החברים של ג'ורג'

הפתגם הגס הזה, שנפוץ בחטיבת גולני, צריך היה להלמד לעומק על ידי יאיר לפיד קודם שהפך את האח הלאומי, נפתלי בנט, לבעל הברית העיקרי שלו. מקווי ההסכם הקואליציוני נראה שבנט הצליח לגרום ללפיד לבלוע כמה צפרדעים דוחות במיוחד – צפרדעים שיידחפו, בשל הטירונות הפוליטית והנרקיסיזם של הדוגמגיש שהפך לכוכב הבחירות, גם לגרון של כולנו.

נתחיל מהצרה הקטנה יותר. סעיף 37 בהסכם הקואליציוני בין הבית היהודי ובין הליכוד קובע ש"שינויי חקיקה בנושאי דת יהיו בהסכמת כל מרכיבי הקואליציה." כלומר, אם לפיד חושב שהוא יוכל לשנות את הסטטוס קוו ולהקל, למשל, על אנשים להתחתן שלא ברבנות – הוא עצמו נהג לחתן כך אנשים – אז שישכח מזה, כי לבנט יש זכות וטו בנושא. ובנט מקדם את דוד סתיו, מראשי רבני "העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס," או בכינוי המוכר יותר שלהם, רבני צהר, לתפקיד הרב הראשי החדש. כן, עוד מעט בוחרים כזה. ולסתיו יש עמדות מוצקות מאד באשר לנישואים אזרחיים, קרי שזה יקרה על גופתו. בכלל, לאורך ההיסטוריה של המפד"ל שהתגלגלה לבית היהודי, היא התנגדה בעקשנות לנישואים אזרחיים בטענה שהדבר "יקרע את העם." העובדה שהעם כבר קרוע בנושא, ושמספרים גדולים והולכים של יהודים עושים הכל כדי לא לראות את הרבנות מבפנים, לא רלוונטית; העובדה שלאורך ההיסטוריה כלל לא היה צורך ברבנים כדי להתחתן – די היה בחתן, כלה, טבעת ושני עדים – גם היא לא רלוונטית; גם לא העובדה שלרבנים בישראל יש מנהג נסתר למחצה של פסילת הקידושין, בדרך כלל על ידי בחירת עדים לא כשירים הלכתית, כדי שבמידת הצורך אפשר יהיה אחר כך לבטל את הנישואים ולא להפוך את האשה לשבויה של אישה; השילוב בין הצורך בפרנסה לאנ"ש ובין החשש המוצדק ממה שיקרה כשלהמוני היהודים תהיה בחירה, עושה את שלו. פעם לפיד היה עם רגל אחת בצד הנכון; הוא התנגד, עם זאת, להפרדת דת ומדינה, כי הוא הבין שמשמעות הצעד הזה היא חוסר היכולת מצד הממשלה למנוע נישואים בין יהודים ובין לא יהודים בישראל, ולפיד הוא בסופו של דבר יהודי.

פעם אמרו שהוא יהודי רפורמי והוא תיאר את עצמו ככזה. כל הנושא ירד למחתרת מהרגע שהוא הפך למועמד פוליטי. עכשיו, כמו דורות של פוליטיקאים חילונים לפניו, הוא צפוי להשתתף – באופן פסיבי, אמנם – ברדיפה של הקהילות הרפורמיות בישראל.

ויש עוד סעיפים מעניינים בהסכם הקואליציוני, שנראה כאילו עורכי הדין של בנט שניסחו אותו ידעו היטב שיש להם עסק עם לקוח נכלולי במיוחד שלמילה שלו יש פחות ערך מלזו של בנקאי שמציע לך "הטבה" בדמות הלוואה: סעיף 52 קובע ש"ישמר מעמדם הכלכלי של מוסדות הציונות הדתית, ויותקנו תקנות ונהלים לצורך הסדרת התשלומים", וסעיף 53 קובע ש" תקצוב החינוך הציוני דתי והקלה בנטל תשלומי הורים: הממשלה, תפעל לשינוי מנגנון התקצוב של החינוך הממלכתי דתי בתוך 90 ימים באופן שיאפשר חלוקה הוגנת יותר של התקציב בין קבוצות האוכלוסייה השונות המתוקצבות מסעיף זה. שינוי מנגנון התקצוב כאמור יחל ממועד אישור התקציב לשנת 2013 בכנסת. עד ליישום השינוי האמור לעיל תפעל הממשלה להקים, בכפוף לכל דין, קרן מלגות ייעודית." איך אמר בנט לאחרונה? " המבחן שלנו הוא האם נקום כל בוקר ונחשוב על כלל עם ישראל או רק איך דואגים למגזר הדתי." זאת, למרות שהחינוך הממלכתי-דתי מתוקצב משמעותית יותר מהחינוך הממלכתי גם כך. איפה הכסף לחינוך, יאיר? נסה לחפש אותו במערכת החינוך שבה יש בממוצע 24.8 ילדים בכיתה.

אבל אלה רק הכופתאות. הבשר האמיתי נמצא בסעיפים אחרים. סעיף 51 קובע כי "הצדדים יפעלו לקיום חוק להסדרת התיישבות בנגב, התשע"ב-2012. היה ותהיה ועדת שרים ליישום החוק, שר מהבית היהודי יהיה שותף בה." כלומר, היה מאד חשוב לבנט לדחוף קדימה את החוק שמטרתו לנשל את הבדואים מאדמותיהם בנגב, מספיק חשוב כדי להפוך את זה לחלק מההסכם הקואליציוני. הנושא, נזכיר, היה גם חלק מהמצע של בנט, ושם דובר כמעט במפורש על נישול הבדואים ועל טיפול ב"בניה הבלתי חוקית" שלהם. בקיצור, בנט מתעקש שהמוקש הזה יהיה על סדר היום של הממשלה הבאה.

סעיף 50 בהסכם בין שתי המפלגות קובע ש"הצדדים יפעלו לקידום חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי." לחוק הזה התייחסתי בעבר בהרחבה: מדובר בהצעת חוק שתפקידה לחסל את הסיומת "ודמוקרטית" בפתגם שטוען שישראל היא מדינה יהודית ו. הצעת החוק מחסלת את מעמדה של הערבית כשפה רשמית; קובעת שסמלי הלאום בלתי ניתנים לשינוי; המדינה תהיה "רשאית", אבל לא חייבת, לבנות ישובים גם לבני דתות אחרות, שהם בסך הכל כ-20% מתושביה; המדינה תפעל באופן אקס-טריטוריאלי להגנה על יהודים מחוץ לישראל; ומקבעת את החוק ההלכתי, אולי קודקס החוקים המפלצתי ביותר על פני כדור הארץ – השריעה נותנת פייט קשה – כתקדים שבו צריכים להשתמש בתי המשפט בהיעדר תקדים אחר. בקיצור, זה חוק שמחסל את שאריות העמדת הפנים שישראל היא מדינה דמוקרטית.

ברור למה בנט רוצה את החוק ×”×–×”, קצת פחות ברור למה נתניהו רוצה בו – נתניהו יודע שהוא צריך את צרור עלי התאנה שעדיין מאפשרים לטעון בפני העולם שעוד לא השתלבנו לגמרי במרחב ואנחנו עוד לא סופית תיאוקרטיה צבאית – ובכלל לא ברור מה ללפיד ולתועבה הזו. עד שנזכרים שלפיד תמך בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים, מה שצפוי לפגוע משמעותית ביכולת של המפלגות הערביות בישראל לייצג את הבוחרים שלהן, ועד שנזכרים שוב בהערה על ×”"זועביז." הצעת החוק הזו, אחרי הכל, לא משנה משהו מהותי: היא רק מקבעת את המצב הקיים ומוודאת שאי אפשר ×™×”×™×” לשנות אותו. הצעת החוק הזו דורשת שישנו אותה ברוב של 61 חברי כנסת, אבל אין לה בעיה עם ×–×” שיעבירו אותה-עצמה באיזה רוב אקראי. לפיד הקדיש כל כך הרבה זמן ומרחב לדבר על כך שהוא ציוני ויהודי, וכל כך מעט תשומת לב לפן הדמוקרטי של ישראל, שהוא משתלב בהצעת החוק הזו נהדר. מה, האיש שסיפר לנו כמה התלמוד נפלא יתנגד להפיכת החוק התלמודי לתקדימי? האיש שהדגיש שוב ושוב עד כמה הציונות צודקת, יוכל להתנגד לקיבוע סמלי המדינה כמייצגים רק את היהודים? מי שהגדיר את החרדים ואת הערבים כטפילים, יתנגד לכך שהמדינה תהיה רשאית אבל לא חייבת – כלומר לא תבנה – לבנות ערים למי שלא יכולים להיות ציונים? מי שדיבר שוב ושוב על הגורל היהודי, יוכל להתנגד לכך שהמדינה תחרוג מגבולותיה כדי להגן על יהודים ברחבי העולם? אולי, אולי. אבל בכלל לא בטוח.

והנה, 12 מנדטים של אידיאולוגיה נחושה מצליחים להשפיט 19 מנדטים של מרכז רדיקלי נבוב, שלא מסוגל להסביר מה בעצם ההבדל בינו ובין "האח" בנט.

ועוד דבר אחד: שגרירנו בוושינגטון, מייקל אורן, קרא לישראלים בעמדות בכירות שלא למתוח ביקורת על הממשלה, אלא אם הם טורחים לאזן את הביקורת הזו בעמדות Hasbara קלאסיות. קצפו של אורן יצא על הסרט "שומרי הסף," שלדבריו "חסר לחלוטין את הניסיונות של ישראל להציע תוכנית שלום – ברק בקמפ דייויד ואחר כך אולמרט, מהנסיגה החד-צדדית מעזה ואת ירי הטילים עלינו. מי שצופה בסרט ולא מכיר את הרקע, יכול לצאת בתחושה שישראל אשמה ולא עשתה כלום." כלומר, אם אתה לא חוזר על המנטרה של "הצענו להם את הכל והם בחרו במלחמה," השגריר בוושינגטון חושב שראוי שתסתום את הפה. עד כמה מנותק אורן מהמציאות? הוא מתאונן על כך ש"אחד מהם (כרמי גילון) אומר שישראל גורמת סבל יום-יומי למיליוני פלסטינים." כאילו שיש דרך כלשהי שבה אפשר לחלוק על האמירה הזו. אמור מעתה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל כזו שבה התושבים מתבקשים שלא לחלוק על הממשלה ×›×™ ×–×” לא נעים לה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)