החברים של ג'ורג'

בעקבות הפינוי האלים של המאחז חוות גלעד – שגם בו, כרגיל בעת האחרונה, הגיעו השוטרים האלימים ללא תגים וכשהם רעולי פנים – פרסמו מארבעה מחברי ה"סנהדרין החדשה" פסק הלכה (זהירות, PDF) שהוא למעשה קריאה למרד במדינת ישראל.

הארבעה הם פרופ' הלל וייס, שהתפרסם כאשר ייחל למותו של מח"ט חברון ובשורה של קללות אחרות; ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומי שהיה מס' 2 ברשימת כ"ך לכנסת; שלום דובער הלוי וולפא, מהקיצוניים שבאנשי חב"ד, מי שיצר את החיבור הישיר בין התנועה ובין פלג אנשי כהנא בהנהגת ברוך מרזל, ושהוא הרב של נציג כ"ך בכנסת, מיכאל בן ארי; ודב שטיין. שטיין ואריאל נעצרו בעבר, לא ברור על שום מה – הניסוח מעורפל במכוון – אבל בהחלט יתכן משום שהוציאו דין מוסר על פקידי ממשל; אריאל עשה זאת בעבר. הארבעה מהווים את "בית הדין לענייני עם ומדינה" של "הסנהדרין החדשה", מוסד שאיננו מוכר על ידי רבני הממסד אבל זוכה ללגיטימציה על ידי עדין שטיינזלץ, המחבר של הפירוש הפופולרי לתלמוד, וזוכה ליותר ויותר אהדה בקרב המתנחלים הקיצונים.

פסק ההלכה שלהם, ששווה לקרוא אותו במלואו ולו כדי להבין את העולם הסהרורי שבו הם חיים – הם טוענים שצה"ל והמשטרה הביאו עמם "ערבים שכירי חרב" – קובע כמה פסיקות חשובות. נתחיל מהמופרכת והמתלהמת: ש"ראש הממשלה יצא למלחמת חורמה, כדי לעקור את המתיישבים ביהודה ושומרון".

מילא הקשקוש הזה, אבל מה שבא אחר כך מדאיג משמעותית הרבה יותר: תוך שימוש בשורה של תרגילים הלכתיים זולים במיוחד (המוכר שבהם הוא ההשענות על הרמב"ן לצרכי הטענה שיש מצווה של ישוב ארץ ישראל, נסיון עקום לתרץ את שתיקת הרמב"ם בנושא, והתעלמות מוחלטת מכך שהתלמוד מורה, למשל, שיש לעזוב את ארץ ישראל לשם פרנסה), מרחיבים הארבעה את המושג של "מסירות נפש". יש שלוש עבירות שעליהם מצווה יהודי למסור את הנפש ולא לציית: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. עכשיו הם מצווים על יהודים לגלות "מסירות נפש" גם כדי למנוע פינוי מאחז: "אך מי שבא לעקור יהודים בכפיה מאדמת הארץ, ולכפות עליהם בכוח הזרוע לעזוב את הבית ולפנות את הישוב, חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי".

במילים אחרות, הארבעה רומזים בגסות שפינוי ישובים הוא מצב של שמד, שבו יש מצווה למסור את נפש כדי שלא לעבור על מצוות שוליות יחסית. כלומר, הרחקתו של אדם מאדמת ארץ ישראל הפכה בעיניהם לשוות ערך לאילוצו לעבוד עבודה זרה, לשפוך את דמו של אדם אחר, או לבוא על העריות. הארבעה נזהרים מאד שלא לומר כיצד צריך המתנחל למסור את נפשו, כי אם כאשר אומרים לאדם שעליו למות למען אמונתו, ושהאדם שבא מולו הוא גוי – או, כפי שהם כותבים בהמשך, גרוע מגוי – אז מאליה עולה השאלה אם מותר לנהוג בו כבגוי, על פי כל הלכות "תורת המלך" (ספר שאריאל כתב לו "הסכמה" נלהבת, תוך קריאה חוזרת ונשנית לרצוח ילדים פלסטינים). ללולאת החנק הזו אין הארבעה מוכנים לתחוב את צווארם; הם מעדיפים לקרוץ, ובקריצתם לדחוף אליה את צוואר תלמידיהם, כמנהגם של רבנים מימים ימימה.

כלומר, הארבעה לקחו מצווה מוטלת מאד בספק – ישוב הארץ – שכלל איננה מופיעה ברשימת המצוות של הרמב"ם, ושכבר כותבי התלמוד סייגו אותה משמעותית בכך שהתירו לצאת מן הארץ, והפכו אותה לעיקר כל העיקרים. מכיוון שהגיעו לכך, ומאחר ויש פקידים ממשלתיים שאף על פי כן מורים על פינוי מתנחלים, הם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: תפקידם של פקידי שלטון יהודים, לשיטתם, הוא ליישב את כל ארץ ישראל; אבל משעה שאין הם עושים זאת, "משעה ששליחים אלה מפנים עורף לתפקידם ופותחים במלחמה במתיישבים יהודים, בכך הפכו לזרוע של האויב. בין אם עשו זאת מדעת, ובין אם עשו מטיפשות, הרי הם מועלים בשליחותם, והם פסולי שלטון".

כלומר, פקיד או שר שאיננו עושה את רצונם של המתנחלים הוא "זרוע של האויב" ו"פסול שלטון". קשה לחשוב על הגדרה אחרת למילים הללו פרט למרד ולהמרדה. הנה כי כן, מדינת יהודה קמה במדינת ישראל, בת קמה באמה, הסרטן קם על הגוף להכריתו.

אלא שמדינת ישראל, אפעס, עסוקה ב"אח הגדול", וזה כתוב בשפה רבנית, חצי בקוד, למי יש כוח וראש לכבדות הזו, עזוב אותנו באמא'שך. המרד, עד כה, הולך לגמרי לא רע: האינתיפאדה היהודית איננה פוסקת, נהנית מעצימת עין של השלטון – שלא מבין, או אם הוא מבין רופס מכדי להגיב, שמטרתה היא בראש ובראשונה חיסולו, והעמדתו של משטר מלוכני במקומו. ואיך לומר, למרות ששרה נתניהו משחקת היטב בתפקיד מארי אנטואנט, לא סביר שהם יבחרו בבנימין נתניהו לתפקיד. ואף על פי כן הוא, כמו המשטר כולו – אבי ההתנחלויות שמעון פרס ניסה להפוך את אריאל, לפני שנים רבות-רבות, לראש ישיבת הסדר בהר סיני (!) – מעדיף להתעלם, לקוות שזה יחלוף.

סביר שמה שיחלוף תהיה דווקא הרפובליקה הישראלית השלישית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: לפני כמה שבועות חזה בן כספית את היום שבו נתגעגע לאסד. היום הזה מתקרב מאד, ובקרוב – כך החשש – נשמע את ישראל מביעה געגועים לאיש שעד שלשום הקפידה לגנות כרודן אכזר וכאויב השלום. ישראל: התומכת האחרונה של הגרועים שבמשטרים, מדרום אפריקה של האפרטהייד (בעלת ברית אסטרטגית) ועד משטר מובארק.

(יוסי גורביץ)

כבדים, האירופאים האלה.

ג'ון מרטין, ראש מחלקת תעסוקה, כוח אדם ועניינים חברתיים ב-OECD, ניצל את ביקורו האחרון בישראל כדי לנזוף בממשלה, אותה האשים בחוסר רצינות ובזלזול בבעיות החברתיות בישראל. בהתייחסו לבעיית התעסוקה במגזר הערבי, הוא אמר שישראל איננה עושה מספיק כדי לקדם את המגזר, וקבע שיש להשקיע סכומים גדולים הרבה יותר במועצות המקומיות הערביות.

דבריו של מרטין מגיעים בשבוע שבו הבטיח בנימין נתניהו חגיגית, בין טיסה לטיסה, להשקיע 800 מיליוני שקלים במגזר הערבי במשך חמש שנים. כלומר, כ-160 מיליוני שקלים לשנה, כלומר פחות מרבע מ-700 מיליוני השקלים שאישרה ועדת הכספים בחטף, מעכשיו לעכשיו, כתוספת בלתי מוסברת לצרכי משרד הבטחון. נתניהו לא הצליח לוותר על ההזדמנות להכניס קטנה לאורחיו הערבים, וקרא להם לחקות את היזמות של המהגרים הקוריאנים בארצות הברית, תוך שהוא משבח את החינוך שקיבלו האחרונים. חבל שמישהו לא הזכיר לו איך הזניחה ישראל לדורותיה את מערכת החינוך הערבית, תוך שהיא גוזלת במקביל את אדמותיהם ומסרבת בעקשנות לאפשר להן תכניות מתאר, כך שכל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית אפריורי.

למי שבכל זאת מתרשם מהסכום שעליו הודיע נתניהו, נזכיר שבהצהרות ממשלת ישראל ממש טובה: אריאל שרון, כראש ממשלה, הבטיח חגיגית להשקיע ארבעה מיליארדי שקלים – סכום גדול פי חמישה מזה שמבטיח נתניהו – בשיקום המגזר הערבי. איכשהו, זה לא קרה.

יממה קודם לדברים של מרטין, פורסם מחקר של משרד התמ"ת, שמצא ש-80% מהאקדמאים הערבים בישראל אינם עובדים במקצועם. 44% מהאקדמאים הערבים משמשים כמורים, למרות שלא למדו הוראה. הסיבה לכך, הן לדברי הסטודנטים והן לדברי התמ"ת, היא גזענות יהודית, שלדברי בכירים במשרד מוסווית לעיתים כהעדפת יוצאי צבא, גם במשרות שבהן בהעדפה כזו אין כל הגיון.

בהתחשב בכך שישראל הקפידה לאורך השנים למנוע עד כמה שאפשר את התפתחותה של תעשיה במגזר הערבי, לרוב הצעירים הערבים המחפשים תעסוקה אין ברירה אלא לחפש אותה בערים אחרות. שם הם נתקלים בסירוב להשכיר להם דירות, מה שמקשה עליהם למצוא עבודה. וכל זה קרה לפני תנועות "עבודה יהודית" למיניהן. מהבחינה הזו, ממשלת ישראל יודעת היטב את נפש בהמותיה.

הבעיה של מרטין היא שהוא מתייחס להצהרותיה של ממשלת ישראל ברצינות: הוא חושב שהחוקים נגד אפליה במקום העבודה מצוינים, ומתלונן על חוסר אכיפה. הוא כנראה עוד לא שמע על כך שממשלת נתניהו דחתה רשמית את הדרישה לחלוקה שווה של משאבי הציבור. סביר להניח שהוא לא יודע מיהו שמואל אליהו. אבל הוא ילמד, ומתקבל הרושם שה-OECD קולט מהר מאד איזו עז הוא קנה כשקיבל את ישראל לשורותיו.

הביקורת של ה-OECD על מדיניות האפליה של ישראל עדינה עדיין; סביר שהיא תהיה עדינה פחות בשנה הבאה, כשישראל תשיל עוד ועוד שכבות של הבלוף של השוויון בין אזרחיה. מישהו אמר דה-לגיטימציה?

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הדרום נמצא בימים האחרונים תחת התקפת רקטות. אף שבידי צה"ל שתי סוללות של "כיפת ברזל", ששתו מיליארד שקלים מקופת הציבור, הוא לא מציב אותן בדרום: צה"ל מסרב להגן על באר שבע. בניגוד להודעת ה"לכו תמותו" שמסר צה"ל לציבור בדצמבר 2010, הוא אפילו לא מעמיד פנים שהוא צריך את הסוללות כדי להגן על עצמו או שקיימת סכנה להתקפה קרובה על שדות התעופה שלו. הסוללות שם; צה"ל בוחר לא להשתמש בהן, כי חיי אזרחים מזמן לא מהווים שיקול בתפיסה שלו. הציבור האזרחי נדרש להגן בגופו על צה"ל, לא להיפך. עדכון: צה”ל מתכוון להציב את הסוללות ביום ראשון, שבוע אחרי התחלת הירי, אם כי יתכן שיהיה עיכוב של יום-יומיים. מה בוער? אם זו המהירות שבה צה”ל מתכוון להפעיל את המערכת בזמן מלחמה, ספק גדול אם יש בה תועלת כלשהי.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים, וביתר שאת מאז רצח משפחת פוגל באיתמר, אנחנו עדים לשורה ארוכה של פוגרומים ונסיונות לינץ' שמבצעים "אחים יהודים" – מתנחלים וחובשי כיפות – בפלסטינים, הן אלו המתגוררים בגדה והן אלו שהם אזרחי ישראל. אין כמעט יום שאין בו אירוע כזה. אפשר להתחיל לדבר על אינתיפאדה יהודית.

התגובה המשטרתית והצבאית לא קיימת: הפורעים עושים ככל העולה על רוחם. בנימין נתניהו משחק יפה בתפקידו של ניקולאי השני, ממלמל משהו על כך שאסור לקחת את החוק לידיים, אבל לא עושה כלום. על תפקידו של שמואל אליהו כבר נאמר כמעט הכל, אבל רצוי להדגיש שבעוד שאליהו הוא פניה הפומביות של ההסתה לפוגרומים, הוא מבצע תפקיד של תיווך: הוא לוקח את עמדותיהם של רבנים קיצונים ממנו – דוד דודקביץ', קן הנחשים של "עוד יוסף חי", ואחרים – ומציג אותן מחדש בצורה רכה ונסבלת יותר. הוא מאפשר להן תהליך של לגיטימציה.

אלא שאי אפשר להאשים רק את הרבנים; מי שעושה את זה עושה לעצמו חיים קלים. רבנים לא נואמים לוואקום. הם מנהלים דיאלוג עם הציבור שלהם שלא שונה בהרבה מזה שמנהל פוליטיקאי. לא פעם ולא פעמיים שינה רב את דעתו – בדרך כלל, להקצנה. יגאל עמיר, למשל, אמר שהוא לא היה מבצע את הרצח שלו בלי הכשר רבני, אבל בו זמנית אמר שהוא יצא לדרכו כשהוא משוכנע שהעם איתו.

והפוגרומצ'יקים מהגבעות בהחלט יכולים לחשוב שהעם איתם: סקר שנערך לאחרונה מצא ש-45% מהציבור היהודי תומך בפרעות. 22% מהנשאלים אמרו שמדובר בפעולות "מוצדקות בהחלט"; מבין המתנגדים, כ-15% אמרו שמדובר בפעולות "לא כל כך מוצדקות". כלומר, הגזמה, אבל כזו שאפשר להבין.

הפורעים יכולים לשאוב נחמה שבעוד שהחלק בעם ששכח את ייעודו ההיסטורי ועסוק בבהיה בקופסת השוטים לא איתם, החלק החשוב באמת שלו – קבוצת ההתייחסות שלהם – נמצאת איתם ללא עוררין. החילונים מתנגדים לפוגרומים בשיעור של 57% (בעוד 36% מהם תומכים, ולשבעה אחוזים כנראה אין עמדה בשאלה "פוגרומים, טוב או רע"), הרי שהמסורתיים תומכים בהם ברובם (55%) והדתיים והחרדים תומכים בהם ברובם המכריע (70% ו-71%, בהתאמה).

בהתחשב ברפיסות העמדה של חלק ניכר ממתנגדי הפרעות ("לא כל כך מוצדקים"), אפשר לומר שרוב הציבור היהודי תומך, מי באהדה גלויה מי באי נוחות מכל חוסר הסדר הזה, במעשיהם של הקוזאקים של יהוה. ואחר כך, אם לצטט את איתמר, יש להם את החוצפה להתבכיין על "דה לגיטימציה". לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה איש ימין ינופף בעובדה שרוב הפלסטינים תומכים בפיגועים: רוב הישראלים תומכים בפוגרומים או אינם מוטרדים מהם. והם, בניגוד לפלסטינים, לא חיים תחת כיבוש.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל הרג היום נער פלסטיני בן 16, יאסר אל חילו וילד בן 11, מוחמד אל חילו, כמו גם שני מבוגרים (יאסר חאמד אל חילו ומוחמד חרארה) בירי פגז טנק לעבר בית ברצועת ×¢×–×”. בצה"ל האשימו, כרגיל, את החמאס. אבל לא החמאס הוא ×–×” שהרג אותם, אלא צה"ל. בצה"ל החליטו לפני די הרבה זמן להפעיל ירי ארטילרי כלפי אוכלוסיה אזרחית ברובה, תוך שהם משתמשים בכינוי המכובס "צמצום טווח בטחון". כלומר, צה"ל יודע שהארטילריה שלו – כמו כל ארטילריה – היא לא מדויקת, ואם משתמשים בה כלפי שטח בנוי, יהיו נפגעים אזרחיים אם לא יינקט טווח בטחון מסוים; צה"ל, במכוון, לא נוקט בו. כלומר, הוא משחק רולטה רוסית בפגזי 155 מ"מ – היום, בפגזי 120 מ"מ – עם האוכלוסיה האזרחית. אחרי מדיניות קבועה כזו, אי אפשר לטעון ברצינות שצה"ל לא מנסה לפגוע באזרחים. חייהם פשוט לא מהווים שיקול מבחינתו. במערכת ×”-Hasbara יודעים בבטחה שאת מוחמד אל חילו אף אחד לא יזכור עוד יומיים.

הערה מנהלתית: ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל בכנס של "שלום עכשיו". פרטים אפשר למצוא כאן. הפאנל יעסוק במהפכות בעולם הערבי ובהשפעות שלהן, אם יש כאלה, על השמאל הישראלי. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'×” לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל ×”×–×”, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אישרה שלשום (ד') הצעת חוק לקריאה שניה ושלישית, שמטרתה למנוע מזרים לרכוש אדמות בישראל. הצעת החוק, כפי שהודו הח"כים עצמם, מיועדת למנוע מערבים ישראלים לרכוש קרקעות (רוב הקרקעות בישראל, נזכיר, נגזלו מערבים ישראלים בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל), וזאת על ידי שימוש בגורמים עוינים ממדינות ערב שירכשו את הקרקעות עבורם.

כאן המקום להזכיר שמנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מהאדמות בישראל, ושרוב הישראלים לא קנו קרקע אלא לכל היותר חכרו אותה, ושמתוך כלל הקרקעות בישראל, 13% מוחזקות בידי קק"ל – ואלו קרקעות שלערבים ישראלים אין כל דריסת רגל בהם. העברת קרקעות לקק"ל היתה מיועדת ספציפית להפקיע את הקרקעות מהמדינה, שמחויבת על פי חוק להיות שוויונית. לקק"ל, גוף יהודי, אין כל מחויבות כזו.

אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחרת. מיהו זר, על פי הצעת החוק הראשונה? מי שאיננו אזרח או תושב (הגיוני), תאגיד שנשלט על ידי אזרח זר (הגיוני באותה מידה), ו"מי שאיננו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות" – וזה כבר תרגיל מסריח.

ישראל תמיד היתה מדינה אפליינית. מראשית ימיה, היא הבדילה בין אזרחיה באמצעות הבחנה בין "אזרחים מכוח ישיבה", כלומר אנשים שסתם נולדו בה, ובין "אזרחים מכוח שיבה", כלומר יהודים, שעל פי המיתולוגיה הציונית "שבים לארץ אבותיהם". היתה לה בעיה קשה אחת: בתור מדינה שתמיד נפנפה, ומנפנפת עכשיו ביתר שאת, בשואת יהודי אירופה כעילת קיומה, היא התקשתה – מסיבות הסברתיות – להעביר חוקים שאומרים במפורש שיהודים הם אזרחים שווים יותר.

אז צריך היה לומר זאת בעקיפין. הפתרון הוא "זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות", משפט שאפשר לסכם את שש מילותיו במילה אחת: יהודי. אבל שש המילים מאפשרות לחוק, וחוקים ותקנות רבות בישראל משתמשות בפורמולה הזו, להעמיד פנים שהוא איננו מפלה, שהוא רק מעמיד קריטריון; כך, למשל, חלק מהתקנות של הממשל הצבאי בשטחים הכבושים מאפשרות כניסה למקומות מסוימים רק למי שהם "זכאי שבות" – ובכך אוסרות כניסה למקום לא רק על התושבים המקומיים, אלא גם על ערבים ישראלים.

עכשיו מחילה הכנסת את ההגדרה הזו גם על זכויות הקרקע. אם איזה אוליגרך רוסי שחושש ליחסיו עם פוטין, אבל יכול להציג סבתא יהודיה, ירצה לקנות קרקעות – אהלן וסהלן. יהודי צרפתי שרוכש דירה שבה הוא לא משתמש, ומעלה את מחירי הנדל"ן – תבוא מתי שתרצה. סתם ערל, שרוצה לעקור לישראל ורוצה לרכוש דירה? עד כאן. אתה צריך אישור של שר השיכון. ולמה בעצם אתה רוצה לבוא לכאן, שוב? לגזול את בנותינו?

החוק החדש לא ישנה הרבה. הוא רק יקבע את המצב הקיים. רוב האדמות בישראל, כאמור, לא באמת ניתנות למכירה – בדיוק בגלל החשש שמישהו ינסה להשיב אותן לבעליהן המקוריים. אבל החוק החדש הופך את ישראל לעוד יותר יהודית, ומכרסם עוד קצת בעקרון שהיא שייכת לכל תושביה. ראוי לציין שהחוק הזה מועבר על ידי אחת הממשלות היותר חזיריות-קפיטליסטית שכיהנו פה אי פעם, אבל מסתבר שגם בפני ההתרפסות בפני הקהילה העסקית של הממשלה יש גבול – טוהר הציונות חשוב יותר מהאפשרות למשוך משקיעים לעסקאות נדל”ן במדינת ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: מה היה קורה, לדעתכם, אם אחרי חילול של בית קברות יהודי בצרפת, אתר החדשות המוביל במדינה היה שואל את הצרפתים האם לדעתם מדובר ב"ברברים חסרי תרבות או התנהגות לגיטימית"? סביר להניח שהיינו מחזירים את השגריר, יינות צרפתיים היו נשפכים לביוב, ושר החוץ היה מאיים להפציץ את הכור במרסיי. זה בדיוק מה שעשה אתר החדשות המוביל בישראל, טמקא, שהציב את השאלה בעמוד הפייסבוק שלו. שמעתי על click-baiting, אבל זה כבר באמת מופרך.

(יוסי גורביץ)

חלק ניכר מהאש שאנחנו רואים בימים האחרונים הוצתה על ידי שמואל אליהו, רבה של צפת ואיש בעל נטיות משיחיות. הוא הולך ותופס את מקומו כרב המנהיג של הציבור הדתי-לאומי/חרד"לי. הוא הזניק את עצמו, בעקביות, לתודעה באמצעות הסתה כנגד ערבים, בעיקר ערבים ישראלים: תחילה האיסור שפרסם על מכירה והשכרה של דירות בצפת עירו לערבים, איסור שהצית פוגרום, אחר כך קיבלנו את מכתב הרבנים, שהיה התייצבות של 300 רבנים בערך מאחורי אליהו והרחבת הפסק שלו לעשרות ישובים אחרים בישראל. אחר כך פרסם העלון שהוא עורך מאמר שקרא בגלוי להקמת "מחנות השמדה לעמלקים". לאליהו, כמובן, לא קרה שום דבר. ואיך יקרה? שר המשפטים, שהבטיח להשליט פה את חוקי התורה, עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", שעליה מתבסס אליהו בפסקים שלו. אליהו הרשה לעצמו השבוע ללכת עוד כמה צעדים הלאה.

הוא גרר את עצמו לאיתמר, התנחבלות שרבים הרוצחים שיצאו ממנה, כדי להבטיח לעצמו חיפוי מקסימלי, ושם נשא דרשה. מה היה הנושא שלה? חשיבות הנקמה, כמובן. הוא היה זהיר מאד, מטבע הדברים, ונמנע מקריאה ישירה לרצח ולפוגרומים: הוא סמך על כך ששומעיו יבינו את שנאמר בין השורות.

הוא דיבר על "לא לרחם על הגידולים הסרטניים", והקפיד לומר שהוא לא מתכוון לרוצחים עצמם; אלו מבחינתו הם שלוחיו של עם. לא פרטים הרגו אלה את אלה, אלא נציגי עם אחד הרגו נציגי עם אחר, ולכן הנקמה צריכה להיות גדולה הרבה יותר. הוא דיבר על המצב האידיאלי, שהוא המצב של "סוף המגילה" – כלומר, לאחר שיהודי פרס רצחו 75,000 אלף מאויביהם ותלו על העץ את אויבם ואת עשרת בניו. (אגב, פורים, חג הנקמה היהודי, יחול ביום ראשון. נקווה שבמחלקה היהודית של השב"כ לא ישנים יותר מדי.) הוא דיבר על כך שהוא "מקווה" שהממשלה תהיה זו שתבצע את הנקמה, אבל אם לא – יהיו אנשים פרטיים.

לדברי אליהו, אישיות בטחונית כלשהי ביקשה ממנו להתבטא נגד הפוגרומים שמבצעים המתנחלים (תחת שם הקוד "תג מחיר"), אך הוא סירב לעשות זאת. המשמעות של המשפטים הללו, כשהם נאמרים בפומבי, ברורה למדי: מרד.

מרד שמטרתו להפיל סופית את התפיסה – הרעועה ובמידה רבה הצבועה, אבל עדיפה על היעדר צביעות כזו – שיש איזשהו שוויון בין יהודים ולא יהודים בשטחים שבהם ישראל שולטת, בין אם מדובר בישראל גופא ובין אם מדובר בשטחים שישראל מספחת דה פקטו כבר 44 שנה. הפוגרומים כבר לא מוגבלים לגדה: חברי האחים היהודים הציתו כלי רכב של סטודנטים ערבים בצפת – עירו של אליהו, נזכיר שוב – ובריונים יהודים גאים תקפו מלצר ערבי בחתונה בירושלים, ושאר באי המסיבה התעמתו עם השוטרים שניסו להגן עליו. אין פירוש הדבר שהפוגרומים בגדה הפסיקו: הם רק התרחבו.

שמואל אליהו הוא האיש שמנצח עליהם, ולא נראה שרשויות החוק עושות משהו בנידון. על כן מן הראוי לשאול שאלה הסברתית: איך ייראה פרצופה של מדינת ישראל, אם פלסטיני יבצע סיכול ממוקד בשמואל אליהו, ואחר כך יטען – בהנחה, כמובן, שכוחותינו המזוינים יטרחו לקחת אותו בחיים – שהוא בסך הכל פעל כלפיו כפי שפעל שלום שוורצבארד כלפי סמיון פטליורה, לאור העובדה שממשלת ישראל לא יצאה מגדרה כדי להגן על הפלסטינים?

מה צריכה ישראל לעשות כדי למנוע את המצב הלא סימפטי ×”×–×”? היא צריכה לעצור את שמואל אליהו כמי ש"מפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דבר שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו […] ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור", עבירה על החוק שגוררת חמש שנות מאסר, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים על תקן פר מועד. במקביל, צה"ל צריך להטיל עוצר על כל התנחלות או מאחז שממנה יוצאים פוגרומצ'יקים. אם ×–×” מצריך גיוס מילואים, לו ×™×”×™ כן. רק כך תוכיח ישראל שהיא לוקחת ברצינות את חובותיה ככוח כובש.

כל זה מצריך עמוד שדרה והעמדת אלטרנטיבה אזרחית ברורה לגל היהודיסטי העכור שעולה עלינו להטביענו, ועל כן זה כמובן לא יקרה. אבל, כשנמשיך ליפול במדרון, צריך לזכור שהאופציה הזו היתה קיימת – ושהממשלה הנוכחית בחרה שלא לנקוט בה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק.")

ועוד דבר אחד: צבא לבנון דיווח, ויוניפי"ל אישר, שחיילים ישראלים המוצבים על גבול לבנון ידו אבנים כלפי חיילי צבא לבנון ואנשי יוניפי"ל. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לאופן שבו צה"ל הופך למיליציה יהוויסטית, הנה היא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמים ולומר שקראתי והפנמתי את ההערות שלכם.

(יוסי גורביץ)

הדרישה המשונה לגינוי: דימי ריידר כתב פוסט רגיש, שבו קרא לפעילי השמאל לגנות את הטבח באיתמר. שורה של ארגוני שמאל – משלום עכשיו ועד רבנים לזכויות אדם – גינו אותו, כמו גם הוועדה העממית נגד החומה, אנשי בילעין.

הדרישה הזו, אני חייב לציין, משונה בעיני. היא משחקת לידיהם של אנשי הימין, שטוענים שאנשי השמאל אחראים למאבק הפלסטיני; היא מתכתבת עם הריקוד הסוער של רון נחמן על הדם, שבו דרש לחקור את אנשי השמאל על שותפותם לכאורה בטבח. כאילו מישהו צריך להסביר ברצינות שהוא מתנגד לשחיטה של ילדים; כאילו צריך להסביר שאתה באמת תומך בענישה חמורה של האחראי לפשע, אם ייתפס ויורשע בהליך תקין. גינוי הוא, מבחינה מסוימת, השתתפות באורגיה של ההתקרבנות שישראל הכניסה את עצמה אליה החל מבוקר אתמול, על תקן הדמון שסר מדרכו הרעה ומבקש מחילה. לא תודה, לא מהמתנחלים.

הבהמות: כשקראתי אתמול בבוקר על הטבח, כבר היו דיווחים על מעשי תגובה של מתנחלים, פוגרומים שכרגיל צה"ל לא בלם. אם להשתמש בהגיון של צה"ל, היה צריך להטיל אתמול עוצר על כל ההתנחלויות, כדי למנוע מעשי נקמה. אחרי הכל, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים, כדי שלא יוכלו לנקום. אתמול צה"ל הוכיח שוב שהוא לא מגן על רוב תושבי הגדה המערבית, בניגוד לחובתו.

ראשי המתנחלים נכנסו להתקף, והתחרו זה בזה מי יהיה פרוע יותר. בגביע זכה, כרגיל, הנציג של אנשי כהנא והרב וולפא בכנסת, מיכאל בן ארי: "אני קורא לממשלה לבצע תג מחיר ולגרש את תושבי הכפר ממנו יצאו הרוצחים ולהחריב את הכפר ולבנות במקום דיור זוגות צעירים יוצאי צבא". בקצרה, בן ארי רוצה עונש קולקטיבי נוסח לידיצה. זבולון אורלב, המתון ממנו לכאורה, האשים את הממשלה בטבח – הטקטיקה הקבועה של המתנחלים, משנות השבעים והלאה – ורצה גם הוא תג מחיר.

הממשלה מיהרה אמש, שעות ספורות אחרי צאת השבת, לקבל את דרישת המתנחלים והודיעה שבעקבות הפיגוע היא תקים 500 יחידות דיור חדשות. לאלי ישי זה לא הספיק, והבוקר הוא דרש שהמחיר יהיה "1,000 דירות לכל ילד".

שמענו המון על המפלצתיות שאין לה חקר – עוד על כך למטה – של הפלסטיני/ים שביצעו את הפיגוע. מה נאמר על מידת אנושיותם של אנשים, שאת חייהם של ילדים הם מודדים בנדל"ן? ילדה בגיל העשרה טובה לדירה בת שלושה חדרים, אבל פעוט בן כמה חודשים – הוא יביא כבר וילה שלמה. ושוב, ראוי להזכיר: זה לא חדש. כך המתנחלים מתנהלים כבר שנים. כל גופה היא מבחינתם נכס עובר לסוחר הנדל"ן. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת". אולי צריך לקרוא לזה בשם נכון יותר: עסקת בניה תמורת גוויות.

מה יש לומר על ציבור שעובר במהירות כזו מאבל לאלימות מאורגנת לדרישה לתשלום כופר? חייתי בגוש דן בתקופה שבה הוא שימש כמטרה מועדפת למחבלים מתאבדים. פעמיים עמד ביני ובין המוות הפרש של עשר דקות. אף פעם לא חשבתי שמה שאני צריך לעשות הוא לתפוס את הערבי הקרוב ביותר ולשרוף את רכושו או לתקוף אותו פיזית. ולא הייתי לבד. חטפנו, חשקנו שיניים, והקפדנו לא לילל. המתנחלים, מצד שני, השתלבו הרבה יותר מדי במרחב: פעם הפלסטינים היו אלו שהיו מתרברבים בגוויות ישראליות מגואלות בדם, והיום אלו המתנחלים. כשזה המצב, קצת קשה לי להתייחס באהדה לדרישות שלהם שאצטרף לאבל שלהם. מצטער, טינפתם אותו – ובזמן שיא.

בני שטן: התקשורת הישראלית העדיפה, אתמול והיום, להתייחס לרוצחי בני משפחת פוגל כאל מפלצות בדמות אדם. השיא היה בטור מזעזע במיוחד שכתב גלעד שרון, האיש וחיפושי הגוגל המכניסים, ב"ידיעות אחרונות". לדברי שרון, "אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה." אחרי זה מעיז ראש הממשלה לדבר על "הסתה פלסטינית". הנשיא פרס נער ש"זהו מעשה המעיד על היעדר צלם אנוש ואין דת או אמונה בעולם המתירות מעשי זוועה כאלה". כנראה שהוא לא קרא את "תורת המלך", שלא רק מתיר אותם אלא גם ממליץ על ביצועם.

אין, כמובן, חיות דו רגליות. יש רק בני אדם, ורובם מסוגלים למצוא רציונליזציות למעשיהם. מי שהכניס את הביטוי "חיה דו רגלית" לעברית מדוברת היה מנחם בגין, ששלח לאחר מכן את חיל האוויר לכתוש את ביירות במשך חודשים. מלחמת לבנון עלתה ללבנונים בלא פחות מ-17,000 הרוגים (מספר שלא כולל את הלוחמים הפלסטינים והסורים שהרגה ישראל, שמספרם נאמד בכ-9,798. סך כל ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ועד יציאתה של ישראל למלחמת הברירה ההיא עמד על פחות מ-500. לבגין לא היתה בעיה להרוג 34 לבנונים על כל אחד מהם. בכל מלחמות ישראל, היא לא איבדה חמישית ממספר האזרחים הלבנונים שהרגו בגין ושרון בקיץ 1982. ובגין היה מההגונים שבראשי הממשלה של ישראל.

רגע, מה אתה משווה? יש בכלל איזה ישראלי שהיה רוצח ילד פלסטיני? ודאי שיש. צריך רק קצת זכרון. מחתרת בת עין ניסתה להפעיל עגלת נפץ ליד בית ספר פלסטיני לבנות. הם זוכו מרציחתם של שמונה פלסטינים, ביניהם ילד. אבל מישהו הרג את האנשים האלה. שניים מהקושרים נידונו ל-15 שנות מאסר, אחד מהם לשמונה, ושניים אחרים לשנתיים מאסר. רכז הבטחון בהתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, הורשע בהריגתו של הילד הפלסטיני בן העשר חילמי שושא, לאחר שחבט בו בקת אקדחו. קורמן ריצה שישה חודשי עבודת שירות (!). פנחס ולרשטיין, מיקירי מועצת יש"×¢, רדף אחרי ילד פלסטיני, רבאח ר'אנם אחמד, שבו חשד שהשליך אבנים על מכוניתו, וירה בו למוות. מטבע הדברים – ולרשטיין הוא יהודי ומתנחל – הוא לא הואשם ברצח אלא רק בהריגה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, וריצה ארבעה חודשים של עבודות שירות.

קורמן ו-וולרשטיין, ובמידה פחותה גם אנשי מחתרת בת עין, אומצו על ידי הציבור שלהם. מסתבר שאם אתה יהודי שיורה בגבו של ילד פלסטיני נמלט, חובט בראשו עם קת אקדח, או סתם מתכנן להעלות אותו בסערה השמימה עם מטען חבלה יחד עם כל בני כיתתו, אתה לא חיה דו רגלית, אתה מאושיות הקהילה.

אשרי, יתום אני: קשה לזכור מתי בפעם האחרונה יצא בנימין נתניהו בריקוד סוער כל כך על הדם. אני חושב שצריך להרחיק עד הפיגוע בקו חמש בתל אביב, בימי ממשלת רבין. אז האשים נתניהו את הממשלה באחריות לפיגוע. מטבע הדברים, זה לא הקו שלו היום.

סוף סוף, מתקבל הרושם, מצא נתניהו את התירוץ לא לעשות כלום מבחינה מדינית, מצא את מה שיאפשר לו לחמוק מלשאת עוד "נאום למך" – כלשון הזהב של דורון רוזנבלום – ריקני שבו ינסה לדחות את הקץ. אבן כמו נגולה מליבו: היה פיגוע! ניצלנו! שוב חוזרת ישראל ומוכיחה שלעולם היא סרבנית שלום: אם אין טרור, אין סיבה לשיחות עם הפלסטינים; אם יש טרור, הרי שזו סיבה חזקה מאין כמוה שלא לשאת ולתת.

נותרה רק אפשרות סבירה אחת לסיום הסכסוך: התנגדות פלסטינית בלתי חמושה. אין כמוה לחרפן את ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארגון "יש דין" ניהל בחודשים האחרונים תכתובת עם הפרקליט הצבאי הראשי, בבקשו ממנו לפתוח בחקירת מותה של ג'וואהר אבו רחמה. במכתב התשובה של הפצ"ר הוא דחה את הבקשה, ובאופן משונה דרש שאנשי "יש דין" יספקו לו ראיות כדי לפתוח בחקירת מצ"ח. אז החקירה ההיא של המוות, זו שצה"ל מנהל כבר כמעט שלושה חודשים? זו לא חקירת מצ"ח, כלומר חקירה מקצועית, אלא סתם תחקיר מבצעי. יתר על כן, עורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא בקשר עם משפחת אבו רחמה, מדווח שעד כה, צה"ל לא זימן עדים פלסטינים. החקירה הזו, אם כן, צפויה להמשך עוד הרבה, הרבה זמן. עד שנשכח מהסיפור, ככל הנראה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)