כוחותינו האמיצים פשטו עם שחר על שתי ספינות לא חמושות, עמוסות בפעילי שלום מסוכנים וחדורי רוח לחימה, והשלימו את ההשתלטות ללא נפגעים. המדובר במבצע שזכה לכינוי "רוח קלה", ושעליו פיקד לא פחות מאשר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג.

יצוין כי "גורמים בכירים" בצבא הביעו "סיפוק רב מהתוצאות", שנבעו "בין היתר מהפסיביות של 27 הפעילים." כלומר, צה"ל מביע סיפוק מכך שכאשר כוחותיו החמושים נפגשו בפעילים לא חמושים, הוא הצליח להשלים את משימתו משום שהם לא טרחו להתנגד. הסיבה שלא היו נפגעים, אומרים לנו, היא יישום של הלקחים מהמשטים הקודמים ועל כן "הלוחמים תודרכו שלא להשתלט באלימות על שתי הספינות." אפשר להניח שלולא הוראות חד משמעיות כאלה, מגובות על ידי נוכחותו של לא פחות מאלוף, בכל זאת היינו רואים אלימות כלפי פעילים פסיביים. זה, איך לומר, לא בדיוק מעודד.

אבל רגע, המצב מחמיר. לטמקא "נודע" – כלומר, הוא קיבל הודעה בשם הכתב מדובר צה"ל – כי שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו בקרב הימי הנועז מול הסורשה האירית והתחריר הקנדית, התנגשות ימית שוודאי תזכר בדברי הימים יחד עם סלאמיס וטרפלגר, נפצעו במהלך הקרב על המאווי מרמרה. זו, מבחינתם – כך ההודעה בשם הכתב – סגירת מעגל.

ברור לי שלצה"ל אין הצלחות שעליהן הוא יכול לדווח בזמן האחרון. ברור לי גם שבהגדרה, צה"ל לא יכול לנצח: עיקר פעילותו מאז 1967 היא נגד התקוממות עממית של אוכלוסיה כבושה; תפקידו, כפי שכתוב פחות או יותר על קירות כל הבסיסים בשטחים הכבושים, הוא לאפשר לממשלה מרחב תמרון מדיני – אלא שהממשלה איננה מנצלת אותו. מאז 1982, ההתנגשות האחרונה עם הצבא הסורי – שאגב, לא הובס – חיילי צה"ל ראו צבאות עוינים רק בתמונות. ומאחר ואף אחד חוץ מדיק צ'ייני וחבר מרעיו לא מתגאה בעינויים (לא בפומבי, על כל פנים), ומאחר ונוהל הקרב הרגיל של צה"ל (מחלקה + סיוע אווירי כנגד שני פלסטינים, בדרך כלל צעירים וחמושים למחצה, שלעתים מועלים לדרגת מבוקשים לאחר מותם) לא יעורר רגשות גאווה אלא בחברי כנופיה, צה"ל צריך לנפח כל תקרית נטולת נפגעים לכדי הצלחה גדולה. אחרי הכל, אם הרמטכ"ל מגדיר את גלעד שליט כ"גיבור", אנשי השייטת – יחידת עלית שפעם התגאתה בפשיטות נועזות באמת על נמלי אויב או על מוצבים כמו האי גרין, ועכשיו משמשת כמקבילה של מאיישי מחסומים בלב ים – ודאי ראויים לצל"ש, או משהו.

כשחוזרים על האמרה השחוקה ש"הכיבוש משחית", צריך לזכור שהוא משחית קודם כל את האחראים לאכיפתו. ראשית הם הופכים לחיל מצב, שהופך קהה ואיננו יכול לשמש כראוי למטרה אחרת; אבל זה לא נעצר שם. שנים ארוכות של כיבוש, התפיסה שהוא "נלחם על הבית", הופכות אותו לאלמנט פוטשיסטי נגד ממשלה שעשויה להפסיק את הכיבוש. הדוגמא המובהקת היא אלג'יריה, הם חבר הצבא למתנחלים הצרפתים בפעולות טרור נגד האוכלוסיה המקומית – שם לא השתמשו בביטוי המכובס "תג מחיר" – שהיו מיועדות בראש ובראשונה לשבור את הפסקת האש שבין הממשלה ובין המורדים המקומיים, וסופו שהוביל מרד צבאי נגד ממשלתו הנבחרת. לצרפת עמדו דה גול והמסורת הרפובליקנית הארוכה שלה. מה יעמוד לנו, לגמרי לא ברור.

ועוד דבר אחד: נרשם הלם מסוים עקב פגישתו של השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, עם מארין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן (שתמך, אגב, בפשעי המלחמה הצרפתיים באלג'יריה ויש יסוד להאמין שגם השתתף בהם) ומנהיגת "החזית הלאומית", מפלגת ימין בעייתית בצרפת. משרד החוץ פתח מיד בתמרוני התחמקות נואשים מהרגיל, כשבניגוד לכל העובדות הידועות טען שמדובר היה באי הבנה. צריך לזכור, עם זאת, שבפגישה שבין לה פן ופרושאור, לא לה פן היא המצורעת. פרושאור הוא מינוי של אביגדור ליברמן ושל הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל – שר חוץ שעליו אמרה לה פן עצמה שאם היא היתה מרשה לעצמה עשירית ממה שמרשה לעצמו ליברמן לומר, היא היתה הולכת לכלא.

(יוסי גורביץ)

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)

מפקד אוגדת איו"ש היוצא, ניצן אלון, קרא היום (ג') בטקס חילופי התפקידים להגביר את המלחמה בטרור היהודי. מאליה עולה השאלה הדוקרנית מדוע הותיר אלון את המלאכה הזו ליורשו; מדוע לא הגביר אלון עצמו (ש"כמפקד הצבאי" בשטח מחזיק בכל הכוחות של גנרל בריטי כובש ופחה טורקי) את המלחמה בטרור היהודי; מדוע לא הורה על החרבת בתיהם של חשודים בטרור יהודי כפי שהורס צה"ל את בתיהם של חשודים בטרור שבעורקיהם לא זורם דמם הטהור של בני עם הנצח; מדוע לא הטיל עוצר על התנחלויות חשודות במעורבות בטרור, כפי שהיה מוטל עוצר בלי ספק על כפר פלסטיני.

התשובות לכל השאלות האלה ברורות מאליהן: משטר האפרטהייד שהנהיגה ישראל בשטחים עשרות בשנים, והכוח הפוליטי של הטרוריסטים ותומכיהם, לא מאפשר מאבק אפקטיבי בהם. על האפרטהייד, מערכת החוק הכפולה בגדה המערבית – צבאית לילידים וישראלית לפולשים – נכתב די והותר. נתמקד לרגע בעובדה שרבים מנסים להתחמק ממנה: הטרור הפוליטי היהודי בשטחים נתמך, במישרין, על ידי הממסד הישראלי וממומן על ידו.

הנה דוגמא. הקול היהודי, האתר שמקדם את פוגרומי תג מחיר, פרסם אתמול (ב') מאמר מאת יוסי אליצור, שבו קרא אליצור לרצוח חשודים בטרור ולא להביא למעצרם. אליצור אמר עוד כי גם אם אדם הוא כבול וכבר איננו מהווה סכנה, גדר דין רודף עדיין חל עליו משום שחזקה ש"מחר הוא ינסה שוב".

צריך להבין את הדברים. דין רודף ("לא תעמוד על דם רעך", בקוד אחר) מסויג מאד. הוא קובע שעל אדם חלה הזכות למנוע מרודף לסכן את חיי רעהו, אבל ראשית כל עליו לנסות ולמנוע את הפגיעה באמצעים פחותים מהרג. אם אין בהם די, אז "מצילים נרדף בחיי רודף." אבל ברגע שבו אדם מפסיק "לרדוף", כלומר מפסיק לסכן אקטיבית את חייו של מישהו, שוב אין הוא רודף. מה שמבצע אליצור כאן הוא סילוף של ההלכה הקלאסית.

הסילוף הזה איננו חדש. שמעתי אותו לפני 26 שנים בערך, כשהייתי תלמיד בישיבת נחלים. הביאו לשבת איזה דרשן מקריית ארבע והוא בחר דווקא בנושא הזה, ואמר שם שיש לירות לעבר רודפים גם אחרי שנסו. הרב של הכיתה שלי, מנשה רשובסקי, הגיע מישיבת חברון, שלמרות שמה היא ישיבה חרדית ותיקה, והוא נחרד ונרעש. באופן חריג, הוא כינס את כל הכיתה אחרי הדרשה, ושם הסביר לנו באריכות – זעק, צעק עלינו – שמה ששמענו עכשיו היה סילוף; ש"רודף" הוא מונח זמני, שנובע מהסכנה הקיימת; שמשעה שהניח הרודף את נשקו, הוא אדם לכל דבר. רבים מאיתנו בהו בו ולא הבינו מה הוא רוצה, ממה הוא התרגש כל כך. אבל הוא ידע, כבר אז – הימים שלאחר המחתרת הראשונה, שלכאורה גרמה לזעזוע בקרב חובשי הכיפות – לאן זורמים הדברים.

זום אאוט. אליצור הוא רב בישיבה ביצהר. הוא אחד משני הכותבים של "תורת המלך" הידוע. "הקול היהודי" הוא עמותה של תלמידי יצהר. כלומר, הישיבה ביצהר היא המדגרה האידיאולוגית של הטרור היהודי – לא היחידה, אבל אחת הבולטות שבהן – וה"קול היהודי" מתפקד כאן על תקן הדר שטירמר או רדיו רואנדה, מי שמפיץ את הבשורה בצורה קלה לעיכול לאספסוף. מן הראוי להזכיר שבבית הדין בנירנברג, יוליוס שטיירכר נידון למוות בשל חלקו בהסתה; ושבתי דין כבר שפטו את אנשי הרדיו הרואנדי כנושאים באחריות לרצח העם שם.

יש זרוע שלישית במשולש הזה, והיא נקראת עמותת חוננו. העמותה הזו, שכבר דנתי בה, אחראית לייצוג חשודים בטרור יהודי. כלומר, יש לנו את המדגרה האידיאולוגית, יש לנו את מפיצי הרעל שמעודדים את הפוגרומצ'יקים, ויש לנו את מי שמעניקים להם טיפול משפטי.

שלוש הזרועות קשורות זו לזו. הדובר של עמותת חננו הוא אלחנן גרונר, שהוא גם תלמיד בישיבת יצהר וכותב פעיל מאד ב"קול היהודי." הוא אף נעצר בעבר על ידי השב"כ, וכרגיל במחלקה היהודית, שוחרר זמן קצר לאחר מכן.

ישיבת יצהר מקבלת מימון ממשלתי בלתי פוסק. יוסי אליצור הוא לכל דבר ועניין עובד מדינה, שמקבל ממנה תשלומים כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ את תורת הרעל שלו. עמותת חננו מקבלת פטור ממס, כלומר מדינת ישראל מממנת בעקיפין את פעילותה. מתוך כ-15,000 ארגונים שפועלים בישראל ומוכרים כמלכ"רים, רק כ-12,000 מוכרים כפועלים לשם מטרה ציבורית, ומתוכם – רק 3,800 קיבלו פטור ממס על תרומות על פי סעיף 46. אישור כזה מצריך אישור של משרד האוצר ושל ועדת הכספים. חננו, שבין האנשים שלהם היא מסייעת מונה בין השאר את הקושר לרצח רבין חגי עמיר (תוך הסתרת העובדה הזו והסתתרות מאחורי "עבירות נוספות"), ומי שסייעה משפטית גם לג'ק טייטל, היא בין המיעוט של המלכ”רים שעבר את המשוכות הללו.

כלומר, ביד אחת מדינת ישראל מממנת את ההסתה של יוסי אליצור, וביד האחרת היא מממנת את ההגנה על הפוגרומצ'יקים שלו. בין כף אחת לאחרת, נטחנים צבאה ושירותי הבטחון שלה. בהנחה שאלחנן גרונר הפעיל מאד מקבל שכר כדובר מחננו, במידה מסוימת ישראל מממנת גם את הפעילות של "הקול היהודי."

אלה תשתיות הטרור היהודי. הן ממומנות על ידי ישראל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת ישראל תודיע שהיא דורשת מהפלסטינים "למגר את תשתיות הטרור." נאה דורש, נאה מקיים.

ועוד דבר אחד: אם כבר יוסי אליצור ותפיסת "הרודף הנצחי" שלו, הנה דברים שאמר לאחרונה עזיז אבו שרה (גילוי נאות: אנחנו שותפים למיזם 972). צפו בסרטון הזה.

(יוסי גורביץ)

על העובדה שצה"ל מזמן הפך את הפירמידה שעל פיה היה אמור לעבוד – כלומר, מארגון שמטרתו היא הגנה על אזרחים, תוך סיכון הכרחי לשם לשם כך של חייליו, הפך לארגון המסכן את חיי האזרחים כדי לשמור על חייליו – נכתב הרבה מאד בעשור האחרון. למשל, בסיסי צה"ל בדרום מוגנו, בעוד שהממשלה התעקשה שלא למגן את האזרחים. למשל, הנכונות מצד הממשלה להניח לאזרחים לספוג אבידות מחשש לפעולה צבאית – בגדה לפני חומת מגן, סיפורי הבלהות שסיפרו לנו על ההתנגדות האיומה המצפה לצה"ל קודם לעופרת יצוקה. נקודה שפחות התייחסו אליה, והיא פועל יוצא של התפיסה שפגיעה בחייל פירושה אפריורית תבוסה, היא העדפה להעביר את העימות אל האוכלוסיה של הצד השני. אחרי הכל, אם לא יהיה עימות חמוש אלא רק התקפה על אוכלוסיה חסרת מגן, הילדים המתוקים שלנו – אלה שפעם קראנו להם חיילים – לא יהיו חשופים להתקפה.

גם השיטה הזו לא חדשה. צה"ל השתמש בה כמעט מתחילתו. כל הרעיון של פעולות התגמול היה גרימת נזק לאוכלוסיה של האויב, לא פחות מאשר לכוחות הצבאיים שלו. כשצה"ל לא הצליח למצוא פתרון להתקפות המצריות העקשניות במהלך מלחמת ההתשה, הוא פשוט עבר לכתישת ערי התעלה מהאוויר בנסיון לגרום למצרים להסס, בגלל החשש לפגיעה באוכלוסיה שלהם. שני מבצעים גדולים בלבנון – דין וחשבון וענבי זעם, שניהם מבית היוצר של אהוד ברק – התבססו על ההגיון הזה במפורש: צה"ל לא הצליח לשבש את פעילות החיזבאללה על ידי התמודדות עם הלוחמים שלו, ועל כן פתח באש על האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון, כדי שזו תזעק לעזרה.

פרשת גלעד שליט הביאה לשיאה את התפיסה של החייל כילד חסר ישע. כדי להחזיר הביתה את מי שנשבע למסור את נפשו על הגנתה של מדינת ישראל, העבירה ישראל לחמאס 1,027 איש. אפילו בניכוי משוחררי החלק השני של העסקה, מדובר בשווה ערך של גדוד. מי שישלם על כך, כשתגיע עת התשלום, יהיו קרוב לוודאי אזרחים.

ומה נעשה בפעם הבאה שארגון טרור כלשהו יצליח ליישם מתקפה אסטרטגית חסרת תקדים, ולשבות חייל ישראלי? ובכן, כתבה במוסף של ידיעות עוסקת בדיוק בנושא הזה. ובין השאר מראיינים שם את אושיית השמאל כביכול, אורנה שמעוני, אחת המקימות של ארגון "ארבע אמהות". ומה מציעה שמעוני? ענישה קולקטיבית, אבל חס ושלום לסכן שערה מראשו של חייל ישראלי.

בלשונה-שלה, היא אומרת כך: "[במקרה של שביית חייל] יש להחמיר את התנאים של האסירים שלהם בכלא ולשים על הכוונת את כל ראשי המנהיגות של החמאס בעזה וביו"ש. להבהיר להם שאם הם יחטפו חייל, הם ייענשו בצורה קשה ביותר […] שעה אחרי החטיפה הבאה, אם חלילה תהיה, צריך לחטוף את ראשי המנהיגות של חמאס, ובו ביום, או שבוע אחרי, להפעיל את כל מנופי הלחץ – כולל ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת. למשל: להפסיק להם חשמל, לסגור את כל מעברי הגבול ולזרוק להם אוכל מהאוויר. לפעול בסיכול ממוקד נגד המחבלים ונגד המנהיגים שלהם. אבל אני נגד פעולה צבאית שתביא לסיכון חיי חיילים וסיכון חיי השבוי. המוטו שלי הוא 'טוב לחיות בעד ארצנו'." ההדגשות שלי.

בלי לשים לב, מציעה שמעוני להפוך את ישראל למדינת טרור. כלומר, ליותר מדינת טרור מכפי שהיא כעת. היא רוצה להעניש קולקטיבית אסירים בשל מעשה שלא הם ביצעו. היא רוצה, במפורש, ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסיה של 1.5 מיליון בני אדם. אבל, ראוי לציין, היא לא חושבת שמי שצריך להסתכן לשם כך הם חיילי צה"ל. הו, לא. כשזה מגיע אליהם, אבל כמובן לא אל הילדים האמיתיים בגטו עזה, המוטו שלה הופך להיות "טוב לחיות בעד ארצנו." לא שברור על איזו ארץ מדובר ומה הקשר, בעצם.

האם יש בכלל דבר כזה, "ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת"? ספק. בתי חולים, למשל, זקוקים לחשמל כדי להמשיך לפעול. מי שישבש את אספקת החשמל הזו, לא יוכל לטעון שהוא לא אחראי למותם של החולים. כדי להחזיק את רצועת עזה בחיים, צריך להכניס מאות משאיות של מזון לשם. צה"ל לא יוכל, גם אם מאד ירצה – ואין שום סיבה להניח שירצה – לבצע רכבת אווירית של מזון מוצנח לרצועת עזה, לא בכמויות הנדרשות על כל פנים. מה לעשות, לצה"ל אין את כלי הטיס הנדרשים למבצע בהיקף כזה. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שהמורעבים לא יעריכו את הכוונות הטובות של המרעיבים ויפגינו את כפיות הטובה שלהם, הברברים, בנסיון להוריד איזה מסוק תובלה או שניים. התוצאה של המדיניות של שמעוני תהיה הרעבה של אוכלוסיה גדולה.

בשנים 2007-2010, עד שהגיעה המרמרה, ישראל נקטה בהרעבה כזו, בהשתמשה בשליט כאמתלה. קציני מטה ניסו לקבוע את כמות הקלוריות שילד עזתי צריך לצרוך. עמוס גלעד אסר על הכנסת שוקולד לרצועה. שורה של מוצרים אחרים לא הורשו להכנס לרצועה, בתואנה ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל לראש." חומוס ניתן היה להכניס, אבל לא חומוס תעשייתי, שבדמיונם הקודח של הקצינים אפשר היה להשתמש בו כדי לזקק חומר נפץ, ולא חומוס קלוי – כי זה כבר חטיפים, ואלו כבר מותרות. היללות שעלו השבוע מהטוקבקים אחרי שהתברר שגלעד שליט אכל בשבי בעיקר חומוס היו צבועות מהרגיל: רוב הישראלים תמכו בהרעבת ילדי עזה, אבל "הילד של כולנו" היה צריך לקבל אוכל טוב.

התוצאה, כמובן, היתה התחזקות החמאס, שהבריח מוצרים דרך המנהרות שלו. בתי הספר של אונר"א לא קיבלו את המלט שהם נזקקו לו לשיקום אחרי חורבן עופרת יצוקה – אבל לחמאס היה את כל המלט שהיה צריך. לא ברור בכלל אם החמאס בונה בונקרים; בונקרים מעידים על לוחמה מעמדות קבועות, דבר לא חכם בלוחמת גרילה. ובעופרת יצוקה התברר שהאנשים שלו לא ניסו להגיע למגע עם לוחמי צה"ל (ואלה, מצידם, לא חתרו יותר מדי למגע).

לא ברור מה היו הנזקים של שנות המצור על עזה. לא ברור כמה נשים הפילו ממחסור בוויטמינים, לא ברור כמה ילדים מתו או סבלו מתת תזונה. לאורנה שמעוני, ולחלק גדול מהאספסוף הישראלי התומך בעמדה שלה, גם לא כל כך אכפת.

ואחר כך, כשיגיעו הפיגועים, שוב תעלה היללה: למה הם כל כך שונאים אותנו.

(יוסי גורביץ)

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

כי הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם היה אדם שלם, מלא, הרי לא היה מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם היה אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

ב"הזמן הצהוב", מתאר דוד גרוסמן דיון בבית משפט צבאי בגדה, שבו מתחוור כי הנאשם לא יכול להיות אשם בעבירה המיוחסת לו. אם יזוכה, עם זאת, הדבר ישפיע לרעה – בנוסח אורוול והפיל שלו – על מעמדו של הכובש, שפתאום יתגלה כמסוגל לשגות. מצד שני, עוול ברור גם הוא ישפיע לרעה על מעמדו של הכובש. השופט, על כן, מרשיע את הנאשם בעבירה שכלל לא הואשם בה – ודן אותו לכליאה למספר הימים שכבר ישב במעצר. כך, מצד אחד, אדם חף מפשע משוחרר, אבל מעמדו של הכובש נשמר.

משהו מעין זה התרחש אתמול (ב'). סאמר עלאווי, מנהל אל ג'זירה באפגניסטן, נעצר בחשאי בתחילת אוגוסט. איפול חלקי הוטל על הפרשה. השב"כ טען בשעתו כי יש "חשדות חמורים" נגד עלאווי וכי בחקירתו מעורבים "גורמים שונים" (רמז לגופי מודיעין זרים?), והתנגד לשחרורו ממעצר. בין השאר, התלונן עלאווי כי לא קיבל טיפול רפואי הולם, ועמותת "רופאים לזכויות אדם" עתרה עבורו לבית המשפט, כדי שיוכל לקבל רופא שיבדוק אותו עצמאית – זכות המוקנית לכל עציר. נציגת "רופאים לזכויות אדם" אמרה לי הבוקר כי מניעת הטיפול הרפואי, שגם בית המשפט מתח עליה ביקורת, נראתה להם כנסיון להפעיל לחץ על עלאווי.

במה שהפך לנוהל כאשר השב"כ מנסה לשבור עציר, נמנעה ממנו במשך חלק מתקופת מעצרו גישה לעורך דין – שיטה שמוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כיעילה בגביית הודאות, והוכיחה את עצמה גם הפעם. עלאווי, יש לציין, הגיע לבית המשפט לראשונה שמונה ימים לאחר מעצרו. חוקריו גם נמנעו מלומר לו במה הוא חשוד, וננזפו בשל כך על ידי בית המשפט. במהלך החקירה ננקטו האמצעים הרגילים: חקירה במשך שעות בלתי סבירות תוך כדי כבילה (חקירה ארוכה – אנחנו מדברים פה על 20 שעות – מהווה, יש לציין, גם מניעת שינה), איומים בלקיחת בני ערובה (מעצר של בני המשפחה) ועוד.

אתמול, שוחרר עלאווי ממעצרו, אחרי שבעסקת טיעון הוא הורשע ב"קשירת קשר לביצוע שירות עבור התאחדות בלתי חוקית", קרי החמאס. אחת העובדות שהועלו היא הפגישה של עלאווי, במסגרת מסיבת עיתונאים, עם בכיר בחמאס – איך לומר, משהו שעיתונאי צפוי לעשות. פלסטיני שהיה מורשע במשהו דומה לזה – וגם הסעיף הזה הוא רק אחד מסעיפים ארוכים שבהם הואשם עלאווי מלכתחילה – היה יושב בכלא תקופה ארוכה מאד. על עלאווי גזר בית המשפט רק את הימים שכבר ישב במעצר, בתוספת כמה חודשי על תנאי. עורך דינו של עלאווי, סלים וקים, אמר על הפרשה ש"ההר הוליד עכבר, וגם העכבר מת". קשה שלא להגיע למסקנה דומה. וקים ציין עוד כי מרשו ורשת אל ג'זירה הסכימו לעסקת הטיעון מחשש שהמשפט יימשך חודשים ארוכים, אותם יבלה עלאווי כמובן במעצר. השיטה הזו, של איום במעצר ארוך אם יעמוד החשוד על זכותו לצדק ובצידה הבטחה לשחרור מיידי אם יסכים לעסקת טיעון, מלווה את מערכת המשפט בגדה כבר זמן רב.

הדבר הראוי ביותר לתשומת לב כאן הוא העובדה שעקב מעמדו של עלאווי כעיתונאי ברשת טלוויזיה בינלאומית, המקרה שלו זכה לתשומת לב גדולה מאד ביחס. לפלסטינים מן השורה, שעל מעצרם (או, בהתחשב בכך שנמנעת מהם שגרתית גישה לעורך דין, צריך לומר חטיפתם) מדווח דובר צה"ל אגבית מדי בוקר, אין מזל כזה. חוסר הצדק במקרה שלהם, צפוי להיות רב עוד יותר. עלאווי, אחרי הכל, שוחרר אחרי חודש וחצי בלבד.

כשהישראלים לא מפסיקים את הכיבוש, זה חלק קטן מהעוולות שהם תומכים בהן. לא פלא שהם מעדיפים לא לדעת.

ועוד דבר אחד: יש תחנת רדיו בשם "קול ברמה", תחנה חרדית. לתחנה הזו יש מדיניות: לא משמיעים נשים כלל. לא רק בשירה, גם לא בדיבור. לתשומת לבם של מי שעדיין חושבים שצריך לגלות רגישות לצווחני "קול באשה ערווה". המטרה מעולם לא היתה מניעת שירת נשים; היא היתה השתקת נשים, נקודה. העובדה שלאג'נדה הזו, כמו לכל אג'נדה, יש אידיוטים מועילים לא צריכה להסתיר את המטרה הסופית שלה.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה ספק מה חושב בנימין נתניהו על תהליך השלום, האמירה שלו השבוע – שהופיעה ונעלמה בתקשורת הישראלית כאבן ששקעה במים אדירים – על כך שהליכה פלסטינית לאו"ם "תתקע את המשא ומתן ל-60 שנה" אומרת כל מה שצריך לומר. ראש ממשלת ישראל, 18 שנה ויותר אחרי תחילת המשא ומתן הישיר בין ישראל ונציגי הפלסטינים ו-44 שנה ויותר אחרי הכיבוש, חושב שאפשר לסחוב ככה עוד איזה 60 שנה, פלוס מינוס – וזו, כמובן, תהיה אשמת הפלסטינים. אתם מבינים, אם זה היה תלוי בו – בו, שסירב לקבל את מתווה אובמה ולהתחייב לקווי 67' – כל הסיפור כבר היה נגמר. אבל הפלסטינים המרושעים הולכים לאו"ם.

ובצדק גמור. את המשחק הזה צריך להפסיק. המו"מ בין ישראל והפלסטינים, שאין בו אף צד צדיק, החל לפני יותר מ-18 שנה, כאמור. הוא היה אמור להסתיים במאי 1999 בהסכם קבע. באמצע קרו שלוש שנות בנימין נתניהו, שמוסס את המו"מ עם הפלסטינים ולימים יסביר לקהל הבית שלו, משפחת מתנחלים, איך מוטט אותו בשורה של דרישות נוסח "כן, אבל לא". אחר כך הגיע אהוד ברק, אריק שרון עלה על הר הבית, צה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר תוך שהוא מצפצף על הוראות הפסקת האש של הממשלה, הפלסטינים עברו לטרור, שרון הפך לראש ממשלה, וההמשך ידוע. בין לבין, בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2010, מספר המתנחלים יותר מהוכפל.

זה לא היה במקרה: ההתנחלויות בגדה היו הפרויקט הלאומי הראשון במעלה של ישראל. בעשור האחרון, בעוד הגרזן יורד על תקציבי האיזון של הממשלה למועצות המקומיות בישראל גופא, בהתנחלויות עמד שיעור תקציב האיזון למתנחל על 951 ₪ לנפש לשנה, בהשוואה ל-303 לנפש בישוב ממוצע בישראל (776 ₪ לנפש בישובים ערביים, 616 ₪ לנפש בעיירות הפיתוח); ההשתתפות המיועדת – סעיף סיוע נוסף של הממשלה – עמדה, בהתנחלויות, על 2,264 ₪ לנפש, לעומת 1,478 ₪ בישובים מבוססים, 1,859 ₪ לנפש בישובים ערביים ו-1,719 ₪ לנפש בעיירות פיתוח. ממשלת ישראל היתה אחראית ל-50% מהתחלות הבניה בגדה המערבית וברצועת עזה (בתקופה שעדיין עמדו שם ההתנחלויות על תילן), כמו גם ל-35% מההשקעה בבניה שם. לשם השוואה, בישראל גופא היתה הממשלה אחראית ל-18% מהתחלות הבניה ורק ל-10% מההשקעה בבנייתן.

אם גידול האוכלוסיה בישראל גופא עמד על כ-18% בממוצע, בשטחי הגדה והרצועה הוא עלה בכ-47% – כמעט פי שלוש. עמדתי כאן בעבר על מחירי הדיור הנמוכים בהתנחלויות בהשוואה לאלה בישראל: שוב, לא מדובר במקרה. זו היתה מדיניות ממשלתית מכוונת, ארוכת ימים – ראשיתה בימי בגין – שמטרתה לפתות את הישראלים לנטוש את ישראל ולעבור לשטחים הכבושים, בעיקר בגדה. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהמתנחלים החדשים הם חרדים, זו הצלחה כבירה: בשנות השמונים, נחשבו החרדים למתנגדים עקשנים למדיניות ההתנחלויות, כשמנהיג הליטאים הרב ש"ך מגדיר אותן כהתגרות בגויים וכסכנת נפשות. משבר הדיור בקרב החרדים, שהגיע אליהם מוקדם משמעותית יותר משהגיע אל שאר הישראלים, מצא את פתרונו בהסכמה שקטה עם ההתנחלויות ומעבר רבבות חרדים אל מעבר לקו הירוק.

אם לצטט את עלי אבו ניעמה, ישראל מעמידה פנים כמנהלת משא ומתן על חלוקת קרטון פיצה, בעודה מכרסמת את הפיצה. ישראל כבר בלעה 78% מפלסטינה המנדטורית – אפילו ישראל של קווי 1949, נזכיר, איננה דומה לישראל שתוכננה בהחלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 – ועכשיו היא חוטפת עוד ועוד נתחים מהאחוזים הבודדים שנותרו, תוך שהיא מתעקשת על כך שהמשא ומתן צריך להכיר "בעובדות בשטח", כלומר פשעי המלחמה שהיא ביצעה. כל מי שמנהל מו"מ עם ממשלה ישראלית שאיננה מוכנה למינימום שבמינימום, הקפאת התנחלויות, כלומר מתעקשת על זכותה לגזול עוד אדמות תוך כדי המו"מ, הוא אידיוט.

והפלסטינים הפסיקו להיות אידיוטים. הם השכילו להפוך את המצב לדרמת מוסר. הם הולכים לאו"ם, והם יציגו את ישראל, מיקרונזיה וארה"ב כפי שהן: מצורעות בדעת הקהל העולמית, התומכות האחרונות של משטר כיבוש שתחת נתניהו הפסיק להעמיד פנים שהוא זמני. 60 שנה, זוכרים? שר חוץ מתנחל, שאומר מעל במת האו"ם שלא יהיה הסכם?

אלא שלמרבה הצער והאימה, בכלל לא ברור שאפשר עוד לחזור לגבולות 1967. בסוף שנות השמונים, כתב מירון בנבישתי מאמרים וספר שעוררו שערוריה. התזה שלו היתה שבהתחשב במספר המתנחלים בגדה, בירושלים וברצועה חזון שתי המדינות הוא פיקציה: בשטח קיימת מדינה דו לאומית. הרבה מאד שמאלנים קיבלו את זה ממש לא טוב.

כשבנבנישתי כתב, מספר המתנחלים בגדה עמד על כ-30 אלף. עכשיו הוא עומד על יותר מ-300,000. בהתחשב במה שקרה כאן בהתנתקות, ישראל לא תעמוד בפינוי הזה – אפילו אם היה כאן מישהו עם הרצון הפוליטי לבצע נסיגה כזו. היא לא תעמוד בפינוי משום שהיא תתמוטט כלכלית אם היא תצטרך להציע למתנחלי הגדה את הפיצויים שהגישה למפונקי גוש קטיף. וגם אם היא תציע פיצויים כאלה, קיימת סכנה משמעותית למרד צבאי.

יתר על כן, ההתנחלויות נבנו במכוון כמוקשים, ככלי שמיועד למניעת אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. לפני כשמונה ימים השתתפתי בסיור שעורכת עמותת "עיר עמים", ושמסביר את המציאות המורכבת, שלא לומר מטורפת, בירושלים רבתי. מבט אחד במפה שחילקה העמותה – אפשר לראות אותה כאן – מסביר את הכל. הכתמים הכחולים הם התנחלויות. הקו הסגול מציין את הקו המוניציפלי הפיקטיבי של ירושלים שאחרי הכיבוש של 1967. שימו לב לבליטה של הקו האדום מזרחה – זהו תוואי הגדר, כביכול עוטף ירושלים, שמיועד להכניס אליה גם את מעלה אדומים, כפר אדומים, והתנחלויות אחרות.

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות הללו – הגבעה הצרפתית, גילה, הר חומה, הר גילה, פסגת זאב – כלל לא יודע שהם גרים בהתנחלות. לימדו אותם שהם גרים בירושלים. אין להם, ולא במקרה, מושג שהמקום שהם גרו בו לא היה אי פעם "ירושלים" בשום מושג שהוא. את השטחים האלה פשוט אין אפשרות לפנות, לא בלי טראומה גדולה בצד הישראלי, ששעתה הגיעה מזמן. בימים אלה, שורה של ארגוני שמאל קוראים להכרה במדינה פלסטינית, תחת הסיסמה של “50 סיבות”: קשה להמנע מהמחשבה שהמהלך הזה מפגר אחרי זמנו ב-20 שנה לפחות.

מהבחינה הזו, המהלך הפלסטיני באו"ם – הבהרה לישראל שהכיבוש והסיפוח תוך עצימת עיניים אינם יכולים להמשך עוד – הוא מהלך ראשוני נכון וחיובי, שכל ישראלי צריך לתמוך בו. בהנתן שממשלת נתניהו תמשיך בסירובה, ולא תאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא, השלב הבא צריך להיות הודעה של הפלסטינים שהם דורשים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות של המדינה הקיימת דה פקטו בין הים לנהר – הם לא חייבים לקרוא לה "ישראטין" – כי המצב האחר, קיומה של מדינת אפרטהייד, תוך ציפיה בלתי פוסקת לסוף 60 שנות המשא ומתן של נתניהו, פסול מכל בחינה מוסרית.

ולא, זה לא יהיה קל. וכן, זה יעלה בדם ודמים ובפרדיגמות מנותצות, בראש ובראשונה זו הציונית. כן, טרוריסטים משני הצדדים – נעזרים באלמנטים של הכוחות המזוינים של ארצם – ינסו למנוע את הפתרון. ובכלל לא בטוח שיהודים ומוסלמים, ועוד במזרח התיכון, מסוגלים להכיר באחרים כשווים. אבל 44 שנים אחרי תחילת ההתנחלות, לא נשארו אפשרויות סבירות אחרות לסיום הסכסוך.

(יוסי גורביץ)

המחלקה היהודית של השב"כ הזהירה השבוע כי בימין הקיצוני מתחילות להסתמן התארגנויות שמזכירות תאי טרור יותר מאשר קבוצות פוגרום ("תג מחיר"). האזהרה לא מצאה חן בעיני ישראל הראל, דובר מתנחלים ותיק, והוא הזדרז לכתוב טור שבו טען שמדובר בפרובוקציה והחזיר אותנו לימי אבישי רביב העליזים.

יש כמה בעיות בגלגול העיניים לשמיים של הראל. הראשונה בהן, כמובן, שבאותה התקופה בדיוק הזהיר השב"כ מהתארגנויות טרוריסטיות של הימין הדתי – והותקף על ידי אנשי הימין, במיוחד אריאל שרון. דא עקא, שהתארגנות טרוריסטית כזו היתה גם היתה: יגאל עמיר, נזכיר, לא פעל לבד. אחיו חגי היה שותף לקשר שלו. איש ישיבת הסדר שלישי, דרור עדני, השתתף בתכניות לרצח רבין. שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, שהעביר ליגאל עמיר לבנת חבלה; מיכאל אפשטיין; ואוהד סקורניק – היו שותפים למעגל השני של החוליה של עמיר, וידעו על כוונותיהם של האחים עמיר לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. מרגלית הר שפי, הקדושה המעונה של הימין הדתי, ביררה עבור עמיר את סידורי האבטחה שבנשקיה של ההתנחלות שלה, כדי שזה יוכל לגנוב משם נשק.

על פניו, יש אבחנה ברורה בין פגיעה ביהודים ובין פלסטינים מצד חובשי כיפות: אלה נחשבים לבני הגזע העליון, ניצוץ אלוה ממעל, ואלה סתם לצאצאי שדים וליליות. בפועל, ההפרדה הזו הרבה יותר חמקנית. התפיסה של "ערב רב" – אנשים שנראים כמו יהודים, שהנם אפילו יהודים מבחינה הלכתית, אבל בפועל הם צאצאים רוחניים של אויבי העם היהודי – מאפשרת להעמיד אותם בשורה אחת. בימי רצח רבין, שלמה אבינר היה כל כך מוטרד ממספר השאלות שקיבל בנושא, שהוא פרסם פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב." יגאל עמיר התהלך אז באוניברסיטת בר אילן כששורת הפיק-אפ שלו היא "מה את חושבת על ברוך גולדשטיין." יגאל עמיר היה שליח ציבור לכל דבר ועניין: הצעירה שניסתה לחשוף את הקשר של עמיר, הילה פרנק, נאלצה לעזוב לאחר מכן את בר אילן.

האווירה בהתנחלויות ובגרורותיהן בתחומי ישראל היתה לחוצה מאד בסוף 1995. כשהמתנחלים לחוצים, הם מולידים רוצחים. כך קמה המחתרת הראשונה, כתגובה לפינוי סיני והחשש שמשהו דומה יקרה בגדה. במקרה של המחתרת, אי אפשר היה לטעון שמדובר בקבוצה של קיצוני שוליים; הם הכילו, בין השאר, את קמב"ץ ההתנחלויות זאב חבר ("זמביש"). אחרי הסכמי אוסלו, צץ ברוך גולדשטיין, ולמרות שלאחר מכן המתנחלים ניסו בקריצה להתנער ממנו, אבי ההתנחלויות חנן פורת נתפס אז בקריאות "פורים שמח, יהודים". מאוחר יותר, בהתעלמו מההערה התלמודית ש"נכנס יין, יצא סוד", טען פורת שהוא פשוט היה שיכור, כמצוות החג. בנסיון לשבש את ההתנתקות, רצח תומך מתנחלים אחד, עדן נתן-זאדה – עריק מצה"ל – ארבעה מתושבי שפרעם; אחר, אשר וייזגן, רצח ביריות ארבעה פועלים פלסטינים סמוך להתנחלות שילה. הממסד של המתנחלים, שהופתע מהגינוי הנחרץ – שרון קרא לנתן-זאדה "מחבל יהודי", וזו כמדומני הפעם הראשונה שהביטוי הזה הושמע – מיהר לרחוץ את ידיו מנתן-זאדה ו-ווייזגן; אחרי הכל, הם לא היו מאצולת ההתנחלויות, כמו הר שפי ואנשי המחתרת הראשונה. וייזגן פטר את העולם מעונשו בתליה מאוחר יותר, וכמו נתן-זאדה (וכמו שני המתנחלים שהציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות) שקע בתהום הנשיה.

המצב הנוכחי, ערב הכרזת המדינה הפלסטינית, מעורר חששות דומים. כך שההערכה של המחלקה היהודית, שיש כעת התארגנות לקראת הקמת תאי טרור, למרות ההשתלחות של הראל, היא סבירה. פעולות תג מחיר הן פעולות טרור לכל דבר. בואו נאמר שאם צעיר פלסטיני היה מואשם בחברות ב"התארגנות בלתי מותרת", בהצתת רכוש יהודי ובתקיפת רכבים ישראלים באבנים, הוא היה נשלח לתקופה ארוכה לכלא.

הראל מנסה לאחז את עיני קוראיו בטענה ש"כיצד יוסבר, כי גוף היודע היכן ומתי בדיוק נמצאת בעזה מחט בערימה של שחת – ומכוון אליה מסוקים – אינו מצליח זה שנים לזהות ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר", ועתה אף ממתג אותם, כבימים החשוכים ההם, כ"תאי טרור"?". ובכן, ישראל יקירי, טוב ששאלת. התשובה פשוטה, אם גם מדכאת.

כשהשב"כ בא לחדור להתארגנות פלסטינית, יש לו שורה ארוכה של כלים. בגלל משטר ההיתרים הישראלי, שמצריך בשטחים שבשליטת ישראל גם רשיון לנהיגה בעגלה רתומה לחמור, ובגלל שכל אחד מההיתרים הללו מצריך את אישור השב"כ, רכש לו הארגון יכולת השפעה חריגה על חייהם של כל הפלסטינים, בהיקף שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות ארגוני הביון. באמצעים הללו, השב"כ חדר אל החברה הפלסטינית ובמידה רבה פורר אותה מבפנים.

אמצעי אחר הוא, כמובן, העלמה ועינויים. פלסטינים אפשר לעצור במעצר מנהלי לחצי שנה, ולהאריך את המעצר פעם אחר פעם, כמעט ללא כל ביקורת שיפוטית. כשאנשים מוחזקים במעצר, אפשר לענות אותם – במישרין, או על ידי משת"פים שגויסו לצורך כך והוכנסו לתאיהם של העצורים, כדי שהשירות יוכל לרחוץ בנקיון כפיו – ואפשר להפעיל עליהם עינויים "נקיים" יותר, כאלה שאינם משאירים סימנים אבל יעילים לא פחות, כמו מניעת שינה, אולי היעיל שבעינויים. את הכלים הללו אפשר, אמנם, להפעיל גם על יהודים – כפי שמעיד המקרים של טלי פחימה וחיים פרלמן – אבל השימוש בהם הוא במשורה. כשזה מגיע ליהודים שהם גם אזרחים ישראלים, התקשורת הרבה יותר עירנית. במקרה הקיצוני ביותר, אם השב"כ הגיע למסקנה שמישהו מסוכן ואין לו יכולת השפעה אחרת עליו, תמיד אפשר לחסל אותו מהאוויר. הכלי הזה מעולם לא הופעל על יהודים.

במקומות שבהם הכלים המגושמים האלה אינם זמינים, או זמינים חלקית בלבד – רצועת עזה שלאחר נסיגת צה"ל, רצועת הבטחון במשך רוב זמן שהותו של צה"ל שם – איכות המודיעין שהשב"כ מסוגל לספק נופלת תלולות. מטבע הדברים, גם יכולת הזיהוי שלו של אנשים הפועלים לבדם, או במסגרות הדוקות, מוגבלת למדי. יכולת החדירה שלו לארגונים הדוקים אידיאולוגית, בין אם מדובר בחיזבאללה ובין אם מדובר בארגוני האחים היהודים, מוגבלת מאד. בקרב החמאס, הוא יכול לגייס סוכנים כי יש לו מגוון אמצעי לחץ עליהם ועל הסביבה שלהם – השב"כ לא בוחל בלקיחת בני ערובה; הנסיונות שלו לגייס מקורות בקרב האחים היהודים כושלים הרבה יותר, והיכולת שלו להחדיר אליהם סוכן – אף פעם לא האמצעי המועדף של ארגון ביון, בשל הסכנה ובשל הבעיות הפסיכולוגיות העצומות שהסוכן נחשף להן – היא לעתים קרובות פאתטית. קציני השב"כ של המחלקה הערבית מתהדרים בערבית הפלסטינית שלהם; אנשי המחלקה היהודית, למרבה הצער, עוד לא למדו לדבר יהודית שוטפת.

השענות של 44 שנים על כלים מגושמים כל כך, שלא דורשים חשיבה יתרה מצד החוקרים, מנוונות את יכולת החקירה. כשאתה מתרגל לכך שיש לך יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ופתאום – כשזה מגיע לציבור היהודי – הן מוגבלות, במקרים רבים התוצאה היא כשלון. בחלק ניכר מהמקרים של המעצרים שעורכת המחלקה היהודית, התוצאה היא זיכוי חלקי או זיכוי מלא. מותר גם להניח שהעובדה שהמודיעין הממשי שעומד לרשותה של המחלקה היהודית גורם לה לעיתים לזנק מוקדם מדי – למשל, בכל מה שקשור לאיומים על המסגדים בעיר העתיקה, שם המחיר של היסוס עשוי להיות יקר משאת.

זו, ישראל הראל, היא הסיבה לכך שההצלחות של המחלקה היהודית מוגבלות כל כך, זו ולא איזו קונספירציה נגד מתנחלים. אגב, המתנחלים יללו מרה לאחרונה על עונש מאסר עולם שהוטל על הפלסטיני שהורשע בבית דין צבאי בטבח באיתמר – אבל לא שמענו קולות כאלה כאשר הצליח השב"כ להרשיע שלושה מתנחלים בנסיון לבצע טבח גדול משמעותית באמצעות עגלת תופת בבית ספר לבנות.

נו, טוב, אי אפשר להשוות: שם מדובר ביהודים חמים.

ועוד דבר אחד: היתה הרבה ברברת בשבוע האחרון על החבלה שביצעו מתנחלים בכלי רכב של צה"ל בגדה המערבית, וטענה שמדובר ב"עליית מדרגה". מי שאומר את זה, כנראה שכח איך התנהלו המתנחלים בזמן ההתנתקות – ושכח איך התנהגו המתנחלים סמוך לקוצרה לפני חצי שנה בלבד.

(יוסי גורביץ)

[הפוסט פורסם במקור בבלוג "ה(.)חיים" של חיים הר-זהב. מדובר באחד הפוסטים החשובים שנכתבו לאחרונה בבלוגוספירה הישראלית, והוא מובא כאן בהסכמתו – יצ"ג].

בואו נתחיל מגילוי נאות, כדי שלמגיבים יהיה קל יותר למקד את מטר הגידופים שבטח אחטוף בגלל הטקסט הזה: אני לא ימני. אני חושב שההתנחלויות הן טעות. אני גם לא שמאלני קיצוני. אני מתנגד לסרבנות, וחושב שצריך לשרת בכל מקום אליו ממשלת ישראל שולחת אותי ברשות ובסמכות, ואני חושב ששינויי מדיניות עושים דרך הקלפי ולא דרך פעולות פרטיזניות של יחידים.

יריתם את הקללות? כבר לחצתם על "הגב"? יופי. זה אומר שנשארנו רק עם אלה שבאמת רוצים לקרוא על החודש הכי הזוי שהיה לי אי פעם על מדים.

כשאני כותב את זה, אני נמצא כמה שעות לפני שחרור מ- 26 ימי תעסוקה מבצעית בגזרת בנימין. באמצע אוגוסט, שבועיים לפני סוף החופש הגדול- ימים בהם אין קייטנה ואין גן- השארתי את אשתי עם שתי הבנות הקטנות שלנו והלכתי למילואים.

הגזרה שלנו, אמרו לנו החבר'ה מהפלס"ר שהחלפנו, דווקא די שקטה מהצד הפלסטיני. אלו היו ימים של סוף רמדאן, כשצה"ל ממעט ככל האפשר את החיכוך עם המוסלמים בחודש הכי קדוש להם בשנה. "אז מה האיומים פה?" שאלתי את החמ"ליסט שהחלפתי. הוא הסתכל עליי במבט של אחד שיודע, מבט כזה של מקומי שמסתכל בשעשוע על התייר שלא מכיר מימינו ומשמאלו ואמר לי "האיום מספר אחד פה זה שאתה לא יודע מי האויב הגרוע יותר".

טוב, חשבתי ביני לביני, יאללה נו. נזרום. כמה גרוע זה כבר יכול להיות. רק תעסוקה מבצעית. אני עושה כאלה במילואים מאז שנת 1999. קטן עליי.

זה התחיל יום או יומיים אחרי שעלינו לקו. מאחד המאחזים הלא חוקיים פה עלו מולי במוטורולה וביקשו שנשלח דחוף את הסיור כי הם מרגישים מאויימים על ידי פלסטינים. חדשים בגזרה כמו שהיינו, לא שאלתי שאלות ומיד שלחתי – אז בסדר, זה מאחז לא חוקי, אבל הרי הם "משלנו", לא? יהודים וישראלים והכל. כשהסיור הגיע, המש"ק תיאר לי זאת כך: שתי פלסטיניות זקנות, כל כך זקנות שייתכן ונלחמו נגדנו כבר ב- 48, באו לקטוף שקדים מהמטע שלהן, שנושק למאחז שנמצא מעליו. המטע רשום על שמן בטאבו, לפי החטיבה המרחבית. ושתיהן מצאו עצמן מורחקות מהמטע על ידי שני גברים בני עשרים ומשהו, חמושים מכף רגל עד ראש ועם כלב עצבני.

והמתנחלים מספרים שהם המאויימים, כן?

כשהבהרתי לבחורה שהתקשרה מהביטחון של המועצה שזה השדה של הפלסטיניות ואין לנו שום כוונה להפריע להן אלא להיפך – לדאוג שלא יפריעו להן המתנחלים – היא זעמה. היא סיננה לעברי שהסדירים תמיד גירשו את הפלסטינים ולמה פתאום שינינו מדיניות ומי אנחנו בכלל. הזדעזעתי.

התחלנו להבין למה התכוון הבחור מהפלס"ר.

כשזאביק הרס"פ התקשר אליי אחרי כמה ימים, כבר ממש הבנו למה הוא התכוון.

זה היה ב- 4/9. הייתי בבית (יצאתי לחופש כדי לעזור לאשתי עם תחילת שנת הלימודים של הבנות בגן – לפחות את העזרה הזאת מגיע לגיבורה הזו לקבל). במגרון פינו והרסו שלושה מבנים.

ואז המחבלים יצאו מחוריהם.

זה התחיל עם הבערה של צמיגים על כביש 60, הכביש הראשי בגדה המערבית. בכל פעם שיש חסימה על הכביש יש חשש שמתנחלים ייתקעו בפקק האדיר שמיד נוצר (בכביש נעות עשרות אלפי מכוניות כל שעה) ויהוו מטרה נייחת וקלה למחבלים פלסטינים. הסיור הרכוב זינק לנקודה, ואיך שהגיע לשם, חטף מטר של בלוקים שנזרקו מהמבתרים שמעל הכביש, מהצד של ההתנחלות שאת שמה לא נזכיר פה, ותיכף אסביר למה.

החבר'ה זיהו בבירור את הצעירים עם מסכות הסקי זורקים עליהם את הבלוקים מגובה של כ- 10 מטרים מעליהם –להיפגע מבלוק שנזרק מגובה כזה, זה ריסוק גולגולת במקרה נס, או מוות במקרה הסביר יותר. הזורקים התחילו לרוץ בחזרה לעבר ההתנחלות. א' כבר התכוון לירות להם לרגליים, לפצוע את המחבלים ולתפוס אותם, אבל בגלל שהוראות הפתיחה באש מאפשרות ירי רק תוך כדי הזריקה ולא אחריה, הוא לא ירה והם נמלטו. העקבות, גילה הגשש מיד, הובילו למבנה שנמצא ליד שער ההתנחלות. עקבות נוספות הובילו לאחד המאחזים.

ואתם לא שמעתם על זה, או על בקבוק התבערה שנזרק ליד אחד הישובים היהודיים שבאזור צומת תפוח לעבר ג'יפ של מג"ב, או על זריקות האבנים לעבר רכבים צבאיים שהיו כמעט בכל הגזרה – והכל בוצע מתוך או בסמוך להתנחלויות ומאחזים.

לא שמעתם על זה כי צה"ל לא מדווח, מסתבר, על אירועי תג מחיר שמופנים לעבר חיילים. לא שמעתם על זה, כי רוב הזמן מי שיושבים פה הם חיילים סדירים שבטוחים שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה.

לא שמעתם על זה, כי זה אחד הסודות הגדולים שיש. כי לא מספרים לכם שבארץ בנימין יש יקום מקביל שבו החוקים שאנחנו מכירים, של מי בעדנו ומי נגדנו לא עובדים. כי לא מספרים לכם שיש מחבלים יהודים, והם לא שונים מהמחבלים הערבים פרט לעובדה אחת – על המחבלים היהודים שומרים אלו שאותם המחבלים היהודים מנסים להרוג.

ולמחרת הגעתי לאותו ישוב, ממנו יצאו אלו שניסו לרצוח בזריקת בלוקים את החבר'ה מהפלוגה שלי, וכאילו כלום. הכל שקט, הכל נינוח – כלום לא קרה שם פחות מיממה קודם. הרבש"צ, שמקבל את משכורתו מהצבא, עדיין מסתובב עם הטנדר שלו. אנשים קונים במכולת. אז מה אם רק אתמול ניסו לרצוח שם חיילים? זה לא נוגע לתושבי היישוב ה"ממלכתי" הזה. הם הרי גאים באחוז הקצינים בקבע. באולפנא ובמכינה ועוד כל מיני דברים שכאילו הופכים אותם להיי סוסייטי של הגדה המערבית.

הם פשוט מעדיפים לא להיזכר שגדלים אצלם מחבלים.

ב- 7/9 היה הפיגוע של המתנחלים בסדנה בבית אל. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי את הדיבור על סדרי האבטחה במחנה החטיבה המרחבית שם בוצע הפיגוע, אבל נאמר זאת כך: הוא תוכנן מתוך הנחת עבודה שהמתנחלים הם בעדנו והם לא האויב. לכן להיכנס לשם מהצד ה"ישראלי" זה קל יותר מאשר להיכנס לפארק הירקון, לצורך העניין.

המתנחלים שעשו את הפיגוע ידעו מה עושים. הם ריססו כתובות "תג מחיר" על הרכבים שעדיין לא עברו טיפול, הרכבים המושבתים, והרכבים שכבר תוקנו אבל הושארו שם בלילה עברו טיפול שונה מסתם גרפיטי: המחבלים היהודים פתחו את מכסה המנוע וקרעו את החיווט של הרכבים הצבאיים (אלו שבהם צה"ל משתמש כדי להגן עליהם, כן?), ונכנסו מתחת לרכב כדי להשחית את הבלמים.

אני לא יודע איך זה בספר החוקים של היקום המקביל של ארץ בנימין, אבל במדינת ישראל ממנה באתי ליקום המקביל הזה, כשחותכים לרכב את הבלמים זה כמו לנסות לרצוח את הנהג.

ניסיון לרצח. כמה פשוט, ככה מזעזע.

והם לא הסתפקו בזה, המחבלים בני דת משה – הם גם שפכו סוכר לתוך מיכלי הדלק של ה- D9, הטרקטור העצום שמסיבות מובנות לא ארחיב פה מה תפקידו בסיטואציה של קרב עם מבוקש, אבל בלעדיו הסיכוי של הכוח לצאת בלי נפגעים מקרב עם מבוקש מבוצר יורדים דרמטית.

הבנתם? ניסו לרצוח את מי שינהג בכלים, ואם זה לא יצליח – לפחות הם מונעים מצב בו חלילה לא יהיו לצה"ל נפגעים בסיטואציה של קרב.

הם אשכרה ניסו לרצוח אותנו! על באמת!

וסביר שגם על זה לא הייתם שומעים אם לא היו מילואימניקים כמוני בגזרה. כאלו שמבינים שמה שקורה פה, מצב שבו אלו שנקראנו להגן עליהם מנסים לרצוח אותנו הוא מצב שהמילה הזוי לא מתחילה לתאר אותו.

וכך זה נמשך עד יום השחרור. ביום שישי האחרון, זה הגיע למצב בו בגזרה השכנה לנו השליכו יושבי מאחז אבנים על החיילים הסדירים שנמצאים שם כדי להוות פעולת הסחה לחברים שלהם מהמאחז שירדו לעמק כדי לעקור ולשרוף זיתים של פלסטינים. כן כן, מה ששמעתם –  יוצא שהפלסטינים הם אלה שצריכים את ההגנה של צה"ל ביקום המקביל הזה.

במוצ"ש הנערים של התנחלות אחרת בגזרה החליטו שמשעמם (סצינת המסיבות בבנימין לא ממש מתרוממת, מסתבר) אז הם שמו שלטי תג מחיר בכניסה לישוב, סתם, כדי שכל הכוחות שלנו יוקפצו. כשהחפ"ק הגיע לש"ג של הישוב הם נקרעו מצחוק. הנה, הם שוב דפקו את הצבא.

הצבא ששומר עליהם, ושבלעדיו אין להם שום יכולת להישאר לגור פה אפילו חמש דקות. לא בחיים, בכל מקרה.

כי ככה זה ביקום המקביל פה. אין פה טובים ורעים. יש פה רעים ורעים יותר. מחבלים יהודים ומחבלים ערבים ובאמצע חיילים אומללים שכולם כולל כולם הפכו לברווזים במטווח. למטרות לפיגוע.

ולפני שתתחילו לקלל אותי או את המתנחלים או גם וגם, חשוב לי להבהיר: לא, אני ממש לא מנסה להכתים פה את כל המתנחלים באשר הם. ברור לי שמדובר בקבוצה קטנה של מחבלים. הבעיה עם המתנחלים זה שהם פחדנים.

הרי רוב תושבי הגדה המערבית היהודים לא עוסקים בטרור נגד צה"ל. הרי הרבש"צים, ומזכירי הישובים, וחברי מליאת מועצת יש"ע והמדריכים של בני עקיבא וכל המי ומי שלעולם כנראה לא יצביעו כמוני, הם לא כולם מחבלים ממש כמו שלא כל הפלסטינים מחבלים.

אבל נדרש מכם אומץ, מתנחלים. אומץ!

אני לא מצליח להבין איך תושבי ההתנחלות ה"ממלכתית" שבניה זרקו עלינו בלוקים לא עמדו בש"ג של הפלוגה ששומרת על חייהם עם עוגות ומכתב עליו כתוב "סליחה". אני לא מבין איך ראש מועצת בית אל לא הוציא את כל תלמידי הגנים ובתי הספר באזור שלו למבצע "חבק חייל" אחרי הפיגוע שהיה שם.

אני לא מבין איך כל המתנחלים מחרישים, ומקבלים בדומיה את הפיגועים האלה. איך הם מתחבאים מאחורי ההודעה של "מועצת יש"ע" ש"מגנה בחריפות", ולא עומדים – בעצמם! באומץ! – ואומרים :די. מספיק. אנחנו מוקיעים ומקיאים את המחבלים מקרבנו.

קודם אמרתי שלא אכתוב באיזו התנחלות מדובר. הסיבה פשוטה: הרי אף פעם לא יתפסו את אלו שזרקו את הבלוקים על הסיור של הפלוגה, וממש לא בא לי לחטוף תביעת דיבה מראש הכפר שם, שפחדן מכדי להוקיע את המחבלים שהישוב שלו גידל – אבל גיבור גדול על התשקורת העוינת. מה גם שכל המתנחלים יודעים בדיוק על מי אני מדבר.

אני את המילואים האלה מסיים עם תחושת בגידה. תחושה שירו בנו בגב. אני מסיים אותם עם השאלה שהחבר'ה שאלו אותי כל הזמן: למה, לכל הרוחות, אנחנו נמצאים במקום שבו שני הצדדים שונאים אותנו.

הגיע הזמן שתכירו גם אתם את היקום המקביל שנקרא ארץ בנימין. מקום שאין בו חוק, ואין בו חן, ואין בו חסד, ואין בו רחמים. מקום שבו אנשים שונאים את שכניהם, ושכניהם שונאים אותם, וכולם שונאים יחדיו ומנסים להרוג בצוותא או בנפרד את הנציג של מדינת ישראל – את חיילי צבא ההגנה שלה.

המקום הכי נורא שהייתי בו מימיי. היקום המקביל. תודה לאל שחוזרים ארצה. מקווה לא לחזור שוב ליקום המקביל הזה לעולם.

(חיים הר-זהב)

למרבה השמחה, התרגיל הבטחוני האחרון של ברק ונתניהו (עדכונים בסוף) לא הצליח: המחאה החברתית לא קרסה, והיא עדיין איתנו. צפוי לה מבחן גדול נוסף בסוף ספטמבר, עם ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית והבלגן שצפוי להתלוות לכך. אבל זה מרשים: יומיים אחרי התקפת טרור גדולה כבר נערכה עצרת מחאה גדולה ביחס. האם יכול להיות שהציבור הישראלי התנער מההתניה הפבלובית שלו, "שקט, יורים"?

על כל פנים, בקצוות האימפריה של ישראל קרו כמה דברים שלא זכו להתייחסות מספקת בתקשורת הישראלית. הנה ריכוז קצר.

להם דווקא יש מדינת רווחה: הכנסת חוקקה לפני די הרבה זמן חוק שקובע שחינוך חינם יתחיל מגיל שלוש. אז היא חוקקה. השליטים האמיתיים של המדינה, נערי האוצר, עשו בחוק מעשה חוק הדיור הציבורי של רן כהן – כלומר, קברו אותו באמצעות סעיף בחוק ההסדרים.

בשנה הקרובה, הוא יוחל חלקית. באוצר מבטיחים ליישם אותו, אולי, בהנחה שלא יהיה איזה משבר כלכלי, עד שנת 2019. איפה הוא יחול? ובכן, בישובים עניים – כאלה שההכנסה הממוצעת שלהם איננה עולה על 2,217 ₪ בחודש. המשמעות בפועל היא שהוא יחול ברוב הישובים החרדיים, בחלק קטן של הישובים הערביים – ובהרבה מאד התנחלויות.

מה? איך? מה פתאום הכסף הזה הולך למדושני ההתנחלויות לפני שהוא מגיע לעניי הערים? אה. זה פשוט. הממשלה הכריזה על ההתנחלויות כאזור העדפה לאומית, והשנה היא החליטה שהכסף הזה יילך לאזורי העדפה לאומית. ככה זה: מי שיש לו, יינתן לו. מדינת הרווחה הישראלית לא נעלמה סתם כך: היא פשוט עברה לשטחים. ימים וארכיונים יגידו אם זה צירוף מקרה משונה, האם מדובר במקבילה של ה"ההזנחה הברוכה", או שהיתה כאן מטרה ארוכת טווח להגביר את הלחץ על האוכלוסיה המתגוררת בישראל עד שזו תשבר ותעבור לשטחים – שם תוכל לקבל דיור זול מאד וכל מה שצריכה מדינת רווחה לספק, ובמקביל תמנע את פינויים של אותם "אזורי העדפה לאומית". על כל פנים, אנחנו יודעים כבר היום איזה אזורים מעדיפה ממשלת נתניהו.

כלא פתוח חדש: המלבין הגדול של הכיבוש, בג"צ – זה שבלעדיו לכיבוש לא היתה כל לגיטימציה – אישר אתמול (ג') את תוואי הגדר סביב הכפר וולאג'ה שבאזור ירושלים. הצבא הבטיח בטוב ליבו שהוא יאפשר לתושבים גישה למה שנשאר מהאדמות שלהם שלוש פעמים ביום – וכל מי שטרח ללמוד מה קורה בפועל בגדה יודע מה שוות הבטחות הצבא, במיוחד כשהן מלוות בהסתייגות שהגישה לאדמות תהיה כפופה לקבלת אישורי כניסה לישראל. דימי ריידר הגדיר היטב את וולאג'ה כ"כלא פתוח לשמיים". איך זה נראה, אפשר לראות פה.

השופטים, בהנהגת הנשיאה בייניש, קבעו כי יש לתת לעמדתו של המפקד הצבאי "משקל רב". המפקד הצבאי – שבשילוב הנדיר שנוצר כאן, אמר לי מישהו לפני כשבוע, מחזיק בכל הסמכויות של פשה טורקי וגנרל קולוניאליסטי בריטי – הוא לא יצור אמין כל כך. קודמה של בייניש בתפקיד, אהרן ברק, הודה לאחר פרישתו שהיו מקריםש בהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט.

מעניין מתי יגיע תורה של בייניש לומר משהו דומה – ומה יהיה התירוץ שלה. אחרי הכל, היא שמעה את דברי קודמה.

משהו קורה בחברון: לא ברור מה, התקשורת הישראלית לא אומרת על כך מילה, אבל מה שנראה (על פי מקורות זרים) הוא שחמושי צה"ל עצרו כ-120 מתושבי חברון במהלך הימים האחרונים. על פי מספר דיווחים מדובר אך ורק בפעילי חמאס, ושפעילי ארגונים אחרים שנעצרו שוחררו. יש דיווח בלתי מאושש על כך שהחמושים החליטו לפוצץ מטען חבלה בתוך הבית שבו מצאו אותו, וגרמו לו נזק, ושורה של שמועות על כך שיש מספר גדול של פצועים במקום. לאף אחד מהדיווחים האלה אין אישור רשמי, אבל כל העולם – במיוחד הפלסטינים – יודע עליהם, כך שלא ברור מדוע הדיווחים האלה לא מגיעים לישראל גופא.

המיתוס של אי שליטה בעזה: ישראלים אולפו לומר, כחלק מאימוני ה-Hasbara הכמעט בלתי מודעים שלהם, שישראל איננה שולטת בעזה. בולשיט. ישראל לא מחזיקה כוחות בתוך רצועת עזה – רוב הזמן – אבל היא בהחלט חולשת עליה.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה. היא מטילה עליה סגר ימי, וחיל האוויר שלה פושט לעתים תכופות על הרצועה. למעשה, אם סופרים את המל"טים שנמצאים שם (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) דרך קבע, חיל האוויר מעולם לא עזב.

ישראל שולטת אפילו על מרשם האוכלוסין של הרצועה. יש לכך כמה אספקטים. עזתים שלא מופיעים במרשם מסיבה כלשהי – למשל, כי נולדו אחרי שהמרשם ברצועה הופסק, או מסיבה ביורוקרטית אחרת – לא יכולים לצאת רשמית מהרצועה דרך מעבר רפיח. החמאס מרוויח מכל העסק הזה: הוא מבריח אותם דרך מנהרות. אספקט אחר הוא שבגדה חיים כ-35 אלף פלסטינים שעברו לגדה, חלקם לפני יותר מ-15 שנים – מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא חלק מובנה מהסכמי אוסלו. ישראל לא טרחה לעדכן את רישום האוכלוסין, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים שחיים בגדה ושנתונים לשרירות ליבו של כל פטרול ישראלי משוטט: עזתים שנמצאים בגדה מגורשים בימים אלה לעזה אוטומטית, לא משנה כמה שנים חיו בגדה. ישראל התחייבה כמה וכמה פעמים לעדכן את הרישומים, ומדי פעם היא מודיעה – כמחווה לרשות לרגל איזה חג – על כך שתעדכן את רישומיהם של כמה אלפי אנשים. ברוב המקרים, המחווה הזו איננה מתממשת.

אבל כל כך קל להאמין שישראל לא שולטת בעזה.

עדכון: מאז הפוסט של שלשום, על הסדקים בסיפור של ברק ונתניהו, הופיעו כמה וכמה סדקים חדשים. "ידיעות" דיווח אתמול על כך שגורמים עלומים במערכת הבטחון מטילים ספק בכך שוועדות ההתנגדות אחראיות לפיגוע באילת, ומעלים את התהיה ההגיונית: אם הן היו אחראיות, למה כל ההנהגה שלהן היתה במקום אחד? על פי מקורות מודיעיניים של ידיעות – שצריך להתייחס אליהם בזהירות, הם לא אמינים גם כשהם מזוהים, והם לא – כל הייחוס של הפיגוע לוועדות נובע מאיזו הערה בפורום ג'יהאדיסטי כלשהו. באיחור אופנתי, דיווח הבוקר הארץ שלפחות שלושה מהתוקפים באילת הם ג'יהאדיסטים מצרים. המודיעין האמריקני – שוב, זהירות וסקפטיות נדרשים – הודיע שגם הוא חושב שהאחראים הם לא אנשי הוועדות, אם כי אולי הם ביצעו איזה תפקיד מינורי. אתמול תקף צה"ל שוב ברצועה – הפסקת האש, כמובן, לא חלה עליו, היא חלה רק על הפלסטינים ורק הם יכולים להפר אותה – וחיסל מישהו שהחזיק באיזשהו תפקיד בג'יהאד האיסלמי. צה"ל טוען היום שהוא היה האחראי למימון הפיגוע באילת. לא הבנתי. חשבתי שאמרתם שוועדות ההתנגדות היו האחראיות, לא הג'יהאד.

ראוי לשים לב שאף אחת מההצהרות האחרונות לא יוצאת רשמית מדובר צה"ל אלא מכל מיני מקורות בכירים. זו הדרך של צה"ל להפריח המון עשן ואחר כך, כשחודרים דרכו, לומר בצדק שהוא לא אמר שום דבר רשמי בנושא. סא"ל אביטל לייבוביץ' התעקשה בפני בתחילת השבוע שכל המעורבים בפיגוע היו עזתים. היום צה"ל מודה שזה לא היה נכון.

אז אם ברק ניצל את הפיגוע למטרותיו, ורצה להוציא אותנו למלחמה כדי שנשכח מכל המחאה הזו וניתן לו לשבת על הכסא עוד כמה שנים, למה אנחנו לא במלחמה? שאלה מצוינת. מעריב פרסם הבוקר שמצרים הבהירה לממשלת ישראל שמבצע גדול בעזה יכול להביא ל"פגיעה אנושה" בהסכם השלום. אפילו ברק ונתניהו לא חסרי אחריות עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה עם מצרים. להרוג כמה עזתים, זה דבר אחד. להסתבך עם צבא מסודר ועם עצבני, זה כנראה קצת יותר מדי. הנה משהו חיובי שכבר יצא מנפילת משטר מובארק: ריסונה של ישראל ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)