החברים של ג'ורג'

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בטלוויזיה הישראלית התחילו לשיר אתמול, לרגל חג החנוכה, את "מעוז צור", פיוט אשכנזי מימי הביניים. כמקובל, זה נעשה בלי יותר מדי תשומת לב למשמעות של הטקסט, וחבל: הפיוט הזה מכיל הסברים חשובים על מהותה של המדינה היהודית.

בבית הראשון שלו אפשר לקרוא את השורות

לעת תכין מטבח מצר המנבח,

אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח

או, בעברית מודרנית, "כאשר אתה, יהוה, תטבח באויבינו הכלבים, נשלים ברינה את חנוכת המזבח של בית המקדש השלישי." יש יסוד להניח ש"צר המנבח" הוא עמלק, האויב המיסטי של יהוה והיהודים, שהשמדתו הסופית היא חלק מקץ הימים בתפיסה היהודית.

עם זאת, את עיקר תשומת הלב צריך להפנות דווקא לבית האחרון בפיוט:

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה,

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

הטקסט, במסורת הפיוט האשכנזי, קושר בין גאולה ובין נקמה רוויית דמים "באומה הרשעה." במאמר פורץ דרך לפני כעשרים שנה – "הדם והקללה, הנקם והעלילה" – הבחין פרופ' ישראל יובל בצמאון הדם של הפיוטים האשכנזים: באחד מהם מופיעה המילה "דם" 77 פעמים. הגאולה, על פי התפיסה האשכנזית, תהיה מלווה במרחץ דמים גדול ונורא. בקווים גסים, הגאולה על פי התפיסה של יהודי ספרד תהיה מלווה בהמרת דתם של הלא-יהודים, שעם גילוי טבעו האמיתי של האל ימהרו להכיר באמת ולכרוע בפניה. הגאולה האשכנזית, מצד שני, לא שואפת להמרת דתם של העמים, אלא להשמדתם.

הפער הזה הגיוני מאד. יהודי אשכנז חיו בארצות נוצריות. אף שהאיסלם לא היה פילושמי בשום צורה שהיא, שום דבר לא דומה לשנאה שבין נוצרים ויהודים ולהיפך. בניגוד למסורת היהודית המתנשאת המקובלת, היהדות איננה אמה של הנצרות אלא לכל היותר אחותה המבוגרת קמעא. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, היהדות הפרושית-רבנית, מתחילה להתפתח כמה עשרות שנים בלבד לפני עליית הנצרות. ישוע מבוגר בדור אחד בלבד מהלל.

* * * * *

השליטים הרומאים התייחסו בבוז לשתי הדתות, אך בשנאה של ממש לזו הנוצרית, שהיתה אויבת מושבעת של סדר העולם ההלניסטי-רומאי ושעוררה את כל החשש הרומאי הקמאי מדתות נסתרות ותת קרקעיות. הנוצרים הואשמו, בצדק, בכך שהם מתפללים לחורבנה של האימפריה ולמעשה חורבנו של העולם כולו; הם גם היו אשמים בחטא הגדול ביותר של העולם העתיק, הסתה של אזרחים טובים לנטוש את "דרך האבות", ה-mos maiorum שהוא בסיס הסדר החברתי, ולשכנע אותם להצטרף לכת שמנתקת אותם מכל מהלכם של החיים. הרדיפה הראשונה של נוצרים, מוגזמת אפילו לטעמו של טקיטוס ששנא את כל הצדדים המעורבים, מתרחשת בימי נירון קיסר – וכותבים נוצרים מאשימים את היהודים בכך שהסיתו את פופיאה, אשת הקיסר (שנחשבה למתייהדת) כנגד הנוצרים. ניתן להניח שהחיה הגדולה אשר מספרה 666 היא נירון עצמו: "נרון קסר", בהשמטת הי' המקובלת בתקופה, שווה 666 בגימטריא. רדיפות כאלה הפכו לדבר נפוץ; הקריאה Christianos ad leonem, "הנוצרים לאריות", נשמעה לעיתים תכופות אחרי אסונות טבע, שנתפסו כהוכחה לזעפם של האלים. המקורות הנוצריים טוענים שוב ושוב שיהודים היו שותפים לרדיפות, ואין סיבה טובה לחשוב שהם משקרים (אם כי סביר מאד שהם מגזימים).

ב-312, אחרי הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, מתהפך הגלגל: קונסטנטינוס מעביר את צו הסובלנות שלו, ומתחיל את התהליך הארוך של הפיכת האימפריה לנוצרית. לכת השלטת החדשה יש הרבה מאד חשבונות לסגור, ואת הפניית הלחי השניה היא שוכחת במהירות. הנסיונות לפעול נגד הפגאניות והפגאנים נתקלים בהתנגדות קשה: המרד של מאגנאנטיוס, שהניף את הנס הפגאני, הוביל לקרב מורסה מאיור, אחד הגרועים בהיסטוריה הצבאית הרומאית, שבו נפלו כ-50,000 איש משני הצדדים – מספר עצום במאה הרביעית. אחר כך מגיעה האפיזודה של יוליאנוס הכופר, שכחלק מהנסיונות שלו לשבור את הכנסיה בונה מחדש לא רק מקדשים פגאניים שהוחרבו או הוזנחו, אלא מוביל גם נסיון לבנות מחדש את בית המקדש היהודי. תאונה מסתורית מחריבה את המבנה, יוליאנוס הזועם מבטיח לבנות אותו מחדש כשיחזור ממסע צבאי לפרס, אבל המצביא המוכשר מת שם – ועל פי שמועות, ששני הצדדים מיהרו לפמפם (אם כי לא הוזכרו על ידי ההיסטוריונים שהשתתפו במסע), נדקר בעורפו על ידי חייל נוצרי.

מכאן אין עוד מעצור בהתדרדרותה של האימפריה אל הנצרות. ב-400, תחת תיאודוסיוס, הופכת הנצרות לדתה הרשמית של הקיסרות. המקורות היהודיים לא אומרים שום דבר על כל האירועים האלה, אלא אם רוצים לראות ב"מלכות שהפכה למינות" התלמודי הקצר התייחסות לכך. אבל מה חשבו יהודים על הנושא, אנחנו יכולים ללמוד משתי עובדות: קודם כל, הפופולריות הגואה של "ספר תולדות ישו", שמכיל כל דבר לעג ושנאה אפשרי כלפי הדת המנצחת החדשה. הוא היה מוכר לנוצרים כבר מהמאה התשיעית, ובהחלט יכול להיות שנוסחים ראשונים שלו (חלקים מהם מצויים גם בחלקים המצונזרים של התלמוד) נכתבו כבר במאה השלישית. השני הוא חוק של תיאודוסיוס, שבו הוא אוסר על יהודים לשחזר את הצליבה כחלק מחגיגות פורים. העובדה שהחוק הזה חוזר על עצמו, בצורות שונות ובמשך זמן די רב, מעידה על האיבה הבלתי שוככת של יהודים לנוצרים.

הלחץ על יהדות המזרח יורד עם הגעת האיסלם, שמוחק את ההיסטוריה הנוצרית של צפון אפריקה, פלסטינה, סוריה ומצרים – ארבעה מתוך חמישה כסאות מטריפוליניים (ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קרתגו) נמצאים כעת מחוץ לשליטתם של הנוצרים. לא שהם במצב לעשות משהו בנושא במשך איזה 450 שנה: ביזנטיון נכנסת למגננה שהיא כמעט ולא יוצאת ממנה, להוציא לתקופה קצרה בימי אלקסיוס השני, ובמערב כבר אין אימפריה – יש רסיסים של נסיכויות, שלא מצליחות למנוע פשיטות על איטליה או את אובדנו של חלק ניכר מספרד.

* * * * *

הבעיה האמיתית של היהדות היא עם הנצרות. שתי הדתות מתחרות על אותם סמלים ואותם ספרים. כשאוגוסטינוס מתווה את הדרך שבה צריכה הכנסיה לנהוג ביהודים, במאה הרביעית, הוא קובע שיש לשמור עליהם – אבל לשמור עליהם מושפלים. הסיבה לשמירה עליהם היא שיש צורך בהוכחה לכך שהנוצרים לא זייפו את התנ"ך – מה שבפני עצמו הוא הודאה עוצרת נשימה בחוסר הבטחון העצמי של הגדול והבעייתי שבאבות הכנסיה – ולכן צריך שהיהודים ישארו וישמרו על התנ"ך.

זה לא כל כך מסתדר, מטבע הדברים. היהודים מאמינים, אחרי הכל, שהם בניו בכוריו של מי שאמר והיה העולם. הקיום הזה, שבו הם חיים בחסדיה של דת אחרת שמשתמשת בהם כהוכחה לצדקתה-שלה, מעיק עליהם מעצם טיבו. גרוע מכך, בעוד שהאיסלם והיהדות יכולים להגיע למודוס ויוונדי, בין הנצרות והיהדות לא יתכן כזה. הן מתקוטטות על אותם הסמלים עצמם. פסח או פסחא? שבועות או פנטקוסט? מי "ישראל האמיתי", ישראל שבבשר או ישראל שברוח? מילת הבשר, או מילת הלב? דם השה, איזה פדיון הוא מייצג? איך נראה יומו של היהודי האשכנזי הממוצע, כשקם לעבודת יומו בביתו שסביב לקתדרלה – היהודים היו נתיני הרוזנים-הבישופים של גרמניה – וראה את השמש החיוורת, לגלגנית, ניתזת מעל הצלב הזהב, שהטיל עליו את צילו? המנהג היהודי לירוק ליד כל כנסיה, שאחינו חובשי הכיפות מהדרים בו כל כך, האם הוא היה נטול סיכון?

מערכת היחסים מגיעה לנקודת רתיחה עם מסע הצלב, שבו לוחמים נוצרים יוצאים אל ארץ הקודש כדי להקים את השיקוץ המשומם שלהם במקום המקודש ביותר ליהדות. הגם את המלכה עמי בבית? וכשאספסוף צלבני מתחיל בפוגרומים בערי הריין, וכשהבישופים מחליטים שזה בדיוק הזמן לצאת לציד, היהודים עומדים על נפשם – וכשהחומות נופלות, ולא נותר להם כוח אלא כלפי עצמם, הם מעלים את עצמם, ואת ילדיהם, לקורבן. הם עושים זאת על פי כל כללי הטקס: הם בודקים שהסכינים אינן פגומות לשחיטה, הם מברכים את ברכת השחיטה, מזים את הדם על פרוכת בית הכנסת, הורגים גם את הילדים שאינם רוצים בכך ("אמי, אמי, אל תשחטיני!" הנורא של הילד אהרן), ואחר הורגים גם את עצמם. "מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע."

אם קנאי המורדים ברומאים שרפו את הממגורות שלהם-עצמם כדי לאלץ את יהוה להתערב, למען לא יחולל שמו הגדול, קנאי אשכנז פיתחו תיאולוגיה שאומרת שליהוה יש בגד מיוחד, הפורפיריון – "ארגמן" – שכל טיפת דם יהודי שנשפכת, הן על ידי גוי הן על יהודי שמעלה את עצמו לקורבן על קידוש השם, נספגת בו; וכאשר יתמלא הבגד, ויהיה אדום כולו, יבוא יום הדין הגדול והנורא. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, דחה אדמון בצל צלמון – כלומר, דחה את אדום, היא רומא, היא הקיסרות הרומאית הקדושה, היא ארצות הנצרות, הניצבת בצל "צלמון", מילה לא ברורה שאני מעז לנחש שהיא נגזרת מצלם, שהיא מלווה ב-ון ההקטנה ושמשמעותה היא crucifix, הצלב שעליו דמותו של ישוע.

זה לא חייב היה להיות כך. אחד מבעלי התוספות מספר על רב שגינה בחריפות רב אחר, "שהרג תינוקות בשעת השמד", וכינה אותו רוצח, ומספר כיצד הרוצח מת מיתה משונה. הנוצרים צפו במחזה באימה. ואולי, בכל זאת, אי אפשר היה אחרת: לא אנושי שיהיה אחרת. אולי אי אפשר היה להתייחס למה שהתפרץ מהפסיכה היהודית באירועי תתנ"ו אלא כ"קידוש השם", כי המחשבה האחרת – שהורים שחטו את ילדיהם, המעשה הנורא ביותר הידוע לאדם, ללא סיבה הלכתית כשרה אלא כתוצאה משגעון; שקורבנם לא רק שלא נרצה, הוא נדחה ברתיעה ובסלידה כקורבנו של קין, שדמיו של אהרון ומאות ילדים אחרים זועקים מהאדמה, שהם יאשימו את הוריהם ביום הדין – היא בלתי נסבלת, היא איננה יכולה אלא להוביל לטירוף. ומה נותר ליהודי אשכנז, שאימצו את הפשע הזה כלפי ילדיהם-שלהם, אם לא להתפלל ביתר שאת להשמדת העמים שבקרבם ישבו, שלהם לא יסלחו לעולם על כך שאילצו אותם להרוג את ילדיהם?

קו ישיר, ברור, מוביל מזוועות תתנ"ו אל זוועות עלילות הדם. הנוצרים שראו את היהודים הורגים את ילדיהם שאלו את עצמם את השאלה ההגיונית: אם הם שונאים אותנו עד כדי כך שהם רוצחים את ילדיהם, מה הם יעשו לילדינו? ועלילת הדם הראשונה מופיעה עם מסע הצלב השני, כשזכרונות המאורעות שליוו את הראשון שבים וצפים. לא במקרה, עלילות הדם מופיעות סמוך לפסח: הוא סמוך לפסחא, שבו מאמינים הנוצרים שהיהודים הקריבו את שה האלוהים, שמתואר תדירות כילד. עלילות הדם, חשוב לציין, הן אמונה עממית: הכנסיה הממוסדת נאבקה בהן, עד רמת האפיפיור, והן מופצות לא על ידי בישופים אלא על ידי הנזירים המנדיקנטים, הדומיניקנים והפרנסיסקנים. במספר מקרים, הבישופים מורים לנזיר מעורר המהומות לסתום את הפה ושוללים את רשיון ההטפה שלו; זה לא עוזר. כשהכנסיה ניסתה לטפול על המינים האלביגנזים אותן האשמת עצמן שנזירים טופלים על היהודים – מרצח פולחני ועד שתיית דם ואכילת בשר אדם – ההמון דחה אותם. במקרה היהודי, הוא אימץ אותן גם כאשר הכנסיה התייצבה נגדן. עלילות הדם הן תוצר של התת מודע הנוצרי: זה שמודע לכך שהוא חוטא כלפי היהודים, שהוא לא מגלה כלפיהם את החמלה והסלחנות שהמוסר הנוצרי דורש, ושעדיין נושא זכרונות עמומים של הימים שבהם הרגו היהודים את ילדיהם. עלילות הדם, מעצם טיבן, מאגדות את היהודים סביב הרעיון של קידוש השם, מחזקות את הקורבנוּת היהודית – ואת השנאה כלפי הנצרות והנוצרים. מי שקצרה ידו לנקום, מפנטז על נקמה – עד שהפנטזיה מאכלת אותו.

* * * * *

יהודי אשכנז פיתחו הסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות, ששבה ושיננה שעל כל זה יבוא יום נקם ושילם. הציונות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היתה מפעל אשכנזי, אימצה את ההיסטוריה לקרימוסה: היא היתה הוכחה לטענתה שליהודים אין עתיד באירופה ושעליהם לשוב לביתם המיתולוגי (מיתולוגי, משום שמאז חורבן הבית הראשון, מעולם לא ישבו רוב היהודים ביהודה). מהי הציונות, אם לא התפיסה ש"ארכה לנו הישועה", ואשר על כן יש לשים קץ להמתנה? הציונים הביאו איתם את תאוות הנקמה בגויים, וכבר אחד העם העיר על הבריונות והגסות שבה נהגו הקולוניסטים הציונים הראשונים כלפי הפלסטינים. הקורבן הנצחי מצא לעצמו קורבן אחר, עליו יוכל לפרוק את תסכוליו. הוא יכול לתרץ את מעשיו כלפי אנשים שלא חטאו כלפיו בהסטוריה שלמה של דמעות – "אין קץ לימי הרעה" – ושעל כל פנים מעשיו אינם גרועים כפשעים שבוצעו כנגד אבותיו. הציונות סילקה את המעצורים שעמדו בפני היהודים קודם לה: הם דחו את יום הגאולה החמוץ מדם עד בואו של המשיח, אבל היא הפרה את "שלוש השבועות", והצלחותיה – במיוחד חומר הנפץ התיאולוגי שבשיבה אל ירושלים, אל שכם וחברון – שכנעו יסוד מהפכני בחברה הישראלית שאנחנו על סף קץ הימים, שאפשר להפיל את הגדר של "חשש איבה."

ועכשיו, לאנשים שגוררים אל האלף השלישי תפיסת עולם שעוצבה לפני אלף שנים ושעיקרה שנאה לאחר; שעדיין מאמינים ברובם שהזאב מחכה מחוץ לגבולותיה של ישראל, שהאנטישמיות איננה תוצאתה של היסטוריה שחלפה אלא שהיא חוק טבע, "הלכה שעשיו שונא ליעקב", התפיסה שכל לא יהודי עשוי להתגלות כעמלק; אנשים שבחלקם הגדול יקרעו קריעה על ילד שיבחר לחלוק את גורלו עם בן עם אחר; אנשים שחלק גדול מהם מאמין שהוא עוד יחנוך מזבח, בזמן שצווחות "הצר המנבח" הנטבח מהדהדות ברקע, שמאמין שאין למי שאינו יהודי שום זכות לחיות ב"ארץ ישראל", אם יש לו זכות לחיות בכלל; אנשים שיום הדין המגואל בדם, שבו יושמדו כל שונאיהם ויבוא הקץ למסע הנקמה שלהם בהיסטוריה, עדיין מהדהד בהם; שעדיין מאמינים שרוב העולם רוצה בהשמדתם, שכל מילת ביקורת נתפסת אצלם כהמשך למסעות הצלב אם לא השואה – לאנשים האלה יש נשק גרעיני. כלומר, את האמצעי להתנקם נקמה מושלמת ב"אומה הרשעה."

אם וכאשר יתרחש שינוי משטר בישראל, ושרידי המשטר הדמוקרטי יוחלפו במדינה יהודית גאה, מדינות העולם צריכות להביא בחשבון גם את הפסיכוזה המקננת הזו שביהדות. לעומת האנשים שעתידים להחזיק בהדק הגרעיני הישראלי כשישראל רוזן ואליקים לבנון ישבו בסנהדרין, העולם עוד עשוי להתגעגע לשפיות היחסית של קים יונג איל. הוא, על כל פשעיו הרבים, מעולם לא האמין שאלוהים רוצה שהוא ישחט את ילדיו כדי להביא את קץ ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות התפרסם הפוסט הזה. למרבה השמחה הוא עורר דיון ער (ולעתים אפילו נרגש) בנושאי אנרגיה והקשר בינה לבין כלכלה. הטענה הבסיסית בפוסט היתה שבבסיס כל המבנים הפיננסיים והחשבוניים בעולמנו ניצבת אורח איתנים אנרגיה – והיא היא הכלכלה האמיתית.

בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט עלו מספר נקודות שכדאי אולי להבהיר; הנה נסיון לעשות זאת בקצרה, אבל לפני כן, הקדמה קטנה על ההבדל בין ניתוח מצב לבין שאיפה. ניתוח מנסה להבין מה יש; שאיפה – במובנה הפוליטי – מבקשת להשפיע על מה שיש. לכן, אנשים שונים יכולים לשאוף שאיפות שונות גם אם הם שותפים לניתוח. לדוגמה: גם שני אנשים שונים המסכימים לאמירה "יש מגרש ריק בקצה הרחוב" (ניתוח זהה) עשויים לשאוף לדברים שונים, כשהאחד ישאף לבנות עליו שוארמיה, והשני מילק-בר (שאיפות שונות). כמובן, יכול להיות גם מצב שבו שני אנשים מנתחים מצב בצורה שונה, אבל יש להם אג'נדה זהה (אחד חושב שיש מגרש ריק, השני לא חושב כך – אבל שניהם רוצים לבנות שם מילק-בר).

במקרה שלנו, שני אנשים עשויים להיות מוטרדים מהעובדה שהאנושות הגיעה לשיא תפוקת הנפט, אך כל אחד מסיבותיו הוא: האחד כי הוא רוצה להמשיך לסוע בבוגאטי שלו, והשני כי הוא צופה בעיות גיאופוליטיות.

ולענייננו. ראשית כל, סוגית האפוקליפסה. "אפוקליפסה עכשיו", “תיאוריה אפוקליפטית-מלתוסיאנית", “סוף העולם" – אלו רק שלוש דוגמאות לתיאורים הרבים שהופיעו בתגובות וייחסו לפוסט ניבוי של קץ הולך ומתקרב של עולמנו. ביטויים אלה אינם מדויקים, בלשון המעטה, ×›×™ אנחנו לא נמצאים "בסוף העולם המתורבת” – אלא אם כן התרבות היחידה שאנו מכירים היא התרבות התעשיתית של 150 השנים האחרונות. לפני מספר שנים ×”×™×” מי שהשתמש בדימוי של גיא אולדוואי בטנזניה, שבו נמצאו עקבות ההומנידים המוקדמות ביותר שהתגלו לנו עד עתה, כדי להמחיש לאן עתידה האנושות לשוב. אבל גם הדימויים הללו גם לא הופיעו בשום מקום בפוסט.

הדימויים האלה לא הופיעו מהסיבה הפשוטה שהם לא סבירים וחשוב מזה: בלתי נחוצים. לא צריך ללכת עד לתקופת האבן כדי לדמיין לאן תוביל אותנו ירידה בכמות האנרגיה המחצבית הזמינה לנו. ירידה מתונה באספקת האנרגיה עשויה להוביל אותנו לרמה טכנולוגית של יפו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת. ירידה חדה יכולה להוביל אותנו ליפו של שנות ה-20'. הפסקה מוחלטת של אספקת האנרגיה המחצבית תחזיר אותנו לרמה של יפו בשנת 1870 (בתוספת דודי שמש לחימום מים וכמה מכשירים פוטו-וולטאיים). זה לא סוף העולם ולא חזרה לתקופת האבן, ואפילו לא לתקופת השלטון העבאסי. לכן אפשר להמתין עם "חידוד חניתות הצור", כי אנחנו לא "חוזרים למערות".

בעצם, לא צריך ללכת רחוק לא בזמן ולא במרחב. קילומטרים ספורים מיפו, בכפרים שבשומרון, חיים עשרות אלפי אנשים שחורשים שדות עם חמורים, מוסקים זיתים בידיים (זאת אומרת, באותם שדות וכרמים שטרם הופקעו בידי שלטון העריצות של הממשל הצבאי), מחממים את ביתם בחורף בתנורי עצים ובאופן כללי משתמשים בחשמל ובנפט הרבה פחות מהאזרח הישראלי הממוצע. זה לא אידילי ולא אידיאלי, אבל זה דוגמה לחברה שצורכת הרבה פחות אנרגיה מזו של העיר המודרנית, והיא נמצאת במרחק קטן מאד מכאן.

ואם כבר הזכרנו מרחקים, אז הנקודה השניה שחשוב להתיחס אליה היא הזמינות.

אחד המגיבים כתב ש"בארצות הברית יש עתודות ×’×– ענקיות. הבעיה עם ×’×– ×–×” שיותר קשה להוציאו מהאדמה מאשר נפט". ×–×” נכון במידה מסוימת (עיקר הבעיה עם ×”×’×– היא באגירתו ושינועו). יכול בהחלט להיות גם ש"כל הים התיכון הוא חבית ×’×– ענקית” וייתכן, תאורטית, שב"תמר" ו“לויתן" יש מספיק ×’×– לספק את כל צרכי מדינת ישראל במאה השנים הבאות. גם אם × × ×™×— שקברניטי המדינה יעשו פתאום סיבוב של 180 מעלות ממדיניותם הנוכחית ויתחילו לעבוד לטובת כלל אזרחי המדינה ולא לטובת כמה טייקונים המשמנים אותם, השאלה היא מה זמינותם של המרבצים הללו וכמה יעלה להפוך אותם ממשאב חבוי במעמקי האדמה לתנועה אפקטיבית של טורבינות חשמל או מנועי בעירה על החוף. המונח שבו נהוג להשתמש כדי למדוד את ×–×” הוא EROEI, ר"ת באנגלית של Energetic Return On Energetic Investment: החזר אנרגטי על השקעה אנרגטית (מדידת יעילות או מחירים של אנרגיה בדולרים, יינים, אירו, שקלים או כל כסף פיאט אחר היא בעייתית, ×›×™ בשיטה המוניטרית הנוכחית – זו שאחרי ביטול תקן הזהב – יכול כל נגיד בנק מרכזי לרדת למרתף, להפעיל את מכונות הדפוס ולהתחיל להד – – – אה, סליחה, לא להדפיס כסף, חס וחלילה, אלא "לבצע הרחבה כמותית". לכן דולר של היום אינו דולר של לפני שנתיים. אנרגיה, לעומת זאת, נמדדת ביחידות די קבועות). לכן, המחיר האמיתי של אנרגיה הוא המחיר האנרגטי שלה.

הנה דוגמה: נניח שבראש העץ אנחנו רואים אבוקדו גדול ובשל המכיל 200 קלוריות. כדי להשיגו ולהשתמש בו, הטיפוס על העץ ידרוש מאתנו 5 קלוריות, הירידה ממנו 3 קלוריות וקילוף האבוקדו (הרי אנחנו לא רוצים לאכול את הקליפה) עוד 2 קלוריות; בסך הכל – 10 קלוריות. כך שיחס האנרגיה שנשקיע לאנרגיה שנקבל הוא 1:20, לפי החישוב הבא: 200/10=20. אפשר לומר שיחס הEROEI במקרה הזה הוא (1 ל- ) 20.

כעת בואו נקח מקרה קצת שונה. בראש העץ הסמוך יש אבוקדו נוסף, אבל הוא קטן יותר ומכיל רק 100 קלוריות. במקרה כזה יחס החזר האנרגיה שלנו יהיה נמוך יותר (1 ל- 10), אבל עדיין ישתלם לנו לעשות את כל הדרך לראש העץ, לרדת משם, לקלף את הפרי ולאכול אותו – כי כמות האנרגיה שנקבל תהיה גדולה מכמות האנרגיה שנשקיע.

בראש העץ השלישי אנחנו רואים אבוקדו קטן יותר ועם קליפה עבה יותר, המכיל 20 קלוריות בלבד. העץ השלישי גם גבוה יותר, ולכן יידרשו לנו 12 קלוריות לטיפוס, 8 קלוריות לירידה ו-4 קלוריות לקילוף – 24 קלוריות בסך הכל. במקרה כזה, החזר האנרגיה יהיה 20/24, כלומר קטן מ-1, מה שהופך את כל העסק ללא כדאי: אנחנו נוציא יותר אנרגיה על השגת האבוקדו ממה שנקבל מאכילתו. לא משנה כמה עשרות ומאות פירות נראה על העצים הסמוכים – אם הם קטנים ורחוקים מדי, מבחינה אנרגטית לא ישתלם לנו לטפס על העץ ולקטוף אותם.

כמובן, ככל שנמצא סולמות יציבים יותר לטיפוס וסכינים חדים יותר לקילוף, כך ישתפר יחס החזר האנרגיה, וישתלם לנו לקטוף גם את הפירות הקטנים והמצומקים יותר. אבל בכל רגע נתון, החזרי אנרגיה הולכים וקטנים ייאלצו אותנו להשקיע יותר בשביל להשיג אותה כמות של אנרגיה. ובכל מקרה, יחס נמוך מ- 1 פשוט מוציא את שכרנו בהפסדנו.

אותו דבר בדיוק נכון לגבי הנפט. אם לפני 160 שנה די היה לקחת טוריה, לחפור בשדה ירוק בפנסילבניה ולקבל זרם נפט הבוקע מהאדמה, הרי שכיום יש להשקיע הרבה הרבה יותר אנרגיה בחיפוש אחר מרבצים קטנים יותר, מרוחקים יותר וירודים יותר באיכותם. זו המשמעות של עלית מחיר האנרגיה: עלינו להשקיע יותר אנרגיה לשם הפקת אותה כמות.

וזה מביא אותנו לענין השלישי, והוא כלכלת הנפט. כמו כל שוק, גם זה בנוי על היצע וביקוש. ככל שמשאב חיוני יותר, כך הביקוש אליו "קשיח" יותר, בעוד שלמוצרים בלתי חיוניים יש ביקוש "גמיש" (עליה במחיר ביצי השלו תגרום לרוב הקונים להקטין את מספר הביצים שהם אוכלים מדי שבוע; עליה במחיר הלחם תגרום לרובנו לשלם יותר). הבעיה הכלכלית במקרה של הדלקים המחצביים לא תתחיל ברגע שבו תשאב טיפת הנפט האחרונה וגם לא ביום שבו נכרה את גוש הפחם האחרון. הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם: ברגע שבו ההיצע לא מסוגל להדביק את הביקוש.

במשך ששים שנה מאז תום מלחמת העולם השניה, גדלה תפוקת הנפט מדי שנה כמעט (להוציא מספר שנים של "אמברגו הנפט" בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973). שיטות גילוי משוכללות יותר, טכניקות שאיבה משופרות – כל אלו אפשרו הגדלה של הכמות המופקת במקביל לעליה בביקוש. אולם מאז שנת 2008, תפוקת הנפט כמעט ואינה גדלה יותר, ונשארת קבועה: כ- 85 עד 90 מיליון חביות ביום.

וזה לא שהביקוש קטן. אדרבה: הסינים, ההודים ואזרחים של עוד הרבה "כלכלות מתפתחות" היו שמחים לצרוך יותר. במלים אחרות: הביקוש גדל, אולם ההיצע לא. יותר אנשים רוצים פרוסה מהעוגה (לא בלי צדק, יש לציין), אבל העוגה, שהלכה ותפחה משל עשרות שנים, הפסיקה לתפוח.

אז יכול להיות שמאגרים נוספים יתגלו, או שטכנולוגיות חדשות לניצול אנרגיות מתחדשות ייכנסו לשוק בשנים הקרובות. אמן כן יהיה רצון. יכול להיות שברגע זה ממש מדען עלום במעבדה כלשהי אי-שם מצליח לראשונה בהיסטוריה לבצע היתוך קר או להפיק סולר ממי ים. אבל כשם שלא היינו מתכננים את תקציבנו המשפחתי לשנים הקרובות בהסתמך על ההנחה שנזכה בלוטו, כך לא כדאי לנו לבנות על פריצת דרך משמעותית בתחום האנרגטי.

בכל מקרה, בל נשכח שגם לתשתית יש עלויות. הנה דוגמה אחת: על כבישי ישראל נוסעים כיום כ- 2.5 מיליון כלי רכב (לפי נתוני הלמ"ס). נניח שממשלת ישראל תתעורר מחר בבוקר ותחליט להרתם (קרי: לתת זכיון במחיר מגוחך לאחים עופר) להקמת מתקני ענק להפקת אנרגיה סולרית, ובמקביל ירד פלאים מחיר הסבת כלי רכב ממנוע בערה פנימית למנוע חשמלי ל- 10,000 ש"ח בלבד. גם במקרה כזה, מחיר הסבת צי כלי הרכב במדינת ישראל מהנעה בנפט להנעה בחשמל יהיה עדיין 25 מיליארד ש"ח. שוב: זה רק מחיר הסבת המנועים, בהנחה שירד משמעותית, ולפני שבכלל התחלנו לחשב את מחיר הקמתן של תחנות כח סולריות, חיווט להולכת חשמל וכיו”ב.

וכמה מלים על אנרגיה גרעינית. על הסכנות הבריאותיות של הטכנולוגיות הגרעיניות כבר דובר רבות (אם ביפאן, שבה האתוס הלאומי בנוי על צייתנות, קפדנות ועמידה בנוהלים קרה מה שקרה, אני לא רוצה לחשוב איך עשויה להראות תחנת כוח גרעינית בחברה שבנויה על אלתור במקרה הטוב וחפיפניקיות במקרה הרע). הבעיה העקרונית היא שגם כמויות האורניום, בדומה לנפט, אינן אינסופיות; גם הוא משאב מתכלה.

בסיכומו של דבר, נראה שאנחנו הולכים לקראת שקיעה כלכלית דרסטית. אני משתמש במלה "שקיעה" ולא במלה "התמוטטות" רק בגלל הקונוטציות הפתאומיות שיש לזו האחרונה. המונח "התמוטטות כלכלית" קשורה אצל רבים לדימוי חזותי של אלפי אנשים נואשים הצרים על סניפי בנקים בוקר בהיר אחד, או נפילות בשוק המניות של 15% תוך יממה. אבל בדרך כלל התמוטטות כלכלית לא מתרחשת תוך יום וגם לא תוך חודש. התמוטטות של מערכת כלכלית יכולה לקחת שנות דור, אך הסימנים המעידים עליה יכולים להתגלות בטווח שנים של עשור. סביר מאד שמה שאנחנו רואים עתה אינו מיתון חולף, אלא שפל כלכלי. כלכלנים אופטימיים כמו פול קרוגמן אומרים שהוא עתיד להיות פחות נורא מהשפל של שנות ה- 30'. הלואי שהוא וחבריו צודקים.

(דן תמיר)

יוסי, בפוסט מהשבוע שעבר, הזכיר לנו שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. את הנפילות באג"ח של הטייקונים אנחנו רואים בחודשים האחרונים, ועכשיו ביבי נותן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז, ולעשות עם כספי הפנסיה מה שבא להם. חבר אחר שאל בסטטוס מזעיק בפייסבוק מה לעשות עם קרן הפנסיה שלו, העלולה להיות מושקעת עד צואר באג”חים של תשובות ובן-דבים למיניהם.

סבי המנוח נהג לומר ש"עצות ועניבות כבר יש לו מספיק", ברמז ברור לחבריו מה לא לתת לו (ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב). ובכל זאת, הנה ניתוח קצרצר וכמה עצות – בתקוה שאנ"ש מבין קוראי הבלוג יפיקו מהן תועלת – ואלה שעדיין אינם אנ"ש אולי ישתכנעו ויהפכו לאנ"ש בזכותן.

אז אחרי גילוי נאות – הכותב החזיק או מחזיק או עשוי להחזיק בנכסים להלן ועשוי להיות לו עניין אישי בהם ואין באמור להוות תחליף לייעוץ המתחשב בצרכים המיוחדים של כל אדם וכל מי שפועל על סמך הכתוב עושה זאת על אחריותו וכו' וכו' – תקציר הפרקים הקודמים. מה מבטיח פרנסה בימי זקנה?

א. אקטיבית: ילדים שעובדים בשדה במקומך.

ב. פסיבית: חסכונות.

ככה עבדו וכך עובדות עדיין חברות אגרריות בכל רחבי העולם. מכיון שמאז גירוש אבותינו מגן העדן עלינו להזיע כדי לאכול לחם, אדם היודע שבגיל הזקנה לא יוכל לעבוד (ודוק: לא יוכל, לא "לא ירצה, כי מתחשק לו לפרוש”) מגדל ילדים שיעבדו ויכלכלו ויסעדו גם אותו במרצם ובזיעתם. לחלופין, הוא צובר בשנות עבודתו נכסים ומזומנים כדי שיוכל בבוא היום להוון אותם ולקנות מזון.

השיטה הפנסיונית המודרנית היא בעצם ריכוז של המנגנון הזה: במקום שלכל אחד מאתנו יהיה שדה ליד הבית, קופות הפנסיה משקיעות בשדה משותף. במדינות מתוקנות, זה נעשה בידי המדינה: היא מרכזת את חסכונות העובדים, נותנת להם בתמורה אגרות חוב שהיא ערבה להן, ועם הכסף שמצטבר משך שנים משקיעה ב"שדות" אחרים. אלה יכולים להיות גם שדה קנה סוכר בפרגואי, או מטע עצי דקלים באינדונזיה. בהתאם לכך, ה"ילדים" לא חייבים להיות כבר בני משפחתנו הקרובים, אלא כל מי שיעבוד בשבילנו. מבחינת קופות הפנסיה זה יכול להיות גם ספינת דייג בויטנאם או מפעל לייצור שולחנות בגינאה המשוונית: העיקר שזה יהיה משהו שיניב למשקיעים (ל”חוסכים” בהן) "רווחים", שיאפשרו להם לחיות בלי לעבוד בעצמם בעת זקנה (העובדים ממש יכולים להיות כורי פחם בשכר רעב בסין או עובדים בסדנאות יזע בצ'אנג ראי, אבל זה ענין אחר). סיכומו של ענין: “קופת פנסיה" היא מנגנון שבו מישהו אחר – בנך יוצא חלציך או פועל אלמוני אי שם – עובד בשבילך.

תאורטית, אין מניעה שקופות פנסיה בידים פרטיות יהיו יציבות בדיוק כמו קופות בבעלות המדינה. ברור שחמדנותם ויהירותם של אנשים כמו אילן-לא-בא-לי-לשלם-את-החוב-בן-דב מקוממת (האם היתם נותנים את כספכם לאדם בחליפה נאה שפגש אתכם ברחוב, ביקש מכם סכום מסוים, הבטיח להחזיר ונעלם? כותב שורות אלו עשה זאת פעם אחת בצעירותו, ולמד את הלקח); אולם שורש הבעיה הוא מבני: העליה בתוחלת החיים בחמישים השנים האחרונות הביאה לשינוי משמעותי ביחס בין מספר העובדים לבין מספר הפנסיונרים.

אם לפני שלושים שנה אנשים יצאו לגמלאות בגיל 65 ואחר כך חיו עוד 5 שנים נוספות כשהם מכולכלים בידי הצעירים העובדים, הרי שכיום אנשים יוצאים לגמלאות בגיל דומה, אך ממשיכים לחיות אחר כך עוד שנים רבות. המשמעות היא שאם פעם על כל עובד צעיר ובריא היו, נניח, 0.1 פנסיונרים שיש לכלכל, הרי שכיום המספר עשוי להיות 0.25. העליה הזו לא הותה בעיה של ממש בעשרות השנים האחרונות. כי להבדיל מחברות אגרריות, שבהן נדרש כח השרירים ממש של אותם צעירים כדי לכלכל את ה"פנסיונרים", הרי שה"צמיחה" הכלכלית של עשרות השנים האחרונות אפשרה לאנושות לכלכל בלי בעיות מיוחדות יותר ויותר אנשים שאינם עובדים. דא עקא: ה"צמיחה" הזו היתה תלויה כל כולה כמעט בזמינותם של מקורות אנרגיה מתכלים ובלתי מתחדשים: גז, פחם ובעיקר נפט. הם שמאפשרים לכל אחד מאתנו להעסיק עשרות ואפילו מאות "עבדי אנרגיה", שעושים את העבודה בשבילנו; הם המאפשרים לרבים מאד "לצאת לפנסיה" בלי לעבוד. כל עוד גדלו מקורות האנרגיה הזמינים, יכול היה העולם התעשייתי לכלכל יותר ויותר "פנסיונרים" כל שנה.

כל שקל שנכנס לקופת פנסיה בעשורים האחרונים הוכנס אליה בהנחה שמתישהו בעתיד תהיה אפשרות להשקיע אותו בענף כלכלי מסוים שיחזיר את ההשקעה ברבית כזו שתספיק גם לכלכל את העובד בו (שכבר לא עובד באמצעות שרירים, אלא בעזרת דלקים מחצביים) וגם כמה וכמה פנסיונרים. במלים אחרות: קופות הפנסיה – כמו כל השקעה שנבנתה על אמונה ב"צמיחה" – היו השקעה על סמך אמונה שבעתיד יהיו יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מהכל – ככה שיספיק לכולם.

אבל הצמיחה הזו נגמרה. וכאן מתחילה הבעיה. חדלות פרעון של לווים הוא בעיה כלל עולמית היום. זה זה לא אמור לנחם אותנו, אבל טוב לדעת שמאחורי כל צעיפי המלים והמינוחים המקצועיים הסבוכים של "מומחים למימון", מאחורי השטיקים והטריקים הפיננסיים והחשבונאיים, אותם גורמים בדיוק עומדים מאחורי חדלות הפרעון של החברות של תשובה, דנקנר, בן-דב ושאר דומיהם ושל ממשלות יוון ואירלנד (וכל שאר מדינות גוש האירו, בעצם, למרות שבעת כתיבת שורות אלו, יום ב', 28 בנובמבר בשעה 15:26, זה עדיין מתחת לשולחן).

סיכומו של דבר: כספים שהושקעו בקופות פנסיה שאינן מבוססות ב-100% על שימוש באנרגיות מתחדשות ומנוהלות בידי אנשים ישרים והגונים שאינן תאבי בצע (מי מכיר קרן פנסיה כזו?) – הושמו על קרן הצבי (בעצם, אפילו פחות: מקרני צבי אפשר לעשות יופי של קתות לסכינים; דו"חות רבעוניים לעתים רבות אינם שווים את הניר שעליו נכתבו).

אז מה כן בטוח יחסית?

ראשית כל, חסכון. מי שרוצה להיות בטוח יחסית בעתידו צריך כבר היום לצמצם הוצאות. לא להניח ש"בעתיד, בעוד כמה שנים, אני אעשה קריירה נהדרת, ארויח משכורת מעולה ואוכל להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי", אלא לצאת מנקודת הנחה שבעתיד מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר במקרה הטוב, וממש ממש גרוע במקרה הרע. העולם התעשייתי (ועמו כדור הארץ כולו) נכנס כנראה לעידן של מחסור שטרם ידע כמותו.

שנית, להשקיע במים ומזון. זה הדבר הבסיסי שכל אחד מאתנו צריך. ככל שנתקרב אל השדות והמטעים שבהם גדל המזון שלנו, ככל שנוכל לספק את מי השתיה שלנו בעצמנו ולא באמצעות מערכות הובלה ושיווק מסובכות – כן ייטב. אם את/ה יכול/ה לגדל את המזון שלך (ולו את חלקו) בעצמך – די בטוח שתרויח/י (להמחשה קלה: בכמה עלה מחירו של קילו עגבניות בשנה האחרונה, ובכמה עלה השכר הממוצע במשק?). אותו דבר בנוגע למים, שניהולם בישראל הוא לא משהו, בלשון המעטה.

מי שמאמין להיסטוריונים, יכול להשקיע בזהב, בכסף ובפלטינה. מתכות אצילות הן נדירות, קשה מאד לכלות אותן, והן ניתנות לניוד בקלות. המתכות הללו, למרות ששימושיהן המעשיים מוגבלים מאד, נוטות לשמור על שווין, בעיקר עקב הערך הרגשי והפסיכולוגי שיש להן. צריך לזכור רק שכרייתן בימינו כרוכה לרוב בנזקים אקולוגיים בלתי מבוטלים.

אחרון חביב: דלקים. ידוע לנו שהם הולכים ומתכלים, וידוע לנו שהביקוש להם לא קטן. ואנחנו נזדקק להם.

סיכומו של דבר: אם אתם אופטימיים חסרי תקנה (כלומר מאמינים שממשלות יכולות להמשיך לעמוד בהתחיבויותיהן הפיננסיות גם אחרי שכל הבן-דבים והתשובות למיניהם נופלים, ואז למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, חדשים ויעילים תוך שכנוע מאגי של מאות מיליוני אזרחים מפונקים במדינות העשירות בצורך להוריד את רמת חייהם ב-60% בערך), אתם יכולים להשקיע בקופות פנסיה הקונות רק מק"מים ואג"ח מדינה.

לעומת זאת, אם אתם ריאליסטים, כדאי להשקיע כמה שפחות בכל קופת פנסיה פיננסית שהיא. במקום זאת עדיף להשקיע בעיקר בהסבת אדמה ליד הבית לחקלאות (זה לא צריך להיות רק בחצר, אלא גם ברמה הלאומית), במחזור ואגירה של חומרים בעלי ערך (כן, גם זבל אורגני הוא בעל ערך) ובקשרים עם חברים בגילאים שונים. בסופו של דבר מה שמסייע לנו, כמו לכל הפרימאטים, לעבור תקופות קשות, הוא המעגל החברתי שלנו.

(דן תמיר)

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול ×”×™×” פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית ×”×™×” הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא ×”×™×” מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי ×”×™×” מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי ×”×™×” מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה ×–×” פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן ×›"אדמות מדינה" ואז, ראה ×–×” פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש ×”×–×” מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל ×”×™×” לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, ×”×™×” לבג"צ רע מאד עם ×–×”, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את ×–×”. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

הרבה מילים נכתבו השבוע על החלטת בית המשפט בעניינו של יורם קניוק, בה הוחלט כי על משרד הפנים לרשום את קניוק כחסר דת. המשמעות המעשית של החלטת קניוק מינימלית: סעיף הלאום כבר הוסר מתעודת הזהות, משום ששרי הפנים של ש"ס סירבו להכיר בגיור הרפורמי ולרשום את הבאים בשעריו כיהודים. הרישום הוא ברישום האוכלוסין בלבד.

גם אם יחליט קניוק – שמשמש כאן כדוגמא תיאורטית, כמובן – לנצל את מעמדו החדש כנטול דת כדי להנשא, או ליתר דיוק לבוא ב"ברית הזוגיות", תוך שהוא מדלג על הרבנות, הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט: התיק שלו פשוט יעבור לעיונם של ראשי העדות הדתיות, ואם אחד מהם – נחשו מי – יחליט שבעצם לא מדובר בחסר דת אלא בכבש תועה מעדרו, שחור ככל שיהיה, הוא יוכל לאסוף אותו חזרה ולהטיל וטו. ככה זה: בישראל, מהרבנים ישחרר רק המוות. והאמת, בהתחשב במצב הקבורה בארץ, גם זה לא בטוח.

אבל האמת המייאשת במיוחד העולה מהעתירה של קניוק היא שבישראל אין בעצם ישראלים. יש יהודים, מוסלמים, דרוזים, ואפילו, אם הבנתי נכון, כשדים; אבל ישראלים אין. יש רק מסמך רשמי אחד, שבו מכירה מדינת ישראל בכך שחיים בה ישראלים: הדרכון. שם, לא היתה לה הרבה ברירה. אבל גם בו, המילה Israeli מופיעה תחת הכיתוב של הגויים הערלים, Nationality, בעוד שבעברית היא מופיעה רק תחת "אזרחות".

ישראל עדיין חיה תחת משטר המילטים הטורקי. הבריטים שיפצו אותו קלות, אבל לא יותר מדי. בישראל אין לאום; יש רק קבוצות דתיות. לכאורה, צריך היה לצפות שהציונים, שנאבקו בשצף קצף ברבנים וטענו בעקשנות שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית, יקימו מדינה חילונית. במקום זאת, החליט בן גוריון – בלי ערעור רציני, בימיו או אחר כך – להשאיר על כנו את המשטר הטורקי, שהוא משטר פרה-לאומי.

עכשיו, בעשורים האחרונים מקובל מאד להכנס באמ-אמא של המודל הלאומי ולהאשים אותו בכל סוג אפשרי של עוולות, ולא בלי צדק. אבל למודל הלאומי יש יתרון אחד לפחות: הוא נעלה על המודל השבטי-אתני. אם היו לנו פחות שבטים ויותר לאומים בעולם, הוא היה מקום רע פחות. ישראל בחרה, ואחרי יותר מ-60 שנה אי אפשר לומר שזו בחירה בלתי מודעת, במודל האתני.

והאמת, ×–×” ×”×™×” די צפוי. הדיבורים הציונים על "לאומיות" היו נבובים עוד בטרם הוקמה המדינה. די להזכר בזעקה שקמה כאשר הציגו הכנענים את משנתם: השם "כנענים" הפך מיד לשם גנאי. עכשיו, הכנענים היו – בניגוד לדימוי שנפוץ להם – לאומניים למדי: לא מעט מהם היו משוכנעים שאם רק נשתלט בכוח הזרוע על "המרחב השמי", נאלץ את הילידים לחזור לעברית ונראה להם את האור, הם ישתחררו מהתודעה הכוזבת של אלף ומשהו שנות איסלם, יהפכו כמונו לסוגדי בעל ועשתורת, ואפשר ×™×”×™×” לשוב ולהקים את האימפריה הצידונית.

אם החזיונות האלה דומים באופן חשוד לאלה של הפאן-ערבים הלבנונים (הטקס הפגאני המשונה שערך ערפאת באמצע שנות התשעים צף כאן בזכרון), זה לא מקרה: כמו הכנענים, הם היו אינטלקטואלים תלושים משהו והיו מיעוט דתי. אם הכנענים היו פגאנים, חלק ניכר מהפאן-ערבים היו נוצרים. הפאן-ערביות נועדה, בחלקה הגדול, להזיז הצידה את האיסלם ולמנוע ממנו למלא תפקיד פוליטי מרכזי – משום שבמדינה מוסלמית, כמו במדינה יהודית, לאינטלקטואלים חילונים לא הרבה מה לעשות.

רטוש וחבר מרעיו היו קבוצה קטנה, שהשפעתה התרבותית היתה גדולה משמעותית מהשפעתה הפוליטית, אבל היא הילכה אימים על בן גוריון והזרם הציוני המרכזי. לא במקרה נזנחה המילה "עברי", שהכנענים ניכסו לעצמם. הכנענים היוו גשר – גשר יציב כמו גשר המכביה, אבל גשר – לדילוג אל מחוץ לזהות האתנית היהודית אל זהות-על. סביר להניח, כמובן, שלזהות הזו היו בעיות חמורות משלה; אבל סביר באותה מידה להניח שהיא היתה פחות קסנופובית מהחברה היהודית היום, משום שקסנופוביה היא בסיס הזהות היהודית.

ישראל לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים, משום שהיא תכיר בקיומם של כאלה – כל האזרחים החיים תחת ריבונותה – היא תצטרך להתייחס אליהם כאל שווים. אם היה מתפתח כאן אתוס ישראלי, על-שבטי, הוא ממילא היה דוחק אחורה את האתוס השבטי היהודי.

אלא שאז, אבוי, היינו נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של נישואי תערובת. הדם היהודי המקודש ×”×™×” מחולל, וזה משהו שהחילוניות היהודית הממוצעת לא מסוגלת לסבול, גם היום. כשהתברר ליהודים הטובים – יהודים חילונים, כן? – של הישוב העברי ששאול טשרניחובסקי לקח לו לאשה לא סתם גויה טמאה, אלא פרבוסלבית שמסרבת להתגייר, הוא מצא את עצמו מהר מאד תחת חרם שקט. ואולי ×–×” לא מקרה שהוא ×”×™×” פגאני. ואולי ×–×” לא מקרה שקניוק, שרוצה להשאיר את הדת היהודית מאחור, נשוי לאשה לא יהודיה. שניהם חצו קו גבול שהחילונות הציונית לא היתה מוכנה לעבור. יתר על כן, אתוס לאומי שוויוני ×”×™×” שולל מהיהודים את מעמד עם-האדונים שלהם. בשביל ×–×” הקמנו מדינה? בשביל – כפי שאומרים התועמלנים הדתיים כבר עשורים – לחיות כמו בפאריס או בלונדון?

וכדי לא להגיע למצב הזה, כי הרי לחילונות הציונית אין הגדרה משלה ל"יהודי" ובסופו של דבר התנועה הלאומית הגאה נזקקת לזו של הרבנים ("מי שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת"), השאיר אותנו בן גוריון עם משטר המילטים. והסטטוס קוו הזה, שאמנם לא מונע מיהודים לחלל את דמם עם בני ערלים אבל דורש מהם מאמץ ניכר לשם כך – יותר מזה, והדמיון בין מדינת ישראל למדינת חוקי נירנברג היה הופך למאד לא נוח – מקובל על רוב האוכלוסיה.

אבל בכל זאת יש משמעות למהלך של קניוק – אם חלק ניכר מהישראלים יאמץ אותו. אם מספר גדול של ישראלים – מאות אלפים – יגיע אל בית המשפט (והוא יצטרך להגיע אל בית המשפט) וידרוש למחוק את הרישום שלו כיהודי, ישראל תתקשה הרבה יותר לדבר על היותה "מדינה יהודית." היא תצטרך להתמודד עם העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסיה שלה דוחה את התפיסה הדתית שעומדת בבסיס קיומה. וכשחלק ניכר מהישראלים יחצו את הנהר הזה, כשיישמט הבסיס הדתי שהוא כל מה שעומד מאחורי הזהות היהודית – "אין ישראל אומה אלא בתורתם," כתב התלמוד בציטוט מאד לא נוח לציונים – וכשכל מה שישאר הוא הזהות הישראלית שלהם, אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על חברה שוויונית ומדינת כל אזרחיה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר יוסי כתב כאן עוד פוסט על המחאה החברתית, ובפסקת הסיום הוא התייחס בחיוב למאמר דעה קצרצר של דן תמיר ב- The Marker בנושא שיא תפוקת הנפט וסוף עידן הצמיחה הכלכלית. רפרפתי על התגובות לפוסט ונראה שהסיפא ×¢× ×™×™× ×” את המגיבים לא פחות מהרישא. הפוסט ×”×–×” הוא ניסיון להעמיק קצת בסוגיה הזו שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הממוסדת בכלל ובישראל בפרט – למרות שההשלכות שלה על עתידנו עשויות להיות די משמעותיות בלשון המעטה.

לפני 213 שנה כומר אנגלי בשם תומס מלתוס פרסם טקסט שנוי במחלוקת שעורר עליו מאז ועד היום את זעמם של רבים וטובים מכל קצות הקשת הפוליטית (לי לפעמים נדמה שהוא שאב קצת השראה מ'הצעה צנועה' כשהוא כתב את זה). מלתוס פיתח תיאוריה לפיה בזמנים טובים בני האדם (כמו כל בעלי החיים) נוטים להוליד יותר ילדים מאשר בזמנים קשים. מכיוון שבזמנים טובים אוכלוסיות נוטות לגדול בשיעור מעריכי (1,2,4,8) ותנובת המזון מצליחה לגדול רק בקצב ליניארי (1,2,3,4), אמא טבע (או אולי אלוהים?) נאלצת תמיד להתערב ולהחזיר את האיזון למקומו באמצעות מחלות, מלחמות ורעב. הסבל, למרבה הצער, נופל בעיקר על כתפי העניים – אבל אסור בשום אופן לסייע להם (מלתוס התנגד נחרצות לחוקי העוני) כי זה רק יגרום להם להוליד יותר ילדים ולהחריף את הסבל. תשלומי רווחה רק מנציחים את העוני, טען מלתוס, ולטענה הזו יש עדיין לא מעט תומכים בימינו. במהדורות המאוחרות יותר של הספר הוא התייחס לאפשרות התיאורטית של 'איפוק מוסרי', כלומר של הגבלת ילודה יזומה – אבל הוא נטה להאמין שהאוכלוסיה, ובמיוחד העניים, אינם מסוגלים לשלוט בתאוותיהם המיניות. מחזורים של גידול וקיטון של האוכלוסיה האנושית, מלווים בתקופות של רווחה וסבל בהתאמה, הם פשוט מוטיב חוזר לאורך ההיסטוריה שצפוי להימשך לנצח (מלתוס גם זיהה התקדמות טכנולוגית מסוימת הודות לתמריצים שהסבל מספק, ולכן לא ראה בו דבר שלילי לחלוטין).

מאז ועד היום נשפכו על מלתוס קיתונות של בוז, ועם הזמן למדתי שגם למלתוס יש מעין "חוק גודווין" משלו – ככל שדיון על גבולות לצמיחה מתארך, ההסתברות שאחד הצדדים יכריז "מלתוס טעה" ויראה בצמד המילים האלה נוק-אאוט אינטלקטואלי מתקרבת לאחד (למעשה, רוב הדיונים מתחילים ישר עם הטיעון ×”×–×” ולכן מסתיימים מהר מאוד). הביקורת על מלתוס היא כפולה – פעילים חברתיים (וכל אדם בעל חוש מוסרי והיסטורי בסיסי) נגחו בו על יחסו האליטיסטי כלפי המעמדות הנמוכים והתעלמותו מפעולות הנישול היזומות שטרינספרו אותם מהכפר לעיר בחסות חוקי הגידור. שיעור הילודה גרם לעניים הרבה פחות סבל מהעובדה שכפו עליהם בניגוד לרצונם לשמש כגלגל השיניים של המהפכה התעשייתית. כלכלנים (וכל אדם אחר שעיניו בראשו) שמו אותו ללעג על כישלונו לתפוס את מימדיה של המהפכה התעשייתית שהתחילה להאיץ בתקופתו. כאן הכישלון של מלתוס הוא ענק – לא רק שצריכת המזון לנפש עלתה בעקביות מאז כתיבת הספר על אף גידול אדיר באוכלוסיה האנושית, אלא שהפעילות הכלכלית כולה (כפי שהיא נמדדת בתמ"×’ לנפש) גדלה, והתגברה לא רק על מחסור בקרקע חקלאית אלא גם על מחסור בכל חומר גלם אחר שמזין את הפעילות הכלכלית.

שני הכישלונות של מלתוס, המוסרי והחומרי, היו אמורים להוביל לכך שהוא יגמור בפח הזבל של ההיסטוריה מבלי שאצטרך להשחית עליו מילים מיותרות. אבל הנאו-מלתוסיאנים קמים ונופלים בכל דור מחדש (כפי שכתב אחד המגיבים לפוסט של יוסי) ומסרבים להיעלם בעקשנות שאחרוני המרקסיסטים לא היו מתביישים בה. על רובם רובצת התחושה המעיקה שההגיון הקר של מלתוס עדיין אורב בפינה, ממתין לשעת כושר לחשוף את ערוותה של המודרנה ולצחוק אחרון. כל דור ודור של נאו-מלתוסיאנים מבסס את התחושה הזו על תהליכים ומגמות שגורמות לו להאמין שהפעם ×–×” באמת שונה, שהפעם באמת לא נשארו לנו יותר שפנים לשלוף מהכובע ושאין דרך שבעולם ש- X מיליארד בני אדם יוכלו לחיות בסגנון החיים של האדם המערבי הממוצע (או לחיות בכלל). בתגובה אליהם מרבית הכלכלנים והציבור הכללי נוטים לגחך (במקרה הטוב) או להתעלם (במקרה הרווח) ×›×™ התהליכים והמגמות שמפניהם הנאו-מלתוסיאנים מזהירים הם בדרך כלל רחוקים מהעין ומהלב. נביאי הזעם נובחים, השיירה עוברת, והחיים דבש (לפחות במערב) – למי שיש כוח לצדקנים האלה כשאפל מוציאה צעצוע חדש ומגניב כל חודשיים?

נתמזל מזלו של הדור הנוכחי של הנאו-מלתוסיאנים (והנה ההודאה – אני ביניהם) שהתיאוריות שלנו מתחילות לקבל סוף סוף חיזוקים גם בעולם היומיום המוחשי – מחירי הבנזין והמזון במגמת עליה כבר עשור, והמערב תקוע כבר כמה שנים טובות במשבר חוב וצמיחה ששום כלי פיסקלי או מוניטרי מוכר לא מצליח לסיים אותו (הם ניסו כבר כמעט את הכל). אבל הרעיון של גבולות טבעיים לצמיחת האוכלוסיה והכלכלה האנושית הוא משהו שרוב האנשים פשוט לא רוצים לשמוע עליו. להכחשה הקולקטיבית הזאת יש כל כך הרבה סיבות (לגמרי במקרה ×–×” נושא שאני כותב עליו תזה), אבל אשמור אותן לפעם אחרת – בפוסט ×”×–×” אני אנסה להסביר למה אני חושב שהפעם ×–×” באמת שונה. איבדתי את תמימותי באשר לרציונליות של רוב האנשים כשזה מגיע לנושאים האלה, אבל אנסה בכל זאת – ולו רק ×›×™ אני מסכים עם מה שכתוב למעלה בהקשר לאורוול ולאמירת האמת, וגם ×›×™ אני יודע שמי שקורא כאן מסוגל לחשיבה ביקורתית שהיא גבוהה בהרבה מהממוצע.

הניסוי הכלכלי של 250 השנים האחרונות – הצמיחה הבלתי פוסקת של הכלכלה הגלובלית – הניב מנצחים ומפסידים. אפשר לומר בזהירות מתבקשת שהמדינות המפותחות, כלומר אנחנו, יצאנו עם ידינו על העליונה כמעט בכל פרמטר – רמת החיים, ההשכלה, תוחלת החיים, התקשורת והתחבורה, החופש לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו נתפסים בכלל בעבר הלא כל כך רחוק. וכמו במחזה הטראגי הטוב בכל הזמנים, התהליך ×”×–×” שהסב לנו כל כך הרבה עונג ×”×™×” מלווה במכירת נשמתנו לשטן. אני ממש לא מתכוון להיכנס לדיונים פילוסופיים על חומרנות, ריקנות וניצול, אלא לכסף במובן הבסיסי והפשוט ביותר של המילה. השטן, כפי שאני מבין אותו, הוא הפיכת הכסף שלנו לחוב. התהליך ×”×–×” התחיל מיד אחרי שהבנק הראשון בעולם המודרני הוקם באמסטרדם בשנת 1609, ושטרות נייר התחילו להחליף את הזהב והכסף כאמצעי המסחר המרכזי. כדי להמריץ את הכלכלה ולאפשר לה לצמוח בקצב מהיר יותר (הפיתויים שהעולם החדש והתמים העמיד לכובשים היו אינסופיים, בניגוד להיצע הסופי של הכסף והזהב), פוליטיקאים, סוחרים ובנקאים התחילו לייצר כסף חדש שהיה עשוי מנייר (תארו לכם!). הנייר ×”×–×” נוצר, פשוט מאוד, באמצעות הלוואה נושאת ריבית – תוך מסע פרסום אגרסיבי שנועד לשכנע את הציניקנים שלנייר ×”×–×” יש משמעות כלשהי מעבר לצרכים היגייניים מאוד מסוימים. השיטה הזו הפכה עם השנים לדרך היחידה שבה מייצרים כסף, ובאופן רשמי, מאז 1971 כל שטר ומטבע שקיימים בעולם – דולר, שקל, ין או לירה טורקית – מייצגים חוב ותו לא. ובגלל שלחובות יש ריבית, בכל רגע נתון יש בעולם יותר חוב מכסף. השיטה הזאת עובדת לא רע כל עוד יש צמיחה כלכלית והעוגה גדלה – כשאנחנו נעשים עשירים יותר, קל לנו יותר לשלם את החובות הישנים ואנחנו יכולים לקחת על עצמנו חובות גדולים יותר, ×›×™ אנחנו יודעים שבעתיד × ×”×™×” עוד יותר עשירים ונוכל לחזור על התהליך ×”×–×” לנצח. משחק הכסאות המוזיקליים ×”×–×” הוא די פשוט – חובות מייצרים צמיחה, וצמיחה מאפשרת לקחת עוד חובות, וכולם נהנים מהחיים. אבל כשהמוזיקה נפסקת, והצמיחה מאיטה או חס וחלילה נעצרת, ×–×” נעשה לא כל כך נעים. אנחנו מייצרים פחות, ולכן חברות מפטרות עובדים ומפסיקות לגייס עובדים חדשים. הן מורידות את השכר, והצרכנים צורכים פחות ומפסיקים לקחת הלוואות (ומתקשים להחזיר את החובות הקיימים שלהם). המדינה מצליחה לגייס פחות הכנסות ממיסים, מתקשה להחזיר את החובות שלה בעצמה, ונאלצת לחתוך לאזרחים את השירותים הנפלאים שהם התרגלו אליהם. כל ×–×” מודגש עוד יותר כשהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר – אם הכלכלה לא צומחת, הרווחה של כל אחד מהאזרחים נשחקת כשיעור גידול האוכלוסיה, ×›×™ אותו התוצר מתחלק על יותר אנשים. ובכלל, איך אפשר לרצות את כולם מבלי להגדיל את העוגה בכל שנה מחדש? השמאל רוצה יותר כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הימין רוצה יותר כדי לקבל החזר יותר גבוה על ההשקעות שלו; העסקים, הפועלים, הבנקים ולכן גם הפוליטיקאים (וזה באמת הדבר היחיד שמאחד את כל המפלגות) – כולם מכורים לצמיחה כלכלית – הפרה הקדושה שכבר מזמן הפכה לאל נערץ יותר מיהוה, ישו ומוחמד גם יחד.

ואת הפרה הזו יש גרף אחד ויחיד ששוחט במאמץ קטן מאוד.

מקור

בכל פעם שמחירי האנרגיה עלו באופן משמעותי במהלך 40 השנים האחרונות, הכלכלה העולמית הפסיקה לצמוח ונכנסה למיתון. הקשר בין מחיר האנרגיה לפעילות כלכלית ברור לכל אדם בר-מוח (אלא אם הוא כלכלן ממוצע) – אנרגיה, שבהגדרתה היא "היכולת לבצע עבודה", היא, ובכן, מה שמבצע את העבודה. הגרף ×”×–×” ×”×™×” נראה ×›×›×” גם אם ×”×™×” מדובר במחירי שוורים במאה ×”-13 או עבדים במאה ×”-17. היכולת של הכלכלה שלנו לגדול לאורך זמן תלויה ביכולת שלנו להגדיל את צריכת האנרגיה שלנו ולהשאיר אותה זולה, ואותו הדבר נכון גם לגבי חומרי גלם, שמהם עשוים הדברים שאנחנו מייצרים בעזרת האנרגיה הזאת. רוב הכלכלנים יטענו שהטענה הזו שגויה משתי סיבות:

א. אפשר תמיד להתייעל ולייצר יותר מאותה כמות של אנרגיה וחומרי גלם (זאת משוואת קוב-דאגלס המשופרת – המקורית מתעלמת לחלוטין מחומרי גלם ואנרגיה ומושפעת רק מהון ועבודה).

ב. הטענה עצמה לא רלוונטית, כי צריכת האנרגיה וחומרי הגלם שלנו ימשיכו לגדול לנצח. ברגע שיתחיל להיווצר בהם מחסור, עליית המחירים תתמרץ יזמים מוכשרים לפתח חלופות חדשות, זולות ואיכותיות יותר.

לטענה הראשונה אענה עם אחד המשלים הקלאסיים של הרמן דיילי – כאן הכלכלן טוען שאפשר לאפות פאי תפוחים שמשקלו 20 ק"×’ מקמח, ביצים, סוכר ותפוחים ששוקלים ביחד רק 2 ק"×’, אם רק נצליח לשכלל מספיק את הטכנולוגיה של המיקסר והתנור, ונגייס גדוד גדול מספיק של טבחים שילושו ממש ממש חזק את הבצק. אם נתאמץ מספיק, בסופו של דבר ×™×”×™×” אפשר לאפות מהמרכיבים האלה עוגה במשקל אינסופי. ×–×” אמנם נכון שקיימים מוצרים ושירותים כלכליים שהקשר שלהם לבסיס החומרי הוא חלש מאוד (שיעורי יוגה? קמעות של הרב כדורי?), אבל נסו פעם לחשוב על חיים בעולם שבו הם מוצעים לכם כתחליף לאוכל בגלל ש"משהו חייב להמשיך לצמוח". לצערם של חובבי תיאוריית הסינגולריות, אנחנו יצורים ביולוגיים עם צרכים פיסיים בעולם אמיתי, ולשיפורים טכנולוגיים במובן ×”×–×” יש גבולות – חוקי התרמודינמיקה ניסחו אותם היטב כבר במאה ×”-19.

הטענה השנייה מאוד דומה לראשונה אם לוקחים אותה גם כן אל הקצה, אבל בטווח הזמן הקרוב היא יותר מורכבת, ודורשת תשובה יותר מורכבת. הפוסט ×”×–×” ארוך מדי גם ×›×›×”, ולכן אפנה אתכם למחקר (אחד מבין אלפים) שבוחן בדיוק את הסוגיה הזו, לא במונחים תיאורטיים אלא במונחים מציאותיים. מכיוון שהיום 88% מהאנרגיה שהאנושות משתמשת בה היא אנרגיה מחצבית (נפט, ×’×– טבעי ופחם) שהיא גם אנרגיה מתכלה, אנחנו צריכים לא רק לספק תחליפים ממקורות אנרגיה אחרים אלא גם להמשיך ולהגדיל אותם לנצח אם אנחנו רוצים להישאר בעולם של צמיחה כלכלית אינסופית. האם ×–×” אפשרי? כל אחד ישפוט בעצמו. הפחם התגלה כמקור אנרגיה איכותי יותר מעץ לשימושים תעשייתיים, והנפט התעלה על הפחם בכל פרמטר שהוא. שפטו בעצמכם אם לאנרגיה מתחדשת וגרעינית יש יתרונות בסדרי גודל דומים על פני אנרגיה מחצבית (בהיבטי תחבורה למשל) – רק קחו בחשבון שכל הביצים שלנו מונחות כרגע בסל ×”×–×”, וכרגע אין לנו (מצטער, אני מתכוון לפוליטיקאים) תוכנית ב' למקרה שלא נוכל להמשיך לצמוח לנצח עם התחליפים הבעייתיים האלה.

מה שמכניס קצת ריגוש לכל הסיפור ×”×–×” הוא העובדה שהתחליפים האלה לא צריכים להחליף בסדרי גודל משמעותיים את הדלקים המחצביים בעוד 100 שנה, אלא כבר לפני 10 שנים. נפט, למשל, הוא מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות, והוא משמש אותנו לא רק לתחבורה אלא גם לחקלאות, תעשיה, בניה, צבא וכל מרכיב אחר בחיים המודרניים שלנו בהיותו הדלק הנוזלי היחיד שמצוי בטבע. מאז שנת 2007 העולם כמעט ולא מצליח להגדיל את התפוקה של הזהב השחור למרות תמריצים כלכליים אדירים (×–×” המחיר בתחנת הדלק אם לא שמתם לב), השקעות של מיליארדים וטכנולוגיית קצה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה מאז שקדחו את באר הנפט הראשונה במחצית השנייה של המאה ×”-19 (להוציא השבתות יזומות של אופ"ק ב-73' ו-79'), וזה ×”×™×” צפוי מראש למי שבחר להקשיב לקבוצה גדולה של גיאולוגים שבילו את כל חייהם בתעשיית הנפט במקום לכלכלנים נאו-קלאסיים שמתמחים במודלים מתמטיים ובאמונה דתית בכוחות השוק. האחרונים פשוט לא מצליחים להבין איך המודלים שלהם לא עובדים בעולם האמיתי, שבו שולטת מציאות פיסיקלית ולא דמיון קודח. ההכרה בכך שזרם הנפט לא יגדל יותר באופן משמעותי (לזו הכוונה ב'שיא תפוקת הנפט') מחלחלת לאט לאט למקומות שבעבר נשלטו על-ידי חשיבה כלכלית נאו-קלאסית. סוכנות האנרגיה הבינ"ל, שעד לשנים האחרונות סיפקה תחזיות נפט אופטימיות עד קץ הימים, היום נובחת בהיסטריה מעל כל במה אפשרית שמחירי הנפט הגבוהים עומדים לפגוע בהתאוששות הכלכלית (surprise surprise). זאת אותה הסוכנות שמקטינה את התחזיות שלה כמעט כל שנה בעשור האחרון, וחושפת את כישלונה המהדהד וחוסר הרלוונטיות שלה פעם אחר פעם. מי שיטה אוזן ישמע עוד כמה נביחות – למשל העובדה שהסעודים החליטו לבנות 16 כורים גרעיניים עד 2030; שסין עסוקה במסע קניות של שדות נפט ומחצבים אחרים בכל רחבי העולם; שדו"×— היסטרי של צבא גרמניה מדבר על אפשרות של התמוטטות הסחר הבינ"ל בעשורים הקרובים כתוצאה אפשרית ממחסור בנפט; שהאמריקאים בינם לבין עצמם מודים שלסעודים אין יכולת להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולשלוט על מחירו; ושמנהל אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם (מעל 100$ מיליארד) מייעץ ללקוחותיו להתעורר (קריאה מומלצת מאוד אגב גם למי שאינו משקיע בבורסה). ואף על פי שהפעם הכלבים נובחים והשיירה באמת מאיטה לקצב צב, היא משום מה בוחרת לאטום אוזניים, לעצום עיניים, ולהאמין שהסוסים יחזרו לדהור רק ×›×™ לנוסעים כבר ממש נמאס לעמוד במקום.

עד לכאן כיסיתי מדגם חלקי של ראיות לכך שהכלכלה הגלובלית ניצבת בפני מצוקת אנרגיה קשה שתכתיב שיעורי צמיחה עלובים או שליליים בעשורים הקרובים, ולא נגעתי בכלל בגבולות שמציבים בפנינו הכיורים של כדור הארץ (היכולת לספוג את הבלגאן שאנחנו עושים) כמו התחממות גלובלית. אני מניח שמי ששרד עד לכאן הבין את הרעיון, ולמי שרוצה ללמוד עוד אמליץ להתחיל כאן וכאן (ואפילו יש כמה גופים ישראליים שעוסקים בתחום), שם תוכלו לקבל הפניות לעוד אלפי ספרים, מחקרים אקדמיים ודו"חות ממשלתיים שנכתבו על הנושאים האלה. לסיכום החלק ×”×–×” הרשו לי רק להפנות את תשומת לבכם לכך שהיכולת שלנו להתגבר על משאבים מתדלדלים עד היום הייתה תמיד בצורת "פתרון" של צריכת עוד אנרגיה. אין יותר מספיק מים מתוקים? התפלה. נגמרו הדגים באוקיינוס? חוות דגים. אין מספיק נפט? בישול חולות זפת ופצלי שמן. איכות הקרקע מתדרדרת? עוד יותר דשן, חומרי הדברה ומים. פתאום הסינים רוצים גם כן לחיות כמונו? ניקח את כל ×”'פתרונות' האלה עוד יותר אל הקצה. כל ×–×” עבד לא רע כשהצלחנו להפיק יותר ויותר אנרגיה כל שנה. מרגע שזה לא עובד יותר – איך לומר זאת בלשון עדינה? – צריך לפנות לכיוונים אחרים. כמו שניסיתי להראות בתחילת הפוסט, להגיע לא מוכנים לעולם שבו הצמיחה הכלכלית מפסיקה ×–×” לא דבר כל כך נעים.

מכיוון שזה בלוג פוליטי והיסטורי, בחלק הנותר אני רוצה לגעת קצת בהשלכות הפוליטיות של עולם ללא צמיחה כלכלית, לספר סיפור היסטורי קצר ולחזור לביקורות המוצדקות על מלתוס הרשע.

בשנת 1900, כשהתנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה עדיין צעירה וסקסית, חברו [זהירות: PDF] יחד בפריז כמה קבוצות של נאו-מלתוסיאנים ממדינות שונות והקימו את "הפדרציה הבין-לאומית להתחדשות אנושית". בהובלת הסוציאליסט-אנרכיסט פול רובין, הקבוצה שברה ממלתוס שמאלה וטענה שמעמד הפועלים מסוגל לשפר את מצבו החומרי אם במקביל למאבק החברתי למען עולם צודק יותר הוא גם יוריד באופן יזום את שיעור הילודה. הנאו-מלתוסיאנים האמינו שרק באמצעות השבתה יזומה, עצמאית ומדודה של הרחם, דרך חינוך מיני, אמצעי הגנה, וחירות האישה על גופה, הפרולטריון יצליח לשבור את מעגל השעבוד הנצחי שלו. הסיבות לכך הן ששיעור ילודה גבוה משרת את המדינה האימפריאליסטית (מספק בשר תותחים זול), את הבורגנות (היצע גדול של דורשי עבודה מאפשר לשלם להם שכר רעב) ואת הכנסיה (במיוחד הקתולית, שלא רק נאבקה אידיאולוגית בהגבלת ילודה, אלא גם נחלשה משמעותית מול הפרוטסטנטיות והייתה זקוקה תמיד ליותר מאמינים חדשים). בנוסף לאתוס הסוציאליסטי, הפמיניסטי והאנטי-מיליטריסטי, בטקסטים של התנועות הנאו-מלתוסיאניות מאותן שנים אפשר למצוא מוטיבציה נוספת. כך למשל הצהרה מ-1913 קובעת כי "בהתחשב במה שעלול לקרות לצאצאינו, אנחנו נוטלים לעצמנו את הזכות לעודד בניית גדר סביב הגידול הבלתי נשלט באוכלוסיית המין האנושי". חברי התנועה, במיוחד בדרום אירופה וביבשת אמריקה (צפון ודרום), נרדפו, נכלאו והוצאו להורג אחרי שעלו על העצבים של הצבא, הכנסייה ובעלי ההון. למרות זאת, בין אם בעזרת הנאו-מלתוסיאנים ובין אם לא, שיעורי הפריון במערב החלו לצנוח באותה תקופה, ומעולם לא עלו יותר שוב. הרחם המערבי אמר את שלו.

ההישג המרשים ביותר שהשמאל יכול לזקוף לזכותו בעיני הוא הרחבת שיח הזכויות שהתרחשה בקצב מעורר השתאות במאה השנים האחרונות. אחרי שהעניים קיבלו זכות הצבעה וזכויות נוספות, הגיע תורן של נשים, שחורים, הומואים ועוד סוגים רבים של מיעוטים. למרבה הצער, מי שלא קם ונאבק על זכויותיו, או מי שאינו מסוגל לעשות זאת, בדרך כלל נשכח בצד. מספיק מילים כבר נכתבו על כך שהישראלים מוכנים להיאבק בהמוניהם על צדק חברתי עבור עצמם, אבל נלהבים הרבה פחות לעשות זאת עבור אחרים (בין אם הם פלסטינים, עובדים זרים או פליטים). בעלי החיים והטבע הצליחו לקבל זכויות חלשות יחסית בחקיקה בדיוק בגלל שהם לא מסוגלים להגיש עתירות ולארגן הפגנות. החקיקה הקיימת בעניינם בדרך כלל מעגנת את זכויותיהם לא בגלל שיש להם ערך אינהרנטי, אלא בגלל שיש להם ערך לאדם, או בגלל שהאדם, בטוב ליבו, הוא יצור רחום וחנון.

אבל הקבוצה ×”×›×™ מקופחת, ובפער ענק אחרי כל היתר, היא גם הגדולה והשקטה ביותר – והיא מייצגת את מי שיחיה כאן בעתיד – צמחים, בעלי חיים ובני אדם. וזה כולל גם את רובנו בעוד 10-20 שנה, ואת הילדים שלנו. הגדולה המוסרית של הנאו-מלתוסיאנים מלפני 100 שנה, שידעו לשלב צדק חברתי, פמיניזם, התנגדות בלתי מתפשרת לאלימות וקיימות ( זאת הגישה שדואגת לדורות הבאים) צריכה לשמש לכולנו מצפן מוסרי. נשמע מופרך במציאות של היום? תתפלאו. גם בתחילת המאה ×”-21 קמות קבוצות שנושאות את אותן המסרים – Degrowth ו-Transition Towns הן בעיני המובילות שבהן. לתנועות ×”- grassroots האלו יש שורשים אינטלקטואליים חזקים שחיים ובועטים, כמו כלכלה אקולוגית ואקולוגיה עמוקה, שיונקים בעצמם מענקים כמו ×’'ון סטיוארט מיל, גנדי (המהטמה, לא ×–×” עם העוזי) והנרי דיויד ת'ורו. מי שדבק בעקרונות האלו היום נאבק כדי לשכנע אחרים להפחית את הצריכה שלהם ולאמץ סגנון חיים חלופי, והוא לא מתבייש לשמש דוגמא גם אם אחרים רואים בו פראייר או לוזר לפי סולם הערכים המקובל.

התנועות האלו עברו לעסוק במה שבעיני יהיו האתגרים האמיתיים של המאה ה-21 ומציעות תפיסת עולם מגובשת שמכילה לא רק את המרכיבים המוסריים שציינתי למעלה, אלא גם חזון ודרכי פעולה מפורטות איך אפשר להגיע אליו באופן שפוי. רוב האנשים, במפתיע או שלא, לא מעוניינים לשמוע על זה בגלל שזה דורש מהם לא מעט ויתורים חומריים ולא פחות חשוב מכך, אידיאולוגיים. לצפות שהפוליטיקאים במערב יגלו מנהיגות אמיתית באווירה כזו זו בדיחה תפלה, ותעיד ההתעלמות הגורפת שלהם מדו"חות שהגופים שהם עומדים בראשם חיברו בעצמם. ובגלל זה השיח הציבורי, בישראל כמו בשאר העולם, תקוע בשאלות הגדולות של המאה ה-20. במקום לחשוב איך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר עם פחות, אנחנו עסוקים בלהיאבק מי יקבל יותר.

חוזי השחורות הקיצוניים שבינינו נוהגים להשוות את המאבק בין המעמדות הגבוהים לנמוכים על חלוקת העוגה לויכוח שבין נוסעי המחלקה הראשונה לבין נוסעי המחלקה השניה והשלישית על הזכות למקום מרווח על סיפון הטיטניק כדי לצפות בקרחון היפהפה המתקרב אליהם באיטיות. גם אם לנוסעים במחלקה השניה והשלישית יש זכות לצפות בשירת הסירנות הזו ממש כמו לנוסעי המחלקה הראשונה, יהיה מועיל יותר אם כל הנוסעים יעזבו את רווחת הסיפון ויתחילו לנקוט בפעולות שקולות, מתואמות ומאוזנות כדי להטות את נתיב האוניה מהקרחון, או לנסות לפחות למזער את הפגיעה (כן, אני יודע שהיא טבעה בלילה, אבל זה הורס את המשל).

סלחו לי על הפתוס המוגזם. המציאות, למרבה המזל, רחוקה מלהיות כל כך טראגית. האנושות לא תיכחד בזמן הקרוב, והאיזון יוחזר למקומו – בועטים וצורחים (אם להשתמש במטבע הלשון של יוסי) אמא טבע תחזיר את היקף האוכלוסיה והכלכלה שלנו לשיווי משקל שתואם את כושר הנשיאה של כדור הארץ. השאלה היחידה היא האם נוכל לוותר על הבעיטות והצווחות ולעשות זאת בעצמנו, או שמלתוס יחייך מדושן מעונג בקברו מהסבל שיהיה כרוך בתהליך ×”×–×”, מרוצה מכושר האבחנה הדק שלו אודות טבע האדם.

תכננתי לעצור כאן אבל אני חייב לזרוק כמה מילים על ההקשר הישראלי לכל ×–×”. אנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, וקצב גידול האוכלוסיה אצלנו גבוה ביותר מפי 2 מזה שבצפון אמריקה, וביותר מפי 10 מזה שבאירופה; המים המתוקים שלנו כבר מזמן לא מספיקים לצרכים שלנו ואנחנו תלויים לחלוטין בהתפלה שמבוססת על אנרגיה מחצבית; ולמרות ההתפלה הזאת אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו אפילו חלק קטן מהמזון שלנו, ואנחנו מייבאים ×›-80% מהתצרוכת הקלורית שלנו; נותנת החסות שלנו בשכונה הקשוחה הזאת היא מעצמה שהתרחבה הרבה מעבר ליכולותיה והיא מתחילה לאט לאט לקלוט את ×–×” (מישהו אמר רומא?). נגיד הבנק המרכזי שלנו מתגאה בכך שאין לו בכלל זהב בכספות בעיתוי ×”×›×™ גרוע שאפשר להעלות על הדעת, ואני חושש שאנחנו עומדים להצטער על ×–×” מאוד. המצב במדינות סביבנו, כמו שכולכם יודעים, עוד פחות טוב. מי שקורא את הבלוג ×”×–×” לא צריך להתרגש יותר מדי מקריסה עתידית של החברה הישראלית, אבל אני תמיד דוגל בהסתכלות על התמונה הרחבה – ×–×” מקלקל את ההצגה אם יושבים קרוב מדי (ואני אומר את ×–×” בהרבה כאב – הייתי מעדיף מן הסתם שהדברים היו נראים אחרת). אחרי הכל, אם אפילו לשמעון פרס – אחת הדמויות המבחילות ביותר בציבוריות הישראלית – כבר מתחיל לרדת האסימון, ×–×” באמת מתחיל להיות קצת מדאיג.

(רן ישר)

הערב, בשעה 21:00, תיערך הפגנה על יוקר המחיה ומחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב, וצפויים להגיע אליה מפגינים מהמאהלים שהוקמו בכל רחבי הארץ. אני קורא לקוראי הבלוג להגיע אליה; אם מישהו מכם יכול לספק הסעה מפתח תקווה לאזור ההפגנה, אודה לו מאד.

ההפגנות שנערכו בשבוע האחרון מוכיחות שמשהו משתנה, שיש – אחרי החורף הארוך של יאוש פוליטי שראשיתו באחיזת אהוד אולמרט בקרני המזבח אחרי מלחמת לבנון – סוף סוף התעוררות פוליטית. סוף סוף, אנשים קולטים שהמשטר – וזה לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק או עמרם מצנע – פועל נגד האזרחים ולמען ההון.

הדרישה המרכזית של המאבק היא לבקרה על שכר הדירה, מה שמכונה באנגלית rent control. תומכי ההון החופשי – הם מעדיפים לקרוא לעצמם תומכי השוק החופשי – מנסים לשכנע אתכם שאם תהיה תקרה לשכר הדירה, ואם הממשלה תפשיר קרקעות לבניה מוזלת לצעירים, נדרדר מיד למצבה של קובה או אלבניה. אז בפעם הבאה שאיזה שטרסלריסט ישלח אתכם לקובה, שלחו אותו בתגובה לסומאליה – שוק חופשי, ללא כל הגבלה ממשלתית, מסים, או ממשלה בעצם. גן עדן, אם אתה פיראט. אולי מישהו שם צריך לפתוח בלוג ולקרוא לו הקפיטליסט הימי.

הבעיה העיקרית כאן היא חמדנותם של בעלי הבתים, בעידודה השקט של הממשלה. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות פראייר, ואם אתה יכול להוציא מהנכס שלך עוד כמה מאות זלוטי, למה לא? בפרפרזה על מרקס, לרשות בעלי הדירות עומד צבא המילואים של השוכרים – אם השוכר הנוכחי לא מוכן לשלם את תנאי העושק שלך, סביר מאד שבקרב צבא המיואשים שמחפשים דירה, יהיה מי שיסכים.

הדור הקודם התקשה ברכישת דירה; הדור הנוכחי מתקשה אפילו לשכור אותה. אבל זה לא נעצר בשכר הדירה. בעיה מרכזית אחרת היא השכר הנמוך. השכר החציוני, חישב שי אלקין – שכן הלמ"ס לא מפרסמת אותו, מסיבותיה שלה, ומעדיפה להסתפק בפנטזיה התלושה של השכר הממוצע – עומד על 5,850 ₪ בחודש. המשכורות בישראל, אלא אם אתה בכיר, נמוכות מהמקובל במערב. יוקר המחיה, מצד שני, גבוה הרבה יותר. במהלך משבר הקוטג' – אגב, שמתם לב שהמחיר שלו עוד לא ירד, כן? – מצאו העיתונים הכלכליים שאפילו העשירון השמיני מתקשה לגמור את החודש. הישראלים משלמים יותר על מוצרי חלב, לחם, ואפילו שמן זית – הלונדוני הממוצע משלם כמחצית המחיר על שמן זית שמשלם ישראלי, וזאת למרות שאלביון לא ידועה בעצי הזית הרבים שלה. מעל ראשנו מרחף כבר שלושה שבועות איום של העלאת תעריפי החשמל ב-20% עד 25%. עליה כזו, אם תקרה, תעלה את המחיר של הכל. מה עושה הממשלה? כלום.

המקרה של חברת החשמל מרתק. לחברה יש ועד חזק, אולי חזק מדי, ובאוצר לא אוהבים ועדים חזקים. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר של אריאל שרון, שקע עמוק לפנטזיית צ'רצ'יל שלו, הגדיר את ספינת החשמל כ"ביסמארק", ספינת המלחמה הנאצית, ונשבע להטביע אותה. כל צעד הכרחי של חברת החשמל – למשל, בניה של עוד תחנות כוח – נתקל בהתנגדות של משרד האוצר. כאילו חברת החשמל לא היתה צורך הכרחי של כל אחד מתושבי הארץ, כאילו משרד האוצר לא היה אמון על רווחתם של התושבים אלא על זו של האוליגרכים. רגע, למה "כאילו" בעצם?

המשבר הנוכחי נובע מכך שחברת החשמל זקוקה נואשות לתחליף לגז המצרי (נזכיר שוב שהעובדה שיש בכלל הסכם לגז עם מצרים נובעת מקנוניה של האוליגרך יוסי מימן להדחת שר התשתיות הלאומיות יוסי פריצקי; פריצקי רצה הסכם עם חברה בריטית-פלסטינית), אבל החוק אוסר עליה – בצדק – להשתמש בחומרים מזהמים כמו מזוט. חברת החשמל רוצה להשתמש בסולר. המס שמשית האוצר על המזוט עומד על 14 שקלים לטונה; המס שהוא משית על סולר גבוה פי 235, ועומד על כ-3,300 לטונה. האוצר, בקצרה, עומד להפעיל את השיטה הרגילה שלו: לפגוע בתנאים של השירות הציבורי, ואז לטעון שהוא לא עושה את תפקידו, שהוא לא יעיל, ושיש להפריט אותו. בדיוק כמו עם הכבאים. זוכרים את הכבאים? והאזרחים? שילכו האזרחים להזדיין. אנחנו לא פה בשבילם. אנחנו בשביל ההון החופשי.

שורה של אוליגרכים – לב לבייב, אילן בן דב, ויצחק תשובה – ביקשו או מבקשים לפטור אותם מתשלום החובות התאגידיים שלהם, אלה שלקחו כאגרות חוב. ללבייב זה עבד, אז עכשיו גם האחרים מנסים. וזה לא רק עניין לקוראי מדור שוק ההון, זה עניין לכולנו. למה?

כי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלכם מושקעות בחלאות האלה. כשבן דב מבקש "תספורת" תוך כדי שהוא בונה לעצמו וילה חדשה, כשתשובה מודיע שחברה אחת שלו כנראה לא תעמוד בתשלומים שלה בעוד הוא במקביל מבקש להנפיק אגרות חוב של חברה אחרת שלו, הוא דופק את הפנסיה שלכם. זה לא תמיד היה המצב: עד לפני כמה שנים, קרנות הפנסיה וקופות הגמל השקיעו את הכסף שלכם באגרות חוב ממשלתיות, שאולי לא רווחיות יותר מדי אבל הן יציבות. בתחילת העשור, אילץ שר האוצר בנימין נתניהו את ה"מוסדיות", כפי שהן נקראות, להשקיע באגרות חוב קונצרניות. כלומר, משכן את הפנסיה שלכם – בהנחה שיש לכם – לגחמות של תשובה, בן דב, לבייב ושאר הגאונים הפיננסיים מסוגם.

נתניהו הצליח בכך במקום שבו נכשל ג'ורג' וו. בוש, שרצה לעשות תרגיל דומה עם הביטוח הלאומי בארה"ב: אבל שם היתה אופוזיציה, והיא נעמדה על הרגליים האחוריות והצליחה. פה, כמעט ואף אחד לא שם לב. כלכלה, אתם יודעים, מספרים. זה משעמם.

יוקר המחיה, מחירי הדירות, השיעבוד של כולנו לבנקים ולאוליגרכים – זה לא מקרה, זה לא אסון טבע, זו יד מכוונת. יש מי שדווקא יש לו דיור: המדינה בונה דירות רבות לחרדים, והימין הישראלי טוען דרך קבע שלמתנחלים הצעירים יש זכות ל"גידול טבעי" ולהמשיך לגור ליד ההורים שלהם. לישראלים מן השורה כנראה אין. לגמרי לא במקרה, שלושת המגינים התקיפים ביותר של נתניהו בעיתונות סוף השבוע היו כולם מתנחלים או תומכיהם: הכתבלב של הגברת, מתנחל המחמד חנוך דאום, ששלח את המוחים לגור בלוד; המחבל היהודי חגי סגל; ואראל סג"ל, שטען שהמחאה מובילה למלחמת מעמדות.

כלומר, כשמעבירים את הכסף שלך לבעלי ההון והאוליגרכים (באמצעות הורדת המסים הישירים, שמושתים בעיקר עליהם, והעלאת מסים עקיפים, שמושתים על כלל הציבור; 51% מהכנסות המדינה ממסים הן ממסים עקיפים), זו לא מלחמת מעמדות, זה סתם מהלכו התקין של הטבע. במלחמת המעמדות, אומר בפועל סג"ל, רק לצד אחד מותר לירות.

סג"ל, סגל ודאום, כמובן, מגינים גם על האינטרס המעמדי שלהם: את הכסף שצריכה היתה המדינה להשקיע בישראל ובתשתיותיה, היא השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה. כנראה שלעולם לא נדע כמה, אבל היא העמידה למתנחלים מדינת רווחה לא רעה בכלל. בינתיים, בישראל, התשתיות קורסות. אין פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה, ויועציו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אמרו לאחרונה שאם הוא, כילד, יכול היה ללכת שני קילומטרים לתחנת אוטובוס, אז גם כל שאר האזרחים יכולים. מעבר ליהירות ולאטימות שבאמירה הזו, נראה שכ"ץ חושב שזה בסדר שהתשתיות שבאחריותו עומדות כפי שהיו לפני חמישים שנה. ועוד לא דיברנו על שירותי הרפואה הקורסים, על השירותים החברתיים, על מערכת החינוך, ועוד.

הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. המחאה הזו עשויה, כמו כל מחאה, להכשל: אבל אם לא ננסה, היא ודאי תכשל.

ועוד דבר אחד: ערוץ שבע מדווח שהאוליגרך רמי לוי פיטר עובד ערבי שהעז לצאת עם יהודיה, ויערוך בקרוב סגרגרציה בין העובדים היהודים והערבים שלו, מחשש התבוללות. ספק אם יש סיבה טובה יותר לחרם על רשת מרכולים. אני רוצה להדגיש שהחרם לא מונע מהמיקום הגיאוגרפי של החנויות של לוי, אלא בשל הגזענות של מדיניותו. זה, כנראה, עדיין מותר.

(יוסי גורביץ)

מוקדם יותר השבוע חגגה הציונות הדתית את החג שהוא כולו שלה, שאף פלג אחר באוכלוסיה היהודית – ודאי לא הישראלית – לא מכיר בו, החגא הידוע כיום ירושלים. במשך עשרות שנים, טרוניה קבועה של חובשי הכיפות היתה שאף אחד אחר לא מצטרף אל החגיגות שלהם, שמתמקדות ב"ריקודגלים", קפצוצים מצד כל הקהל תוך ניפוף בדגלי ישראל.

מי שיצפה בסרטון שמופיע למטה, יקבל מושג טוב איך נראית היום הציונות הדתית, מלח הארץ בעיני עצמה. בלב האירוע הממסדי שלה, שהחל השנה בטוב הטעם שהורגלנו בו מצד חובשי הכיפות דווקא בשייח ג'ראח, השמיע האספסוף קריאות קצביות של "מוחמד מת", "נשרוף לכם את הכפר" (בעיני ישראלים, כל ישוב ערבי הוא "כפר"; אם הוא גדול מהרגיל, זה פשוט כפר גדול), "מוות לשמאלנים", ו"איטבח אל ערב". למיטב ידיעתי, המשטרה לא עצרה אף אחד, למרות שלהוציא קריאת "מוחמד מת" (שספק אם גם היא חוקית; יש בארץ חוק נגד פגיעה ברגשות דת) כל הקריאות הללו הן הסתה ברורה למדי לרצח. אבל, אחרי הכל, אנחנו מדברים על משטרת כ"ך.

אם לרוב הישראלים לא היה דחוף להצטרף אל מלח-הארץ-בעיני-עצמם וזורי המלח בעיני כולנו, לפסיכית המובילה של הפוליטיקה האמריקנית, שרה פיילין, דווקא אצה הדרך. פיילין ציינה את יום ירושלים על ידי חבישת מגן דוד גדול, ואמרה ש"היום הוא יום השנה ה-44 לאיחוד ירושלים, אנחנו רוצים לציין את זה." פיילין נחשבת ליקירת הנאו-קונים האמריקנים, והיא התגלתה על ידי אחד המובילים שבאנשיהם, וויליאם קריסטול; יש מי שמזכיר לה אירועים כאלה, ומי שמקפיד לטשטש אירועים מביכים יותר, כמו נוכחותה הדמומה של פיילין בטקס שבו הסביר כומר מ-Jews for Jesus שפיגועי התאבדות בישראל הם זעם האל על אי התנצרותם של היהודים. פיילין היא כרגע המנהיגה הבלתי מעורערת של המחנה הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואם היא תכנס למרוץ הפריימריז של הרפובליקנים, יש לה סיכוי טוב לנצח בו, הרבה בזכות תמיכתם של אלה.

השותפות הלא טבעית בין הימין הישראלי ובין הימין הנוצרי האמריקני (שעד לא כל כך מזמן היה אנטישמי למדי, וכמה ממנהיגיו, כמו פאט ביוקנן, הם אנטישמים פחות או יותר מוצהרים) משכה הרבה תשומת לב והשתאות לאורך השנים. הפילושמיות של החבר'ה האלה, אפשר לומר בזהירות, היא סוג ביזארי מהרגיל של אנטישמיות: הכומר החביב על אם תרצו, שלא לומר השוגר דדי שלהם, ג'ון הייגי, נתפס בהצדקת השואה (והתפוח לא נופל רחוק מהעץ: הדובר של אם תרצו אמר בשעתו שהוא יקבל כסף גם מהיטלר), כפי שנתפס גם פט רוברטסון; ג'רי פאלוול נתפס פולט את התפיסה המיסטית המדייוואלית שהאנטיכריסטוס יהיה יהודי – תפיסה שאצל הרבה מאד פונדמנטליסטים עדיין מפעמת, ושעברה סובלימציה לתפיסה שהאנטיכריסטוס יהיה מזכ"ל האו"ם, כלומר קוסמופוליט, שם כינוי אחר ליהודי.

הפילושמיות שלהם, אחרי הכל, מתבססת על ההנחה שתוך זמן לא רב, ממש מעבר לפינה, יגיע יום הדין הגדול והנורא, שבו יצטרכו היהודים לבחור בין התנצרות, כפי שיעשה מיעוט קטן מהם, ובין השמדה. היהודים ימלאו את תפקידם בדרמה האלוהית, כך או כך, באמצעות היעלמותם. מאחר ולפי המיתולוגיה הנוצרית שהפונדמנטליסטים האמריקנים מחזיקים בה, קודם להתנצרותם יצטרכו היהודים לשוב לארץ אבותיהם, ומאחר והמושג "ארץ אבותיהם" אומר להם בדיוק מה שהוא אומר למתנחלים, נוצרה ברית-נוכלים בין שני המחנות, כשכל אחד מהם מנסה להביא את האפוקליפסה שהוא מאמין בה ומנצל את השני מתוך אמונה צינית שהלז מקדם את חורבנו-שלו.

הימין הישן, בימיהם של בגין ושמיר, הפגין חשדנות בריאה כלפי הנוצרים הציונים האלו. בימיו של נתניהו, מצד שני, כבר נוצרה ברית של ממש. נתניהו, אחרי הכל, שוחה כדג במימי המפלגה הרפובליקנית, ומחובר היטב למרכזי הכוח שלה. הוא והרפובליקנים ניזונים זה מזה: הסטירה המטאפורית שנתן לאובמה בעת ביקורו בארה"ב היתה מיועדת לא רק לחזק את מעמדו של נתניהו בימין הישראלי, אלא גם לפגוע במעמדו של אובמה בציבור האמריקני. כשצריך, נתניהו אפילו מעדיף את הימין האמריקני על הימין הישראלי: הוא חיסל בשעתו חוק נגד מיסיונריות בישראל, שקודם על ידי הסיעות הדתיות, משום שהבין שמשמעות הפעולה הזו תהיה שבר חסר תקדים עם הפונדמנטליסטים האמריקנים. כך נוצר המצב המשונה, כפי שמציין אדם קירש, שבו "מנהיג יהודי של מדינה יהודית מתיר לנוצרים לנסות להמיר את דתם של יהודים, כתמורה לתמיכה פוליטית נוצרית". גאווה יהודית, אין כמוך. (וכאן גם המקום להזכיר שהחוק הישראלי, בניגוד לשגיאה הנפוצה והלא מקרית, לא אוסר על מיסיונריות: הוא אוסר על הטפה לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל נסיון להמיר את דתו של אדם תמורת טובת הנאה כלכלית כלשהי).

ב-15 השנים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו, נע הציבור הישראלי ימינה, וישראל הפכה ל"אומת פוקס". בעוד בארה"ב רוב הציבור – לא רק הדמוקרטים – רואה את השרלטנית מאלסקה באופן שלילי, בישראל פיילין חביבה על חלק ניכר מהציבור. שיעור התמיכה באובמה בקרב הישראלים נאמד לפני כשנה בכשישה אחוזים, בערך כמו זה שמקובל בקרב צופי פוקס. אובמה נתפס כאויבה של ישראל ושל ארה"ב עצמה; הטוקבקים הישראלים היו זועפים מהרגיל בעקבות חיסולו של בן לאדן, כשלפחות אחד מהם טוען שבן לאדן הסכים לחיסולו, משום שבכך הוא מחפה על העובדה שהמנהיג האמיתי של הג'יהאד העולמי יושב בבית הלבן. אף אחד לא בדק את זה, למיטב ידיעתי, אבל הניחוש שלי הוא ששיעור הישראלים שחושבים שאובמה הוא מוסלמי גבוה מזה של צופי פוקס; משה פייגלין – שמחזיק בתמיכה של כ-23% מחברי הליכוד – אומר את זה כמעט במפורש, ועוד באתר "ליכודניק".

ישראל הופכת יותר ימנית ויותר דתית, מתנערת בעקביות מאתוס אזרחי וכוללני – עד כמה שהגיעה אליו אי פעם – וככזו היא מתכנסת היטב לגבולות ערוץ פוקס. רשת פוקס היא הרשת של הימין האמריקני; בישראל היא כנראה מקובלת על כ-80% מהיהודים, מהאיחוד הלאומי ועד לפאתי קדימה. המשמעות של התהליכים הללו, ושל המהלכים המכוונים של נתניהו וחברים דומים כמו דני דנון – המלווה של פיילין בביקורה בישראל – הוא שישראל הופכת יותר ויותר לנחלתם של הימנים הדתיים בארה"ב. בהתחשב בכך שישראל עצמה, כאמור, הופכת יותר לאומנית ודתית, זה לא צריך להפתיע.

גם הדמיון ברטוריקה לא צריך להפתיע: הימין האמריקני תוקף את הנשיא שלו על כך שהוא לא תומך מספיק בתפיסת הייחודיות של ארה"ב, שמקבלת שם גם גוון דתי מובהק; הימין הישראלי חובט במה שנשאר מהשמאל הישראלי משום שהוא לא מקבל את התפיסה הבסיסית שלו, עליונותם האינהרנטית של יהודים, לא רק בישראל אבל בעיקר בה. רעיון זכויות היתר של היהודים, שנובע מתוך התפיסה שהם "עם נבחר", כפי שהימין האמריקני רואה את עצמו, הוא לדעתי קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל. (מעניין, לצורך העניין, להשוות את תפיסת העולם של שון האניטי מפוקס ניוז, שמקבל את העליונות האמריקנית כערך דתי ואת הצבא האמריקני כסמל של הערך הזה, מול זו של כנסיית Westboro, פונדמנטליסטים קיצוניים שמבחינתם דבר האל חשוב משמעותית יותר מארה"ב והצבא שלה, שמפגינה מול הלוויות של חיילים בשל המדיניות הצבאית שלתפיסתם מתירה ומקדמת הומוסקסואליות; מעניין באותה המידה לעקוב אחרי עלייתה של הכנסיה המורמונית, כמו גם הלגיטימיזציה שלה, משום שבין שאר אמונות ההבל שלה היא רואה בארה"ב את הארץ המובטחת ומאמינה שישוע חזר לאמריקה לאחר צליבתו. אבל זה חורג מתחומי הפוסט).

ליברל אמריקני שאל אותי לאחרונה בהיסוס האם ישראל לא הופכת למקבילה של סרביה בימי מלחמת האזרחים. זה דימוי ששב וחוזר בדיון הליברלי האמריקני על ישראל. נקודות ההקבלה, יש לציין בחוסר רצון, רבות יותר מדי. צריך להזכיר גם שהסרבים הפגינו במהלך המלחמה אהדת ישראל ניכרת, בין השאר מתוך התפיסה ש"אתם יודעים מה זה מוסלמים"; שפוליטיקאים ואנשי ציבור הביעו באותה תקופה תמיכה ניכרת בסרביה דווקא; ששר החוץ שרון, בימיו של נתניהו כראש ממשלה, הביע דאגה עמוקה מפעולת נאט"ו בקוסובו, משום שהוא ראה בה תקדים מסוכן לעתידה של ישראל; שהתעמולה הציונית מזכירה שוב ושוב את האוגדה שהקים חאג' אמין אל חוסייני בבוסניה, שנלחמה לצד הנאצים; ואת הלגיטימציה שמעניקים הישראלים לטיהור האתני של 1948, שהגיעה לשיאה בחוברת האחרונה של אם תרצו בנוסח של "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם". אם ישראל תתפס בחברה הליברלית האמריקנית כמקבילה של סרביה של מילושביץ' ומלאדיץ', נתמכת על ידי מקדמי מלחמת התרבויות בימין האמריקני, מצבה של ישראל יהיה חמור מאד.

אין זהות מלאה בין אומת פוקס ובין הימין האמריקני, כמובן. הימין האמריקני עצמו מפולג בנושאים שונים. הניאו-קונס, למשל, התפלגו בסוגיית המהפכה בעולם הערבי: חלקם הוכיחו עצמם אנשי אמת ותמכו במהפכות הללו, אחרי שנים שבהן דיברו על הצורך בהן; אחרים הוכיחו שהם זאב בדמות כבש, תומכי ישראל במסווה של מקדמי חופש בעולם הערבי. אבל אם ישראל תמשיך לאלץ את האמריקנים לבחור בינה ובין דמוקרטיזציה של העולם הערבי, התוצאה הצפויה תהיה, ותוך זמן לא רב, התנערות שקטה של ארה"ב מישראל. נתניהו כבר הצליח לעצבן חלק ניכר מהציבור המעורה-פוליטית שם, והשאלה "מה עשית עבורי לאחרונה" היא שאלה קבועה שם. האמירה הקרה של הלורד פלמרסטון, שלאנגליה "אין בעלי ברית נצחיים, ואין לה אויבים נצחיים; האינטרסים שלנו הם תמידיים ונצחיים, ועלינו לשמור עליהם" משותפת לשרי חוץ ברחבי העולם. ישראל העמידה לעצמה, בהתנהלותה היהירה, מספר קטן של אויבים ומספר גדול להפליא של מתעבים; ושיורה תלוי במעצמה אחת. אם מחצית ממנה תשתכנע שישראל היא לא רק נטל, אלא גם תועבה מוסרית, תתקצר מאד הדרך אל חזונו של חלק אחר בה – זה שסבור שחורבנה של ישראל יביא את ימות המשיח. זה שבנימין נתניהו והימין הישראלי נתלו בו, זה שאיננו מניח לישראל להקיא את טרפה, ולצאת מהמיתולוגיה אל ההיסטוריה.

בפוקס ניוז יערכו לנו הלוויה נהדרת, אין ספק. ואחר כך הם יחכו בסבלנות להגעת המשיח, שכרגיל לא יטלפן, אפילו לא ישלח SMS. לנו זה כבר לא ישנה.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שיאמרו לכם שהחכמה היהודית עמוקה מני חקר, שהרבנים הם גאונים שצופים בעולמות אחרים ושומעים את השיחות שמאחורי כס הכבוד, הפנו אותם לקישור הזה. אין מילים.

(יוסי גורביץ)