שמאחר והפצצה, או פלישה קרקעית, יסבו נזק ניכר הרבה יותר מהתועלת – מלחמה שרק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת לאן היא יכולה להתפתח – שהיא תעשה משהו אחר בנידון. למשל, לחץ בינלאומי על מצרים. למשל, דרישה חוזרת ונשנית במליאת האו"ם לטיפול בבעיה הזו. למשל, להזכיר את העובדה שיש כוח בינלאומי בסיני, ושמה שקורה במחנות האלה מעמיד אותו במצב שמזכיר את אלה של כוחות האו"ם בסרברניצה וברואנדה. אפשר ×”×™×” לצפות, אילו ×”×™×” אכפת לישראל מגורלם של האנשים האלה, שהיא תשקיע בלחץ בינלאומי בנושא, אני לא יודע, עשרה אחוזים מהלחץ שהיא מפעילה בנושא איראן.

אלא שכמובן, האמת העגומה היא שלישראל אין שום עניין בהם. גרוע מכך, היא רואה בפליטים האלה סכנה לאומית. לאחרונה פורסם דו"ח נלעג למדי, שממליץ למדינת ישראל להתעלם מהאו"ם ולהתייחס לארגוני זכויות האדם כאל "מטרד אסטרטגי" (זה בסדר, משרד ראש הממשלה, באמצעות שלוחותיו ב"אם תרצו", כבר עושה את זה), ולעצור "חתרנים ומסיתים." המסמך פורסם זמן קצר לאחר שנודע שישראל העבירה, בניגוד לחוק ולהסכמים הבינלאומיים, כאלפיים פליטים סודאניים חזרה לסודאן, ואחרי שנודע שהיא מוליכה שולל פליטים אריתראים ומחתימה אותם על "הסכם חזרה מרצון", כשהברירה שלהם היא בין גירוש ובין שלוש שנות מאסר. זה, בתורו, קרה אחרי שישראל קיבלה תקנה מזעזעת, שאומרת שאפשר לעצור פליטים במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי לשלוש שנים אם מוגשת נגדם תלונה – גם אם מתברר מיד שלתלונה הזו אין בסיס וגם אם הפליט הוא זה שהתלונן.

קשה שלא להגיע למסקנה שהאינטרסים של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כפי שהם מובנים על ידי בנימין נתניהו ואלי ישי, דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של המענים הבדואים; קשה שלא להתרשם שמבחינתם, דווקא טוב שיש שם כמה חלאות המין האנושי, שמענים, אונסים ורוצחים, שמרעיבים ילדות בנות שמונה ומחזיקים אותן כבולות. הברברים האלה הם סוג של פתרון. הם מספקים לישראל הרתעה מסוימת כלפי עלובי החיים שמנסים להגיע אליה מהדיקטטורה הצבאית האריתראית – דיקטטורה צבאית שישראל היא בין המדינות שמקיימות אותה.

פעם ההגנה על המדינה היהודית – כלומר, על הפריבילגיות של מה שיהיה בקרוב המיעוט היהודי בתחום שליטתה של ישראל, וההגנה על תומת דמן של בנותיו – כללה החזקה תחת שלטון צבאי של מליוני פלסטינים. עכשיו היא כוללת הסכמה בשתיקה, תוך חילול זכר השואה שישראל מתיימרת לייצג, עם עינויין של ילדות בנות שמונה ועם רצח לשם קצירת איברים. בשתיקה? הלוואי שאתבדה, אבל אף אחד לא יופתע אם עוד כמה שנים ייפתחו פרוטוקולים שיראו שכמה אובר-חוכמים מאיזה ארגון שו-שו ישראלי היו במגעים עם השבטים הבדואים הללו ודירבנו אותם, במתנות נשק וכסף, לשמש כשומרי הגבול הלא רשמיים של ישראל, אלה שעושים את מה שלקוזאקים של אלי ישי אסור.

אור לגויים, כן?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חשיפת פרשת האסיר איקס פתחה פתח לדיון בשלל נושאים שבדרך כלל נותרים מחוץ לשיח הציבורי: שאלת הנאמנות של יהודי התפוצות למדינות בהם הן מתגוררים, נהלי הגיוס ואיכות המגוייסים למוסד לתפקידים מיוחדים, שלל תיאוריות קונספירציה הזויות יותר ופחות לגבי התאבדותו של בן זיגייר, ועוד כהנה וכהנה. לקהילת הבדואים של שבט אל עזאזמה הפרשה הזו הציפה את העלמותו המסתורית של סלאמה אבו מעיוף שנאסף על ידי אנשי שב"כ במכונית פרטית לפני יותר משלושים שנה ומאז לא נודעו עקבותיו.

סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

בשבוע שעבר נעמד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בפני וועדת חוץ ובטחון והכריז "אני יכול לומר באופן חד משמעי כי בישראל לא נעלמים אנשים", "זו לא דיקטטורה, זו לא ארגנטינה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אנשים נעלמים ונמצאים בכלא בלי שאף אחד יודע מזה. אין את הדבר הזה במדינת ישראל. לא היה ולא יהיה" אומר מקור משפטי בכיר, לעומתם כותב דדי צוקר ש"בשנת 1994 היו בכלא עוד שלושה אסירים חסרי שם שנשפטו וריצו עונש מאסר, עוד שלושה איקסים".

אני לא יודע מה קרה לסלאמה אבו מעיוף ואני לא מתיימר לנחש אם הוא ×—×™ או אם קרה לו משהו אחר. הפרטים היחידים שידועים בוודאות הם שאדם ×›×–×” ×”×™×” קיים, שהוא החזיק בתעודת זהות מספר 3564136, שהוא שרת בצה"ל, שהוא הביא לעולם ילד, ושהוא נעלם אחרי שעלה למכונית פרטית בחברת אנשי שב"×› שחזרו למחרת ולקחו גם את אחיו לחקירה. השאלות הפתוחות במקרה ×”×–×” הן רבות: באיזה חשד עצרו אנשי השב"×› את אבו מעיוף ולאן לקחו אותו? האם קרה לו משהו בדרך לחקירה? במהלכה? בסיומה? האם הוא יצא ממתקן החקירות, אם כן – לאן הלך? ואם לא, היכן הוא? מדוע נחקר גם אחיו? מדוע לא שוחרר יחד עם אחיו? מדוע לא פתחה משטרת ישראל בחקירה כאשר דווח לה על העדרו? מדוע במשך מעל שלושים שנה לא טרח איש לספר לבנו שהיה רק בן ארבע מה קרה לאביו? איך יכול להיות שאדם במדינת ישראל נלקח על ידי כוחות הבטחון ולאיש לא אכפת מספיק לשאול לאן הוא נעלם?

חמוש בידיעה כי בישראל לא נעלמים אנשים פניתי דרך עיתונאי מכובד לבדוק את קיומו של צו איסור פרסום בנושא והתשובה שקיבלתי היא שקרוב לודאי לא קיים אחד כזה, בטח לא אחד בן 30. לדברי נ', בנו של סלאמה, המשטרה לא פתחה מעולם בחקירה בנסיון למצוא מה עלה בגורל אביו, והסיפור על חבר הקהילה שנלקח על ידי שירותי הבטחון ולא שב מצטרף לערימת חוסר האמון של הבדואים במוסדות המדינה. שלושים שנה מאוחר יותר שבה ומהדהדת קביעתו של ליברמן כי בישראל לא נעלמים אנשים, ורק נ', בנו של סלאמה, עדיין לא יודע לאן לקחה המדינה את אביו.

(נועם ר.. הפוסט פורסם לראשונה בבלוג o139.)

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)