החברים של ג'ורג'

כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.

כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.

אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.

עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."

אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.

אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?

וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.

הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין ×”×–×” כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.

לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.

לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.

כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.

ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)

היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.

חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.

כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.

Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."

ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.

למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.

אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.

והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.

(יוסי גורביץ)