לפני כשנה, מודל המימון של הקמפיין של ברק אובאמה הלהיב אותי מאד. בניגוד להילארי קלינטון, שנשענה על בסיס מצומצם של תורמים גדולים, אובאמה בחר להשען על בסיס עצום של תורמים קטנים. התרומה הממוצעת של תומכי אובאמה היתה פחות ממאה דולרים; הוא נוהג לבקש מהם כ-25. מאחר והחוק האמריקני מגביל תורמים לסכום של כ-2,300 דולרים בלבד, הילארי שרפה את מאגר התורמים שלה במהירות; אובאמה יכול לפנות אליהם שוב ושוב ולבקש עוד 25. המודל מצא חן בעיני, משום שהוא העביר את השליטה בקמפיין ממספר מצומצם של תורמים גדולים לידי ההמונים; אובאמה אמר פעם אחר פעם שהוא יהיה מחויב לתורמים הקטנים שלו ולא למספר מצומצם של אוליגרכים שיכולים לשרוף 2,300 דולרים בלי למצמץ.

מאחר והקמפיין של אובאמה בכלל מצא חן בעיני, החלטתי לתרום לו מאה דולרים. לאכזבתי, הסתבר שזה בלתי אפשרי: החוק האמריקני לא מאפשר לאנשים שאינם אזרחי ארה"ב לתרום למערכת בחירות. תחילה זה עצבן אותי, ואחר כך הבנתי את ההגיון: איזו זכות יש לי, אזרח זר, להתערב במערכת הבחירות האמריקנית?

כשהתחילה הפרשה החדשה של אולמרט לבצבץ, היא נראתה לי מופרכת. אולמרט, הנחש הארסי, מקבל מאות אלפים במעטפות? המודל הקלאסי של שוחד? חשבתי שטמטום כזה עבר מן העולם יחד עם אל קאפונה. הוא לא יכול היה להקים איזו חברת קש, עמותת גבבה, אגודה עותומנית לענייני תבן? איפה הנכלוליות המפורסמת? זה האיש שהצליח לנפנף מעליו את ירון זליכה, לבעת את שנתו של לינדנשטראוס?

אבל אז נזכרתי שיד ימינו של אולמרט, האשר על האוצר שלו, אברהם הירשזון, נפל באותה צורה עצמה, כשמוכס פולני פתח את המזוודה שלו ומצא אותה עמוסה במרשרשים. יתר על כן, על פי הפרסומים בימים האחרונים – אני נשען על "ידיעות" מהבוקר – קיבל אולמרט ממוריס טלנסקי הלוואה ללא מועד פרעון או ריבית. כשאמרו החוקרים לטלנסקי – שוב, כך "ידיעות" – שאולמרט מכחיש את דבר ההלוואה, התגובה הראשונה שלו היתה "אוי ואבוי, הלך הכסף". מזה משתמע שההלוואה הזו גם לא לוותה בחוזה, כמקובל.

ונזכרתי שלאולמרט יש עבר בתחום. בתחילת שנות השמונים, קיבל אולמרט ממנכ"ל בנק צפון אמריקה הלוואה דומה – ללא ריבית או דרישת החזר – בסך 50 אלף דולר. זה סכום גדול היום וזה היה סכום גדול עוד יותר אז. איכשהו, הצליח אולמרט לחמוק מפרשת "שלח לחמך" הזו. אולמרט טען אמש שהוא לא לקח אגורה לכיסו מכספי טלנסקי; ובאמת, למה להמיר את הכסף בעטים נובעים יקרים או בנדל"ן, שמהם יש לך די והותר, כשאפשר להשתמש בו לקניית שלטון?

טלנסקי, יש לזכור, לא המטיר מזומנים על אולמרט בשל יפי תוארו או בשל השם שיצא לו – היתה תקופה כזו – כלוחם בפשע המאורגן. הוא תרם לו משום שאולמרט היה, לא כל כך מזמן, אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל. יחד עם בנימין נתניהו, הוא פתח את מנהרת הכותל. יש להניח שהעמדות הפוליטיות של אולמרט לא היו, אז, לצנינה בעיניו של טלנסקי.

מוריס טלנסקי – שבינתיים הספיק להביע חשש שאולמרט ישלח מישהו לפגוע בו; יופי של ידידות – לא לבד. יש קבוצה גדולה של אנשי ימין, לרוב יהודים דתיים אמריקניים, שעושים בישראל את מה שהחוק במולדתם אוסר: מתערבים בפוליטיקה הישראלית באמצעות תרומות. החב"דניק גוטניק וקמפיין ה"נתניהו טוב ליהודים", יומיים לפני בחירות 1996, הוא הדוגמא המובהקת. אבל יש עוד.

במבט ראשון, נראה שהפתרון הפשוט לבעיה הזו הוא חוק המקביל לזה האמריקני, שיאסור על תושבי חוץ לשלשל מעות לכיסיהם של מועמדים פוליטיים בישראל. אבל, מעבר לכך שהכנסת לא תעביר חוק כזה, גם אם יעבור הוא לא יועיל.

הסיבה לכך פשוטה: היא נקראת חוק השבות. אילו נאסר על אזרחים זרים לשמן את מועמדינו, רוב התורמים לא היו מבחינים בבעיה. טלנסקי היה נוחת בנתב"ג, שוכר חדר במלון טוב לכמה ימים, ואחר סר אל משרד הפנים המקומי. שם היה מצהיר על היותו יהודי, ומקבל אזרחות ישראלית. זה כל כך פשוט.

החוק הישראלי מבחין בין שני סוגי אזרחים: אזרחים מכוח ישיבה – היינו, ילידים – ואזרחים מכוח שבות. כל יהודי מוגדר, אוטומטית, כאזרח מכוח שבות; מדינת ישראל רואה ברוב אזרחיה שבים מן הגולה, לא ילידים. פרופ' רות גביזון ציינה יפה עד כמה החוק הזה פגום: אזרחים יכולים להעביר את אזרחותם אוטומטית לילדיהם, גם אם אינם תושבי המדינה; יהודי יכול להקנות אזרחות לבעל זוג "מכוח שבות", אבל לא יהודי איננו יכול לעשות כן. היא הציעה, בצדק, לדרוש תקופת התאזרחות מכל ארחי פרחי שמגיע לכאן ולא לאפשר קבלת זכות הצבעה מיידית.

ובחוק השבות הכנסת לא תיגע. ודאי שהיא לא תצמצם את הזכויות המוקנות בו לאנשים שאין בינם ובין ישראל כל קשר. כך יכולה אסופת ניצים כשרה למהדרין להתערב בענייני מדינה לא-לה, לממן ולקדם פוליטיקאים שיובילו אותה לאבדון, ובמקביל להמשיך לחיות הסיר הבשר שלהם כאילו לא קרה דבר.הם ישלמו, אנחנו נמות. הם, כמובן, יהיו מאחורינו – הרבה מאד מאחורינו. קל מאד להיות נץ ישראלי במיאמי או בסידני. קל מאד לקדם חזון משיחי כשלא אתה זה שנאלץ ליישם את מדיניות הכיבוש, או מתפוצץ כתוצאה ממנה.

והסקנדל הזה – של מדינה שאיננה שייכת לתושביה, שהוא חמור הרבה יותר מכמה זלוטעס במעטפות או טאלרים במזוודות – ימשיך איתנו הרבה, הרבה זמן אחרי שאהוד אולמרט ירד מבמת ההיסטוריה. ואליו לא תופנה תשומת לב ציבורית. כשילך אולמרט – לביתו או לבית הכלא – יחליף אותו כנראה נתניהו, שכבר שנים אוכל מפתם של יהודים חמים שבחרו שלא לחלוק את גורלם של הישראלים, אבל מאד שמחים לנסות לנווט אותו לעבר גוג ומגוג. ואנחנו נתמקד בבתי המון ובהוצאות – אבל לא בזהותם של המשלמים ובסדר היום שלהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)