החברים של ג'ורג'

פולחן יצחק רבין מגיע לשלביו הסופניים: ב-30 באוקטובר תיערך עצרת זכרון לרבין בכיכר שבה נרצח, אבל מתקבל הרושם שהיא תהיה האחרונה. חלק מהמארגנים הגיעו למסקנה שאין בהן טעם עוד. אם תשאלו אותם למה העצרת נערכת דווקא ב-30 באוקטובר ולא, נניח, ברביעי בנובמבר, תאריך הרצח, כנראה שאף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה טובה, וגם זה חלק מהעניין.

יצחק רבין היה פוליטיקאי בינוני, והמחויבות שלו לדמוקרטיה היתה נמוכה מכך. היום, לאחר שעלה וישב לימין האל, עטור ענני תהילה, כבר לא כל כך מדברים על זה, אבל הוא האיש שנתן לנו את "בלי בג"צ ובצלם", הוא שהחל למסמס את תהליך אוסלו במילים "אין תאריכים קדושים", הוא שייחל לטביעתה של עזה בים, הוא האיש שלא העז גם אחרי טבח גולדשטיין לפנות את המתנחלים מחברון, הוא מי שבאינתיפאדה הראשונה נתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים", אבל הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריותו כאשר החיילים והקצינים שמילאו את הפקודה עמדו בעטיה לדין. במערכת הבחירות של 1988, הוא נסע מעצרת בחירות אחת לאחרת, והתפאר במספר הבתים שהחריב כשר בטחון בשטחים הכבושים. כראש ממשלה, הוא נכנע לש"ס והוציא את שולמית אלוני ממשרד החינוך, ובעצתו של החושי הארכי הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, חיים "הלשון" רמון, התיר לש"ס לשחק בללכת-בלי-ולהרגיש-עם, להיות מחוץ לקואליציה אבל לקבל תנאים של מפלגה שנמצאת בתוכה. הוא זה שהחליט על גירוש 400 חשודים בהיותם אנשי חמאס ללבנון ללא הליך משפטי. הוא תיעב את השמאל, וזכה לאותו יחס בחזרה. אומרים שהוא עבר תהליך של זיקוק ושינוי בחודשים האחרונים לחייו, שהוא ראה את הדברים אחרת. יכול להיות. ויכול להיות שזה פשוט היה יחצ"ן וכותב נאומים טוב יותר.

כך או כך, יצחק רבין הפוליטיקאי לא היה צריך לעניין אותנו לאחר מותו. על אחת כמה וכמה לא יצחק רבין הסב. מה שהיה צריך לעמוד במרכז הבמה הציבורית הוא יצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי שנרצח על ידי מחנה של בני עוולה. יגאל עמיר היה שליח ציבור: הוא לא פעל לבדו. היו לו שני שותפים שהורשעו יחד איתו, שניהם בחורי ישיבות הסדר. הם לא היו לבדם: שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת נשק וחומרי חבלה עבור התא הטרוריסטי של עמיר. עמיר הפליל את שוורץ, והודה שקיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה של בנו.

מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי מניעת פשע – וניסתה גם לברר כיצד יוכל לפרוץ עמיר לנשקיה של ההתנחלות שלה – הלכה מטעמו של עמיר אל הרב שלמה אבינר כדי לברר האם חל על רבין דין רודף. אבינר נרעש מהפניה, משום שהיו ×›×” רבות מסוגה; הוא טרח להוציא פסק הלכה ששלל את התפיסה, והדגיש ש"ראש הממשלה איננו ערב רב". אבל אבינר לא טרח לעדכן את המשטרה באנשים שביקשו ממנו פסקי הלכה כאלה, שיש להם משמעות ברורה מאד, ×›×™, נו, אתם יודעים, הוא ×”×™×” הופך למויסר והוא לא רצה לגמור כמו יואל בן נון. האחרון, אגב, נקב בשמותיהם של דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שקבעו ×›×™ דין רודף חל על רבין. הרבנים לא הועמדו לדין. בקושי נחקרו. שולמית הראבן כתבה אז מאמר מריר, "הרבנים לא יהיו שם", על האופן שבו רבנים יתחמקו מאחריותם ויפילו אותה על המאמינים שיבצעו את מה שהרבנים ירצו שיבצעו.

הידיעה על הרצח התקבלה תחילה בשמחה רבתי בקרב חובשי הכיפות. משלחת "בני עקיבא" לפולין פרצה בריקודים ספונטניים; בתפוח ומקומות מחליאים במיוחד אחרים הוציאו את בקבוקי המשקה. מועצת יש"ע אמנם גינתה את המעשה, אבל בנשימה אחת גינתה גם את רבין, טענה שהפעולות שלו גררו תסכול בהתנחלויות ולמעשה הטילה את האחריות לרציחתו עליו.

אחרי 24 שעות, קלטו שם מה קורה ואיך הם נראים, ושינו מיד עמדה. פתאום, התחילו לדבר על "הסתה" נגד הציבור הדתי. לא היתה הסתה כזו. התחילו – פחות מ-24 שעות לאחר הרצח; באוזני שמעתי – לפמפם את האגדה שרבין הוא זה שירה על אלטלנה; התחילו – 48 שעות לאחר הרצח – להפיץ את האגדה שהשב"כ הוא זה שרצח את רבין. התחילו, בקצרה, בכל התפתלות נואשת אפשרית כדי להדחיק את העובדה שידיהם דמים מלאו.

השמאל הישראלי, ודאי השמאל הציוני, ×”×™×” בהלם. שנים דיברו שם על הסכנה הנשקפת מהמתנחלים, וכשהיא התפרצה והכתה – שוב! – הם לא ידעו איך להתמודד איתה. מיד התחילו לדבר על "פיוס", ועל הצורך להמנע מ"מלחמת אחים". מכה רצינית, מהירה, אז – סגירת ישיבות ההסדר, פינוי התנחלות או שניים, פעולת "תג מחיר" שכזו – היתה עוברת בהסכמה ציבורית רחבה. לפרס לא היו הביצים לצעד ×›×–×”. יכול להיות שהעובדה שהוא עצמו ניצל מהתנקשות רק בגלל שעמיר החליט להתמקד במטרה העיקרית גם היא שיחקה תפקיד. כך או כך, פחות משבוע אחרי הרצח, כשהוא מנסה להרכיב את הממשלה שלו, הוא שולח את יוסי ביילין וחיים רמון לנהל שיחות קואליציוניות עם… המפד"ל.

ומיד לאחר מכן התחילו לעמעם את הרצח ואת רבין. הוא הפך מהג'×™× ×’'×™ הנרגן שהיה במציאות למין סבא מיטיב. סיבת מותו התעמעמה גם היא: ×”×™×” לה קשר כלשהו לאלימות, ×–×” בטוח, אבל כשניסו לכתוב בהודעה רשמית "נרצח על ידי מתנקש חובש כיפה", מה שהיה מדויק בעליל, קמו מחאות והיא × ×’× ×–×”. משנה לשנה, טושטש האירוע ההיסטורי; הדיבור עליו, במיוחד על האווירה שקדמה לו – כל ההפגנות המאורגנות האלה של בחורי ישיבות, עם הקריאות הקצובות של "בדם ואש/את רבין נגרש", שגרמו למתנקש להבין שהוא אכן שליח ציבור – הפך ל"הסתה". צחי הנגבי, האישיות הפוליטית היחידה בישראל שנאלצה להתנצל על מעורבותה בהסתה לשתי רציחות פוליטיות – הקודמת היתה זו של אמיל גרינצווייג – הפך ליקיר הממסד.

אז לא דיברו על הרצח, ודאי לא על הסיבות לרצח. ודאי לא על המסיתים לרצח ועל הנהנים מהרצח. כל מה שנשאר היה דמות סב מטושטשת ולא ברורה, שירים נוגים, ומסר שהיה מעל לכל א-פוליטי. 15 שנה אחרי, ודאי אחרי האינתיפאדה השניה, אין שום סיבה טובה שמישהו עדיין יילך לעצרות הללו. ומאחר ורצח ראש הממשלה הנבחר בישראל לא תואר כמה שהוא היה – התנקשות בדמוקרטיה מצד מחנה שתמיד דחה אותה – ומאחר ורוב הישראלים כבר אינם דמוקרטים, זה לא צריך להפתיע אף אחד שכל העסק התפוגג.

(יוסי גורביץ)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)