החברים של ג'ורג'

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)

אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, יצא אמש (ג') בכמה הצהרות חריפות, שהבולטת שבהן היא בדבר הצורך "לנטרל את זכות השביתה". אני חושב שצעד הרבה יותר סביר יהיה לנטרל את השפעתו של אילן לוין: לשלוח אותו אל רחמיה של כלכלת השוק, ולוודא שהאיש הזה לא יחזיק לעולם בשום תפקיד ציבורי.

זכות השביתה היא זכות מקודשת, שנקנתה בדם. השביתה היא הכלי היחיד שמאפשר לעובדים להתמודד עם דורסנותם של המעסיקים, שתמיד ינסו לסחוט מהם כמה שיותר עבור כמה שפחות. ככזו, זכות השביתה קשורה קשר הדוק בזכות להתאגדות, שגם עליה נשפך לא מעט דם. לצד המעבידים עומד פחות או יותר הכל: הממון, הקשרים, היותם חלק מהממסד והגישה שלהם לבעלי הסמכות, וכמובן מה שכינה מרקס "צבא המילואים של המובטלים": הידיעה שעקב שיעור אבטלה גבוה יחסית, קל יהיה למלא את מקומם של מפוטרים באנשים שיעשו את העבודה בשכר נמוך יותר. כמעט לכל שביתה היו שוברי שביתה – התנועה הרוויזיוניסטית, אמו-הורתו של הימין הכלכלי הישראלי, העמידה שוברי שביתה לרשות המעסיקים בשנות העשרים והשלושים – ושובר השביתה, ה-Scab באנגלית, הבוגד מבית שמונע על ידי כוחות שאין לו שליטה בהם, הפך לאחת הדמויות השנואות בתרבות העובדים האנגלית. ג'ק לונדון כתב עליו כמה דברים הראויים להזכר.

אבל את שובר השביתה, בסופו של דבר, אפשר להבין. הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. הוא עושה זאת על חשבונה של משפחתו של עובד אחר, אבל אי אפשר להאשים אותו כשהוא שומע את בכי ילדיו חסרי המזון. לא באמת. את המעסיק קל יותר להאשים, אבל גם הוא בסופו של דבר פשוט פועל למען האינטרס שלו ושל משפחתו.

יצורים כמו אילן לוין הם דבר אפל יותר. לוין מקבל משכורת מהציבור – משכורת לא רעה, אגב; 32,140 ₪, או בערך כמו חמישה עובדים סוציאליים; – אבל הוא לא משרת את הציבור. הוא משרת את "המשק", יצור מיתולוגי שהוא שם הסוואה ל-18 המשפחות. הוא מתיימר לשמור על האינטרסים של העובדים, אבל באותה נשימה אומר ל"כלכליסט" שחוק שכר המינימום הזיק למשק, וש"יכול להיות שיש לחשוב מחדש על הנושא באשר לאופן יישום החוק".

ביטול חוק שכר המינימום הוא החלום הרטוב של המעסיקים בארץ, ונראה שלוין היה שמח לתת להם את מבוקשם. כלומר, מצד אחד הוא רוצה לשלול את זכות השביתה, ומצד שני הוא רוצה לשלול את ההגנה היחידה-כמעט שיש לעובדים – חוק שכר המינימום. הכל, כמובן, בשם השגשוג. קל לדבר על שגשוג כשאתה מרוויח פי שמונה משכר המינימום.

אז מה מציע לוין? הוא רוצה שכל ארגון שדורש תוספת שכר, יסביר איך זה מסתדר עם התקציב – למשל, על ידי פיטורי עובדים. הוא רוצה לבטל את זכות השביתה בחוק, ולהחליף אותה ב"מנגנון אובייקטיבי לעדכון רמת השכר". מהו מנגנון אובייקטיבי? כזה שיישא חן בעיני פקידי האוצר, שמעולם לא אמרו על שביתה כלשהי שהיא מוצדקת. בקיצור, העובדים צריכים, לדעת לוין, לוותר על שרידי עמדות הכוח שלהם ולתת לו לדאוג להם. הוא הרי כל כך בעדם.

יש גם אופציה אחרת, סבירה יותר לרוב תושבי ישראל: פיטוריו המיידיים של לוין, יחד עם שאר כל הפקידים הבכירים של משרד האוצר. זה יהיה שלב ראשון בהלאמה של המשרד, כלומר החזרתו למצב שבו הוא פועל עבור האינטרסים של כלל האזרחים, לא של מספר קטן של אוליגרכים. כמובן, זה מצריך התגייסות של העובדים, ובישראל המפורקת לאטומיה לוין יכול לסמוך על כך שזה לא יקרה. אחרת, ספק אם היה מעז להעלות את בלון הניסוי של נטרול זכות השביתה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: היום הוא יום האדמה, ולרגל היום מומלץ לקרוא את מאמרו של עזריאל קרליבך על גזל האדמות הפלסטיניות. הוא נכתב ב-1953 – והוא לא היסס לכתוב דברים נוקבים במיוחד: "את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור ×”×–×”, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה ×”×–×”, בפני ההשוואות הללו…" היום ודאי ×”×™×” מואשם בדה-לגיטימציה.

(יוסי גורביץ)

האמן וליד קשאש עשה מעשה פוליטי: הוא עיצב שלטי רחוב לעכו העתיקה, כפי שהיו בתקופת השלטון הטורקי בעיר, ותלה אותם בסמוך לשלטי הרחוב הרגילים בעיר. לפתע, אחרי שישים ויותר שנים של הדחקה, צצים מחדש הרחובות סאחת עבווד; לפתע, מגיחה שוב כיכר גנואה, שריד לעבר הצלבני של העיר. קשאש העלה באוב את הרוחות שיהודי ישראל מנסים לגרש כבר עשורים, ללא הצלחה.

מכאן גם הזעם העצום שמעורר המעשה הזה, שהיה נחשב להגיוני לגמרי בכל עיר אחרת עם רובע היסטורי; כל כך הגיוני, שמאליה עולה השאלה מדוע היה צורך באמן עצמאי שיעשה זאת, מדוע לא עשתה זאת העירייה עצמה. אלא, כמובן, שישראל איננה מדינה נורמלית. היא מבוססת על מעשה גזל עצום, שהיא מתעקשת להלבין. לכן רחובות ביפו ובעכו ובירושלים העתיקה נקראים על שמות כל מיני אלופים בשנקל ועסקנים ציוניים בזוז. את כל ההיסטוריה הלא-יהודית של המקום המעונה הזה – יוונית, רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, טורקית – צריך להעלים, לטייח, למחוק. את העובדה שרוב ההיסטוריה של המקום עברה עליו כשרק מיעוט זניח כתב או דיבר בעברית, צריך להעביר מן העולם. את שמות הכפרים והערים הפלסטינים צריך להפוך לזכרון מתפוגג. אין עוד מג'דל; אמרו מעתה, אשקלון (שאחרוני תושביה גורשו ב-1950, הרבה אחרי סוף המלחמה).

שמות הם הדבר המאריך ימים ביותר: כיכר רבין תמשיך להקרא, אוטומטית, "כיכר מלכי ישראל" עוד דור אחד לפחות; סביר שאפילו יותר. מיאנמר תמשך להקרא, בעקשנות, בורמה. שכם נקראת על ידי כל העולם, פרט לישראל, נאבלוס – שיבוש ערבי של השם ניאפוליס, השם בו הוקמה על ידי הקיסר אספסיאנוס. בני גילי תמיד יחשבו על סנט פטרסבורג כעל לנינגרד, אבל היא שבה לשמה האמיתי כמעט מיד עם קריסת הקומוניזם, והשם המלאכותי הזה יאבד ממשמעותו בתוך דור או שניים, וייזכר בעיקר על ידי היסטוריונים או משוגעים לדבר. הטורקים קראו לבירתם איסטנבול, אבל העולם לא שכח ששמה המקורי הוא קונסטנטינופול, גם 550 שנים ויותר מאז נפילתה. אובדנם הסופי של שמות, והחלפתם בשמות חדשים, מעידים בדרך כלל על שואה גדולה, שבה אבדו כמה וכמה דורות, ואיש שוב לא זכר את השמות הישנים – אירוע טראומטי ונדיר מאד.

ישראל מבוססת על טראומה כזו, טראומה מכוונת, הכחשה עיקשת של המציאות למרות כל העובדות. אליק לא נולד מן הים. ההיסטוריה לא התחילה ב-1948 (או ב-1917, או ב-1897, או ב-1882). היהודים הישראלים יודעים, בתוך תוכם, שהם יושבים על אדמות גזולות של עם שגורש או הושמד. לכן ההכחשה הזועמת כל כך – הכחשה, אגב, שהיא עתיקה מאד. רש"י פותח את הפירוש שלו לתנ"ך בטענה שספר בראשית נפתח כך כדי למנוע מהגויים את היכולת לומר שהיהודים גזלו את ארץ ישראל: היא ניתנה להם על ידי מי שאמר והיה העולם. אבל למה יש בכלל צורך בהכחשה כזו של הגזילה, מצד יהודי שחי בצרפת במאה ה-12? בגלל שכיבוש כנען בסופה, כפי שהוא מתואר בספר יהושע, הוא מעשה זוועה; יש צורך לתרץ אותו; יהוה הוא התירוץ האולטימטיבי. רק מילאנו פקודות אלוהיות.

עיריית עכו מאיימת להעמיד את קשאש לדין על… משהו. בטח ימצאו איזה סעיף. אחרי הכל, עכו היא המקום שבו × ×”×’ ערבי נעצר והועמד לדין משום שנהג ביום כיפור – דבר שאיננו עבירה על שום חוק – וכמעט ספג לינץ' בשל כך. היא גם מרשה לעצמה להגיב בגסות שספק אם היתה מרשה לעצמה כלפי אמן יהודי: "צר לנו שמר קשאש עסוק בקיטורים ומחפש דרכים נלוזות כיצד להעכיר את היחסים בין היהודים והערבים בעיר. טוב יעשה אם יפסיק להתבכיין ויצטרף לעשייה ברוכה למען תושבי העיר, יהודים וערבים כאחד". המשאל של טמקא, יודע נפש בהמתו כתמיד, מציע כאופציה האמצעית שלו את "זהו מעשה לאומני שחותר תחת הסדר והחוק". מטבע הדברים, זו האופציה המועדפת על הקוראים. בישראל, אזכור ההיסטוריה של המקום הוא "מעשה לאומני", לא פחות, שחותר תחת איזה "סדר וחוק" מדומיין, כלומר "הסדר והחוק" שקובעים שזו מדינה יהודית ותמיד היתה, גם אם במקרה היתה תחת ניהול זמני של מישהו אחר; לא מישהו חשוב שיש לו היסטוריה, אתם מבינים, סתם איזה נווד, יושב עראי. ואם מישהו ינסה לטעון אחרת, נצעק נורא ונמחה שמדובר באנטישמיות, אם לא דה-לגיטימציה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: נהוג לדבר, בהשראת המאורעות בעולם הערבי, על רשתות חברתיות ככלי לשינוי מהפכני או דברים בנוסח זה. ובכן, עבדכם הנאמן הופתע לקבל בסוף השבוע מייל מהנהלת פליקר, שמודיע לו קוממיות שההנהלה מצאה לנכון להוריד תמונה – אפשר לראות אותה כאן, בשם אחר – משום שהיא נקראה בשעתו Fascists on the Prowl. ההנהלה נזפה בי בצדקנות, והודיעה לי ש" Flickr is a personal photosharing site, not a venue for interpersonal conflict. In joining Flickr, you agreed to abide by the Terms of Service and Community Guidelines. Specifically, you must not abuse, harass, threaten, impersonate or intimidate other Flickr members.”. היא גם איימה למחוק את החשבון שלי בלי התראה מוקדמת אם המקרה יחזור על עצמו. שלחתי להם בחזרה מייל תקיף, שהבהיר להם שעד כמה שידוע לי שני הברנשים שצולמו בתמונה אינם חברי פליקר ושבכל מקרה אני יכול לעמוד, באריכות, מאחורי הטענה הזו. כמו כן ביקשתי לדעת כיצד עלי להתנהג, כבלוגר פוליטי שחלק ניכר מהתמונות שלו עוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הפנים-ישראלי, כשמעלי מרחף איום במחיקה. קיבלתי בתשובה מייל לאקוני: "אתה יכול להעלות שוב את התמונה". מהפכנות ורשתות חברתיות, מיי פוט.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)

הטקסט פשוט וקצר למדי, כך שראוי לצטט אותו במלואו: "בית משפט השלום בנתניה החליט להאריך ביממה את מעצרם של שלושה פלסטינים מבלי שקיים דיון ענייני בחשדות המיוחסים להם. הסיבה לכך שלא התקיים דיון, היא שהחשודים דוברים ערבית בלבד ולא יכלו לשוחח עם הסניגור שמונה להם מטעם הסניגוריה הציבורית."

ראוי להקדיש כמה מילים לצורה האבסטרקטית שבה נכתב המבזק המופתי הזה: רענן בן צור מצליח להעביר בשני משפטים פשוטים את מלוא הקפקאיות של המעמד. יש לנו שלושה נאשמים, שאיננו יודעים עליהם דבר מלבד הלאום שלהם, העובדה שמונה להם סניגור, שהם לא מצליחים לתקשר איתו, ושבשל חוסר התקשורת הזה הם נידונים למעצר. שמותיהם אינם ידועים לנו, וחשוב מכל – הפשע שבו הם חשודים נעדר מן הדיווח. האם זו עבירה חמורה, שהחשד בה מצריך מעצר? או אולי עבירה שולית, זניחה, שמוצאם של העצורים הוא זה שבכלל הביא למעצרם? האמת היא, כפי שהמבזק מבטא היטב, שזה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שחירותם של שלושה אנשים נגזלה מבלי שתהיה להם כל אפשרות להתגונן מפני המעשה השרירותי הזה.

אם להגן על בית המשפט, סביר מאד שהוא היה מגיע לאותה החלטה גם אם היה צריך לדון בעניינם של שלושה עובדים זרים סינים , שלא יכלו לשוחח עם הסניגור שלהם כי משום מה הוא לא דובר סינית והעברית שלהם לא מספיקה. כמובן, בישראל קל משמעותית יותר למצוא דובר ערבית מאשר דובר סינית, כך שאפשר לומר שבית המשפט עשה לעצמו חיים קלים במיוחד כאן, אבל העקרון נשאר זהה.

שלילת חירות היא הסנקציה החמורה ביותר שאנחנו מתירים לבתי המשפט שלנו. אין לנו עונשי גוף ואין לנו עונש מוות (הוא קיים, מתעורר מדי פעם כשיש צורך בקורבן אדם טקסי – שלא במקרה, בשלושת המקרים שבהם נגזר עונש מוות, שניים מן הנידונים היו פושעים נאציים והשלישי היה חשוד בבגידה – אבל בדרך כלל הוא רדום), ואחרי עונשי ממון ישנה רק שלילת החירות.

בית המשפט העליון כתב לעייפה על כך ששלילת חירות לא צריכה להיעשות ללא סיבה ראויה, אבל בפועל הארכות מעצר מתבצעת בבתי משפט שלום, על ידי שופטים עמוסים, ובתי המשפט בישראל גם כך מוטים לטובת התביעה. לעיתים קרובות, בקשת הארכת המעצר המשטרתית נענית אוטומטית. משהוכנס אדם למעצר, יש למשטרה די זמן להפעיל עליו לחץ ולהוציא ממנו הודאה. משהוצאה הודאה, התיק פחות או יותר סגור (ולעניין זה, שווה מאד לקרוא את המאמר הזה).

והנה, פה בית המשפט שולל את חירותם של אנשים מבלי שהמשטרה אפילו טרחה להציג את טענותיה. השלושה אפילו לא הואשמו ולא הוצגו כל ראיות כנגדם, מקרה שאין מובהק ממנו של חזקת חפות. אפילו הטענה ששחרורם עשוי להיות מסוכן לא רלוונטי כאן, כי הוא לא הועלה. בית המשפט פשוט העניש את השלושה על אזלת ידם של רשויות המשפט עצמן, שלא מילאו את חובתן הבסיסית להעמיד להם עורך דין. ולא, לשלוח עורך דין שלא מסוגל לדבר עם לקוחותיו לא נקרא "להעמיד להם עורך דין".

בית המשפט היה יכול לדחות את הדיון ולזמן מתורגמן. הוא יכול היה – למעשה, צריך היה – לשחרר את השלושה, כי לא היתה להם יכולת להתגונן מפני מה שלא יהיה שהמשטרה לא טענה נגדם. אבל ההחלטה היתה דווקא על מעצר. בפעם הבאה ששופטים ישאלו את עצמם מדוע אובד האמון במערכת המשפט, שיסתכלו על החלטות מסוג זה ועל המדרגות הנמוכות של היכל הצדק, אלו שרוב האזרחים שאיתרע מזלם להתקל במערכת כושלים בהן.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר היום ש"תג מחיר הוא מושג פסול – אין לקחת את החוק לידיים", והוסיף ש"נפעל שמפירי חוק יטופלו. אני לחלוטין פוסל את זה." קודם כל, לא אומרים "תג מחיר" – אומרים "פוגרום", כי זה מה שזה. שנית, המתנחלים לא "לוקחים את החוק לידיים" – הם עוברים עליו. שלישית, כשנתניהו רוצה להיות בוטה, הוא יודע לעשות זאת ("שכחו להיות יהודים", "לדיקטטור יש חיוך", "הם מ פ ח ד י ם" וכן הלאה). במקרה דנן, לא נראה שלבו באמת בגינוי הזה. ואשר ל"נפעל שמפירי חוק יטופלו" – סליחה על התקף הצחוק.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של מערכת הצדק.

(יוסי גורביץ)