כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אמא'לה, פרובוקציה: בשעות אלה מתמודדת ישראל עם מצב חירום מהקשים בתולדותיה: מאות מטובי אנשינו, מוסווים כשוטרים, מציפים את נמל התעופה בן גוריון בנסיון להתמודד עם פלישה מסוכנת. הפולשים, צוררים אנטישמיים ערמומיים, מנשרים קלו, משועלים חכמו, מתכוונים להגיע לישראל – ולומר עליה דברים רעים. ערפל קרב אופף את אזור לוד; יש שמועות שכמה מן הפולשים הצליחו לחמוק מן הרשת שנטוותה סביבם, והם עושים כעת את דרכם לקראת פיגוע Hasbara איכותי.

מה שמכונה "המטס" הוא בעצם כמה מאות פעילים פרו פלסטיניים, שתכננו להגיע לנתב"ג ובמקום לעשות את מה שהם עושים בדרך כלל, קרי לשקר ולומר שהם באו לשם תיירות, לומר שהם באו לביקור בפלסטין. המטרה היתה לאלץ את ישראל לגרש אותם, ולחשוף בכך בפומבי את העובדה שישראל שולטת לחלוטין על השטחים הפלסטיניים, שהם בעצם מובלעות שלה.

ההצלחה היתה מעבר לכל המשוער: לא רק שישראל גירשה אותם, ובכך סיפקה להם את מבוקשם, היא גם נכנסה להיסטריה. ישראל של בנימין נתניהו ואיילת שקד, לכאורה זקופה וגאה, היא עלה נידף ברוח. ממשלת ישראל יצרה קשר עם מדינות זרות, בנסיון למנוע את כניסתם של הפעילים. היא מתנהלת כאילו היא עומדת בפני התקפת קומנדו. ראש הממשלה נתן תדרוכים מיוחדים וסיפק פקודות לשר לבטחון פנים. ישראל, מעצמה אזורית שחמושה בנשק גרעיני, חוששת ממה שיקרה אם כמה מאות פעילים יגיעו לשטחה ויגידו שהם תומכים בפלסטינים. את ההפגנה הזו מוכרחים להפסיק.

ספק אם יש פעולה כלשהי שיכלו הפעילים לנקוט, שהיתה פוגעת כל כך בלגיטימציה של ישראל. מדינה דמוקרטית-עאלק, שהרעיון של הפגנה נגד מדיניותה מכניס אותה להתקף, רק תזכיר לכולם שהיא בעצם לא דמוקרטית. שכבר 44 שנה היא כובשת עם אחר ומפעילה משטר אפרטהייד, ושהיא נמצאת בשלב המק'ארתיסטי ביותר בתולדותיה. ככל שנתניהו ושקד מצווחים על "דה לגיטימציה", הם שומטים יותר את הלגיטימיות של ישראל. מדינות חופשיות אינן מתנהלות כך. והעולם רואה.

אירונית, השוטרים הונחו לפעול "כאילו שאתם ב'אח הגדול'", כלומר כאילו כל העולם מסתכל עליהם. שימו לב להנחת היסוד על התנהגותם היומיומית של שוטרי ישראל שניצבת שמאחורי ההנחיה הזו.

שב"כניק כלשהו מתהדר בטחולי: מה כבר אפשר לומר על הגרוטסקה של פרשת הגוויות של הימים האחרונים? שההשתלבות הישראלית במרחב כבר הושלמה? שהגענו, אחרי שנים של מאמצים, לרמת עיוורון מוסרי שתאפשר לחמאס ולחיזבאללה להנהן בהסכמה?

מעבר לתרגילים המסריחים של ברק נגד נתניהו, מעבר להכרזות התרנגול ממשרד החוץ, נשארנו עם עובדה עגומה במיוחד: אחד הטיעונים נגד החזרת גוויותיהם של מחבלים למשפחותיהם היתה החשש ממה יחשבו המשפחות השכולות. מסתבר שהתפיסה של מערכת הבטחון, או לפחות חלקים ממנה, היא שהשבת גופה של אויב היא משהו שיפגע ברגשותיהן של המשפחות השכולות. כלומר, שהנימוס הבסיסי ביותר בתנאי המלחמה פוצע את הנפש, לא מתיר לה מנוח.

זה מזכיר את השתוללותו של אכילס, אחרי מותו של פטרוקלוס. אבל ההשתוללות הזו היא חריגה מהסדר הטבעי, סוג של היבריס, ואכילס מציית לצו האלים להחזיר את גופת הקטור. מה שהומרוס תפס, כבר במאה השמינית או השביעית, כעבירה על חוקי הטבע, הופך 28 מאות לאחר מכן למדיניות רשמית של ישראל. בחילה.

הם מפחדים: ועדה של צה"ל בוחנת כעת את הרעיון לטשטש את פניהם של קצינים, כדי למנוע מהם מלעמוד לדין בחו"ל. העיתונות תצווה שלא לפרסם את פניהם, ולא לציין את שמם אלא רק את האות הראשונה בשמם.

מעבר להנחה הבסיסית שהעיתונות הישראלית כל כך מאולפת שהיא תציית ללא היסוס, שהרי קשה יהיה להפעיל את הצנזורה – האמונה על כלל "פגיעה ברורה ומיידית" בבטחון לשם איסור פרסום – לשם כך, חשוב לציין שהנחת היסוד של צה"ל כעת היא שהקצינים שלו יהיו חשודים בעתיד בפשעי מלחמה. במקום לנסות ולמנוע אותם, הוא מעדיף לשפר את סיכויי הבריחה מן הצדק של אנשיו.

פעם זה היה מפתיע.

עדכון: בעקבות החשיפה הציבורית על כוונתם של בוגי "משה" יעלון, אלי ישי ואבי "הבוזז" מזרחי לחלוק כבוד לדב ליאור, הם נסוגו בהם מכוונתם. כל השלושה נמנעו מלנמק את אי הגעתם. עדיין יש אפשרות להשפיע בישראל, אבל צריך לזכור היטב, למשך שארית הקריירה הפוליטית של שלושת הליצנים האלה, את תמיכתו של מי הם מחפשים.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שדב ליאור, הספר החביב עליו ושאר הכנופיה עולים לכותרות, אומרים לנו שאין ממה להתרגש – מדובר בשוליים קיצוניים ולא חשובים. האמנם?

נרג מתנחלים מדווח שמחר ייערך טקס הוקרה לדב ליאור, שבו הוא יקבל את תואר "יקיר ההתיישבות". זה בפני עצמו לא מפתיע: המתנחלים תמיד אהבו את הסוג הזה של יריקה בפומבי על הממשלה שמקיימת אותם, עוד מימי "עוצו עצה ותופר" של סבסטיה. מה שבכל זאת קצת מפתיע הם האורחים: בוגי "משה" יעלון, אלי ישי – שניים משרי הממשלה שאמורה להיות אמונה על אכיפת החוק – ואלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

נוכחותם של יעלון וישי היתה מפתיעה במדינה נורמלית, אבל לא בישראל. ישי הוא כנראה השר הימני ביותר בממשלה. יעלון בנה את עצמו על ידי התחנפות לקהל המתנחלים תוך הוקעה של הציבור החילוני והשמאלני. לשני אלה אין בעיה אידיאולוגית להופיע לצד מבוקש לחקירה, שמקהיל את חסידיו נגד חקירתו.

אבל מה עושה שם גנרל במדים? למה אבי מזרחי, שחייליו הם אלה שנאלצים להתמודד עם בריוני המתנחלים, מוצא לנכון להשתתף בטקס שמכבד את האב הרוחני של הפוגרומצ'יקים? כנראה שמזרחי למד יפה את לקחו של יעלון, וכעת גם הוא חושב על הקריירה השניה שלו, פוליטית ללא ספק. אולי הצמדות למתנחלים תצליח להעלים את הכתם של מלחמת לבנון השניה, שבה נכשל כל כך בתפקידו כראש אט"ל, עד שהיה צריך להודיע שהוא מתיר ביזה מוגבלת. אלופי פיקוד מרכז למדו מזמן שמי שמתעסק עם המתנחלים, ישלם על זה. האחרון שניסה, למיטב ידיעתי, היה מצנע. וזה באמת היה מזמן. במצב שבו הצבא והמתנחלים הם בעצם אורגניזם אחד, כפי שיעידו ה"מאחזים" שמוקמים ומיד מקבלים סיוע צבאי, גם נוכחות של גנרל בכיר בטקס הצדעה לאדם כמו ליאור לא צריכה להפתיע.

רק שלא יספרו לנו אחר כך של"לרבנים הקיצונים אין השפעה". אנשים נטולי השפעה בדרך כלל לא זוכים לביקורים של שרים וגנרלים. הם חשים איפה הכח, ומתמגנטים אליו.

(יוסי גורביץ)

דב ליאור לא נעצר בגלל דברי ההסתה שלו. גם לא יעקב יוסף.

שני עובדי המדינה האלה עוכבו – לא נעצרו – בגלל שהם נדרשו להתייצב לחקירה, וסירבו לעשות זאת. כלומר, הם סירבו לקבל את מרות המדינה, שמממנת אותם, לחקור אותם. ליאור יודע שאין סיכוי שיקרה לו משהו: אחרי הכל, לפני מספר שבועות נאם בנוכחותו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת מרכז הרב. נתניהו הודה שם לתלמידי הישיבה וכינה אותם "סיירת של תורה", שבלעדיה הוא לא היה חוזר כמנצח מוושינגטון. דב ליאור לא רק ישב בקהל: הוא גם נאם. ראש הממשלה ישב בשקט והקשיב ללא מחאה לנאומו של אדם שמן המפורסמות היא שהוא מבוקש לחקירה. מי שזכר את זה, לא התפלא למשמע המחאה הרפה הקבועה שיצאה מלשכת נתניהו אחרי ההתפרעויות של הסיירת לה הודה במילים נרגשות רק לפני כמה שבועות. מי שזכר ששר המשפטים של נתניהו ומי שהיה עורך הדין הפרטי שלו, יעקב נאמן, כבר הצהיר בפומבי שישראל צריכה להיות מדינת הלכה, לא הופתע גם הוא מכך שנאמן מילא פיו מים ולא יצא להגנת הצוות המקצועי של המשרד עליו הוא מופקד. אחרי הכל, מה יגידו עליו בבית הכנסת?

מיד עם עיכובו לחקירה של דב ליאור, התייצבו לצידו כל רבני המגזר, מגינצבורג שלימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, עבור באטילה ההוני בימין המתון ועד יובל שרלו במרכז הקיצוני. כולם מחו על מעצרו של רב. המדובר, נזכיר, ברב של המחתרת היהודית, במי ששמו נקשר בהוצאת דין רודף על ראש ממשלה שאכן נרצח, ובמי שחתם על "הסכמה" לספר שבו נאמר שרצח ילדים הוא דבר יהודי. אסור למשטרה, אמרו הרבנים, לחקור רב. אפילו לא רב כזה. עכשיו, סביר מאד שיובל שרלו לא חש בנוח עם פסיקות "תורת המלך", ואין ספק שהוא לא היה מוציא מתחת עטו משפט "ויש סברא לפגוע בטף, אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו". אבל למרות שהוא היה כנראה מתחמק מחובתו לבנות מחנה השמדה לעמלקים, הוא לא התחמק מחובתו לסייע לרב כנגד השלטון.

ההתייצבות הזו היא בקוד הגנטי של הרבנים. מוסד הרבנות, כפי שאנחנו מכירים אותו, קיים כבר 2,220 בערך. הוא מבוזר, כל רב עומד לעצמו, ומאז שתמו ימי שושלת הלל לגווע – שכרכה בשתיקה עדינה את הספר עם החרב הרומאית-ביזנטית, והחזיקה כ-450 שנה, שלוש מאות שנים לאחר שעשבים עלו בלחייו של עקיבא – מעמדם של רבנים נקבע במידה רבה על ידי רבנים אחרים, ובאופן מריטוקרטי. בקרב הקבוצה הזו, ניתן לקנות מעמד באמצעות התקפת שיטתו של אחר, אבל חברי הקבוצה מאוחדים בהתגוננותם נגד קבוצות חיצוניות, במיוחד קבוצות מינות. הם מגינים זה על זה, כפי שראינו בפרשת מוטי אלון, גם כאשר הרב הוא טורף המסכן את הצאן; ולחיים דרוקמן, מראשי המגוננים על אלון, יש היסטוריה של הגנה על רבנים שהם תוקפים מיניים של תלמידיהם.

והם מאוחדים עוד יותר בהגנה על הטקסטים שלהם ועל המעמד הבלבדי שלהם כסמכות לפרשנותם. הם אינם זוכרים במדויק, כי ליהדות הרבנית יש יחסים מעורערים מאד עם האמת וההיסטוריה, מה קרה כשיריבי הרמב"ם הסגירו את ספריו לאינקוויזיציה; הם אינם בקיאים בפרטי הוויכוח הגדול של פאריס, כשהמשומד ניקולאס דונין הוכיח בקיאות רבה יותר מזו של רבי יחיאל מפאריס בתלמוד; הם לא יודעים איך נגמר ויכוח טורטוסה, האחרון שבוויכוחים הגדולים; הם אינם יודעים על שום מה ירד מסך הצנזורה על התלמוד, רק שהוא ירד – אבל הד מעורפל של זכרון ארגוני חוזר אליהם, ואומר להם שמי שלא יתייצב לצד רב שנחקר על דברי תורה, כמוהו כמי שהפקיר את "עשרת הרוגי מלכות" בימי מרד בר כוזיבא ועקיבא, וייזכר לדראון עולם כאותם רבנים ליטאים שהסגירו את רבני החסידים למלכות הצאר.

אז הם מתייצבים לצד ליאור, כי 2,200 שנות היסטוריה מיתית דורשות זאת. אבל מה, בעצם, רוצה ליאור?

[]

ביום שישי האחרון נתן ליאור רמז ברור: אחרי שהשווה את עצמו לאב המיתולוגי של העם היהודי ("גם לאברהם אבינו עשו חקירה", עילגות במקור) הוא הגיע ישר לעניין. הדמוקרטיה, אמר ליאור, היא "העבודה הזרה של דורנו. פעם היו הבעל והעשתורת, והיום זו הדמוקרטיה. במקום שהדמוקרטיה תהיה צורת שלטון, היא הפכה להיות ערך".

כדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות – כלומר, כדי שחילונים ו"בעלי רגש למסורת" ימשיכו לא להבין, וכדי שהצאן הקדוש יבין היטב – ליאור חזר על המסר שלו פעמיים: הדמוקרטיה היא עבודה זרה, כמו זו של הבעל והעשתורת. כשמישהו מהמגזר של ליאור שומע את הצירוף "עבודה זרה", התרגום האוטומטי, המיידי שלה הוא "ייהרג ובל יעבור".

ההלכה קובעת שאם נדרש יהודי באיום ובאונס לעבור על מצווה כלשהי, עליו לעשות זאת ובלבד שאין הדבר בפומבי. אבל ישנן שלוש קטגוריות של מצוות, שעליהן הוא מצווה למות ולא לעבור: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אנשים שמוסרים את חייהם ובלבד שלא לעבור על המצוות הללו מכונים מקדשי השם. ההיסטוריה היהודית לא מכירה דוגמאות רבות לאנשים שמסרו את נפשם כדי לא לחטוא בגילוי עריות או שפיכות דמים, אבל יש לה מסורת מרטירולוגית שלמה – מדניאל וחבריו בכבשן והלאה, כשהדוגמא המוכרת ביותר היא אולי של "חנה" ושבעת בניה – של יהודים שבחרו במוות ובלבד שלא להמיר את דתם. הדוגמא הקיצונית ביותר היא זו של ההתאבדות ההמונית בימי מסעות הצלב, בה טבחו היהודים את ילדיהם ובלבד שלא יועברו על דתם.

עכשיו קובע ליאור שדמוקרטיה היא "עבודה זרה", ומכאן משתמעים שני דברים: שכל יהודי טוב צריך להרחיק את עצמו ממנה, וכל המהדר הרי זה טוב. בכך אין הרבה חדש: העקרון שכל בני האדם שווים הוקע על ידי אברהם יצחק הכהן קוק כ"עקרון קייני", כלומר כזה המשויך לקין, הרוצח הראשון, משום שהוא פוגע בתפיסה שהיהודים הם העם הנבחר. אבל משתמע מכאן דבר נוסף: לעבודה זרה יש כהנים, כאלה שמנסים להעביר יהודים טובים על דתם. ולאורך ההיסטוריה, היו יהודים שהמירו את דתם מרצון, וניסו לשכנע יהודים אחרים לעבור על דתם.

הפסיקה ההלכתית בקשר לטיפוסים כאלה ברורה מאליה. דינם מוות, לא על ידי בית דין – כי לכנס בית דין כזה יהיה קצת מסוכן, לכוהני הבעל והתקינות הפוליטית יש כוח עדיף על זה של חסידי יהוה – אלא על ידי קנאים ש"פוגעים בהם". ליאור נזהר מלהתפס כשהוא מוציא דין רודף על מגזר שלם, אולי מהחשש שמתוך הקהל הזה יקומו כמה קנאים ויפגעו בו עצמו, אולי מחשש שהמערכת תתנער, תבין שהיא ניצבת מול אספסוף מהפכני ושאם היא תפגין את הרפיסות שהפגינו המשטר הצארי והמשטר של השאה, מנהיגיה-שלה יוכלו לבחור בין ארבע מיתות בית דין. את מה שליאור מעז רק ללחוש, אומר השלוח שלו, יעקב כ"ץ, בפירוש: "הפשע הזה והרשע הזה שעשו למורנו ורבנו מרן הרב ליאור לא יעבור בשתיקה, ובבוא היום נבוא איתם חשבון […] ואני אומר לך שגם לשי ניצן יתברר בבוא היום שהחזקים בכל הדורות הם המכבים הנאמנים לה' ולתורה, ואנחנו ננצח, ובגדול. כל אותם אלו שעושים את המעשים הנפשעים הללו כביכול בשם חוק ? יתנו את הדין." לא "יעמדו לדין": נבוא איתם חשבון, יתנו את הדין.

דמוקרטיה חפצת חיים היתה בועטת את כ"ץ מהפרלמנט שלה, מפסיקה לממן אותו ואת שאר אוכלי החינם המכרסמים תחתיה – ליאור ורבינוביץ' תחילה – מסיגה את כוחותיה מההתנחלויות, ומניחה להם לפרפר. הרי ללא מימון ממשלתי והגנה ממשלתית, הם לא היו מחזיקים מעמד יומיים. אבל, כמובן, במדינה שראש הממשלה מקשיב לנאומיו של ליאור וששר המשפטים שלה מצהיר בריש גלי על רצונו במדינת הלכה, זה לא יכול לקרות. מדינה שהעמידה טיפוסים כאלה בראשה – מישהו שכח מי נאבק עבור נתניהו בבחירות 1996? מישהו שכח מאיפה צצו הכרזות "נתניהו טוב ליהודים"? – כבר הכריזה שמבחינתה דמוקרטיה, שעקרון הבסיס שלה הוא השוויון בין כל בני האדם, היא עבודה זרה. עכשיו נשאר רק לחכות לרגע שבו הברברים של כ"ץ יפסיקו את הפסאדה הדמוקרטית.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות מי מנהל את המדינה, מסתבר שבעוד משרד ה-Hasbara מנסה לאחז את עיני הגויים הטפשים ולטעון שבישראל יש חופש דת, הרי שמשרד הפנים אוסר את כניסתם של נוצרים שלגביהם התקבלו הלשנות שהם מסיונרים. לעיתים קרובות מגיעות ההלשנות מארגונים יהודים אורתודוקסיים, שלעיתים חבריהם הם פקידי משרד הפנים עצמם; מסתבר שלא מקפידים שם עם איסור גילוי עריות, לפחות לא ארגוני. כאן המקום להזכיר שוב, שבניגוד למיתוס הרווח החוק הישראלי לא אוסר על הטפה להמרת דת, אלא על המרת דת תמורת שוחד או מתנות ועל המרת דת של קטין ללא הסכמת הוריו. הפקידים במשרד הפנים שנקטו במדיניות הבלתי חוקית הזו, כמובן, לא ישלמו במשרותיהם. ככה זה במדינת היהודים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יצטרכו לחיות במדינת דב ליאור.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

הסנאט של מדינת ניו יורק אישר הלילה (ז') נישואים אזרחיים בין גאים. ניו יורק, שהמאבק למען זכויות גאים החל בה, היא המדינה השישית בארה"ב שמאשרת את זכותם של גאים להנשא. דרום אפריקה העבירה חוק דומה לפני כשנתיים, ושורה של מדינות בעולם מכירות בברית (Union) בין בני זוג גאים.

ישראל מתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכזו שהיא ידידותית-לגאים במיוחד. הנקודה הזו משמשת את ההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות: ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה – באמצעות בית המשפט שלה, לא באמצעות חקיקה – בזכויות של ידועים בציבור לזוגות הומוסקסואליים. ישראל לא מכירה בנישואים הומוסקסואליים שנערכו בה, אבל מכירה בכאלו שנערכו בחו"ל.

וזה נראה ליברלי יחסית, עד שנזכרים שבישראל, יהודי ולא יהודיה לא יכולים להתחתן. בעצם, גם לא זוגות פרוטסטנטיים (להוציא אנגליקנים), שכן העדה הזו איננה מוכרת בישראל, שעדיין שלט בה משטר המילטים הטורקי, 93 שנים לאחר תום השלטון הטורקי ו-63 לאחר תום השלטון הבריטי. גם כהן וגרושה יהודים יכולים להנשא בישראל רק במאמץ, ותוך הכשר של בית המשפט העליון. אלו יהודים אורתודוקסיים, כמובן: על נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים אין על מה לדבר. אלה אינן עדות מוכרות בישראל. מבחינת החוק הישראלי, אין מדובר ביהודים.

החוק הישראלי לא מכיר בלאום; בעקבות החוק הטורקי, הוא מכיר רק בעדות דתיות – כלי נוח מאד למשטר הציוני, שמאפשר לו (כפי שידעה כבר חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן) להתחמק מהאימה היהודית הגדולה, זו של נישואי תערובת, תוך המנעות מחקיקה מפורשת בנושא. שיתוף הפעולה בין המשטר ובין הרבנות התאים לשני הצדדים: הוא העניק לגיטימציה שלטונית לרבנות, תוך הענקת לגיטימציה חלקית מצד הרבנים למשטר. והחשוב מכל: הוא איפשר לשני הצדדים בעסקה לקבוע יחדיו מי נמצא מחוץ לגדר.

עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בישראל ההסדר הזה לא התאים – בין אם משום שהם דחו את הרבנות אידיאולוגית, בין משום שהרבנות, בהשענה על חוקי ההלכה, לא היתה מוכנה לחתן אותם. לצורך כך נוצר שסתום לחץ, שצומצם בהדרגה: ישראל לא היתה מוכנה להכיר בנישואים אזרחיים (הם היו מאפשרים נישואי יהודים ולא יהודים), אבל היא היתה מוכנה להסכים – מתוקף מחויבותה להסכמים בינלאומיים – לכך שאזרחיה ייכנסו בברית נישואים על ידי מדינה אחרת. עד סוף שנות השמונים, הדבר עדיין ניתן היה לביצוע בקלות יחסית, על ידי נישואים בקונסוליות הזרות; לחץ ישראלי סגר את הפרצה הזו, ומעתה מי שרוצה להנשא אבל אינו מכיר ברבנות או שהרבנות אינה מוכנה להכיר בו, עולה על המטוס לקפריסין. כלומר, אזרחים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ולעיתים קרובות גם משרתים בכוחותיה המזוינים של המדינה אינם יכולים להנשא בתוכה, כי האופציה שקיימת בכל מדינה חילונית – נישואים אזרחיים – מעולם לא נשקלה ברצינות בישראל. מן הראוי להזכיר שגם ההכרה בנישואי גאים בישראל נשענת על אותה הפרצה עצמה: מחויבותה של ישראל להכיר בנישואים שנערכו כדין במדינה שאיתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים.

הליברליות הזו היא מן הפנים ולחוץ, מכמה סיבות. ישראל מתהדרת בליברליות לכאורה שלה כלפי גאים – אבל בפועל, הליברליות הזו קיימת בפועל רק בחלק של ישראל שהממסד מקפיד להשמיץ, תל אביב. מצעדי גאווה בירושלים נזקקים תכופות להגנה כבדה של כוחות הבטחון, ולא תמיד – כפי שתעיד הדקירה במצעד הגאווה ב-2005 – די בכך. וכפי שמעיד הטבח בבר נוער לפני כשנתיים – שלא פוענח עד היום, כנראה בשל האומרטה ("דין מוסר") של הציבור הלאומני-דתי – גם שם המצב רחוק משלמות. לא כדאי לזוג נערים ללכת ברחובות באר שבע כשהם מחזיקים זה את ידיו של זה. הלגיטימציה להומוסקסואליות בחברה הישראלית מוגבלת מאד, והיא מוגבלת לחלקים המערביים – כלומר, הפחות יהודיים – של החברה. ככל שאדם הוא יהודי יותר, במובן הישראלי של המילה, כך הוא שונא אדם יותר, ובהתאם שונא יותר הומוסקסואלים.

שנית, נשארת סוגיית הגירושים. גם מי שטרח וטס לקפריסין או פראג ונישא שם, יזדקק לחסדיה המפוקפקים של הרבנות, או שלא יוכל להנשא שנית. מבחינתם של גאים אין, כמובן, כל אפשרות להתגרש בישראל; הקידושים שלהם אינם מוכרים מלכתחילה. הם ייאלצו להתגרש במקום שבו נישאו. אשר לאחרים, מעמדה של האשה נחות אפריורי בבית דין רבני – היא פסולה לעדות, פסולה כמובן לדיינות, ונחשבת למי ש"דעתה קלה". ואבוי ללא-יהודי שימצא את עצמו מתדיין בבית דין רבני.

ושלישית, מעמדן של נשים בישראל מתדרדר במהירות. בית המשפט העליון אישר בתחילת השנה את קיומן של "קווי הדרה", כאלה שמופרדים בין נשים וגברים. כמקובל בבג"צ בהגיעו לנושא עקרוני, הוא עצם את עיניו למציאות ואישר את ההסדר שהפך את ההפרדה בין נשים לגברים לחוקית בישראל תוך שהוא פולט אמירות חסודות על כך שהוא "יתבצע בהסכמה", ו"ללא אלימות" – גם כאשר החברה ששלחה בקרים לאוטובוסים מצאה שבשליש מהמקרים הבקרים שלה נאלצו לרדת מהם. האטנסטנציה הגבוהה ביותר של החרדים, שלמה יוסף אלישיב – התומך של הרב מענה הילדים אליאור חן – פסק לאחרונה שמותר "לבזות" נשים שמסרבות לקבל את מקומן הראוי באוטובוס.

ההדרה איננה עוצרת באוטובוסים: גם בצה"ל, מעמדן של הנשים מתדרדר. פגיעה בכבודן מצד חיילים דתיים, שיוצאים מהופעות בהן חיילות שרות מטעמי "קול באשה ערווה", או מסרבים לשרת יחד איתן, עוברות בשתיקה ובעצימת עיניים מצד הקצונה. כמו במקרה של ה"יזכור", צה"ל מעדיף לשתף פעולה עם חובשי הכיפות על חשבון שאר האוכלוסיה. במאה שערים, בהסכמה בשתיקה של המשטרה, יש כבר רחובות שמופרדים בין גברים ונשים. מה שקורה שם, יקרה תוך זמן לא רב בכל עיר שיש בה מיעוט חרדי גדול, ואם לשפוט על ההתנהלות הצינית של הממסד הלאומני בנושא קווי ההדרה, שם שיחק שר התחבורה ישראל כץ את לידיהם של החרדים והעניק גושפנקא לדרישות שלהם, לא יהיה יותר מדי רעש

מידת החופש של חברה נמדדת על יחסיה למיעוטים ולנשים. במבחן הזה אין לישראל הרבה מה להתגאות. כן, המצב בישראל טוב יותר מאשר בריאד ובטהראן. אבוי לאותה נחמה.

ועוד דבר אחד: "הארץ" חשף אתמול את עולמו הרוחני המעוות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לטעמי, מעבר לעובדה שיש חשיבות בחשיפתם של גזענים, הכתבה החטיאה את המטרה: היא היתה צריכה להתמקד בשאלה איך בעצם קיבל נתניהו ג'וניור את התפקיד היוקרתי ביחידת דובר צה"ל, ואיך הוא מקבל כל כך הרבה חופשות. דורון רוזנבלום הגדיר פעם יפה את הימין הקיצוני כמי "שאומר את אותם הדברים כמו בנימין נתניהו, רק בלי להתגלח". לא צריך להיות מופתע מהחינוך שקיבל נתניהו ג'וניור – להוציא הכתיבה המזעזעת שלו. אפשר היה לצפות ממי שהוא נכדו של היסטוריון ובנו של רטוריקן, ומשמש ביחידת Hasbara, להיות מסוגל לעברית ראויה. כנראה שזו היתה ציפיה מוגזמת.

(יוסי גורביץ)