החברים של ג'ורג'

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סיפור שלא היה כך, כך היה: לפני כשבועיים פנה אלי יו"ר עמותת "דעת אמת", ירון ידען, ואמר לי שמספר הטלפון של העמותה נחסם לגישה מטלפונים "כשרים". לדבריו, נציגה של חברת אורנג' התקשרה אליו ומסרה ש"וועדת הרבנים של משרד התקשורת" חסמה את המספר. יתר על כן, ועדת הרבנים מונעת גישה לאתר של "דעת אמת" בטלפונים כשרים. אורנג' ידעה על כך לאחר תלונת לקוח, שאמר כי קודם לכן יכול היה לחייג אל העמותה, והוא רוצה להמשיך בכך למרות שהוא בחר במסלול של קו "כשר". אורנג', מצידה, מעדיפה את הלקוחות שלה מאושרים ומחייגים. האם יש אפשרות לערער על ההחלטה?

כל מחושי העיתונאי שלי הזדקפו. ועדת רבנים במשרד התקשורת? שפוסלת אתרי תוכן? הנה ההזדמנות, הזדמנות של פעם בחיים, לקבל את כל העמוד הראשי של כלכליסט! שמי יוזכר בנשימה אחת עם שמו של מוטי גילת! אצתי רצתי, קניתי מכשיר האזנה מושכלל מדי (כה משוכלל, עד שמתקינו לא הצליח להתקין אותו ונאלצתי להתקינו בעצמי) והתחלתי בסדרת שיחות.

ידען לא הטעה אותי. נציגת אורנג', ששמה שמור במערכת, אכן סברה לתומה שהאיסור הגיע מ"וועדת הרבנים של משרד התקשורת". דא עקא, שהיא טעתה, ואין – בינתיים – חיה כזו; ישנה רק ועדת הרבנים לענייני תקשורת. ומהי והל"ת? זו הוועדה האחראית על הטלפונים הכשרים.

הטלפונים הכשרים הן אחת משיטותיו של הציבור החרדי להמשיך ולחיות בגטו. טלפון כשר איננו יכול – איננו יכול פיזית – להתקשר למספרי טלפון העשויים, לשיטת והל"ת, להשחית את נפשו של צאן הקדושים. לטלפון כשר גם אין כל גישה לשירותי תוכן – אפילו לא מסרוני SMS, ועל גלישה ברשת אין מה לדבר. שיחה אדיבה עם נציג הווהל"ת הבהירה לי שהסיפור מת כתוכי ההוא של מונטי פייטון: לא רק שנציגת אורנג' טעתה, לא רק שמשרד התקשורת הכחיש מכל וכל את קיומו של ועדה רבנית מטעמו, אלא שהווהל"ת מסננת כל תוכן: "אפילו אתרי תוכן ומספרי תוכן חרדיים", אמר האיש.

אז למה אני מטריד אתכם בסיפור שלא היה ולא נברא? כי בירושלים, מסרב הדואר לחלק את העלונים של "דעת אמת". הסיבה? חרדים תקפו את אחד הדוורים שחילק את העלונים, ומחלקת הבטחון של הדואר החליטה שזה לא שווה את הסיכון.

כי לפני שבוע, הוריד רדיו תל אביב קמפיין קצר של עמותת "הלל". בניגוד ל"דעת אמת", ששואפת לגרור את החרדים, בועטים וצורחים, אל העולם המודרני, מטרותיה של "הלל" צנועות הרבה יותר: לסייע לתינוקות שנשבו, ועזבו את העולם החרדי או נבעטו ממנו, לשרוד. דברים פשוטים: איך מתנהגים בחברה, שיעורים בסיסיים במתמטיקה ובאנגלית, דיור, מציאת עבודה.

הקמפיין של "הלל" היה פשוט. הוא כלל עשרה תשדירים קצרים, בזו הלשון:

ברדיו המעבר מהעולם החרדי לחילוני נראה פשוט, במציאות לחוזרים בשאלה הוא הרבה יותר מסובך. אגודת הלל עוזרת לחוזרים בשאלה במציאת בית חם, השכלה<והסתגלות לעולם המודרני. בואו נעזור. פרטים והתנדבות בטלפון 1-700-70-70-73

ואחרי שבעה תשדירים מתוך עשרה, החליט מנכ"ל רדיו תל אביב, שי בן-מאור, להפסיק את השידורים. לדבריו, זו הטפה להחזרה בשאלה ויש בכך משום פגיעה ברגשות דת. רדיו תל אביב, למי ששכח, הוא  היה עד לאחרונה ביתם של צמד הליצנים העלובים שי ודרור, שאף פעם לא היתה להם בעיה עם פגיעה ברגשות, שלא היססו לראיין ולהלעיג בשידור חי על ילדיהם של אנשי ימין. עם זה, כמסתבר, רדיו תל אביב יכול היה לחיות.

אבל בהחלט יתכן שליבו של שי בן-מאור כלל לא נשבר למשמע יסוריהם של החרדים, שרגשותיהם העדינים לא עמדו בתשדיר של "הלל". אולי הסיפור היה אחר לגמרי. מנהלת הלקוחות של רדיו תל אביב, שירה בייניץ, כנראה לא היתה מתואמת עם המנכ"ל שלה. כשנשאלה לסיבת הפסקת שידורי הפרסום, אמרה בייניץ לאנשי "הלל" ששר התקשורת, אריאל אטיאס (ש"ס), איים לסגור את התחנה, באם יימשכו הפרסומים. אטיאס מכחיש.

לכל הפרטים על הפרשה הזו, אני אסיר תודה למתי גולן. הסיפור המדהים הזה, על צנזורה שבה אפשר שמעורב שר בישראל, שקע כאבן במים אדירים; אף כלי תקשורת אחר לא התייחס אליו.

אטיאס הוא הדוחף העיקרי של חוק צנזורת הרשת, חוק 892. אטיאס הבטיח שהוא לא יחליט בעצמו אילו אתרים ייחסמו; הוא יקים ועדה לצורך כך. אטיאס כפוף לדעת רבותיו. הרבנים הסמיכו את ועדת הרבנים לענייני תקשורת לטפל בכל מה שקשור בתקשורת. ולאטיאס, מסתבר, יש נסיון מסוים גם בצנזורה ברדיו. ולא, היא לא קשורה לפורנוגרפיה או להגנה על ילדים. היא קשורה להמשך השעבוד של רוב החרדים לרבניהם, בין אם יאבו בין אם לא.

כששאלתי את האיש מהוורל"ת אם הם מייעצים לאטיאס בנושא 892, הוא אמר ש"לא התבקשנו לסייע למשרד התקשורת, אבל אם יבקשו – נשמח". אני בטוח שהם ישמחו; שפחה על הים לא ראתה שמחה כזו. ואנחנו?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החיזבאללה קיפל אמש את ממשלת לבנון. מה קיפל? עשה ממנה אוריגמי. הוא הציב דרישות, הממשלה סירבה להיענות להן. הוא השתלט, כמעט בלי קרב, על השכונות הסוניות בביירות, והצבא נכנע מיד לדרישותיו. כבר היתה עדיפה כניעה מראש מאשר לצאת למבחן הכוח, ולהכשל בו.

קואליציית ה-14 במארס נחשפה אתמול במלוא חולשתה. הדרוזים נסוגים למעוזים שלהם – ואללה ירחמו אם החיזבאללה ינסה לטפס להרי השוף – והשיעים נעים כמעט כאיש אחד לצד חיזבאללה. הנוצרים מגינים על השכונות שלהם, הסונים חסרי יכולת.

ובישראל? כמעט כלום. דום שתיקה. הכותרות הערב, אחרי חידוש הקרבות בהרי השוף, כמעט ולא דנו בלבנון. Ynetייצוגי לעניין זה: הרביעיה שלו, בערב המוקדם, כללה האשמות כנגד ממשלתנו מצד ראש מועצה תחת אש קסאמים, נשיאנו היקר פלט את סוג הקשקשת שהתרגלנו לקבל ממנו ("אנו נגיע לעתיד בלי איומים"), דיווח על משחק כדורגל בבריטניה (!), וסקירה של משחק מחשב (!!) שיצא בשבוע שעבר. לזכותו ייאמר שהוא דיווח, מוקדם יותר, על דבר שטות נמהר של השר-לענייני-מה-בעצם, חיימון "מעשה מגונה בכפיה" רמון, על פיה "לבנון היא חיזבאללה – אין שם ממשלה יותר". אם יתברר שלפני ישיבת הממשלה הוא שוב כפה את עצמו על קצינה, יש סיבה להתחיל להכין את המקלטים.

נרג מביא את טלנסקי, שאומר את הצפוי ("כשהעברתי סכומי עתק במעטפות לפוליטיקאי בכיר, לא העלתי על דעתי שיתכן שיש משהו לא תקין בכך", או משהו כזה), שר בטחוננו האמיץ מאיים על "אויבים" (כך!), המלצה להמשיך ולערער את המצב העדין בהר הבית, וקשקשת של הרב אבינר.

"הארץ", היותר רציני מבין השלושה, הביא את טלנסקי (ראו לעיל), דיווח מעמיק ביחס על הקורה בלבנון, את האיומים מפי ברק (שהודיע שהוא צופה בו זמנית לדרום ולצפון), ואת המשחק הבריטי ההוא. השכנה הצפונית שלנו נגררת למלחמת אזרחים, כשהכסף הוא על הזרוע האיראנית במדינה, וזה מה שכלי התקשורת שלנו עוסקים בו. בפעם הבאה שידברו פה על "אחריות התקשורת", שידברו על זה, על ההפקרות הזו, ולא על הבולשיט של "דיווח ממקום נפילת הטילים".

ידיעה מנחמת אחת: האצטגנין הלאומי, עמוס ידלין, ניסה לשכנע את הממשלה שהשתלטות חיזבאללה על לבנון חושפת דווקא את חולשתו. הפעם, דווח, השרים לא קנו את ההפוך על הפוך הזה. אולי למדנו משהו. אולי הפעם האיומים של שר הבטחון, הלהג האופטימיסטי של הגנרלים, והמיליטריזם ("לשטח את הכפרים!") של האיש עם הלשון המשתרבבת לא יעבדו. אולי הפעם לא נצא לעוד תבוסה ידועה מראש, למרות שהבהמה הירוקה כל כך רוצה עוד סיבוב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה, מודל המימון של הקמפיין של ברק אובאמה הלהיב אותי מאד. בניגוד להילארי קלינטון, שנשענה על בסיס מצומצם של תורמים גדולים, אובאמה בחר להשען על בסיס עצום של תורמים קטנים. התרומה הממוצעת של תומכי אובאמה היתה פחות ממאה דולרים; הוא נוהג לבקש מהם כ-25. מאחר והחוק האמריקני מגביל תורמים לסכום של כ-2,300 דולרים בלבד, הילארי שרפה את מאגר התורמים שלה במהירות; אובאמה יכול לפנות אליהם שוב ושוב ולבקש עוד 25. המודל מצא חן בעיני, משום שהוא העביר את השליטה בקמפיין ממספר מצומצם של תורמים גדולים לידי ההמונים; אובאמה אמר פעם אחר פעם שהוא יהיה מחויב לתורמים הקטנים שלו ולא למספר מצומצם של אוליגרכים שיכולים לשרוף 2,300 דולרים בלי למצמץ.

מאחר והקמפיין של אובאמה בכלל מצא חן בעיני, החלטתי לתרום לו מאה דולרים. לאכזבתי, הסתבר שזה בלתי אפשרי: החוק האמריקני לא מאפשר לאנשים שאינם אזרחי ארה"ב לתרום למערכת בחירות. תחילה זה עצבן אותי, ואחר כך הבנתי את ההגיון: איזו זכות יש לי, אזרח זר, להתערב במערכת הבחירות האמריקנית?

כשהתחילה הפרשה החדשה של אולמרט לבצבץ, היא נראתה לי מופרכת. אולמרט, הנחש הארסי, מקבל מאות אלפים במעטפות? המודל הקלאסי של שוחד? חשבתי שטמטום כזה עבר מן העולם יחד עם אל קאפונה. הוא לא יכול היה להקים איזו חברת קש, עמותת גבבה, אגודה עותומנית לענייני תבן? איפה הנכלוליות המפורסמת? זה האיש שהצליח לנפנף מעליו את ירון זליכה, לבעת את שנתו של לינדנשטראוס?

אבל אז נזכרתי שיד ימינו של אולמרט, האשר על האוצר שלו, אברהם הירשזון, נפל באותה צורה עצמה, כשמוכס פולני פתח את המזוודה שלו ומצא אותה עמוסה במרשרשים. יתר על כן, על פי הפרסומים בימים האחרונים – אני נשען על "ידיעות" מהבוקר – קיבל אולמרט ממוריס טלנסקי הלוואה ללא מועד פרעון או ריבית. כשאמרו החוקרים לטלנסקי – שוב, כך "ידיעות" – שאולמרט מכחיש את דבר ההלוואה, התגובה הראשונה שלו היתה "אוי ואבוי, הלך הכסף". מזה משתמע שההלוואה הזו גם לא לוותה בחוזה, כמקובל.

ונזכרתי שלאולמרט יש עבר בתחום. בתחילת שנות השמונים, קיבל אולמרט ממנכ"ל בנק צפון אמריקה הלוואה דומה – ללא ריבית או דרישת החזר – בסך 50 אלף דולר. זה סכום גדול היום וזה היה סכום גדול עוד יותר אז. איכשהו, הצליח אולמרט לחמוק מפרשת "שלח לחמך" הזו. אולמרט טען אמש שהוא לא לקח אגורה לכיסו מכספי טלנסקי; ובאמת, למה להמיר את הכסף בעטים נובעים יקרים או בנדל"ן, שמהם יש לך די והותר, כשאפשר להשתמש בו לקניית שלטון?

טלנסקי, יש לזכור, לא המטיר מזומנים על אולמרט בשל יפי תוארו או בשל השם שיצא לו – היתה תקופה כזו – כלוחם בפשע המאורגן. הוא תרם לו משום שאולמרט היה, לא כל כך מזמן, אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל. יחד עם בנימין נתניהו, הוא פתח את מנהרת הכותל. יש להניח שהעמדות הפוליטיות של אולמרט לא היו, אז, לצנינה בעיניו של טלנסקי.

מוריס טלנסקי – שבינתיים הספיק להביע חשש שאולמרט ישלח מישהו לפגוע בו; יופי של ידידות – לא לבד. יש קבוצה גדולה של אנשי ימין, לרוב יהודים דתיים אמריקניים, שעושים בישראל את מה שהחוק במולדתם אוסר: מתערבים בפוליטיקה הישראלית באמצעות תרומות. החב"דניק גוטניק וקמפיין ×”"נתניהו טוב ליהודים", יומיים לפני בחירות 1996, הוא הדוגמא המובהקת. אבל יש עוד.

במבט ראשון, נראה שהפתרון הפשוט לבעיה הזו הוא חוק המקביל לזה האמריקני, שיאסור על תושבי חוץ לשלשל מעות לכיסיהם של מועמדים פוליטיים בישראל. אבל, מעבר לכך שהכנסת לא תעביר חוק כזה, גם אם יעבור הוא לא יועיל.

הסיבה לכך פשוטה: היא נקראת חוק השבות. אילו נאסר על אזרחים זרים לשמן את מועמדינו, רוב התורמים לא היו מבחינים בבעיה. טלנסקי היה נוחת בנתב"ג, שוכר חדר במלון טוב לכמה ימים, ואחר סר אל משרד הפנים המקומי. שם היה מצהיר על היותו יהודי, ומקבל אזרחות ישראלית. זה כל כך פשוט.

החוק הישראלי מבחין בין שני סוגי אזרחים: אזרחים מכוח ישיבה – היינו, ילידים – ואזרחים מכוח שבות. כל יהודי מוגדר, אוטומטית, כאזרח מכוח שבות; מדינת ישראל רואה ברוב אזרחיה שבים מן הגולה, לא ילידים. פרופ' רות גביזון ציינה יפה עד כמה החוק הזה פגום: אזרחים יכולים להעביר את אזרחותם אוטומטית לילדיהם, גם אם אינם תושבי המדינה; יהודי יכול להקנות אזרחות לבעל זוג "מכוח שבות", אבל לא יהודי איננו יכול לעשות כן. היא הציעה, בצדק, לדרוש תקופת התאזרחות מכל ארחי פרחי שמגיע לכאן ולא לאפשר קבלת זכות הצבעה מיידית.

ובחוק השבות הכנסת לא תיגע. ודאי שהיא לא תצמצם את הזכויות המוקנות בו לאנשים שאין בינם ובין ישראל כל קשר. כך יכולה אסופת ניצים כשרה למהדרין להתערב בענייני מדינה לא-לה, לממן ולקדם פוליטיקאים שיובילו אותה לאבדון, ובמקביל להמשיך לחיות הסיר הבשר שלהם כאילו לא קרה דבר.הם ישלמו, אנחנו נמות. הם, כמובן, יהיו מאחורינו – הרבה מאד מאחורינו. קל מאד להיות נץ ישראלי במיאמי או בסידני. קל מאד לקדם חזון משיחי כשלא אתה זה שנאלץ ליישם את מדיניות הכיבוש, או מתפוצץ כתוצאה ממנה.

והסקנדל הזה – של מדינה שאיננה שייכת לתושביה, שהוא חמור הרבה יותר מכמה זלוטעס במעטפות או טאלרים במזוודות – ימשיך איתנו הרבה, הרבה זמן אחרי שאהוד אולמרט ירד מבמת ההיסטוריה. ואליו לא תופנה תשומת לב ציבורית. כשילך אולמרט – לביתו או לבית הכלא – יחליף אותו כנראה נתניהו, שכבר שנים אוכל מפתם של יהודים חמים שבחרו שלא לחלוק את גורלם של הישראלים, אבל מאד שמחים לנסות לנווט אותו לעבר גוג ומגוג. ואנחנו נתמקד בבתי המון ובהוצאות – אבל לא בזהותם של המשלמים ובסדר היום שלהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 ×–×” עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, ×›×™ הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"×™ סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה ×”×™×” אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום ×”×–×” שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה ×–×” 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בימים האחרונים מתנהלת, מספרים לנו, חקירה אינטנסיבית מאד כנגד ראש ממשלתנו האהוב, הנחקר באדם. הרצים יצאו דחופים מיד הפרקליטות והמשטרה, להודיע ברבים כי החשדות חמורים ביותר, ושנראה כי הפעם נפל השועל במלכודת.

אבל מה? הם מסרבים לומר לנו במה מדובר. הם אף פתחו בחקירה כנגד "ידיעות אחרונות", שפרסם ביום שישי בכותרתו הראשית את תמצית הפרשה. כולם יודעים, אבל אסור לדבר על זה. אתמול פרסם הניו יורק פוסט את תמצית הסיפור, והלינק עבר במהירות בבלוגוספירה. הבוקר התייחס גם הניו יורק טיימס באריכות לסיפור. לי, כמובן, אסור לכתוב מילה ממה שנכתב שם, אז תצטרכו לקרוא בעצמכם.

צו איסור הפרסום הפך לכלי המרכזי לצנזורה בישראל. הוא גורף הרבה יותר מכוחה של הצנזורה הישנה; אז, אם פורסמו הדברים בחו"ל, ניתן היה לצטטם תחת המנטרה "על פי מקורות זרים". חלק ניכר, אגב, מהידע הבטחוני שלנו נשען על אותם מקורות זרים; משעה שלמדו הערלים, למשל, את מה שפרסם ואנונו על הכור, מותר היה גם לישראלים ללמוד זאת.

לא הפעם. הפעם, כל אמריקני יודע מה עשו, לכאורה, אולמרט ואזרח אמריקני מסוים, אבל לאזרחי ישראל – שהם, לדאבונם, מעסיקיו של אולמרט – אסור. גרוע מכך, אולמרט יכול לומר – במידה של צדק – שהדבר מונע ממנו מלהפיץ את גרסתו (היא לא משהו, אגב). וזה מגוחך. וזה מלעיג את החוק.

ובכן, מסתבר שתמונה של הכותרת האסורה ההיא מ"ידיעות" של יום שישי פורסמה בפליקר. אני לא יכול לנקוב בשם התמונה; הוא אסור להפצה בישראל. הנה מה שמותר, בישראל, להראות מכותרתו של העיתון הגדול במדינה, כותרת שמוכרת כבר בכל העולם:

ונקנח ב"שלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאני, או אחרים, תוקפים את הגרוטסקה הנתעבת שהיא ההלכה היהודית, קמים צווחני תומכיה – לעיתים קרובות, אין מדובר ביהודים ממש (לאלה אין בעיה, על פי רוב, להודות בשנאת האדם שלהם) אלא ב'חילונים' לכאורה, החפצים במשהו לא ברור שנקרא 'זהות יהודית' או 'תרבות יהודית' – ומודיעים לי שהיא היתה נאורה יחסית לזמנה. הזמן הוא, בדרך כלל, ימי האימפריה האשורית; יש מהם השוגים לחשוב שהיהדות היתה נאורה יחסית לימי הביניים, ומנפנפים ברמב"ם. המהדרין מנפנפים בו מבלי לקרוא מילה מדבריו, ועל כן מופתעים פעם אחר פעם לגלות ש"הנשר הגדול" היה, בסיכומו של דבר, אוכל נבלות. השבוע האחרון סיפק כמה דוגמאות, לאלו שעוד נזקקו להן.

השערוריה הגדולה של הימים האחרונים היא פסק ההלכה של שלושה רבנים בבית הדין הרבני העליון, שביטלו את כל הגיורים שביצע הרב דרוקמן מאז שנת 1999. האבן הזו לא הושלכה לבאר על ידי שוטים, אלא על ידי רשעים: שלושת הדיינים סרים למרותו של אלישיב, מנהיג הליטאים, ששם לו למטרה לקעקע את הרבנות הלא חרדית. תחילה העלה את הליצן המושחת (ויש מי שיאמר, שולח הידיים) מצגר על כסאם של קוק וגורן; אחר כך חיסל את היתר המכירה בשמיטה; ולבסוף אמר למעשה, באמצעות שלוחיו, שהרבנים המזרוחניקיים כלל אינם רבנים. התפלץ הזקן ודאי חווה עונג שבת יוצא דופן: הוא הצליח להפוך את הרבנות הראשית, המוסד השנוא, ככלי נשק נגד יריב אידיאולוגי ותיק – אותו יריב שהקים אותה.

בעולם ההפוך של החרדים, שלוחי עבירה אינם ניזוקים. פסק ההלכה הנפשע כל כך על פניו – אין שום פוסק, אפילו לא יהודי אורתודוקסי ישר, שיבטל אלפי החלטות בגלל תקלה בהחלטה אחת – יתקבל בצהלה במגזר הנכון. דבר לא יקרה לשלוש הבובות של אלישיב. אבל על אלפי אנשים חרב עולמם. יש אלפי זוגות, שעכשיו בכלל לא ברור אם הנישואים שלהם בתוקף. יש אלפי ילדים, שיתכן – הכל תלוי במי ישלוט ברבנות הראשית – שלא יוכלו להתחתן במדינת ישראל. יתכן שיש ספק אפילו בדבר אזרחותם, שכן יהדותם מוטלת בספק.

והאמת היא שהאשמה לא מוטלת באלישיב. הזדון, ודאי; הבוז התהומי לאנשים הקטנים, קשי היום, שאינם מחוגו – ללא ספק; אבל האשמה היא באזרחיה הטובים של מדינת ישראל, שידעו בדיוק ביד אילו מפלצות הם מוסרים את חוקי האישות, ובכל זאת עשו כן. במשך יותר מארבעים שנה התריעו שורה של גופים – מהוועד נגד כפיה דתית וערי ז'בוטינסקי, מרצ של שולמית אלוני ועד "קולך" – על הסכנה שבהעמדת גברים יהודים אורתודוקסים בסמכות שפיטה על הציבור. נוח לתלות את האשמה בעסקאות פוליטיות מגונות, וכאלו לא חסרות; אבל בהתחמקותה של ישראל משינוי המערכת הנוראה הזו, הגרועה כמעט מכל מערכת אנושית פרט לזו המוסלמית, העידו רוב תושביה שהם אוהבים את אדונם, אינם אובים לצאת חופשי. הבעיה היא שהאוזן הנרצעת היא, לעיתים קרובות, של אלו שלא בחרו בעבדות.

רוב יהודי ישראל מקיימים אדוקות את מצוות "שנא את הרבנות" (את "אהוב את המלאכה" קצת פחות, אם כי רבים מהם שמחים "שלא להתוודע לרשות" – על כל פנים, לא לרשויות המס). היא אחד הגופים השנואים בישראל. ועדיין, למרות השנאה הציבורית, היא עומדת. האירוניה היא שהיחידים הכפופים לרבנות הם החילונים; לחרדים ולחרד"לניקים יש רבנים משלהם. מאז כהונתו של עובדיה יוסף, לא נשא רב בעל משקל הלכתי משמעותי בתפקיד. ויוסף, יש להזכיר, לא מכהן בתפקיד כבר 25 שנים.

מדוע, על אף השנאה, על אף אי הרלוונטיות שלה, הרבנות שורדת? משום שהיא מאפשרת להמוני הבורים המאכלסים את ישראל, שאינם יודעים דבר ולא יזהו דף גמרא אם זה יתקוף אותם בסמטה אפלה, לומר כי הם יהודים. העוול המתמשך שהוא חוקי ההלכה בישראל עומד כחיץ בינם ובין הכאוס הצווח, שידרוש מהם להגדיר את עצמם. הרבנות הראשית היא המולך שלנו, עליו אנחנו מעלים את החלשים שבחברה.

האם יצא לאלישיב ולחבר מרעיו משהו מהשטיק של השבוע האחרון? כנראה שלא. העוול זועק מדי. אם צריך, הפעם תפרק הציונות הדתית את הרבנות הראשית בעצמה, כגולם שקם על יוצרו. אבל אלישיב ותולעיו הרוויחו סטטוס: הם הראו להם.

תרגיל דומה ביצע אתמול השופט גרשון גרמן, מבית הדין למשפחה ברמת גן. גרמן, בוגר ישיבה המתקרב לגיל הפרישה והמשמש מזה כ-19 שנה כשופט שלום – איך לומר, לא בדיוק סימן להצטיינות במערכת המשפט – החליט כנראה לסיים את הקריירה השקטה למדי שלו בבום ולצאת גיבור בקרב מגזר שונאי המין האנושי. אתמול הוא פסק ש"אי אפשר להגדיר הומוסקסואלים כמשפחה" וש"ערכיה של תורת ישראל הם אדנים וביטוי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".

אפשר להתווכח עם הפסיקה של גרמן. אפשר לדבר על ההומוסקסואליות הרווחת בטבע. אפשר לתהות איך, לעזאזל, הפך ויקרא 22:18 לאחד מעיקרי היהדות. אפשר לשאול, בהנתן קריטריון הפוריות למשפחה שהציב גרמן, האם הוא מציע לכפות גירושין על זוגות עקרים. אפשר להזכיר לו שהחוק הישראלי, מה לעשות, נשען על חקיקה בריטית ולא על חקיקה יהודית, ושהשתלים היהודיים בו לא נקלטו. אפשר, אבל אין באמת טעם.

גרמן יודע היטב ששורה של פסיקות של בית המשפט העליון הפוכות לשלו. הוא יודע שההחלטה שלו תתהפך – אם צריך, אז בעליון. כמו המרקדים לחלילו של אלישיב, הוא לא פוסק: הוא תוקע אצבע בעין.

נתנו לכת חשוכה, שמונה פחות משני עשיריות האחוז מהאנושות כנבחרי האל, שליטה עצומה על חיינו. זו התוצאה. אולי היה ליהדות מה לתרום במאה השביעית לפני הספירה – אבל אנחנו חיים 2,800 שנים לאחר מכן. הגיע הזמן להשליך אותה למקומה הראוי, לפח האשפה של הרעיונות. הגיע הזמן לומר בגלוי: את היהדות נסיר בבוז. הבו לנו את חוקות בני יפת. גרועים מחוקי היהודים הם לא יהיו.

הגיע הזמן לפרשת דרייפוס משלנו, מאבק עקוב מדם בין הריאקציה והמודרנה. אולי נפסיד בו; צרפת כמעט והובסה. אבל תבוסה אחת, סופית, מהדהדת, תהיה טובה על הזחילה בלתי פוסקת לריאד שאנו חווים מדי יום. ואם לא תקום רפובליקה ישראלית כתוצאה ממאבק זה, אפשר יהיה להשלים בלא צער עם השמדתה – שבוא תבוא – של ישראל; לעולם אין צורך בסעודיה יהודית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

[ערב פסח ערכתי ראיון עם ספי רכלבסקי, מחבר "אין גבול". דיברנו כארבע שעות, והתוצאה היתה הרבה יותר מילים ממה שמזמין הראיון – ערוץ התרבות של נענע 10 – יכול היה להרשות לעצמו. ברשותם, אני מפרסם את הראיון כפי ששלחתי אותו להם. אזהרה – טקסט ארוך במיוחד. – יוסי גורביץ]

בשנים האחרונות, ודאי מאז מלחמת לבנון השניה, עומדת באוויר תחושה של נאחס לאומי: שום דבר לא עובד, שום דבר לא מתפקד, הכל נראה כאילו הוא עומד על סף קריסה. בספרו החדש, "אין גבול", מנסה ספי רכלבסקי – מחבר רב המכר "חמורו של משיח" לפני כעשור ועורכן של שורה של תכניות של גלי צה"ל – לעמוד על הסיבה למשבר. הסיבה נעוצה, הוא טוען בתזה מנומקת היטב וקשה לעיכול, בכותרתו של הספר.

רכלבסקי, בן 42, יהיה בין הראשונים להודות שהוא אדם משונה משהו. הוא איננו נוגע במחשב, אינו גולש באינטרנט (אף שהיא מסקרנת אותו מאד), וכותב בעט. את "אין גבול" הוא כתב, לדבריו, "בנסיון להסביר את הכאוס הישראלי".

[] הצורך הנואש בגבולות

איך היית מתמצת את "אין גבול", למי שאינו מכיר אותו?

"בספר יש כמה וכמה תזות שמנסות לתת הסבר – גם של המקרה הישראלי וגם תובנות לגבי העולם הכללי. התזה המרכזית היא שישראלים רבים חווים תחושה קשה של מועקה, אכזבה, ויאוש מהמדינה שלהם, שמתבטאת החל משרים סוררים, עבור בהתנהגות בכבישים, עבור במערכת החינוך שלהם, דרך כל החיים שלהם, כששתי המילים שמבטאות יותר מכל את התחושה הן "אין גבול".

"הביטוי הזה יכול להיות גם חיובי: ישראלים רואים את עצמם כפורצי גבולות, כמאלתרים, דברים כאלה. אני מראה שזה לא דבר מקרי, שבישראל אכן יש תרבות מיוחדת – תהליך מוקצן של פריצת גבולות – ואני מנסה להראות שתי מערכות עיקריות.

"המערכת האחת היא המיתוס הישראלי, שהוא המיתוס של הצבר פורץ הגבולות, ובז למסורות הקודמות ושובר את המערכות הקודמות, ועוד קודם לכך – המערכת היהודית. העם היהודי התקיים כעם ללא גבולות פיזיים, עם גבולות שרירותיים כגון תחום מושב, ושהוא עצמו מייצר לעצמו שורה של גבולות, כגון ההבחנה בין טהור לטמא, כשר וטרף וכיוצא באלה".

כלומר תוחם את עצמו אבל לא נענה להגבלות של אחרים?

"הגבולות שמציבים אחרים נראים כגבולות שרירותיים, החוק הוא משהו שיש להתחכם לו, לקמבן אותו, לסדר אותו – אבל היהדות מציבה גבולות פרטיים".

עד רמת שרוך הנעל

"והרבה פחות מזה, כן. היהודים השתתפו בפריצת הגבולות של המודרנה. מה שמשתנה, עם הריבונות היהודית, הוא שכאן אין גוף אחר שקובע את הגבולות החיצוניים. משבר נוסף הוא השואה: בכל עת צרה, כשהיה רע בספרד או במקומות אחרים, יהודים פשוט חצו את הגבול. בתקופה המודרנית, של מדינת הלאום, הגבולות הפכו לקשיחים, פתאום בפעם הראשונה אי אפשר לעבור את הגבול. אוניות עמוסות פליטים יצאו מאירופה – ונאלצו לחזור.

"ודווקא בגלל השואה להרבה ישראלים היה חלום על נורמליות: הם רצו מדינה נורמלית, רגועה, עם מובן מאליו וטוב ורע. סלע לנוח עליו מכל הגלים הסוערים. הגעגועים לשנות החמישים והשישים – זה לא רק פרץ של נוסטלגיה. אבל הכמיהה הזו לא מוסדה.

[] חטאי אבות

בן גוריון התעקש שלא לקבוע גבול.

"יש מעט דברים סימפטיים פחות מהיסטוריה דטרמיניסטית, גם של הפרט ושל הכלל. דברים הם בהרבה מאד מקרים אכן מקריים; מעטים הם הכרחיים. תזות חסרות חמלה אומרות שהעשיר הוא עשיר משום שהוא נבחר. דברים יכלו להיות אחרת. בארצות רבות שהשתחררו משלטון קולוניאלי האב המייסד, הלוחם, שהשתתף במלחמה, ששחרר את המדינה – בנה או את הרס את היכולת האזרחית".

ישראל היא המדינה היחידה שלא עברה לדיקטטורה צבאית בעקבות שחרור מהקולוניאליזם.

"חברה שבטוחה בעצמה, כמו אנגליה, הדיחה את צ'רצ'יל בסוף מלחמת העולם השניה. באפריקה ואסיה, וגם אצלנו ואצל הפלסטינים, לא היתה הדחת מנהיג – ראה את ערפאת. אמנם, לא התקיימה אצלנו דיקטטורה צבאית, אבל הגורם המחנך, המאחד, נבחר להיות הצבא.

"וזה לא היה הכרחי. תהליך בתוך ההנהגה של הישוב סמוך למלחמה הפך את בן גוריון לדמות הבולטת – וזה לא היה חייב לקרות. רוב הישראלים רצו בנורמליות, ולכן לתנועות השמאל היה רוב מוצק, של יותר מ-65 מנדטים – והתמיכה בנורמליות היתה רחבה עוד יותר. היתה תמיכה בחוקה ליברלית, שהיתה מקבעת את גבולות המדינה כפי שהיו ב-1949. כך עשו כמעט כל המדינות שזכו בעצמאות.

"היתה כמיהה רחבה והסכמה רחבה לכך – אבל זה לא קרה. זה קרה בעיקר בגלל בן גוריון, אבל גם בגלל – כפי שקרה במדינות חדשות אחרות – שלשליט היה נוח שלא יהיו הגבלות על כוחו. ואז, במקום חוקה – צריך לזכור שהאסיפה המכוננת התכנסה כדי לכתוב חוקה, ולאחר מכן היתה אמורה להתפזר; ובעצם היא ביצעה פוטש והגדירה את עצמה ככנסת הראשונה".

אתה מדבר על השמאל ככוח הנורמליזציה, אבל מי שיצר את הרפובליקניזם הישראלי והתנגד לאוטוקרטיה של בן גוריון, היו תנועות הימין. בגין ובאדר והציונים הכלליים.

"יש הבדל בין מה שרצה הרוב של תנועות השמאל, ובין מה שעשה עם זה בן גוריון וההנהגה הפוליטית שלהם. ללא ספק, הכמיהה לנורמליות היתה רחבה מאד. גם ארגוני הפורשים היו אחרי טראומה, גם בציבור הדתי רצו נורמליות, שלא לדבר על כל המהגרים".

והסיסמה של הציונים הכלליים היתה "תנו לחיות בארץ הזאת".

"×–×” נכון. כפי שבן גוריון השתמש באי נורמליות כדי למצב את כוחו, הם השתמשו בנורמליות כדי לנגח אותו. לשליט ×”×™×” הרבה יותר נוח, במקום חוקה שהיה מחויב אליה, להמשיך להשען על הכוחות הדיקטטוריים של תקנות ×”×”×’× ×” לשעת חירום, שהבריטים השאירו בכל מקום ושהיו נוחות לשליט. אלו מדינות שעדיין לא ×”×™×” בהן מושג אזרח, רק נתין; כך אפשר ×”×™×” להשאיר את הערבים תחת ממשל צבאי, ולעשות את הכל בהסדרים זמניים, מין ישראבלוף. אתה לא מייצר חוקים אזרחיים אלא חוקים דתיים שבהם יהודי ולא יהודי לא יכולים להתחתן – ואז קורץ ואומר "סעו לקפריסין".

"להבדיל מתנועות השמאל והימין, הדתיים נראו לבן גוריון כציבור קטן, חלש ולא מאיים, ונראה היה לו שאפשר לבנות איתם מערכת של "הכל סחיר". ניתן להם נישואים, כשרות – ונקנה אותם. זה היה נוח יותר מאשר לשתף את הימין או השמאל בשלטון. אבל הוא ובני חוגו לא הבינו שבאי מיסוד הישראליות, הם מביאים עליה סכנות קיומיות עתידיות.

"בישראל חוקי הנישואין והגירושים דומים מאד לחוקי נירנברג. שם, כמובן, אי אפשר היה לעקוף אותם באמצעות כל מיני צטעלך, אבל במהות, ולא רק בזה, ישראל שסבלה סבל כה נורא מהגזענות, בנתה לעצמה מערכת גזענית משלה".

אבל מעבר לבן גוריון, הציבור קיבל אותם. החוקים האלה מקובלים עליו.

"אתה צודק. אבל עוצמת הכמיהה לנורמליות, אחרי השואה ומותם של אחוז שלם מהאוכלוסיה במלחמת העצמאות, והלם ההגירה ממדינות איסלמיות למציאות כה אחרת בישראל; נראה שאם היתה מוצעת להם אופציה של מדינה נורמלית ממש, הם היו בוחרים בה. אבל המצב הזה גרם לקושי לערער על הדומיננטיות של בן גוריון ושותפיו. כולם היו בשלב של מין הורדת ראש. המערכות הללו קיבלו במצב נפשי לקבל כל דבר חדש, ואז גם אם מכרו להם את חידון התנ"ך, או את הערצת הצבא, או את התנ"ך במקום הגמרא – כל דבר שהיו מוכרים, אם היה נשמע חצי בסדר, היה מתקבל.

"כך גם אצלנו. זה שאנשים לא יוצאים לרחובות, זה שהם מקבלים את העולם של נינט והישרדות כעולם בעל משמעות, זה לא אומר שזה העולם שבו הם חושקים. זאת אומרת שהם מיואשים מספיק ומדוכאים מספיק כדי לקבל עליהם את התרבות השלטת. זה שמישהו מקבל עליו מרות, לא אומר שהוא חושק בה".

[] ארץ אוכלת מנהיגיה?

אף ראש ממשלה ישראלי לא גמר טוב. בן גוריון הופתע כשאולץ לפרוש. אשכול אולץ להפרד ממשרד הבטחון, ואמרו שזה הוביל למותו. גולדה התפטורה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הקדנציה הראשונה של רבין היתה כשלון, ובסיומה של השניה הוא נרצח. בגין הלך עם "אינני יכול עוד". פרס הפסיד לנתניהו. לנתניהו היתה קדנציה קצרה – אם כי ארוכה מזו של ברק. ברק הפסיד לשרון בהפרש חסר תקדים.

"שכחת את שרת".

נכון. אולי הטרגדיה הגדולה מכולן. מה אנחנו עושים למנהיגים שלנו?

"אני לא בטוח שזה אנחנו; יצחק שמיר היה ראש הממשלה עם ההיסטוריה הנורמלית היחידה בישראל. ברוב המקרים, זה עניין של חוסר גבולות: בן גוריון לא היה מסוגל להרפות מהשלטון גם אחרי 30 שנה. אשכול רצה לשחק את בן גוריון, לא הבין שיש גבול ליכולת שלו ושהוא צריך שר בטחון רציני. שרת – בתקופתו השליט האמיתי לא היה בשלטון, אלא השתמש בו כשליט בובה. גולדה מאיר, שהאחריות שלה למלחמה לא הובנה על ידה, אולצה לפרוש. רבין, שהיום הוא היה מופת להצבת גבולות עקב התפטרותו בשל חשבון הבנק של אשתו, דווקא ציין מערכת נורמטיבית ראויה. מנחם בגין לא ידע לשים גבול לשר הבטחון שלו – והתקשורת לא ידעה לשים גבול לעצמה, ולא דיווחה על כך שראש הממשלה לוקה בנפשו ולא מתפקד במשך חודשים ארוכים.

"רבין, בקדנציה השניה שלו, היה דווקא מופת להצבת גבולות – אבל הציבור הישראלי לא ידע להציב גבולות לקיצונים שבו, שאחד מהם לא ראה שום בעיה ברצח ראש ממשלה. בניגוד למה שקרה בכל מקום אחר, שבו הציבור שראש הממשלה שלו נרצח זכה לאהדת הציבור וניצח בבחירות לאחר מכן, הציבור שלנו לא הבין את נושא השכר והעונש, וביבי נתניהו שהיה לו חלק מבוטל לא ברצח אבל במערכת הפוליטית שאפשרה אותו, לא היתה לו כל בעיה להבחר.

"אהוד ברק, למרות הקריאות של "רק לא ש"ס" בכיכר, למרות שניהל קמפיין חילוני ורכב על החמור החילוני, שנבחר על נושא גיוס בחורי ישיבה, ביצע פליק-פלאק בלי שום סיבה נראית לעין. הוא המיר את החוק ×”×’×–×¢× ×™ בחוק גרוע הרבה יותר. ושרון, שכל אישיותו היתה פורצת גבולות – ההתנחלויות, גבולות הנורמות והחוק…"

עצם קיומה של חוות השקמים, כבר בשנות השבעים.

"בוודאי. מיליונים רבים שזורמים לחשבונו מכאן ולשם, וגם הוא לא היה יכול להציב גבול. ואחריו באמת אותו יורש מוזר, שלא חשב שיש גבול לסמכות שלו משום שלא נבחר בזכות עצמו, והוא הלך בעקבות שרת שמינה את לבון ואשכול שמינה את עצמו לשר בטחון. הוא היה חייב שר בטחון שהבין בחומר."

[] השדים היהודים, השדים המוסלמים

אנחנו רואים את קריסת המערכת הדמוקרטית. שיעור המצביעים יורד מבחירות לבחירות. יש אי אמון מוחלט במערכת.

"יש יאוש. ×–×” הרבה יותר גרוע מאי אמון. ×–×” אי אמון ביכולת לשנות את המצב, משולב בחרדה קיומית. אם אין לך מערכת תחבורתית ראויה, יהיו לך פקקי ענק וזיהום אוויר אינסופי. אם אין לך מערכת ביוב ראויה, כל גשם יפו תוצף. אם אתה לא משקיע בתשתית, אתה למעשה סומך על הנס – דברים פועלים מכוח האינרציה עד שקורה משהו – ואז הם לא פועלים. ותמיד קורה משהו.

"אני מנסה לטעון שהקומפלקס הזה קשור למערכת יהודית שהתמחתה בפריצת גבולות שנים הרבה – יהודים הצטיינו במערכות שמתחכמות למבנה. הם בדרך כלל לא עסקו בתפקידים שקשורים לבניית מערכות. הם ייעצו למלכים ושליטים – אבל היחס היה עוין למערכות מסודרות, יחס שהתגבר במערכת הישראלית שדחפה אותו מאד.

"אם אתה לא מסדר מערכת נישואים נורמלית, אלא מערכת גזענית – ואז אתה מתחכם לה בהסדרי קפריסין; אם אתה קובע שכולם חייבים בגיוס – אבל כל אחד יכול להתחכם למערכת, אז נוצרת כאן מערכת ישראלית שמעודדת את השדים שבתוכנו, מערכת ישראלית שנטרפת מול גבול הקיום המשיחי, מתרסקת פנימית בשל חוסר גבולות וחוסר התכנון, ומעודדת בחוסר יכולתה להעמיד גבולות גם את המשיחיות האיסלמית, שנמצאת מעבר לאין-גבול, והאין גבול הזה מעודד אותה לנסות לאיין את ישראל מהמפה".

המשיחיות השיעית מאמינה בהגעתו של משיח נעלם, האימאם ה-12 או המהדי. איראן נשלטת על ידי אנשים שמאמינים באידיאולוגיה הזו, אבל מדיניותה היא רציונלית. משיחיות היא לא בהכרח דרך ישירה לחורבן.

"השיעה, כמו היהדות, מבוססת על משיחיות. יש לה תקופות של משיחיות אקטיבית ותקופות של משיחיות פסיבית. יש חשיבות עצומה בהעמדתו של "קיר ברזל" בפני המשיחיות – הן היהודית והן השיעית – משום שהמשיחיות הופכת מפוטנציאלית למעשית, כשהיא חשה שיש אפשרות שהמציאות תכנע בפניה. המשיחיות מאחדת את החוויה האימפוטנטית עם האומניפוטנטית; יש בה שילוב של שתיהן. ולכן הצורה הטובה ביותר להתמודד מולה היא להציב מערכת נחושה, שלא תאפשר לה להסיג את גבולות המציאות.

"בישראל מעניקים אפשרות לחינוך חינם לאנשים שמחנכים לתוכן גזעני מטורף. דבר דומה קרה בסעודיה, שבה השיגו שקט בממלכה על ידי אותו דבר: חינוך דתי של הוואהיבה שהוא רצחני, גזעני וגידל את בן לאדן, שחי במערכת אפוקליפטית-משיחית.

"ולפעמים אומרים שטויות. פרופ' אבי רביצקי טען שהעובדה שחב"ד משתתפת במשחק הפוליטי ומתנגדת לאוטונומיה, היא ההוכחה שאיננה משיחית. אבל אצל הרמב"ם, למשל, יש חזון משיחי מאד מעשי: בלי בית מקדש שיורש מהשמיים. משיחיות יכולה לחיות עם תכנון רציונלי מדוקדק. המטרה של ברוך גולדשטיין היתה משיחית: הוא רצה למנוע את נסיגת הגאולה והחזרת שטחים, אבל האמצעי שלו ×”×™×” מאד מושכל. הוא ידע שאם יעשה אלימות במקום מוסלמי קדוש…"

ובפורים.

"וכאן נכנס עניין הנהפוך הוא". אבל הוא ידע שזה יגרור תגובה מוסלמית חזקה, שתגרור תגובה ישראלית – ושתהרוס את תהליך השלום. וזה אכן מה שקרה: פיגועי ההתאבדות של החמאס הם תגובה לברוך גולדשטיין, והם דרדרו את תהליך השלום עד ימינו. גולדשטיין לא היה הראשון: יהודה עציון, איש המחתרת הראשונה, רצה לפוצץ את מסגדי הר הבית בפירוש כדי לגרור מלחמת גוג ומגוג איסלמית, מה שלא ישאיר לאלוהים ברירה אלא להתערב.

"המטרות של המחשבה המשיחית הן אפוקליפטיות ומה שאנחנו נקרא לא רציונליות – אבל דרך הפעולה, בהחלט כן. אדם דתי חולה, מתפלל לאלוהים – אבל גם הולך לרופאים. מה, הוא לא מאמין שאלוהים ירא אותו? הוא מאמין, אבל הוא משתמש גם באלוהים וגם ברופאים. בדתות המשיחיות הנוצריות – שג'ורג' בוש מאד מקורב אליהם – תומכים בישראל מתוך אמונה מאד מחושבת שישראל תביא לגוג ומגוג, כי היהודים על פי אמונתם צריכים להתכנס בארץ ישראל ואחר כך להשמד. האפוקליפסה איננה רציונלית, אבל הדרך אליה בהחלט יכולה להיות. החזון המשיחי, וחולשת המדינה הלא דתית שמאפשרת את החינוך המשיחי – בישראל ובסעודיה – מזינים זה את זה. ואז, גם אם המדינות פועלות באופן רציונלי, המצב יכול להתדרדר ולצאת מכלל שליטה, עד לכדי אפוקליפסה".

[] היעלמותה של הישראליות

אתה מדבר על אורי, שלא רק שהוא לא נוכח יותר אלא שאף פעם לא היה נוכח. תודעה של דור שלם נעלמה.

"אורי, למי שלא מבין, הוא הדמות המיתולוגית של הצבר, האנטיתזה ליהודי הגלותי, הנלחם, מי שהלך בשדות. בא מהים, נטול זכרונות והיסטוריה וכל זה. אין ספק שקיים בור בין הדורות – כל התקופה של דן בן אמוץ ומשה דיין חדלה להתקיים. הטענה שלי היא שקודם כל אמפירית, המציאות הישראלית היא מציאות מיוחדת.

"בצרפת, שארל דה גול ונפוליאון ובריג'יט ברדו וסארטר – הם קיימים עכשיו, הם נוכחים. אין אדם משכיל שלא מכיר אותם. אין אמריקני משכיל שלא מכיר את וושינגטון וקנדי ורוזוולט ובייב רות' ומרלין מונרו. הם לא היו פעם; הם עכשיו; הם חלק מהתרבות העכשווית.

"וכך מתנהלת תרבות בריאה. בתרבות היהודית, אברהם ומשה או הרמב"ם – הם לא דמויות עבר, הם נוכחים עכשיו. יש קשר הדוק בין העולם של אין גבולות ובין העולם של אין זכרון. במקרה של האדם הפרטי, המערכת הקוגניטיבית מבנה את הזכרון דרך עולם מסודר שיש בו גבולות ויש בו חוקיות; ואם לאדם הפרטי יש בעיה במערכת הקוגניטיבית – עקב פגיעה פיזית או עקב טראומה; בטראומה קצרת מועד, אתה לא זוכר כלום – יש פגיעה בזכרון. המערכת הקוגניטיבית צריכה איזשהו מובן מאליו, איזשהו רוגע שמאפשר את ארגון הזכרון. וזה נכון גם ברמה הלאומית.

"ככל שהמערכת דיפוזית יותר, חסרת גבולות, כולה פרגמטית ולא מופשטת, אין לידע איפה להתיישב. משה דיין היה הישראלי בהא' הידיעה. בחו"ל הוא עדיין מסמל את הישראליות. פה הוא התפוגג. ולא רק הוא; גם אריק שרון. לא ברור שהוא בכלל היה כאן. ארקדי גאידמק עדיין כאן – אבל הוא יצטרך להמשיך לעשות רעש כדי לשרוד. המציאות שלנו היא כמו קליפ פורנוגרפי – כל הזמן רוטטת, כל הזמן קופצת. הזכרון נאגר בהקשר, בלי הקשרים אי אפשר לזכור. אדם אינטליגנטי זוכר דרך הקשרים. בין הקשרים, אין זכרון ואין מערכת מושגית.

יש לנו מערכת חינוך חרדית – שתיים, בעצם; יש לנו מערכת חינוך דתית; יש לנו מערכת חינוך מסורתית…

"שנקראת ממלכתית".

ואין לנו מערכת חינוך ממלכתית.

"אין לנו מערכת חינוך אזרחית. המילה ממלכתית בעייתית לכשעצמה; היא מדברת על ממלכה ומלך, מאזכרת את ממלכות דוד ושלמה. מערכת החינוך הקרויה דתית היא בעצם מערכת חינוך משיחית גזענית. מערכות החינוך הדתיות מפרידות כולן באופן ×’×–×¢× ×™ בין בנים לבנות, מנציחות מיתוסים על עליונותם של הגברים ומיתוסים גזעניים על עליונותו של היהודי על הלא היהודי. ויש מערכת קטנה – שהיום, אגב, מכילה כבר פחות מחצי מהתלמידים = שהיא חבוטה, אומללה, מוזנחת. הישראלים מדברים על לתת לילדים שלהם את הטוב ביותר, אבל את כל ×”×”×–× ×—×” שלהם הם שמים שם. 40 ילדים בכיתה…"

בספרך כתבת שהנושא של 40 ילדים בכיתה הוא משהו מתמשך משנות הצנע.

"כן. היתה שנה קשה אחת, שבה היתה עליה גדולה, והעמידו את מספר התלמידים בכיתה על 38 ואמרו שישנו את זה "כשירווח". ברוב מדינות המערב, המצב הנורמלי הוא 20 ומשהו תלמידים על שני מורים, שזה המספר המוצע על ידי המחקר.

"המערכת המכונה ממלכתית כבר בשמה איננה אזרחית. היא צריכה להקרא בשם אחר לגמרי. כשמסיים הילד שמונה שנים בליבתה של המערכת הקרויה ממלכתית – שנתיים בגן ושש שנות יסודי – מה הוא יודע? הוא מכיר את עולם האסטרופיזיקה? את עולם האבולוציה? את עולם החשיבה ההומניסטי? היסטוריה? תרבות יוון? תרבות מצרים? הדבר הכמעט יחיד שהוא מכיר, חוץ מאלימות, הוא ×—×’×™ ישראל. התוכן היחיד שחוזרים עליו פעם אחר פעם הוא ×—×’×™ ישראל.

"ומה אומרים שם? שבחנוכה היה נצחון גדול – בעצם נצחון על היהודים המתיוונים; בפורים, "נהפוך הוא" – רצח עשרת בני המן וג'נוסייד בלא יהודים; בפסח, רוצחים – אלוהים רוצח בשבילנו – את כל הבכורים, ואחר כך מטביעים את כל המצרים בים".

ואיכשהו, "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" לא מגיע לדיון.

"לא, לא ממש. ואז יום השואה ויום הזכרון ויום העצמאות ויום ירושלים. זו מערכת מוטרפת: היא יותר נוראה מהחינוך הדתי, כי הוא לפחות מאמין במה שהוא מלמד. פה הורים לא דתיים, לא בהכרח לאומנים, שהיו רוצים לתת לילדים חינוך שיפתח בפניהם את כל העולם, מקבלים מערכת חינוך גזענית וחשוכה, שברוב העולם היתה מוצאת אל מחוץ לחוק, שהיא יותר גרועה מסיפור האחים גרים – וזה נתפס כרגיל.

"והרי דווקא מחגי ישראל יכלו ליצר הזדמנות בלתי רגילה. החינוך החילוני הרי בנוי משני חלקים: מערכת ביקורתית ומערכת שמנסה להבין מה באמת ×”×™×”. ארץ ישראל היא ארץ התרבויות המרכזיות של ימי קדם, והיתה באינטראקציה עם כל תרבויות העולם העתיק להוציא הודו וסין; היתה פה הזדמנות אדירה להשוות בין מיתוסים של הדתות השונות, להראות איך נוצר האל ומי × ×”× ×” ממנו ואיך, לראות את פורים גם דרך הדוגמה הפמיניסטית של ושתי, וזאת תוך כדי נסיון לדעת שלמרות ההגדה היהודים לא באמת היו במצרים ושמדובר רק בסיפור. הדברים האלה קלים מאד להבנה של ילדים קטנים – והם גם יותר מרגיעים מסיפורי האחים גרים האלה.

"כך אתה מקבל את כל הבסיס של התרבות המערבית, במיוחד את בסיס הטלת הספק. למשל, צריך להראות לילדים, כבר בגן, פרסומות כדי שיוכלו להבין איך הן נוצרות, איך מנסים למכור מוצר. היכולת לעמוד מנגד היא היכולת היחידה שמייצרת גבולות, הכרה עצמית, ריבונות אישית, התמודדות מול העולם החיצוני".

[] "או מדינה נורמלית, או מדינה שלא תשרוד"

איך מסכן העדר הגבולות את קיומה של המדינה?

"עקרון קיר הברזל – שניכס בן גוריון מז'בוטינסקי – אומר שהערבים לא ישלימו עם ישראל עד שיבינו שהם לא יכולים להשמיד אותה. אבל ישראל, במיוחד ישראל שלאחר 1967, התחילה להרוס במרץ את יסודות קיר הברזל. תחילה היא לא קבעה מהן גבולותיה – על מה היא מוכנה להלחם – ואחר כך התחילו ההתנחלויות. וזו סכנה קיומית: כי כשאתה מחזיק בעזה, ומקים שם ישובים – הביטוי הציוני העליון ביותר – אבל במקביל אומר שזו לא ישראל ושזה פתוח למשא ומתן, אתה משדר את היפוכו של קיר הברזל. אתה משדר שאתה גורם נזיל, שקצת לחץ יעיף אותו.

"יצחק רבין, אנשים לא כל כך זוכרים את זה, נרצח שבועות ספורים לאחר הסכם אוסלו ב', שבו הובטח שתוך תשעה חודשים יהיו שלוש פעימות, שבהן תיסוג ישראל מרוב הגדה המערבית – כל השטחים שהם לא התנחלויות או בסיסי צבא. שלוש יריות בכיכר התממשו, אבל שלוש הפעימות לא. נתניהו, שניצח למרות הרצח או בגלל, מסמס את ההסכם וברק רצה לדלג עליו להסכם הקבע. ובפועל, אחרי שנים ארוכות מאז הסכם אוסלו, הפלסטינים לא מחזיקים בשטח וכדי להגיע מהשירותים למקלחת צריכים לעבור דרך עשר מחסומי צה"ל. ואז פרצה האינתיפאדה, ופתאום שרון, שבנה את ההתנחלויות, העיף אותן – ואחרי אלף נרצחים ישראלים העלה את החמאס. הוא הפך את קיר הברזל על ראשו; סיסמת החמאס בבחירות היתה "חמש שנים של מאבק הביסו שבע שנים של משא ומתן", והם צדקו. וההפיכה הזו של קיר הברזל מסכנת את קיומה של ישראל.

"תראה את ההתנחלויות. אם המדינה היתה כל כך חפצה בשטח, היא יכלה – זו לא עמדתי, אבל היא יכלה – לספח את השטחים ולתת לתושביהם זכויות אזרח. אבל היא מתנהגת באופן לא שפוי. אם אני אגיע לשכנים שלי, הם יציעו לי קולה ועוגיות, ואחרי כמה זמן הם יצפו שאלך. ואם אני אגיד להם "אני נשאר", הם ישאלו: אתה רוצה לקנות את הבית? לא. לשכור אותו? לא. אני נשאר. מתנחל להם במרפסת. הרי כוחות הבטחון שהם יזעיקו במקרה כזה לא תהיה המשטרה, אלא שירותי בריאות הנפש!

"כמו שאומרים, אם זה לא היה שלנו, אפשר היה לצחוק. אבל ככה התנהגה ישראל, ככה התנהגה מערכת המשפט שלה שהעבירה את אלון מורה מגבעה א' לגבעה ב'. רגע – איך מדינה יכולה להקים ישובים מעבר לגבול? אריאל היא בישראל? לא? אז מה ישראל עושה שם? הדבר היחיד שיכולה מדינה לעשות מחוץ לגבולה היא לשים שם צבא כדי למנוע התקפות עליה.

"הבעיה שלנו היא שהקולוניה היא לא מעבר לים, היא כאן. התביעה שלה היא לא לקו הירוק, היא לקו הכחול, לים. ומי שלא שם קיר ברזל ברור, שעליו מוכנים להלחם, מי שאומר "כבשנו אתכם, ואם תפעילו מספיק כוח – נברח", מערער את קיומה של ישראל. ואין דבר שמעודד את המשיחיות כמו סיכויי ההצלחה; כשמעמידים מולה קיר ברזל, כשהסזלטן אילץ את שבתאי צבי לבחור בין התאסלמות ומוות, היא נסוגה".

"ליהדות יש שני מצבים: מלכתחילה ובדיעבד. המלכתחילה כולל את כל החומרות; הבדיעבד מתפשר עם המציאות. הבדיעבד מרסן את ההקצנה. ביטוי דומה הוא "מפאת דרכי שלום". כך, למשל, מלכתחילה יהודים לא אמורים יהודים להקבר ליד גויים, אבל בפועל, מפאת דרכי שלום – כדי שלא יצטרכו לקבור עוד יהודים – קברו אותם. לעומת זאת כאן, קצין שנהרג תוך כדי בלימת מחבלים, אבל – אוי וייזמיר – אמא שלו לא היתה יהודית על פי ההלכה, אותו – שעשה את המצווה ההלכתית הגבוהה ביותר, שהציל חיי יהודים, שהוא עומד במעלה שאף רב לא יתקרב אליה גם יתפלל 70 מיליארד שנה – עמדו לקבור מחוץ לגדר, כי פה אין ממי לפחד: המשפחה שלו חלשה ולא תעורר פוגרום.

"ובמציאות חסרת גבולות, בעולם של משיחיות יהודית או איסלמית, נראה שאין יותר 'בדיעבד'. הדרך, גם בעולם האיסלמי, שבה מנסים לרסן את האלימות היא "לא כדאי לנו". וזה בנוי גם בתוך היהדות: ריסון המשיחיות לא קורה מלכתחילה, אלא רק בדיעבד."

עם הנסיגה ממזרח טימור, הפכה ישראל למדינה הכובשת היחידה בעולם. איך זה ישפיע על מעמדה בעולם?

"אחרי שתי מלחמות העולם, מלחמת הריאקציה נגד המודרנה, שבה נטבחו כשליש מהאירופאים, התברר שמה שהרשה לעצמו העולם האירופאי בעולם הקולוניאלי חזר לפגוע בו. מערכת הערכים הגזענית חזרה לתוך האימפריה עצמה. המחיר של העולם הקולוניאלי הישראלי, שהוא רק ביטוי אחד לחוסר הגבולות הישראלי, הוא עידוד המשיחיות היהודית ועידוד המשיחיות האיסלמית. ולא בכדי, ישראל שניצחה בכל מלחמותיה עד 1967, מובסת מאז. פעם אחת כשרוצח רבין ניצח במלחמת האזרחים הישראלית, אחר כך באינתיפאדה השניה ובמלחמת לבנון השניה – ועוד היד נטויה.

"אם לא תתהפך המערכת באופן מוחלט, ולא תבנה מחדש מערכת מושגית, ולא יוצבו מחדש גבולות, ולא יהיה שינוי מוחלט של כל מערכת החיים, יש סכנה גבוהה מאד שהדבר עלול לסיים את חייה של המדינה הישראלית. בשנה שעברה ציינו 40 שנה לכיבוש, היו שציינו את זה ב"40 שנה ודי"; נדמה שסופה של המדינה קרוב הרבה יותר מסופו של הכיבוש, והכתובת על הקיר היא כבר "60 שנה ודי".

"הבחירה היא רדיקלית: או מדינה נורמלית ששווה לחיות בה, או מדינה שעלולה שלא להתקיים."

אתה מתייחס לסכנה האיראנית כאל סכנה ברורה ומיידית וסבור שאין ברירה חוץ מפעולה צבאית.

"אם ישראל לא תעשה שינוי במערכת המושגית שלה, יש סיכוי שהיא לא תשרוד. ישראל היתה גרעינית לכאורה מאז 1971, והפכה לגרעינית ממש יותר מעשור מאוחר יותר, עם יכולת ממשית של מכה שניה. איראן קרובה לפצצה, אם לא כבר השיגה אותה, והרעיון של הרתעה הדדית עם מעצמה משיחית הוא לא מציאותי. ההרתעה בין ארה"ב לברה"מ התבססה על כך ששני הצדדים היו רציונליים; ברה"מ מעולם לא אמרה שהיא רוצה להשמיד את ארצות הברית, רק את השיטה האמריקנית.

הפיתוי שבהליכה על הסף בין מערכת משיחית גרעינית ובין מערכת ישראלית הוא עצום, ומכיל סכנה אדירה לחישוב מוטעה.

בפרפרזה על סטינג, אתה לא חושב שהפרסים אוהבים את הילדים שלהם.

"לא, אני חושב שההנחה שאם תהיה פה מכה מצומצמת מאד, של 20,000 קורבנות, וישראל תצטרך לבחור האם לתת מכת נגד, ולהסתכן בהשמדתה, או לא לעשות כלום – ההנחה שישראל תעשה משהו בכלל לא ברורה. יכול להיות שהיא תגיב, אבל אולי לא. ואולי האיראנים יחשבו שהיא לא תגיב ויתקפו; ואולי ישראל תגיב, ואיראן תנחית מכה שניה – ולא תהיה ישראל.

"הבעיה היא שהעימות הוא עימות מושגי. זה לא משהו תכל'סי. זה סוג של משחק מלחמה שדורש יכולת קונספטואלית, מושגית, אלה יכולות שהתאיידו בישראל – ואלה יכולות שהיא לא יכולה לשרוד ביניהן. כל פתרון ידרוש יכולת חשיבה שכבר נעלמה מישראל.

"מדיניות העמימות היא המטאפורה שמתאימה לכל המצב הישראלי: לחוסר ההחלטה איפה הגבול, מה קורה עם ההתנחלויות, מה קורה עם הנישואין, עם הגיור – הכל עמום. שום דבר לא מוחלט. העמימות טובה כל זמן שישראל לא צריכה את הנשק הגרעיני – אבל ברגע שהיא זקוקה לו, היא מזיקה. היא לא מרתיעה. לא במקרה כל מדינה שהשיגה נשק גרעיני חשפה את היכולת שלה בניסוי. הסיכוי שהמערכת התכל'סית חסרת הגבולות הישראלית תייצר פתרון אמיתי, קונספטואלי, לבעיה הגרעינית, כפי שזה נראה כעת – לא קיים.

"ישראל היא דוגמת קצה לשאלת הגבולות, אבל זה לא קורה רק לה. המובן מאליו התרסק ויש בעיה בהרבה מדינות – במדינות הסובייטיות לשעבר ובמה שמכונה העולם השלישי. למעשה, צומחים גבולות קשיחים מאד תחת הגלובליזציה: הקפיטליזם המנצח מעביר סחורות ממקום למקום, אבל מעמיד גבולות חסרי תקדים להגירה. נצחון הקפיטליזם גם חיסל את כל סרגלי ההצלחה האחרים. תמיד היו עוד סרגלי הצלחה אחרים: דת, אמנות, הצלחה, איכות. פעם, בעולם היהודי הישן, אם היית גביר היה מודל שהתמודד אתך לא פחות בהצלחה: זה של התלמיד החכם. עכשיו יש רק סרגל אחד, גבול של חומת כסף, מונוליתי ואלים, שמעודד גם את המשיחיות – שמנסה להציב סרגל-נגד".

ארגונים מאוסים רבים יש בישראל, אבל ספק אם יש מתחרים ל"יד לאחים" בתחום. הארגון הזה, המריח באופן חשוד כארגון מסונף של חב"ד (הסיסמאות הקבועות של "אהבת ישראל" ו"אני אוהב כל יהודי" הן סימן היכר מובהק) מתמקד בהצלת בנות ישראל חסודות שנפלו בין הערלים ובהחזרתן לחיק הצאן הכשר, ופעולותיו נראות, לעיתים קרובות, כחטיפה. מעבר לכך, הם עוסקים בקשקשת בלתי פוסקת כנגד "מיסיונריות".

השבוע הם מצאו טרף חדש: הם מרחו את שמה של הנערה בת אל לוי, בת 17, שהוכתרה ככלת התנ"ך של בתי הספר החילוניים, בעיתונות הדתית. הם דורשים מן הרבנים החרדיים והחרד"ליים להחרים את חידון התנ"ך העולמי, בטענה שלוי באה ממשפחה של יהודים משיחיים ושעל כן היא אוטומטית חשודה ב"מיסיונריות". לטענת ציידי הנשמות, “המיסיונרים מתוחכמים, לקחו בחורה מיסיונרית מהיהודים המשיחיים והיא הולכת להיות מלכת התנ"ך או הסגנית. על ידי זה שהיא תקבל פרסום ככלת התנ"ך, הם ייכנסו לתודעה כאילו הם יהודים. זה פשוט ניצול, לפתות יהודים לנצרות". הרבנים, תמיד אצים להרע, מיהרו לתמוך.

נניח עכשיו לפחד הקמאי של החרדים מהנצרות – הם יודעים היטב ידה של איזו דת עליונה בשוק הרעיונות – ולחוסר הבטחון הנורא שבהנחה האווילית שאם רק ישמעו המוני בית ישראל, יהודים כשרים שכמותם, שיש נוצריה שמכירה את התנ"ך טוב מן היהודים, מיד יאוצו אל אגן הטבילה הקרוב. נניח עכשיו גם למהירות שבה ממהרים רבנים להחריב את עתידה של נערה שכלל לא פגשו ושעמה לא דיברו. אין לצפות מרבנים אורתודוקסים שיהיו אנשים הגונים; דתם אוסרת זאת וההיסטוריה שלהם לא תומכת בכך. גם מהאינקוויזיטורים של נרג מתנחלים, שפנו אל אבי הנערה וקיבלו ממנו את התשובה המחשידה מאד שהוא "אדם ירא שמיים, שמאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב ובכל הנביאים", אין לצפות לדבר.

אבל הפראנויה היהודיסטית – עד כמה שהיא מדאיבה ומכוערת – איננה הסיפור. גם העובדה שהפיגוע כנגד יהודים משיחיים בפורים צלל כאבן במים אדירים איננו הסיפור, לא הפעם. הסיפור הוא משרד החינוך. הגוף שעומד להגיש לכם זרם לימוד חדש, אשר לא ידע יוסף – הזרם היהודי החילוני – הודיע שהוא פשפש ובדק, חקר ומצא, והגיע למסקנה ש"התלמידה יהודיה ואין פסול בהשתתפותה בחידון".

ומכלל הן אתה שומע לאו: אילו מצאה הלשכה הקדושה של יולי תמיר שבת אל לוי נוצריה היא, אבוי, הרי היתה פוסלת אותה מלהתמודד בחידון התנ"ך הארצי על אף הצלחותיה המוכחות. העובדה שהיא גברה על כל מתחריה לא היה בה די; טומאת דמה או חרפת מינותה היתה עומדת לה לרועץ.

ואכן זו מדיניות משרד החינוך מימים ימימה. מכר שלי, ד', בן להורים נוצריים, הפך לשונא ישראל מובהק בעקבות פרשיה כזו בדיוק. הוא הצטיין, הוא עמד בתחרות בכשרונו ובכוחו – ונפסל על ידי הלשכה הקדושה בשל המינות בה החזיקה משפחתו.

ראוי לצטט כאן את דברי מרטין לותר קינג: “אתה מוצא את לשונך מתעוותת ודיבורך מתפתל, כאשר אתה מנסה להסביר לבתך בת השש מדוע אינה יכולה ללכת לפארק השעשועים שפורסם זה עתה בטלוויזיה, ואתה רואה את הדמעות נקוות בעיניה כאשר אתה מסביר לה שפאנטאון אסורה בכניסה לילדים צבעוניים, ורואה את ענני הנחיתות המדכאים מתחילים להעיב על שמיה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח, בלתי מודע, של מרירות כלפי לבנים”. ראו ההבדל בין קינג לפני ארבעים וחמש שנים ובין ממשלת ישראל כיום.

ספי רכלבסקי, שפרסם לאחרונה את "אין גבול", נבעט אתמול מוועדת הפנים של הכנסת משום שהעז לומר שחוקי האישות של ישראל, על פיהם אין יהודים יכולים לטמא את גזעם בנישואים לבני קבוצות אחרות, מזכירים את חוקי נירנברג. סביר להניח שהוא יגונה בקרוב כאנטישמי, אבל האמת איננה אנטישמית. והאמת היא שחוקיה של ישראל – גדולים כחוקי האישות, קטנים ככלל האוסר על לא יהודים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם בחידון התנ"ך, וגוזרים עליהם "ענני נחיתות מדכאים" – קרובים הרבה יותר לנירנברג משהיינו מוכנים להודות.

יקפוץ מי ויאמר – חובשי הכיפות טובים בפילוחי כינים שכאלה – שהחידון מיועד ממילא לבני נוער יהודים, ועל כן רשאית הלשכה הקדושה לאסור על השתתפותם של לא-יהודים בחידון. הבל הבלים: משרד החינוך ממומן מכספי התושבים כולם, והוא איננו רשאי להפלות בין האזרחים על פי מוצאם או דתם, ואיננו רשאי לממן תחרויות מפלות שכאלה. הדרווישים של מרכז הרב, חסרי המוח של הברסלבים, המיסטיקנים ההוגים ברזי מצוות נקמה בגויים של חב"ד, הקברים המטויחים של פונייביץ', עבדי גור – אלה רשאים להקים להם תחרויות משלהם, בהם יפלו לא רק יהודים אלא גם את בני הכתות האחרות. משרד החינוך הישראלי איננו רשאי לעשות כן.

ומאחר והוא עושה כן, ומאחר והזעקה הציבורית איננה על התועבה הזו אלא על כך שאיזה תמנון חורש רע בדמות ילדה בת 17 צלח את הרשת, אין מנוס אלא לומר שוב, ביום שואה זה, שלאושוויץ הרכבת שלנו עוד לא הגיעה – אבל בנירנברג היא חונה מיום יסוד המדינה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)