אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל זה, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה זה מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם הגנה מלאה מסביב לשעון. הגנה שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"ג. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא היה מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)