החברים של ג'ורג'

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 ×–×” עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, ×›×™ הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"×™ סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה ×”×™×” אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום ×”×–×” שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה ×–×” 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)